פרפר הזכוכית

1906

"האדמה," קבע ראש הכפר המופתע שהתנגד נחרצות, "היא קדושה!"

"האדמה הזו..." השיב מר ונסן הזקן בעיניים דומעות — "מקוללת!"

הוא החזיר את החלקה הקטנה ועזב חסר כול. מאז לא ראוהו בכפר.

צדק מר ונסן הישיש — פיסת קרקע קפואה ובוגדנית היתה, שרוחות הקוטב הקפואות הפכו לביצת רפש. עתה ויתר גם ונסן הוותיק והרים ידיים, ושוב ננטשה החלקה הסוררת, שוב היא נחלת הכלל. "וכך גם תישאר," גרסו רבים מתושבי לוֹביסָה, שאיבדו כל אמון בפיסת האדמה הזדונית, שאפילו פקעת אחת לא הצליחה לגדול בה, "גלמודה היתה וגלמודה תישאר." אמרו אחרים, וגם גדולי האופטימיסטים בני הכפר הספידו את גיגית הבוץ הארורה, הזנוחה, אדמה שהאל פשוט שכח.

ואדמתו של ונסן אכן נזנחה ועשבים גדלו בה פרא, אבל האל, מסתבר, לא שכח. אדמה עקרה התגלתה כרבת ערך. הנה העלוב ביותר, הנה הפתיע.

הרעיון נרשם לזכות ראש הכפר, ונסיבות המקרה לזכות תושבי לוביסה, שגל לידות יוצא דופן תקף את בקתותיהם. ההחלטה נפלה פה אחד וללא עוררין: על חלקת ונסן הזנוחה יוקם בית ספר חדש לדורות הבאים, בדחיפות מרבית ובלי שהות מיותרת, ובתוך ימים אחדים כבר נראו מעשים. החומרים נאספו והעצים נגדמו, הפועלים גויסו וציוד מיוחד נשלח מהלסינקי ברכבת, ובחלוף שלושה חודשים של מאמץ ללא הרף, כבר עמדה בקתת עץ רחבת ידיים על חורבותיה הנטושות של חלקת ונסן, והכול חשבו — אם רק ידע, האומלל...

בימים של קיץ, בין שעת לימודים אחת לאחרת, השתעשעו הזאטוטים תלמידי בית הספר בגישוש הרפתקני אחר פקעות תפוחי האדמה המצומקות שהפקיר ונסן. עטויי מעילי פרווה נפוחים התרוצצו לכל עבר במשחק ובריקוד, וכשנשמע צלצול הפעמון מארובת החרסית נהרו כולם פנימה במשמעת עיוורת, מסתדרים במהירות בין ספסלי העץ ופותחים את ספרי הקריאה בעמוד המתאים, זקופים וערוכים לקבלת המורה. כשנכנס הדוקטור — בדיוק בשעה היעודה — דממו כולם, ממתינים לדבריו בדריכות עצומה.

"ג'ובה", כך כינו אנשי העיירה את דוקטור יוּבֶליוּס, ואכן היה דוקטור אמיתי, למרבה הפלא, היחיד בלוביסה כולה. בעל תואר רשמי מהאוניברסיטה הקיסרית בהלסינקי: "הפקולטה לפילוסופיה, היסטוריה ולימודים קלסיים", הכריז הקלף שנתלה לצד לוח הגיר בבקתת העץ, "ע"ש כריסטינה אוגוסטה הוד רוממותה". והנה ניצב הוא עתה לפני תלמידיו בשיעורו האחרון של יום קיץ זה, מלהטט בנפלאות המיתולוגיה הפינית. הוא פתח בתולדותיו המופלאים של ה"סאמפו", וסיפר כיצד נוצר שרביט הקסמים על ידי האל אילמַרינֵן, חרש הברזל, ואיך אפשר לבעליו לייצר כמויות אינסופיות של דגן, מלח וכסף, עד שנגנב באישון לילה על ידי המכשף רב העוצמה, וַאינֶמוֹינֵן. הדוקטור פסע לאטו בין שורות הספסלים והפליג במעלליו המזהירים של השרביט הקסום, שלוו במחוות ידיים דרמטיות ובשינויים בלתי צפויים בגוון הקול. הזאטוטים גמעו בשקיקה כל מילה. גם לא שכח להזכיר את "אימת הקוטב", גאוות האומה הפינית כולה ובית רומנוב, הפלא ההנדסי הקרוי על שם החפץ האגדי, "שוברת הקרח המרשימה ביותר שראיתי מימַי," בדה יובליוס מלבו, שאת הסאמפו האימתנית לא ראה מעולם. "השוברת מסוגלת לנגח לרסיסים קרחונים בעובי של שישה מטרים!" הכריז יובליוס והניף את ידו. בזווית עינו עלתה ופעפעה סערת הרגשות שניעורה בלבבות הקטנים.

עם ערב עזבו התלמידים והבקתה ננעלה. הדוקטור פנה כמנהגו לתחנת הדואר של הינו, שאותה פקד בקביעות מדי יום לימודים. הוא שוטט ברחובות לוביסה הלבנה, באמתחתו ספרי הלימוד הבלויים וקופסת הגירים, ובדל תקווה קלושה שפיעמה בו תמיד. כשנכנס לחדרון הקטן ובירך את מר הינו לשלום, ציפה כהרגלו לתשובה המאכזבת. התא הקטן השמור רק לו נותר ריק גם היום. הוא הסתלק במהירות ופנה אל ביתו.

כשנכנס זרק לגרטרוד ברכת שלום קצרה, נעלם בחדרו והגיח שוב רק לטובת ארוחת הערב.

"הגג של המחסן קרס," בישרה גרטרוד, ששיחקה במרק. מבלי להרים את ראשו מהצלחת הבטיח ג'ובה שיתקן בהקדם, הודה על הארוחה ונשק למצחה, ואז שוב הסתלק, נבלע בחדר העבודה.

בבוקר התעורר לקול חבטות, שמוט כגווייה על השולחן הצר, ואת ראשו מקיפים מצוקי מסמכים. כמה זמן היה שקוע בשינה לא ידע לאמוד. הוא ניסה להתעורר, אך ראשו חזר וצנח על כר הניירת. חבטה שנייה הגיעה מיד, והוא זינק על רגליו — השעה שבע או שמונה? תלמידיו מחכים!

הוא החל לאגד לכדי צרור דקיק את תפוקתו הדלה ללילה החולף, כרך את הדפים זה בזה והניחם בזהירות על שולחן הכתיבה. "כרונולוגיה יהודית" הכריזה הכותרת הגדולה שבעמוד השער. את השם כבר שקל לשנות, אך טרם הגה לו תחליף, תחליף שיהלום את האוצר הנחבא מתחתיו. ג'ובה פסע אל ארון הספרים העמוס והתרומם בגמישות. הוא שלח זרוע מתוחה, ובזהירות עקר ממקומם שני כרכים עבי כרס, דוחף בקפידה את מקבץ הדפים למקום המסתור. אז השיב על כנם את הספרים הכבדים, שומרי סף נאמנים לאוצרו היקר.

במטבח מצא את מקור החבטות. היתה זו גרטרוד, שקצצה בשר לבן לחלקים קטנים. הפעם חב לה טובה גדולה על שהקימה את המהומה השגרתית, שהרי כמעט איחר לפתיחת השיעור, אירוע מביך ונדיר שאינו לכבודו. גרטרוד היתה כה שקועה בהכנת התבשיל, שלא הספיקה לחזות בבעלה השועט החוצה. כאשר שמעה נאקה של דלת, הניפה שוב בשוויון נפש את הגרזן החד והמשיכה בטקס, מורגלת היטב בשיגיונות בעלה.

בסופו של יום הלימודים הארוך שוב פקד את תחנת הדואר. הפעם הפתיע מר הינו בבשורה חריגה.

"זה הגיע אתמול," בישר הינו בהתרגשות. "מהלסינקי, מהסניף המרכזי, הרבה חותמות..." העריך הדוור הנפעם, "עבר ודאי דרך..."

בכף יד רועדת נטל יובליוס את המעטפה ויצא אל האוויר הערפילי שאפף את לוביסה. הוא קרע את לשונית הנייר שכוסתה כולה בחותמות מסולסלות ובולים יקרים למראה, וידע שזו היא, זו האחת. את המכתב הקצר קרא שוב ושוב ולא הפסיק גם דקות ארוכות מהרגע בו נטש את הביתן של הינו. עיניו עיני זגוגית חלולות, וידיו מצונפות הכפפות לופתות את המסר בחוזקה, מסר מאדמה אחרת, אי רחוק מעבר לים הגדול, המסר שעבורו נשם.

לרגע אחד, בכיכר המרכזית הקטנטנה של לוביסה, ובאותה שעת בין ערביים אפורה וצוננת, הרגיש דוקטור יובליוס שנולד מחדש. הוא קם לתחייה, ובתחייתו זו ישנה סדרי עולם, את האנושות כולה עוד יטלטל מן היסוד. כן, הוא־הוא, ג'ובה העלוב, המורה הקטן מלוביסה הקטנה, הוא אוצר הסוד האדיר ולא אחר. הוא שנבחר, בין עדרי האדם. ראו אותו, הנה כבר קם ויוצא. הצוואה בידו — קול נביא קדמון, שהסתתר מכולם.