פשוטעור

מקומות עזובים על פי רוב, או גם צמרות המתנשאות כנגד חומות, סמטאות ללא מוצא או גני חזית,

ששום ברייה אינה משתהה בהם לעולם, במקומות כאלה נדמה כאילו כל מה שצפוי לנו בעצם כבר חלף ועבר.

(ולטר בנימין, "ילדות בברלין סמוך ל-1900")

פרידה נפתחת ב"אנחנו חייבים לדבר". האהבות שונות זו מזו. רק הפרידות דומות.

גם זו התחילה ככולן: את המילים המדויקות שכחתי, כמו אולחשתי, ורק ציפיתי שיעבור הגל הבא להטביעני והכול יחזור להיות כפי שהיה. פרידה נפתחת לפעמים במכתב על שולחן, במייל, במסרון. היו לנו גם כאלה. שיחת טלפון. משפט בדירת חברים.

אבל הכול מתחיל תמיד זמן רב טרם הקטיעה, נזרע בפגישה הראשונה ובהתאהבות. הפרידה נוכחת בכול, כמו אחות מלווה לצורכי פיקוח על הנאהבים, וזירתה החדר, המיטה, הרחוב. היא טמונה בהם כמיקרופון העוקב אחר כל רחש, אורב לחולשה. אין בזה כל חדש ובכל זאת, אנו תמיד מופתעים. וכה רבה ההפתעה עד שהיא מערערת את עולמנו שטרם הופעתה

כמו התקיים לו בנחת

על גבי קרח

דק.

"אני כותבת לך בעיקר כי אתה לא רוצה לדבר על זה", היא שולחת מייל בסוף מרס. "אולי אתה מרגיש שאם לא נדבר על זה - זה ייעלם. זה לא. אני צריכה ללכת הלאה ולמצוא את המשך החיים שלי. וזה אומר לוותר עליך - שהיית לי אהוב ובית ומשפחה שלמה והחבר היחיד והטוב ביותר שהכרתי. ונתת לי קרקע מוצקה ללכת עליה וכוח לחיות למרות הכול. חמש שנים לא חשבתי על זה. זו היתה אהבה גדולה שהפליאה את כל מי שפגש אותנו. והפליאה גם אותך ואותי. אני מעדיפה שנתחיל את זה עכשיו ולא עם הטיסה שלך לאוקספורד. ואולי כשתחזור - נוכל להיות רק חברים. אני רק מבקשת ממך לא לענות לי ב'טוב' לקוני או משהו כזה. אוהבת אותך בכל נפשי ומצטערת באמת-באמת על הכאב שאני גורמת לך.

"גם אתה נפשי שלי, יחידי", היא כותבת, "אבל נצטרך למצוא דרך להיות זה לזה בלי להיות זוג".

האם יש נחמה במילים שבאות אחרי גזר הדין? לא בראשיתן. לא לנעזב שנובר בהן כמחפש מזון לרעב שאין להשביעו. העין נצמדת ל"נצטרך", וגם ל"בלי להיות זוג". אז מה נהיה ביקום שבו היינו רק זוג? "נצטרך". כמה צרודה המילה. גסה, צרכנית. היכן היתה "נצטרך" כל השנים יחד? זו מילה של אחרים שלא אהבנו, נצטרכנים כאלה. נשאר משפט שהיא אהבה מאוד, שכתבה מרים ילן-שטקליס לילדים: "לבדיתי, לבדיתי ובכיתי". היא ידעה בעל פה משפטים רבים, שירים, שמות, עובדות חשובות וכאלו טריוויאליות לגמרי. טרם הכרנו, זכתה במאה ועשרים אלף שקל בחידון "אחד נגד מאה" וחילקה את הכסף בינה לבין הוריה כמו היתה אמם. ציטוטים כאלה של ילן-שטקליס הפכו אחרי הפרידה למשפטים מציקים שבכל פעם שנזכרתי בהם, במה שאמרה או עשתה, בנדיבותה, גבר הכאב. לו יכולתי, היה עוזר לי להיזכר במעשים רעים שלה. הייתי עובר ביתר קלות את שלב הכעס, החיוני על פי עצות מומחים. לא היה בי שום כעס.

"לגבי אבא שלי, לא התאבלתי עליו", היא כותבת במייל ארוך על הזמן שבו צל האב האהוב-נעדר רבץ על חיינו המשותפים ואחר גם על סיומם. "אתה בעצמך אמרת, החיים כאילו נמשכו כרגיל אחריו. לא יכולתי ולא רציתי לעצור ולהביט לתהום הזאת. ולא רציתי לגרור אותך אליה. עכשיו אני צריכה להיות בלעדיך גם בשביל להתאבל עליו כמו שצריך". כמה הפכתי קשוב למילים בהיעדרה. שוב איני קורא ספרים כפי שהייתי קורא בזמן חיי עם נטע. עתה הם כמו מורי דרך בערפל. אני מחפש רמזים, הערות, הארות. אני קורא ספרים שהם שותפים לדכדוך או לחוכמת מעשה, לא שכחה או הסחת דעת של טיסה ארוכה.

בלי חמלה אני מקפל כל פינת עמוד שבו אמצא רמז.

הטעם הספרותי שלי לא משתנה אך לזמן-מה הוא הופך לתכליתי מאוד.

אני תחקירן פרידה. מסמן שורות בספר יווני שאני חוזר אליו. קורא שורה, נעצר ובוהה, בעת שהכאב החד חוזר כגאות. "כאשר הבן אדם נסער", כתב יורגיס יאטרומנולאקיס ב"דבר שקרה" האלים-מהורהר שלו על רצח ונקמת דם, "מחמת איזה שהוא מאורע וזרימת הדם שלו המודדת ומסדירה את הזמן משתנה, חובה עליו לעזוב את ההווה המבולבל והרעוע שבו הוא שרוי ולמצוא קצה חוט חדש להיאחז בו בעבר או בעתיד ומשם ואילך הוא כבר יכול לרתך את שני הזמנים ולחזור בריא ושלם אל ההווה".

לחזור בריא ושלם אל ההווה.

בראשית אפריל אני טס לאוקספורד כמו בכל שנה זה תריסר שנים. לשבת ולכתוב במשך כחודש. בחמש השנים שלנו יחד, תמיד לפני נסיעתי, היתה מתרחקת כמכינה נפשה לנטישה. הפעם היא קמה והולכת קודם לכן, וכל מה שאני רוצה זה להישאר. לא להתרחק מן ההולכת.

כשאני נוחת בגן העדן הכפרי האנגלי שאני כה אוהב, אני מיד משתוקק לחזור. מה אעשה בגן עדן כשאני מגורש? היופי הירוק כבר מכיל את הנחש ואת גזר הדין. הימים הראשונים אומללים. "ואני כאדם שמקבל שוב ושוב מברק ובו בשורה רעה ונשימתו נעתקת בכל פעם מחדש", אני כותב לנטע ומתחיל להקליד מחשבות ללפטופ, בלי תיווך הנייר, שלא כהרגלי. יומן כאב. כתיבה של סנטוריום לחולי ריאה או נפש. אמצעי הקלה מוכר. אני יושב באוקספורד ומתקשה להיכנס לתפקיד המוכר לי. אני אמור לסיים ספר על אב ובתו בישראל ריקה. על פי הצעת העורך החכם, אני צריך לנפץ את מה שכתבתי ולבנותו מחדש. אני עצמי מנופץ, וכשאני כבר מצליח להתיישב, אני ממהר נואש אל החלק שבו מתוארת, בכתב היד, אהובת הגיבור העשויה בדמות נטע.

בספר שטרם שָלמה כתיבתו אני יכול לעשות בה ככל העולה על רוחי. אני אלוהי 2023.

בכתב היד שאני עמל עליו, אני משיב אותה אלי. "לאון לא העלה על דעתו שישוב ויתאהב בשלב כה מאוחר של חייו", אני כותב בבית קפה אוקספורדי ומשנה את שכתבתי טרם הפרידה: "בגילה הרך, בזריזותה ובנלהבות הנעורים שלה, לבושה בבגד קצר בעת שבאה פעם ראשונה לחצרו, נראתה זו שתהיה לאם בתו כילדה שתעתה אל החצר ועוד רגע תיעלם. אך היא לא נעלמה אלא אימצה אותו וכעבור ימים צצה בחצרו עם ארוחה סינית. אחרי שבוע נדמה היה כאילו חיו כך יחד שנים רבות".

"היא היתה כאדם שנדד זמן רב על פני מישור קפוא ומוכה רוחות, מצא צריף חם והטיל עוגן. צעירה ממנו בדור ומחצה, ידעה דברים שאירעו שנים רבות טרם לידתה כמו שיננה את פרטי העבר שקדם לחייה לקראת חייהם יחד. ייתכן גם כי ידעה את קצם". אני עובר על מה שכתבתי. יש שורות שאני מוסיף מתוך ידיעת הסוף. אני מפיח אהבה בטקסט, מזרים את הרגש הלכוד בי כבועת אוויר. "בדרכה הנחפזת, אולי כי חשה בקוצר הרוח ובקוצר הזמן של לאון ואולי כי בעצמה היתה קצרת רוח מאוד, דילגה על פני השלבים הראשונים של היכרות, והוא נאחז באהבתה והתאהב בה.

"מעולם לא הכיר אישה שידעה לעשות הכול כמוה: היא איתרה חפצים אבודים, פתחה סתימות והחליפה נורות, היא שרה וניגנה, נהגה מהר, כתבה ותופפה. היא מרחה לק אדום כדי להירגע, הרכיבה תכשיטים מחלקי שעונים, ציירה על צלחות ורשמה שירים במגירות שמצאו יחד במכולות אשפה וברחוב. ככל שהתגבר הזעם כן נגדשה העיר רהיטי בית עזובים, כמו נצברים לקראת תבערה. נעמה ריססה בלילה סיסמאות נגד הביזה ולא אחת ניצבה לבדה עם שלט מחאה לצד כביש. מצלמות המשטרה קלטו אותם יחד בכל הפגנה: איש כחוש, שאפו גדול ושערו לבן, ונערה יפה ורושפת. כומר מר ונערת מקהלה מגדפת.

"חמש שנים חיו כך יחד, מבלי לריב, בתוך מה שלאון תיאר כ'אחריות מאושרת'. האהבה מילאה את ההווה, אך התקיימה כל העת גם כדבר-מה שדינו נגזר, בשל המחנק הכללי, אי-רצונה של נעמה לנסוע מפה, וערימת שנים, גבוהה ורעועה, שהפרידה ביניהם וגררה את סירובו הנחרץ של לאון להוליד פה ילד.

"יום אחד קמה והלכה בבכי", אני כותב, מרים ראשי אל יושבי בית הקפה ושב להקליד. בורא מחדש. "אף שידע כי הרגע יגיע ודיבר עליו בקור רוח, הרגיש לאון כאב עז כאילו מנתח רשלן שכח בקרביו אזמל. זמן-מה שוטט המום, והסכין בבשרו. גלי געגועים תקפו אותו כצמרמורות. כאבי לב, שיתוקי מחשבה. הוא תהה אם שהיית-יחד בתוך אהבה במשך שנים יצרה ישות ערטילאית עצמאית חיה ורוטטת, ומה קורה לה לעת פרידה. כשנזכר בנעמה, פרשה נפשו מכל עיסוקיה והתכנסה למקום שנראה כחדר הטבוע של ילדותו. כשנתקף כאב, שתמיד נדמה כאילו התמקם בין ריאותיו וחסם את מעבר האוויר, גילה כי כאשר הוא נח על גבו במיטה ומושך שמיכה קלה עד צווארו, משתררת הקלה, כאילו שב אל המחסה הבטוח של מיטתו בבית הוריו וצעדיהם הנמוגים במסדרון".

באנגליה אני כותב את שאינו מתרחש בחיי: "מקץ חודשים שבו זה לזרועות זה, בוכים מהקלה כמי שאבד בהמון ושב ומצא. ומתוך שיבתם נולדה הקטנה. מלבלבת מתוך אפלתו, רוויית מתיקות ושוברת לב מרגע בריאתה. ונדמה היה שכמו אמה לפניה הגיעה אף היא מאותו מישור סחוף רוחות. לחייה הקטנה, הלחה, על כתפו, גרמה לו לחוש בו זמנית זקן מאוד וגם צעיר משנותיו. עתה הלכה אהובתו".

אני כותב: "והוא תהה אם לא אימצה אותו כאהוב-אב כדי שתוכל להתמסר לתפקידה כאם-אביה. האהבה מלאה תפקידים, אמר לו פעם מטפל מבוגר: אב, אח, אהוב, בעל, חבר. ככל שרבים התפקידים - חזקה האהבה". אני משנה ומפרק ומרכיב מחדש פרקים של פרידה ונטישה ויוצר את שובה של נעמה אל חיק לאון. את הולדת בתם שבעת הבריחה מן הארץ הריקה היא כבר בת שש. אני מקים עולם שבו הם נפרדים ושבים ומיילד באוקספורד את תינוקת הבדיון שלהם.

החיים אינם נענים לכתיבה.

נטע כותבת לי מתל אביב, ואני חש, באינטואיציה המתחדדת של מי שנעזב ויכול בכוח כאבו להריח ממרחקים, שאי-שם צץ לצדה אדם חדש. דמות שאולי עדיין אינה בשר ודם, אבל כבר עשויה בדמות תשוקתה לפגוש את הגבר שעמו תקים משפחה. עבורי האיש הזה בשר ודם יותר מכל חי שאני מכיר. אני יכול להריח את זיעתו, את תאוותו, את זרעו של מי שטרם אותר אולי. זו מחשבה מענה.

לפרידה יש מרתף עינויים משוכלל. גדוש מכשירים חדים עשויים מדמיונו של הננטש. דמיוני משוכלל ועתיר ניסיון. קודח ורדוף, מונע על ידי המייל האחרון. שב ומפענח כל משפט. אני נושא את המחשב כצלב על גבי ומרבה לנוע באוקספורד יותר מאי-פעם. בהליכה קדחתנית, מטולטל, חורש שדות וחורשות. נע לצד מסילת הברזל. אובד בשדות שגבולם מותווה על ידי תעלות מים ומשוכות קוצים. הולך לאיבוד שעות ומוצא את הדרך ומחפש לשוב אל ההווה שהוא הדבר הראשון האובד לננטש.

הנעזב מגורש מההווה, רגליו מבעטות באוויר כצנחן שמוטל ממטוס.

העין חדלה להבחין בפרטים שהם בשר ההווה: שדות. חדרי מדרגות. פנים. חדר. טמפרטורה. אור. ואני צועד מהר כדי לשוב לגופי. נעלי נרטבות מטל העשב, שולי מכנסי לחים.

לאט אני שב ונספג אל אדמת המקום שאני אוהב, אוקספורד, עד שאני חרד מהחזרה.

אני חוזר לארץ ומתרסק. אני מנסה לרכך את הנפילה במילים כאדם הקופץ מקומה גבוהה אל מצע מזרנים. 18 במאי. מייל. "היינו יחד כמו שני ילדים ששבים וקוראים זה לזה בחושך. נפגשנו שלוש פעמים ביום", אני כותב בקפה מרסנד וכך אכתוב מאותו זמן כחצי שנה. כמו איגרת בת עשרות אלפי מילים שלא תישלח, שתיהפך לממואר. באוזן אחת אני מקשיב ללבי ובאחרת לחיים סביבי. גבר מחפש שולחן פנוי ופונה ללקוחה: "תגידי לי אם יתפנה שולחן בחוץ."

"אני לא מלצרית."

געגוע, כאב עמום, קבוע. עולה ויורד כצפירה בלי הרגעה. וגם רגעים טובים, כמו בלילה בקפה התחתית. שיחות עם אנשים. שכחה רגעית. התלהבות שמסיחה את הדעת. הקשבה לסיפורי חיים שלעולם אינם משעממים אותי. מבטיהם של אנשים שסוקרים אותי כבודד, כמי שנפשו מרה עליו, כמי שנעזב. כמי ששוב אינו יושב כהרגלו ערב-ערב לצד נטע. כי היינו זוג מוכר. ואולי נאהבנו כך בשל אפשרות האהבה הבלתי-אפשרית שהצגנו.

בכל ערב פועמת הידיעה שהיא לא איתי ונפשי כבר תרה כתרופה אחר אדם אחר שאיתו אחיה. מכרה עפרת-אהבה חדש. מהירה ממני בחיפוש, חומקת מן הכאב. מקדימה אותי. נפשי או חלק ממנה נפרדים מן הכאב ותרים אחר יבשה. מה שהמטפל שלי מכנה תמיד "כוחות הנפש, מנועי חירום שנועדו לאפשר נחיתה בטוחה". הוא מאמין בכוחות הנפש שלי, אולי כדי להקל עלי. יש כוח למילים שלו.

כמו עידוד מתחנת הקרקע: אל תדאגו. תשובו בשלום לבסיסכם.