פרפר במחסן

א הבהוב ראשון

"פרפר בטוקיו" סיפר על האיש הזה שפלש לְמחסן. האבא התנגד, האמא אמרה, "למה לא." אחר כך באה למחסן גם האישה של האיש. ובאו חברים. מפליא כמה אנשים יכולים להיכנס למחסן כל כך קטן. הם התרחצו ליד הברז בחצר. גם התפללו בחצר. השכנים התלוננו. מישהו זרק אבן. הילד נפצע, והגיעה משטרה. מה שהחל בהעלמת עין נגמר בפשע.

אלישע פרידריך קיווה שהקוראים יקלטו את האנלוגיה. הוא לא אהב להחזיק בידי הקוראים שלו ולהוביל אותם אחריו. הוא רצה שימצאו את דרכם בכוחות עצמם, אף שלא תמיד סמך עליהם. האם יבינו כי הסובלנות והסלחנות שהפגין זוג ההורים היו ביטוי לעצלות מחשבה שתוביל לאסון? האם יבינו כי לפתחה של הנוסטלגיה החביבה של הסבתא פעור הבור שיהרוס את משפחתה.

ההתקבלות של "כוח כבידה" שלוש שנים קודם לכן ופרס ברנר שהוא זכה בו על הספר שימחו אותו מאוד. הוא שמח גם משום שהמבקרים עמדו על כך שהשבר שתיאר ־ החברתי, המשפחתי ־ השתקף בשבירת התחביר הלשוני. אחרי "כוח כבידה" קיבלה הפרסונה הספרותית שלו צבע חדש. כמעט קט ויצטרף לקבוצה הקטנה והמובחרת של סופרים שהיו לאושיות לאומיות, נושאי דגל המצפון, המוסר והשכל הישר. אלא שאחרי התרוממות הרוח, ואחרי התקוות הגדולות, באה הנפילה. באו הריקנות והדיכאון. ההרגשה כי לעולם לא יכתוב שוב אף לא מילה אחת. שאין לו מה לומר עוד. ש"כוח כבידה" היה שירת הברבור שלו. ואז, לפני שנה, באחת מהרצאות האורח בסמינר הקיבוצים, פגש את גילי. היא ניגשה אליו ובידה "ואהבת", ספרו הראשון, וביקשה שיחתום עליו. גם אם היו מצמידים אקדח לרקתו, הוא לא היה יכול להיזכר על מה כתב בספר.

"תזכירי לי על מה הספר," הוא אמר לצעירה המגודלת עם העיניים הכחולות ורעמת התלתלים החומים.

היא צחקה.

"אני מתכוון ברצינות. כל כך הרבה שנים חלפו מאז שכתבתי את 'ואהבת'. הייתי בן גילך. בת כמה את?"

"עשרים ושלוש."

"בואי נלך לבית קפה. תספרי לי על מה הספר, ואני אחתום לך."

אחרי חודשים של פגישות, לרוב בחדרהּ, בצבצה קרן אור מבעד לתריסים הסגורים. ההבהוב הראשון של "פרפר בטוקיו". ההתחלה היתה קשה. הוא ידע מה הוא רוצה לומר. הוא לא ידע איך. הרוגז שלו נתקל בחוסר הסבלנות של דורית. בכל בוקר, לפני שיצאה לעבודתה ביחידת המחשוב של הבנק, היתה מכינה לו תרמוס קפה וכריכים ונפרדת ממנו באותן מילים: "שב ותכתוב!"

דורית היתה חבל ההצלה שלו. בזכותה היה יכול לשוטט שבועות וחודשים בחוסר מעש, לארוב לסיפור הבא, לדמות הגיבור, לעלילה המתגבשת, למנגינה הנכונה. הכסף שלה אִפשר את המותרות הללו. העובדה שנסעה מדי בוקר לשלוחה של בנק קרדיט ליונז ברחובות היא שאִפשרה גם את המשך הקשר עם גילי. היו לו רומנים גם בעבר. לרוב בתקופות יובש, כשהיה מרחף בחלל, מחפש מדרך רגל. הוא היה תמיד זהיר, דיסקרטי. הרומנים נפסקו תמיד ברגע שהחל לכתוב את הסיפור הבא, את הספר הבא.

דורית היתה צעירה ממנו בשתים־עשרה שנים, מעשית, פיקחית, עניינית, וחשוב לא פחות ־ אמידה. אמה היתה בת למשפחת לוסטיק, הקבלנים, ואביה היה מנהל מחלקה בסוכנות היהודית, איש רוח, ידידם של פוליטיקאים, של סגני אלופים ושל משוררים, איש שלא החמיץ שום קונצרט גאלה או פתיחת תערוכה במוזיאון, הוא ורעמת השיער הלבנה, הוא והפפיון האדום. אנשים שנפגש איתם שנים בכל מיני קבלות פנים ופתיחות חגיגיות ידעו שהוא מישהו, לא ידעו בדיוק מי. מאז שדורית זכרה את עצמה היו לו מאהבות. עם אחדות מהן שמר על קשר במשך שנים רבות. המאהבת האחרונה גרה בבניין שלהם, קומה אחת מתחת לדירתם. הקשר איתה נמשך עד ליום מותו של האב. "למה את לא מתגרשת ממנו?" שאלה פעם דורית את אמה. "בעל הוא נכס," ענתה בִּתם של הקבלנים לבית לוסטיק. בסתר לבה בזה דורית לאמה והעריצה את האב הבוגדני. כשהאב מת, מכרה אמה את הבניין בשדירות דוד המלך וקנתה שתי דירות גדולות במגדלי אשל. דירה לעצמה ודירה לבתהּ דורית. כשדורית בישרה לאמה שהיא עומדת להתחתן עם הסופר אלישע פרידריך ־ גבר גרוש, אב לילד, המבוגר ממנה בשתים־עשרה שנה ־ אמרה האם: "יש לי רק עצה אחת לתת לך. אל תרשמי שום נכס שלך על שם שניכם."

דורית הכירה את אלישע כשהוא הגיע לתל אביב לעבוד כעורך בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בינתיים נשארו בקיבוץ אשתו אודליה ובנו בן העשר זוהר. עד שיסתדר, ימצא דירה, יתאקלם. דורית עזרה לו למצוא את הדירה הקטנה ברחוב יונה הנביא, עזרה לו לסגור חוזה עם בעל הדירה, עזרה לו לפתוח חשבון בבנק, לקחה אותו לזאפה ולנמל ולסינמטק. הוא התגרש מאודליה ונשא את דורית לאישה. אחת לשבועיים, בשבתות, היה אלישע נוסע לקיבוץ לפגוש את זוהר. בנסיעות הראשונות אחרי הגירושים הציע לה להצטרף אליו. שתכיר את הקיבוץ שלו. את בנו. גם את גרושתו. היא אמרה: "לא נוח לי", "לא נעים לי", "לא לעניין", והוא הפסיק להציע. כשחזר מהנסיעות לקיבוץ היא לא שאלה מה היה ואיך. היא הקימה קיר ברזל בין החיים שהיו לו לפני שהכיר אותה לבין ההווה המשותף לשניהם. כף רגלו של זוהר לא עברה אף פעם את סף דלתם.

לפעמים סיפרה לו על משהו שקרה במקום העבודה שלה, מנסה לשתף אותו בחוויותיה. מכיוון שגילתה עניין אמיתי בעבודתו, השתדל גם הוא לגלות עניין בעבודתה, ולו למראית עין.

"עמירם שבתאי? ההייטקיסט הזה שעשה מיליונים מהמחשבים שעוקבים אחרי שעוני המים? בטח קראת עליו בעיתון! כל העיריות בעולם קנו את התוכנה שלו. הוא פתח אצלנו חשבון."

"מה, הוא בא אישית לבנק?"

"כן. אם תסתכל עליו, לא יעלה על דעתך שהוא שווה משהו. סתמי כזה. לא תסתכל עליו פעמיים."

"למה? איך הוא נראה?"

"אני יודעת? גובה בינוני, לא רזה ולא שמן, שיער חום, עיניים חומות, ז'קט אפור על מכנסיים אפורים. סתם, נו."

"אז איך ידעת שזה הוא?"

"שי כחליל, המנהל, אמר לי שהוא אמור להגיע. אז הסתכלתי. עמירם שבתאי לא מנהל את התיקים שלו בעצמו. אבל הכסף מופקד אצלנו."

"אתם מנהלים לו את התיקים?"

"לא אנחנו, חברת אחזקות. לא להאמין כמה אנשים מרוויחים בחברות הסייבר האלה."

"נו, אז את מצטערת שעברת לעבוד בבנק?"

"לא, בטח שלא. בחברות האלה אין לך יום ואין לך לילה."

בפעם אחרת סיפרה על החובות הגדולים של אורנית שלום, הזמרת שכבשה בחודשים האחרונים את כל תחנות הרדיו. איך ישבה והתייפחה מרה בחדרה של שירה, סגנית המנהל, וזו צלצלה אליה בטלפון הפנימי וביקשה שתביא לאורנית כוס מים. היא סיפרה גם על הקבלן מוטי שרב מ"שרב רחמילביץ בונים", שהכניס בשבוע אחד ארבעה מיליון לחשבון שלו, הוציא ממנו בשבוע שלאחר מכן שלושה, ושבוע אחר כך שוב הכניס ארבעה מיליון. "זה ממש לוטו," היא אמרה. "צריך עצבים מברזל לעסקים האלה." והיה הסיפור על הזקנה שבניה נרשמו כשותפים בחשבון שלה וגזלו ממנה את כספה. "הכול היה חוקי. מה יכולנו לעשות?" וסוחר השטיחים ש"נראה כמו מקבץ נדבות" אבל "יושב על מיליונים".

שנה אחרי שנישאו נולדה בתם שירלי. היו לה העיניים הכחולות־כהות של אלישע והשיער החום של דורית. יחד עם שירלי נכנסה לחייהם המטפלת לודמילה, מולדבית כבת ארבעים וחמש שעבדה בעבר כאחות בבית חולים. דורית קנתה את הדירה הצמודה לדירתם וחילקה אותה לשתי דירות קטנות. האחת נועדה ללודמילה ובשנייה היה הסטודיו, חדר העבודה של אלישע. בשוק הפשפשים מצאה דורית מכתבה צרפתית עשויה עץ אגוז העומדת על כפות רגליהם של אריות. היו בחדר גם כורסה מחופה גובלן וארון ספרים קטן עשוי זכוכית כולו וספה נוחה שעליה היה יכול הסופר לפוש כשכוחו תש מרוב כתיבה.

עוד בתחילת ההיריון הודיעה דורית שאינה מתעתדת לשבת בבית ולטפל בתינוקת, זוכרת את אמה היושבת בבית ומחכה לשובו של האב, מוסיפה עוד שטיח, עוד תמונה, עוד סרוויס, פסנתר כנף שאיש לא ניגן בו. במשפחת לוסטיק טיפחו את הבנים. לבת היחידה היה תפקיד אחד: להתחתן וללדת. ובמשפחת לוסטיק היה כלל ברזל: אצלנו לא מתגרשים. שבויה בחברתו של בעל בוגדני שהיתה מאוהבת בו אהבה בוערת ומכלה עד יום מותו, חסרת מקצוע או כישרונות כלשהם, השקיעה האם את האנרגיות שלה בטיפוח הבית, שיהא הבית הולם את טעמו האנין ויגרום לו להזמין אליו את חבריו ומודעיו.

חודש אחרי הלידה חזרה דורית לעבודתה בבנק.

השנים עשו את שלהן. דורית ואלישע עדיין ידעו מה כל אחד מהם אוהב, איך לענג, איך להטריף, אך ההיקסמות ־ חלפה מזמן. והיא חסרה לו, היכולת להקסים וגם להיות מוקסם. מבט שנוגע ואינו נוגע, מילים היכולות להשתמע כך או אחרת, משפט שנון, ציטוט מִשל חלפי או שימבורסקה או לנסקי, הקח ותן הנרמז ומפתה בחשאי או בגלוי. כל זה היה קיים בו בכוח. כמו מוזיקליות. לפעמים עדיין התפתה לנגן בכלי הזה שלו, מקסים מעריצות זקנות או צעירות, ובינו לבינו מלגלג על ההזדקקות הזאת. הוא ידע שהוא עדיין גבר נאה. השׂיבה והקמטים ריככו את מה שהיה בצעירותו בגדר איום גם כלפי גברים וגם כלפי נשים. בתוך פנים שחוצבו כבאבן היו העיניים הכחולות כה כהות, עד שבמבט ראשון נדמה היה שהן שחורות. כשצחק או כעס, נזדהרו בהן נקודות אדומות. משקלו עלה רק בחמישה קילוגרמים על משקלו מלפני עשרים שנה. וכשנכנס לחדר כלשהו עדיין היה לרוב האיש הגבוה ביותר בסביבה. איש בילדותו לא אמר לו שהוא יפה או חכם או נחמד, ואולי משום כך עדיין טרח להקסים, טרח לרכוש אהבה, טרח לקנות הערצה.

בנסיעה האחרונה לכנס בגרמניה כמעט נתפס על חם בשל אותה חולשה. והמתורגמנית אפילו לא היתה יפה. וגם לא צעירה. כבת ארבעים לפחות. איתו במשלחת היו יושב ראש אגודת הסופרים איתיאל דגן והמשוררת גבריאלה קדר. ומישהו, קרוב לוודאי שאיתיאל דגן, מכיוון שאין להניח כי גבריאלה ראתה בו יריב או מתחרה, שלח מסרון לדורית ־ מהסלולרי של אלישע! ־ ובו כתב שאלישע שוכב עם המתורגמנית הגרמנייה. הוא הכחיש, כמובן. נעלב שדורית יכולה בכלל להעלות על דעתה דבר כזה. בעקבות נאומו כתבו עיתונאי גרמניה שהוא המצפן ההומניסטי בעולם שניצנים של פשיזם חדש־ישן צומחים מתוך גזעו. ואילו לנאומו של איתיאל, שכותרתו היתה "שפה ישנה־חדשה", לא היו הדים. הגיע הזמן שדורית תכיר בכך שקנאת סופרים איננה אגדה.

אחרי ההאשמות וההכחשות היתה ההתפייסות סוערת ומתוקה. דורית, שכובה על בטנו, אמרה: "אלושק?"

"מה?"

"אם אני אגלה שאתה בוגד בי, אני אחסל אותך."

"אני יודע, דוֹ־דוֹ." הוא חייך ונישק את קצה חוטמה.

עוד במטוס בדרך הביתה מאותו כנס בצבצו המתארים, צצו המילים הראשונות, בקעה המודעות, נולד הדובר של "פרפר בטוקיו": הילד.

קל היה לו להדוף את החשדות של דורית, מכיוון שנתון היה עתה כל כולו בעולם ההולך ונוצר יש מאין. חש איך נבנה מסביבו מבצר בלתי־חדיר. הוא החליט שגם מגילי ייפרד. זהו! דף חלק. התחלה חדשה. עולם נקי מהפרעות ורעשים. קיימים רק הוא ודורית והספר החדש.

במשך שבועות אחדים הצליח לקיים את שהבטיח לעצמו. בוקר אחד, אחרי ששיפץ ושייף את אותו הקטע שוב ושוב ולא הצליח להתקדם, תקוע מול מתרס בלתי־עביר, קם ויצא מהדירה וטלפן לגילי.

"אני בקפה בכיכר מסריק. רוצה להצטרף אלי לקפה?"

"בטח, מותק! חצי שעה?"

הדירה ששכרה עם שתי חברותיה היתה בשדירות ח"ן, חמש דקות מבית הקפה שלהם בכיכר מסריק. כשהגיע אל אחת מהדיירות חבר, היא הציבה חנוכייה על אדן החלון, מזהירה את חברותיה. גילי מגיעה כנראה מהסמינר אם אמרה "חצי שעה". הוא תהה אם היתה באמצע שיעור או חזרה.

היא הגיעה בחולצה רטובה מזיעה, פניה בוהקות, פוסעת לעברו באותן פסיעות פינגוויניות של רקדניות, הבהונות מוטות החוצה, הכתפיים זקופות, הצוואר הארוך נושא את שפעת התלתלים החומים האסופים בגומייה אדומה. גילי היתה ללא ספק תופעה מרהיבה. שניהם הזמינו אספרסו קצר, ואחרי ששתו אותו, עלו אליה לדירה. הם התקלחו יחד לפני שנכנסו למיטה, מקדימים את המאוחר, רוחצים זה את זה, מסבנים ושוטפים כל חריץ וכל נקיק, חוגגים את הגוף, חסרי בושה, שמחים.

"מה תעשי כשתגמרי את הלימודים בסמינר?" שאל אותה אחרי ששניהם נרגעו ונשימתם הוסדרה.

"יש לי עוד שנה, מותק."

"ואז מה?"

"אני מקווה שיקבלו אותי לאיזו להקת מחול."

"יש סיכוי?"

"אם לא, תמיד אוכל להיות מורה לריקוד."

"זה מה שאת רוצה?"

"יש לי חבר, אלישע."

"רציני?"

"אני חושבת."

"גם רקדן?"

"לא. עובד בחברת הייטק. באיזו חברה ברמת החייל."

"איפה הכרת אותו?"

"בפאב."

"כמה זמן אתם חברים?"

"כבר שלושה חודשים. אני חושבת שאני אתחתן איתו."

"הוא ביקש את ידך?"

"עוד לא."

"איך קוראים לו?"

"יניב."

"בן כמה הוא?"

"עשרים ושש."

"אני מקנא."

"לא. אתה לא מקנא. ולא בטוח שהוא ירצה אותי."

"בטח שהוא ירצה אותך! עוד לא נולד הגבר שלא ירצה אותך."