פתאום באמצע החיים

1

נאש

הטלפון החל לרטוט בכיסי האחורי בדיוק בשנייה שבה הכנסתי את המפתח למנעול. התעלמתי ממנו ופתחתי את דלת הדירה שלי.

הנסיעה חזרה מפורטלנד הייתה ארוכה והאדרנלין שזרם בעורקיי הלך והתאדה. דם יבש נקרש על העור הפצוע באצבעותיי. החתכים צרבו לי כאשר כלבת הרועים הגרמנית הנרגשת שלי ליקקה את פצעיי בלוויית יללה מלאת אהדה. בו־זמנית הטלפון שלי השמיע תחינה אחרונה לתשומת לב ואז השתתק.

"תירגעי, ילדה," הדפתי את הכלבה והלכתי לעבר כיור המטבח.

התכווצתי בזמן שמתחתי את אצבעותיי תחת זרם המים הקרים. בארונית משמאלי החזקתי בקבוק של תמיסה אנטיביוטית. סובבתי את הפקק בעזרת שיניי ושפכתי את הנוזל על פרקי אצבעותיי המדממים, מחניק קללה כשזה שרף בטירוף. הנפיחות בטח לא תרד בימים הקרובים וזה יהיה סיוט עד שהפצעים יגלידו.

ובכל זאת, לא התחרטתי על מעשיי.

שריטות שטחיות הן מחיר שהיה שווה לשלם כדי ללמד מניאק מתעלל לקח. חייכתי כשנזכרתי באנחה המיוסרת של הבחור, בזמן שהאגרוף שלי פגע בלסת שלו.

לא, לא התחרטתי על שום דבר שקרה הלילה.

עדיין טיפלתי בידי הפצועה, כשהטלפון שלי השמיע צליל שהתריע על הודעה קולית. השעה הייתה שתיים וחצי לפנות בוקר. לא הייתה שום סיבה סבירה לטלפון בשעה כזאת. גרתי לבד, לא הייתה לי חברה ובקושי החלפתי מילה עם השכנים שלי. נסעתי הלילה את כל הדרך לפורטלנד רק כדי לפגוש חבר ותיק מהקולג' שהגיע לשש שעות לעיר, במחשבה שאפילו שמוק לא חברתי כמוני יכול לבקר בבר פעם בכמה חודשים.

אחרי שהסעתי את החבר שלי לשדה התעופה, חזרתי לבר שבו בילינו. הייתה לכך סיבה שרוב האנשים לא יראו בעין יפה. רציתי לראות אם הבן זונה שגרם לדייט שלו לבכות עדיין בסביבה. והוא אכן היה. הבחור היה מניאק מרושל בעל כרס משתפלת שהמשיך לחסל עוד ועוד שוטים על אף שהוא לא היה הטיפוס שידע איך להתמודד עם אלכוהול. כאשר הוא קרטע החוצה כעבור זמן מה, הלכתי בעקבותיו. הוא נעצר כדי להשתין בפינה החשוכה של מגרש החנייה ולא הספיק אפילו להסיר את ידיו מהזין שלו, כשהתנגשתי בו חזיתית. הוא כנראה חשב שמדובר בשוד אלים עד הרגע שבו התקרבתי מספיק כדי להריח את הבל פיו החמוץ וצחנת הפחד שלו וסיננתי, "שלא תעז לפגוע שוב בנשים."

לא היה לי ספק שהוא יבין היטב מה הייתה כוונתי. הוא ייזכר בדרך שבה הוא סובב את הזרוע של הבחורה מאחורי גבה ולחש משהו באוזנה בזמן שפניה התעוותו בכאב. היא הצליחה להשתחרר מאחיזתו והיה לה מספיק שכל להימלט הרחק ממנו. הבן זונה בטח חשב שזה סוף הסיפור ולא קלט איזה סוג של גבר צפה בו מהצד השני של הבר.

אחרי שהטחתי בפעם האחרונה את המניאק חדל האישים בקיר כדי לוודא שהוא למד לקח, התאדיתי מהמקום, מבלי לחשוש מהמשטרה. לא היה אף עד למעשיי. נוסף לכך, חניתי שני רחובות מכאן ומשכתי למטה את כובע המצחייה שלי, כך שהפנים שלי לא ייתפסו בעדשה של איזו מצלמת רחוב.

לא תכננתי את זה. לא יצאתי הלילה מתוך כוונה לתפוס איזה מניאק שמנצל את הטסטוסטרון הפעיל מדי שלו כדי להתעלל בבחורה רק כי הוא יכול. מעולם לא תכננתי את האירועים האלה, אבל אם נתקלתי בהם, הגבתי.

לא הייתה לי ברירה כי ידעתי את האמת האיומה. לעיתים קרובות מדי בחיים האלה, הצדק מגיע מאוחר מדי בשביל לעזור למי שזקוק לו באמת. המחשבה שאם לא אתערב – איש לא יעשה זאת, הותירה אותי ער בלילות.

רוקסי דחפה את קערת האוכל שלה וייללה שוב, מסמנת לי שאתן לה קצת מים וכמה ביסקוויטים. היא לעסה בשמחה בזמן שפתחתי את דלת ההזזה מזכוכית של המרפסת ובהיתי בים שמולי. יכולתי לשמוע את גלי האוקיינוס השקט מוטחים על הסלעים בחשכה. מוקדם יותר, מזג האוויר היה רגוע, אבל הרוח הייתה עזה והאוויר של חודש מאי היה קר יותר מהרגיל.

הסביבה הזאת התאימה לי להפליא: הקור, היעדר השמש, הסערות שהתגלגלו מהים הקר והכו בחוף. גרתי בדירה הזאת בשנתיים האחרונות והיא ענתה על כל צרכיי. יכולתי לעבוד מהבית ושכר הדירה היה סביר. עבור חלק מהאנשים זה יישמע כמו חיים לא מלהיבים, אבל בשיא הכנות, לא הייתי בודד בכלל. לא התגעגעתי לחברתם של אנשים, לא באמת.

לעזאזל, ברגעי ייאוש תמיד יכולתי לדבר עם הכלבה שלי.

הלילה, חבר שלי נענע את ראשו מעל הבירה שאחז בידו והתעקש לדעת אם אני נהנה מהחיים. ידעתי למה הוא התכוון ונפנפתי את השאלה שלו, גם כי לא אהבתי להסביר את עצמי וגם כי הוא בכל מקרה לא כזה חבר קרוב.

אם רציתי בחורה יפה שתארח לי חברה, ידעתי איפה למצוא אחת כזו. במרחק של פחות משלושים קילומטר ממני שכנה עיירה סטודנטיאלית. אבל לא ניצלתי את העובדה הזאת. לא ביליתי בברים בחיפוש אחר סטודנטיות מתלהבות כי אני כבר לא המניאק שהייתי פעם. לא היה לי שום דבר יציב להציע. הבדידות הפכה לטבע שני עבורי. שום דבר ואף אחד לא ישנה בזמן הקרוב את הגלות שכפיתי על עצמי מרצון.

כאילו מחשבותיי על בדידות הדהדו אי שם, הטלפון בכיסי האחורי צלצל שוב. סגרתי את דלת ההזזה והוצאתי את החפץ המרעיש. המספר שהופיע על המסך לא היה מוכר. מספר טלפון מאריזונה.

"הלו?" עניתי ותחושת אי נוחות החלה לבעבע בתוכי.

"נאש?" חרחר קול ובעקבותיו נשמע צליל של בכי. "נאש, זאת ג'יין." ג'יין. מבחינה טכנית מדובר היה בדודה ג'יין. אחותו הצעירה של אבי, אשר העבירה את חייה בהלך רוח אומנותי ורגוע, בעודה מקפידה להתלבש בבגדים בוהמיינים ותיאטרליים. שמרנו על קשר באימיילים, אבל לא הצלחתי להיזכר בפעם האחרונה שבה דיברנו. כנראה בפעם האחרונה שבה חזרתי לביקור בהוק־וואלי. לפני ארבע שנים. לא, בעצם לפני חמש שנים.

ומסיבה כל שהיא, ג'יין השיגה את מספר הטלפון שלי כדי לצלצל אליי באמצע הלילה בוכה.

"מה קרה?" אֵימה נולדה עמוק בתוכי כשנזכרתי במשהו שנטיתי לשכוח בימים אלה. עדיין היו עוד כמה אנשים בעולם שהיה לי אכפת מהם.

היא סיפרה לי הכול בין יבבות בכי למילים מקוטעות. הקשבתי אבל לא קלטתי, לא מייד.

הייתי אמור כבר לדעת שהדברים הכי איומים בחיים קורים כשאתה הכי פחות מצפה להם. הגורל היה בן זונה אכזר והייתי אמור להישאר דרוך ולחכות למכה הבאה. בפעם הראשונה שהבן זונה שנקרא 'גורל' הרס את החיים שלי, לא הייתי מוכן בכלל לכאב המייסר.

גם הפעם לא הייתי מוכן.

לא הייתי מוכן בכלל.