פשיטה לילית

פלוגות הלילה של וינגייט

אורד צ'רלס וינגייט נולד בהודו ב־1903 להורים ממעמד בינוני-גבוה שהשתייכו לכת דתית פוריטנית וסגפנית. הבחירה בקריירה צבאית היתה למעשה המשך המסורת המשפחתית מצד אמו ואביו כאחד. וינגייט סיים את האקדמיה הצבאית המלכותית בוולוויץ' וקיבל מינוי כקצין בחיל התותחנים המלכותי. בעידודו של קרוב המשפחה, הגנרל רג'ינלד וינגייט, שהיה מושל סודאן והנציב העליון במצרים בשנות ה־20, החליט וינגייט על מסלול קידום במזרח התיכון והשלים קורס מזורז בערבית בטרם הצטרף לכוח המגן הסודאני ב־1927.

שירות בסודאן בעת ההיא נחשב לעניין הרפתקני ותובעני, וּוינגייט קיבל פיקוד על פלוגה של 275 חיילים סודאנים. אמנם, השנים ששירת בסודאן לא זימנו לו מפגשים צבאיים של ממש, ועם זאת הוא רכש ניסיון רב, ששירת אותו רבות בעתיד בפיקוד על קבוצות חיילים הטרוגניות. הוא הרשים מאוד את הרמטכ"ל הבריטי בתפקודו זה, וזכה, בספטמבר 1936, במינוי הנכסף כקצין מודיעין בארץ־ישראל, תחילה במטה של אוגדה 5 בחיפה ואחר כך במטה הראשי בירושלים.

גנרל וייבל מונה למפקד הכוחות בארץ־ישראל בספטמבר 1937. ההתרשמות הרבה של וייבל מקצין המודיעין הצעיר והסקרנות הרבה שהוא עורר בו הניעו אותו לאשר את הפעלתן של פלוגות לילה מיוחדות בפיקודו נגד המורדים הערבים.

הפשיטות של הכנופיות הערביות על יישובים ועל נתיבי התחבורה בדרכים החלו ב־1936. אירעו פיגועים במתקנים שבפיקוח ובבעלות בריטית, כמו גם התנכלויות ליישובים יהודיים בכל שטחי ארץ־ישראל. קו הנפט מעיראק לבתי הזיקוק במפרץ חיפה ולנמלי הים התיכון סבל מניתוקים חוזרים ונשנים, ובמקרים רבים היו אף הצתות של הנפט שזרם בצינור. הבריטים לא מצאו פתרון כיצד להגן על צינור הנפט, שלא היה טמון עמוק באדמה ולכן היה קל לערבים לפגוע בו. היישובים היהודיים, בקיבוצים ובמושבים, גיבשו אסטרטגיה של הגנה נקודתית, ובכל אחד מהם נבנו עמדות לתצפית ולירי במקרה הצורך. כאשר הגיע סרן וינגייט לכהן כקצין מודיעין במפקדת הכוחות הבריטיים, המרד הערבי כבר צבר תאוצה והמשיך לגבות קורבנות מהיישוב היהודי ומהכוחות הבריטיים בסדרת מאורעות רצחניים. וינגייט נחשף עד מהרה להיקף ולעוצמת הפיגועים שנעשו על ידי הכנופיות, ומידע זה הביאו לגבש טקטיקה שונה. הוא סבר כי הלחימה בפיגועים חייבת לצאת מן התפיסה הפסיבית ולגלות יוזמה התקפית. עיקר השינוי, כך טען, יהיה תקיפה לילית על ידי כוחות קטנים שתיערך בעומק השטח של האויב. ארבעה עקרונות אִפיינו את משנתו: העזה, הפתעה, ניידות והטעיה. לאלה התווספו התכנון הקפדני והכושר הגופני, שווינגייט התעקש להקנות ללוחמי פלוגות הלילה.

יצחק שדה, יוצא הצבא האדום ומבכירי ארגון ההגנה, הקים כאמור, על פי החלטת פיקוד ההגנה, יחידה יהודית מחתרתית שנקראה "הנודדת". יחידת הקומנדו שמנתה אך מעט לוחמים, שמה לעצמה מטרה להילחם באופן אקטיבי בכנופיות הערביות. שדה חשב, כמו וינגייט שעמו קיים קשר, כי לא ניתן להגן על היישובים היהודיים מבפנים, אלא יש לצאת ולהעביר את הלחימה לשטח האויב. שדה קבע שאין זה נכון לטפל בכל נקודת יישוב בנפרד, אלא שצריך לייצר מערך הגנה אזורי בין היישובים. "הנודדת" נדרשה לאמץ צורת לחימה ניידת והתקפית, שתהיה מבוססת על סיורים ומארבים בחסות החשיכה. יצחק שדה ראה חשיבות בביצוע סיורי עומק בשטח האויב על מנת לבחון את היריב והיערכותו וכן את פני הקרקע.

בבסיס הצעתו של וינגייט למפקדיו בארץ־ישראל להילחם בכנופיות המרד הערבי עמד הרעיון של שיתוף בין יחידה בריטית לבין חברי יישובים נושאי נשק בעמק יזרעאל. למעשה, זו היתה הדרך להכשרת רעיון "הנודדת" אצל השלטונות הבריטיים. וינגייט חשב כי העובדה שאנשי ההגנה היהודים הכירו את השטח ככף ידם, כמו גם היות חלקם גפירים (לוחמים יהודים שגויסו על מנת להגביר את ההגנה בעיקר על היישובים היהודיים) במשטרה הבריטית, יהוו בסיס טוב ליחידה לוחמת חדשה. עם זאת, הרעיון של שילוב אנשי משטרה וצבא בריטים עם לוחמים יהודים לא התקבל באהדה אצל שלטונות המנדט. טענת־נגד נוספת של הבירוקרטים היתה שלמשטרה הבריטית אין מספיק גפירים פנויים לטובת ביצוע הרעיון. המשטרה הבריטית גם דחתה את הרעיון שקציני צבא יפקדו על אנשי משטרה. כמו כן בקרב אוהדי הערבים בשלטון ובצבא הבריטי, והיו לא מעטים כאלה, עלה החשש כי השילוב בין צבא בריטי ליחידות יהודיות יעורר את הערבים לטעון כי הבריטים מקימים כנגדם צבא יהודי.

כאשר החל וינגייט לקדם את רעיון ההקמה של פלוגות אנשי הלילה, הוא דרש לקבל תריסר חיילים בריטים מבסיס הצבא שבנצרת. לאחר מכן גיבש הסדר עם מפקדי הגפירים היהודים. הובטח לו שיקבל גפיר תורן ליום אחד מכל בסיס באזור. תורן כזה היה חייב להיות מיומן בשימוש בנשק ולהכיר את הדרכים והשטח שבאזור. מיד לאחר מכן החל וינגייט להוציא כיתות מעורבות לשטח על מנת לאסוף מודיעין ולארוב לאנשי הכנופיות. בהיתקלויות ראשונות אלו החלה להתגבש האסטרטגיה ונוצרה הטקטיקה, פרי המחשבה המקורית והחדשנית של וינגייט.

חשיבות הקמת פלוגות הלילה, על פי יצחק שדה, היתה במתן הלגיטימציה והלגליזציה להתנגדות המזוינת של היישוב היהודי, שהיתה לאקטיבית ואפקטיבית. היה חשוב להפוך פעילות ספורדית ברחבי הארץ לפעולה מסודרת ובהיקף כזה שיצליח למגר את המרד הערבי. פלוגות הלילה המיוחדות היוו זרז למיסוד ההתנגדות היהודית באותן שנים ולהטמעת הידע והציוד המקצועי שסיפקו הבריטים. פלוגות הלילה, טען יצחק שדה, הוכיחו לבריטים את הפוטנציאל הצבאי של היישוב היהודי, את איכותו האנושית ואת עוצמתו, שהיתה חבויה עד אז. שדה תיאר כיצד הדגיש וינגייט בפני אנשי פלוגות הלילה את הצורך בלוחמה פסיכולוגית מול האוכלוסיות האזרחיות שבכפרים הערביים, ואיך להבחין בין הלא־מעורבים לבין האויבים, אנשי הכנופיות הפעילים, שבהם יש לנהוג ביד חזקה.

בתחילה החלו הפלוגות ליזום פעולות מבצעיות - סיורים ומארבים. בשלב ראשון - באזור צינור הנפט ואחר כך ברחבי הגליל. ניידוּת פלוגות הלילה הדהימה את הכול - ערבים, בריטים ויהודים. וינגייט ואנשיו צעדו בלילה אחד עשרות קילומטרים. לעתים הם נראו בראשית הערב במקום אחד, באמצע הלילה במקום שני, ועד לאור ראשון במקום שלישי, המרוחק מן הראשון כ־50 קילומטרים. ביוני 1938 החלה היחידה בפעולותיה, ומהר מאוד הופסקו החבלות בצינור הנפט. אנשיה הפגינו רמת ביצוע גבוהה במאבק כנגד הפורעים הערבים, תוך שימוש בטכניקות לחימה לא־שגרתיות, כמו תנועה אל היעד ותקיפתו בחסות החשיכה. בנוסף, אורד וינגייט היה הראשון שלימד את צעירי ההגנה שיטות לוחמה זעירה במתכונת צבאית. במסגרת היחידה שהקים ערכו הצעירים היהודים, לראשונה, פעולות הגנה אקטיביות, בכפוף למשמעת צבאית, והושגה רמת פעילות שכמותה לא ידעו בהגנה קודם לכן.

יצחק שדה העריך מאוד את שיתוף הפעולה בינו, מפקד בכיר בארגון ההגנה, לבין וינגייט. בשעת הצורך, סיפר שדה, היה וינגייט מגייס אנשי פלוגות שדה לבושים במדי נוטרים ומעמיד לפתע כוח גדול לביצוע פעולה חד־פעמית. תחילה הצטמצמה פעילותו של וינגייט, לפחות באופן רשמי, בשמירה על קו הנפט מעיראק לחיפה. אך עד מהרה חרגה הפעילות מתחום זה ועברה לפעולות נגד הכנופיות הערביות בנקודות רבות. שדה טען כי לא היה שינוי עקרוני או טקטי בין השיטות של וינגייט לבין אלו של פלוגות השדה שהקימה ההגנה. אישיותו של וינגייט, על פי שדה, הטביעה את חותמה על כל פעולה ופעולה. אלו היו נועזות, מתוכננות ומותאמות למקום ולמצב. בעיקרו של דבר, פקודיו של וינגייט למדו את הצורך בחשיבה, את חשיבותה של עצמאות המפקד ואת התאמת הפעולה לא לתיאוריה ול"נוסחת בית הספר", אלא למצב, למקום ולאויב.

היחידות של פלוגות הלילה חיפשו את האויב ונעו כל הזמן בשטח, כאשר כל כוח פעל כגוף עצמאי. מתחילת יוני 1938 ובמשך חודש ימים ביצעו פלוגות הלילה כעשר פעולות. בחמש מהן התנגשו בכנופיות גדולות והרגו יותר מ־60 מאנשיהן. וינגייט המשיך לפתח את תפיסתו הטקטית לאור לקחי הסיורים והפעולות, והעלה אותה על הכתב. הוא היה משוכנע ביכולתו של כוח צבאי לגבור על הכנופיות, אם יהיה מאומן כראוי ללוחמה נגד־גרילה, ובעיקר אם יהיה כשיר לתנועה וללחימה בלילה.

לאחר כמה פעולות מוצלחות הבינו השלטונות הבריטיים כי יש בידיהם, כנראה, דרך חדשה ואפקטיבית לביצוע פעילות גרילה. ואכן, ההצלחות של וינגייט ואנשיו בסיכול הפיגועים הפחיתו את התנגדות השלטון הבריטי לרעיון. היו שטענו כי וינגייט, בהשתמשו בגפירים, מחליש את כוחם של אלה בשטח פעילותם הרגילה. אנשי הממשל הבריטי שאהדו את הערבים, אף טענו כי הוא הורג ופוגע בערבים בכפריהם. וינגייט השיב כי הוא פוגע רק בכנופיות המפגעות בקו צינור הנפט. המפקדה הצבאית הבריטית, שהבינה את התועלת הצבאית והכלכלית שבפעולות־מנע אלו, אישרה לווינגייט להמשיך ולממש את הטקטיקה שלו, ואף התירה לו לגייס אנשי הגנה להקמת יחידת לוחמי הלילה.

בחודש מאי צורף לווינגייט הקצין ברדין, שהיה לסגנו, ועמו עוד שלושה קצינים ו־36 חיילים בריטים מתנדבים. וינגייט ראה צורך חיוני להוציא את החיילים הבריטים מבסיסיהם הרגילים, לשחרר אותם מהמסגרות הנוקשות של הצבא, ולהביאם לאמץ את תורת הלחימה החדשה שלו. 80 מתנדבים, חברי הגנה, צורפו לכוח הבריטי, ואליהם נוספו חברי יישובים בעמק יזרעאל. מספרם של המגויסים גדל והפעילות השתרעה על פני שטחים גדולים יותר ויותר. תחילה הקים וינגייט משלטים של יחידות משנה, בתל עמל, בגבע, באפיקים ובכנרת. בכל משלט ישבו שתי מחלקות של אנשי פלוגות הלילה, ובהמשך נוצרו שתי שלוחות צפוניות, בחניתה ובאיילת השחר.

המפקדה של וינגייט התמקמה במבנה שנקרא "הבמה המשותפת", בין הקיבוצים תל יוסף ועין חרוד. הפעילות סביב המפקדה הציתה את דמיונם של הילדים ביישובים אלה. לשמועות על יחידה שפועלת בלילה נגד הערבים התווספה סקרנות באשר לפעילות המפקדה של וינגייט במרתף של "הבמה המשותפת", שבימים רבים שימשה להופעות תיאטרון, מוזיקה, ואף אופרות. עד מהרה גילו הילדים את מחסן מצרכי מנות הקרב, והלָהיט שבהן היו הביסקוויטים היבשים והטעימים...

מיד לאחר הקמת פלוגות הלילה נערך אימון קצר למתנדבים, ולאחריו החל וינגייט להוציא לשטח תשעה פטרולים יומיים. האימונים היו פשוטים ותכליתיים וכללו מטווחי ירי, קריאת מפות טופוגרפיות ושליטה מלאה במגוון כלי הנשק. במסגרת זאת תורגלה התנועה בלילה עם דגש על התמצאות ועל שמירה על תנועה שקטה. תורגלה גם תנועה לקראת מגע עם האויב והדרכים לניתוק מגע מהיר לאחר ביצוע הפעולה. וינגייט היה קפדן ודרש ביצוע מושלם של כל מרכיבי תורת הלחימה. הוא לא היסס להשתמש בשפה חריפה על כל טעות שהלוחמים עשו.

לילה אחד, בהיותו באימון עם כוח של פלוגות הלילה, הם עברו ליד קיבוץ תל יוסף. חברת הקיבוץ, שרה בלומנקרנץ, שהיתה תורנית בעמדה שליד גדר הקיבוץ הצפונית, שמעה את הכוח מתקרב. היא לא היססה, משום שחשבה שאלה ערבים שמתכננים לפיגוע, ופתחה באש. "חמוֹר! לא לירות!" רעם וינגייט בעברית ובמבטא אנגלי שאין לטעות בו, "תל יוסף הוא משק של חמורים", פסק וינגייט, מה שהפך למטבע לשון שאנשי קיבוץ תל יוסף סבלו ממנו עוד שנים רבות.

אנשי הפטרולים פעלו שבועיים ואחריהם קיבלו שבוע חופש ומנוחה. ציודם של הלוחמים, על פי בחירתו של וינגייט, כלל רובה וחגור מלא בתחמושת וברימוני־יד, שהוכיחו את עצמם לא אחת בעת ההסתערות במהלך הקרבות עם הכנופיות.

הכובע האוסטרלי רחב השוליים נבחר על ידי וינגייט כאלמנט ייחודי לפלוגות הלילה. הכובעים הוזמנו על ידו ממתפרה באנגליה, עדות נוספת לכושר האלתור והשכנוע של הקצין המיוחד הזה. הוא עצמו חבש כובע שעם קולוניאלי שהפך לסמלו הידוע. שיטת המסע של הסיור היתה קבועה. בראש הלכו שני סיירים נושאי רימונים, בעקבותיהם כמה סיירים, ואחריהם הטור העיקרי במבנה שורה, שבראשה תמיד היה קצין.

פעולתן הראשונה של הפלוגות היתה בסיור שיצא לאורך קו הנפט, שם גילו כנופיה ערבית שהתכוננה לפוצץ קטע מהצינור. כשהפתיע אותם וינגייט ופצע שניים מהם, נסו אנשי הכנופיה בלא קרב, ובכך נחל הקצין הבריטי את ניצחונו הראשון. הסיור השני להגנת צינור קו הנפט התרחש שבוע לאחר מכן כאשר נשלח סיור מתוגבר לאורך הקו. עודם בדרך, ובמרחק של כמה מאות מטרים לפניהם, התפוצץ קטע מהצינור. היחידה הסתערה קדימה ורדפה אחרי הערבים עד לכפר סמוך. לאחר שהכפר הוקף החלו אנשי פלוגת הלילה, ובראשם וינגייט, להסתער פנימה. בקרב כנגד הכנופיה הצליח הכוח להרוג שניים, לפצוע שלושה ולקחת בשבי שישה על נשקם. כתוצאה מן הקרב נרגע האזור לכמה ימים.

היה הבדל עצום בין אורח חייו של וינגייט בעת רגיעה לבין התנהגותו בפעילות מבצעית. מעבר להטחת עלבונות על שגיאות, כמו טעות בניווט או יצירת רעש בעת הליכה בשטח אויב, היה וינגייט גם מרים את ידו על האנשים שטעו או סטו מהדרך שהטווה. משמעת־לילה היתה בראש מעייניו, ולפיכך היתה עניין מקודש בפלוגות הלילה. בעיניו של וינגייט, כל החיילים היו שווים ולכן, למשל, העניש גם סמל בריטי באחד הסיורים כאשר זה הקדים לשתות לפני הגיע חייליו למקור מים. והנה, לאחר הקרב היה וינגייט מצטרף אל חייליו, מתנהג עמם כשווה אל שווים ומפיק עמם את הלקחים.

אחת הפעולות הראשונות שבוצעו היתה שליחת סיור כיתתי לגדה המערבית של הירדן, שבה ישבו בני שבט שאטה, וזאת כדי להזהיר אותם לבל יתעסקו עם קו הנפט. במאהל הראשון לא נמצאו גברים, אך כאשר הכוח התקרב למאהל השני הוא הוקף בעשרות ערבים שפתחו עליו באש. הסיור תפס מחסה, השיב באש והרג שניים. נהגי המשאיות שהובילו את הכוח לשטח נסעו בחזרה לעין חרוד והביאו תגבורת. הערבים הכינו מארב לאנשי הכוח שבאו עם המשאיות, אך אלה השיבו אש והרגו עוד עשרה מאנשי הכנופיה.

דוגמה אחת מני רבות לשילוב של מודיעין בזמן אמת, הטעיה, פעולת לילה־יום ודבקות במטרה, יכולה לשמש הפעולה נגד כנופיה ששכנה בתוך שבט בדואי שהתמקם בח'רבת ליד-אל־עוואדין. כדי לפרוס תמונה נכונה של השטח, ניתן לראות את האזור שבו שכן השבט ושבו נערכה הפעולה כמשולש שקודקודיו הם: מושב היוגב, קיבוץ משמר העמק (כיום) וקיבוץ מגידו. ידיעות מודיעין בדוקות הבהירו לווינגייט כי בח'רבת ליד-אל־עוואדין נמצאת כנופיה גדולה. במקום היו כמה בתי אבן וסביבם מאות אוהלי בדואים מהשבט.

בתכנון הפעולה התחבט וינגייט בכמה שאלות: הטעיה - מה לעשות כדי שהכול יחשבו שפלוגות הלילה פועלות באזור אחר לגמרי. הסוואה - כיצד להגיע קרוב ככל האפשר לאתר בלי להתגלות. זיהוי המטרה - אנשי הכנופיות נמצאו, כאמור, בלב מאהל בדווי ענק, שבו היו יחדיו גברים, נשים, זקנים וטף. נשאלה אפוא השאלה כיצד לזהות את אנשי הכנופיות ולפגוע בהם בלבד, ולא באזרחים חפים מפשע. הפעם, בניגוד למנהגו, החליט וינגייט לתקוף ביום. על פי הטקטיקה הידועה בפלוגות הלילה, נעשתה הטעיה על ידי סיורי־יום וחזרת הכוחות בערב לעין חרוד. ההוראה של וינגייט היתה לסרוק את השטח "ברעש גדול", כדי שהכול יֵדעו היכן בדיוק פועל הכוח. בשעה מאוחרת התקבצו כל הכוחות בקיבוץ שריד. לאחר הארוחה נתן וינגייט תדריך תוך שהוא מדגיש הוראה אחת במיוחד: "המטרה היא לפגוע באנשי הכנופיות, לא באזרחים. לכן יש לעשות הכול כדי שהביצוע יהיה מדויק ובלי תקלות".

כוח א' יצא למשימתו מקיבוץ שריד בשעה שתיים לפנות בוקר. הכוח, שהורכב מאנשי הפלוגות וממתנדבי פו"ש מן הגושים של עפולה ונהלל, צעד בפיקודו של וינגייט, ובתנועה שקטה ועוקפת הגיע למאהל.

כוח ב' יצא מעפולה, פנה מזרחה ותפס עמדות מדרום־מזרח למאהל, ובכך חסם את דרך הבריחה לג'נין.

כוח ג', בפיקודו של יונתן אברמסון, התפצל בשלב מסוים מכוח ב'. תפקידו היה לשמש פיתיון. הכוח, שמנה שבעה לוחמים לבושים בבגדי עבודה של עובדי מסילת הברזל, נסע במשאית אזרחית על דרך העפר המקבילה לפסי הרכבת ("רכבת העמק"). המסילה עצמה עברה מצפון למאהל ובסמוך לו.

עם שחר היו כל הכוחות ערוכים במקומותיהם ומוסתרים היטב. "עובדי הרכבת" נעצרו סמוך למאהל והחלו לתקן את המסילה, תוך השמעת רעש מכוון, שהעיר כמה אנשי כנופיה משנתם. רוגזים על שעובדי הממשלה מעיזים להפריע להם, יצאו שישה אנשי כנופיה חמושים והחלו לצעוד לכיוון העובדים. כדי להגיע לפועלים הם היו חייבים לעבור מן הצד האחורי של המשאית. כאשר עברו מאחורי המשאית, נפתחה לפתע הדלת וצרור ארוך של מקלע "לואיס'" הפר את השלווה, הרגם בו במקום והיווה את אות הפתיחה לקרב. אנשי הכנופיות יצאו מהאוהלים כדי לברר מה קרה. הכוחות שהמתינו מסביב למאהל פתחו עליהם באש. כאשר הבינו שהופתעו, ניסו אנשי הכנופיות להימלט מזרחה, לכיוון ג'נין. כאן נתקלו באנשי כוח ב'. חלקם ניסו לברוח לכיוון צפון־מערב, כשהם מנסים לחצות את המסילה. אלא ששם המתינו להם "עובדי הרכבת", שירו עליהם אש מקלעים. אנשי כנופיה רבים עלו על סוסיהם וניסו לברוח. 15 מהם נמלטו (עשרה מתוכם כשהם פצועים), 14 נהרגו, שלושה נשבו, ובסריקות שערכו פלוגות הלילה במאהל נמצאו כ־30 רובים. מאנשי פלוגות הלילה לא נפגע אפילו לוחם אחד. הפעולה נחשבה לאחת הפעולות המוצלחות ביותר של פלוגות הלילה. בבגדיו של מפקד הכנופיה, שייח' טאבא אל־חוראני, שנהרג בנסותו לפרוץ את שרשרת המצור, נמצאו חותמתו ושני מכתבים מיוסף אבו דורה, איש הכפר סילת אל־חארת'יה וממנהיגי המרד הערבי. על יסוד מכתבים אלו נכתבה בו ביום איגרת מטעה לכפר הערבי טנטורה ונחתמה בחותמת הערבית. בלילה השני יצא וינגייט לאותו כפר ופגע בכנופיה שחנתה בו. לגודל האכזבה, ירה אחד הלוחמים היהודים והרג את המוכתר הערבי לפני שהספיקו לחקור אותו. פעולות כמו זו שנערכה בליד-אל־עוואדין נערכו ברציפות במשך כמה חודשים, והן התפרסו על שטח של עשרות קילומטרים, מכוכב הירדן (כווכאב אל־הווא) במזרח ועד לים (טנטורה) שבמערב.

לאחר שנצבר ניסיון בפעולות הלילה, החלו המודיעין הבריטי ואנשיו לספק לווינגייט מידע מן השטח על מנת שיוכל לתכנן את פעולותיו הגדולות הבאות. דוגמה לפעולה שאירעה בחודש יולי 1937 הוא הסיור שנערך בפיקודו של ברדין, סגנו של וינגייט. הסגן סייר בראש תשעה חיילים, בריטים ויהודים, בציר שליד כוכב הירדן, שבראשו המצודה הצלבנית. הוא הבחין שם במאה אנשי כנופיות שהיו בשלבי התארגנות. הערבים פתחו באש על הסיור ופצעו שניים מאנשיו. ברדין פיצל את אנשיו ואיגף את הגבעה, וכתוצאה מכך נסוגו אנשי הכנופיה אף שהיו בעמדה עדיפה.

אחת הפעולות המפורסמות של פלוגות הלילה היתה בכפר דבוריה: מטרתה של הפעולה היתה "למצוא ולהשמיד כנופיה שהיתה אחראית לכיבוש נצרת כמה לילות לפני כן ולהתקפות על תחנת משטרה בעיר". ב־11 ביולי 1938 ריכז וינגייט את אנשיו וחילקם לארבע יחידות. יחידה אחת הוסעה לנצרת ומשם היה עליה להגיע ברגל ולסגור על מבואות הכפר מצדו המערבי. יחידה שנייה היתה צריכה להגיע מעֵבר לכפר תבור ולהבטיח את המעברים שבצפון־מזרח הכפר. יחידה שלישית הגיעה מדרום - ממחנה ישראל. הכוח העיקרי, בפיקודו של וינגייט, 45 איש, חיילים ונוטרים, הוסע מעין חרוד, דרך בית שאן וטבריה, לעבר נצרת במכוניות משא שנסעו באורות כבויים. בדרך, סמוך לסג'רה, קפצו האנשים מן המכוניות, שהמשיכו בתנועתן, ויצאו צפונה לכיוון טורען, כדי להטעות צופים ומרגלים ערבים, ולאחר כמה דקות פנו בדרך ההרים לעבר דבוריה. הכיתה שבאה מדרום נתקלה במארב סמוך לכפר, ואברהם יפה נפצע בראשו. וינגייט ואנשיו, שנמצאו אז כעשרה קילומטרים מצפון לדבוריה, חשו למקום, עקפו את הכפר והצטרפו אל היחידה שתפסה עמדות סביב גורן הכפר. הערבים, שישבו בכפר הגבוה, שלטו על כל השטח סביבם בכוח האש של רוביהם. וינגייט פקד על ישראל כרמי להתקדם עם כיתתו לעבר הכפר ויצא עמם. כמה חיילים מצאו על הגורן עבּאיות ושמיכות לבנות והתכרבלו בהן כדי להתחמם. חבריהם, שטעו וחשבו כי אלה הם אנשי כנופיות, הסתננו אל ביניהם וירו בהם. החלה אנדרלמוסיה כללית, ועד שהתבררה הטעות נהרג הנוטר יוסף בן משה. וינגייט ושני חיילים נפצעו. וינגייט הפצוע העביר את הפיקוד לכרמי. מיד ניתנה הוראה להיכנס אל גורן שנייה, סמוכה לכפר, שבה נמצאו אנשי הכנופיה. תשעה מהם נהרגו, ביניהם בנו של מוכתר הכפר, שהיה מפקד כנופיות ידוע. לאחר שניטל גורם ההפתעה והיחידה מכפר תבור בוששה להגיע, החליט כרמי להפסיק את הפעולה. הוחל בריכוז האנשים ובשליחת הפצועים לבית חולים. וינגייט הפצוע סירב לעזוב את המקום, וחזר עם יחידתו לעין חרוד. רק לאחר שהקצין ברדין התקשר טלפונית עם הבריגדיר אואטס בחיפה, מפקד האזור הצבאי בצפון הארץ, קיבל עליו וינגייט את הדין ונסע לבית החולים שבסרפנד (צריפין כיום).

וינגייט ביצע עם לוחמיו מהלכים צבאיים שנראים היום פשוטים, מובנים והגיוניים ביותר. שיטות הלחימה שנקטו פלוגות הלילה ידועות לכל מפקד כיתה בצה"ל, אך בימים ההם הן היו בבחינת חידוש מרעיש. הצלחתו המרשימה של הקצין הבריטי משכה אליו תשומת לב מכל עבר - לטוב ולרע. בהמשך, ובמטרה לחזק את הכוחות שבגבול הצפוני, החליטו במפקדת הכוחות הבריטיים לתגבר את הכוחות בגדוד חיילים בריטים. הגדוד תפס עמדות בגבול הצפוני, ובשל כך קופלו המוצבים הצפוניים של אנשי פלוגות הלילה, שהיו באיילת השחר ובחניתה, לאחר חודשיים של פעילות מוצלחת בגבול לבנון וסוריה.

וינגייט לא היה איש מִנהל אבל היה ידוע כמי שיכול להשיג כל דבר שירצה בו. את עיקר מרצו הוא השקיע במאמצים להשגת נשק, תחמושת ואמצעי תובלה עבור פלוגות הלילה שלו. לכן תמיד היה מחסור במזון ובבגדים במחנות של הפלוגות. את המחסור הזה השלימו הקיבוצים, ארגון ההגנה והמערך הלוגיסטי של הצבא הבריטי בארץ־ישראל. וינגייט היה ממשכימי הקום בבוקר ועסק בפעילות כושר. לאחר סיור, כאשר כולם נפלו מהרגליים, דאג שהנשק יהיה נקי וכן שענייני המִנהל יבוצעו עד האחרון שבהם. מיד אחר כך היה יוצא לפגישותיו במפקדה, ולאחר מכן היה יושב לתכנן את המבצע הבא. משנתו של וינגייט אמרה כי הדרך היחידה להתמודד עם הכנופיות של המרד הערבי היא לשכנע אותן כי בפשיטות התוקפניות שלהן יש הסתברות גדולה שהן ייתקלו ב"כנופיה ממשלתית" הנחושה להשמיד אותם. הן צריכות לדעת כי אין מדובר בחילופי ירי ממרחק, אלא בקרב פנים אל פנים עם רימונים ופגיונות. לשם כך, קבע וינגייט, צריך להקים כוח ולאמן אותו בשיטות לחימה אלו. וינגייט כלל לא התכוון לוותר על מה שהצבא המדינתי יכול לתרום: משמעת וידע של עקרונות הלחימה הבסיסיים, אמצעי לחימה מתקדמים, יכולת תקשורת גבוהה ויכולת פיקוד ושליטה שיאפשרו שיתוף פעולה מודיעיני ותיאום בין כל הכוחות הפועלים בשטח. אלא שמשנתו של הקצין הבריטי נתנה גם מקום נכבד לשיטת המארבים הניידים לעומת אלה הנייחים. הפעילות בלילה, המלווה בהכרת השטח וביכולת ניווט ברמה גבוהה, היתה השלמה לעקרון המארבים הניידים, לגיבוש יכולת הפתעה מתמדת, ולשמירה על יוזמה ושליטה בשדה הקרב המיוחד, שבו לחמו פלוגות הלילה.

באוקטובר 1938 יצא וינגייט לחופשה באנגליה, ואפשר שנעתר לבקשתו של חיים ויצמן להיפגש עם אישים בכירים במערכת הפוליטית, ביניהם שר המושבות מלקולם מקדונלד, וחבר הפרלמנט וינסטון צ'רצ'יל. וינגייט שלח את המזכרים שלו - שהגדירו בבהירות ובסמכותיות את התפיסה שלו לניהול המלחמות נגד אויב הנוקט שיטות בלתי־מקובלות - לעיתונאי וההיסטוריון של נושאים ביטחוניים, לידל הארט, שהעבירם לווינסטון צ'רצ'יל עם המכתב הנלווה הבא:

לפני כמה ימים פגשתי את קפטן אורד וינגייט המוצב במטה המודיעין בפלשתינה וממלא זה זמן תפקיד דמוי לורנס (אבל הפוך) בלחימה בכנופיות הטרור הערביות. ייתכן שהבחנת כבר ברמזים לפעילותו משזכה לעיטור על הישגיו. הוא נמצא כרגע בחופשה בלונדון, וחושבני שתמצא עניין בפגישה עמו אם עתותיך בידיך. השיטות שהוא מיישם בהצלחה מוכחת מפורטות במזכר המצורף. וינגייט קיבל מנדט לנסות אותן תוך כדי הקמה ואימון של פלוגות לילה מיוחדות ברוח זאת. מצער לדעת כי האפשרות להרחיב את הפעילות נתקלת בהיסוס של הפוליטיקאים להגדיל את הכוח להיקף הנדרש. מלבד תרומתו של המזכר לפתרון של הקשיים המיידיים בפלשתינה, אני סבור שהוא יסקרן את מוחך הצבאי.

בפגישות בלונדון ניסה וינגייט גם לשכנע את האישים במערכת הפוליטית הבריטית בחשיבותה של מדיניות פרו־ציונית. הוא טען בלהט כי אין לקבל את דרישות הערבים. אפשר להבין את חמתם של מפקדיו בצבא על היוזמה הלא־מקובלת הזו. זו, כנראה, היתה הסיבה להרחקתו מהפיקוד על פלוגות הלילה המיוחדות. כידוע, זה לא היה סוף הקריירה הצבאית של וינגייט. מלחמת העולם נתנה לו אפשרות לבטא את התפיסה המיוחדת שלו הן באתיופיה נגד האיטלקים, ואחר כך בבורמה, בראש יחידת גרילה, שלחמה בשיטות המיוחדות שפיתח וכאשר כבר היה קולונל.

יצחק שדה, יגאל אלון ואנשיהם שחררו את עצמם מהתחייבות לצורות הקיימות של התמרון ובחרו בשיטה יוצאת דופן, שמקורה בישראל. שיטת פעולה זאת, הפשיטה, שיקפה נאמנה את שלמדו אצל וינגייט. המערכת התפיסתית שהשאיר אחריו וינגייט למפקדי העתיד של הפלמ"ח יכלה להציע דרכים מקוריות להתמודדות עם הבעיות שתמיד צצות בשעת פעילות מבצעית. וכך, יצחק שדה ותלמידיו (ומעריציו) של וינגייט, בהתבססם על מודל פלוגות הלילה, כללו בפלמ"ח כוחות מיוחדים שתפקדו במסגרות לא קונבנציונליות.

לסיכום, ניתן לומר שאורד צ'רלס וינגייט, שכונה בישראל ובצדק "הידיד", הביא לתפנית בתפיסת הלחימה של כוחות המגן בארץ־ישראל. התפנית, כפי שלמדנו מהערכתו של יצחק שדה, נעשתה בזכות אופיו ואישיותו של וינגייט. בפרקים הבאים נראה כיצד עקרונות הלחימה שהגה וינגייט נותרו בעינם והמשיכו להשפיע על הדורות הבאים של כוח המגן בישראל. היציאה אל מחוץ לגדר והיוזמה לתקוף, חוכמת הניווט, הפעולה בלילה, עקרון ההפתעה והנחישות לבצע את המשימה, כל אלה אומצו גם על ידי לוחמי הפלמ"ח במהלך מלחמת השחרור - ובהמשך גם על ידי יחידה 101 ועל ידי גדוד 890, שאליו היא צורפה. החשיבה מחוץ לקופסה והיצירתיות בתכנון הפעולות היו מרכיבים הכרחיים על פי משנתו של וינגייט. אריאל שרון ומאיר הר־ציון, ביחידה 101, אימצו הלכה למעשה מרכיבים אלו והנחילו אותם גם לגדוד 890 לאחר האיחוד עם היחידה והעמדתו של שרון בראש הגדוד. בכך היתה תורתו של וינגייט לנחלת כלל צה"ל עד היום.