פתיל קצר

פרק 1 קירה

השחקנית עוזבת את התיאטרון בדמעות.

נדרשות לה רק כמה שניות כדי לקלוט שיש לה קהל. האודישן שלי הוא האחרון באותו יום, כך שאני היחידה שמחכה שם, בשורת הכיסאות הבלתי תואמים המסודרים כנגד קיר הלובי. כשעינינו נפגשות, היא משמיעה מעין שיהוק, בולעת את רגשותיה כמו קיא.

אני לא זוכרת את שמה, ואני לא בטוחה שהיא אי-פעם ידעה את שמי, אבל שיחקנו יחד פעם, לפני שנים. אחת העבודות הראשונות שלי בשיקגו. היא הייתה הגיבורה הראשית, אני הייתי הזונה שפיתתה את החבר שלה (זה לא היה מחזה מוצלח במיוחד. ראיתי אותה כמה פעמים מאז, על כרזות להצגות בלוקינג-גלאס, הגודמן, סטפנוולף - מסוג התיאטראות שאני לא יכולה להרשות לעצמי לפקוד אותם אלא אם כן אני מכירה מישהו שיכול לסדר לי הזמנות חינם).

היא תמיד הייתה זקופה כל כך, אחת מאותן שחקניות קלאסיות עם יציבה מושלמת של בלרינה. אבל כרגע היא הייתה שבר כלי: כתפיים שחוחות, רועדת, פסי מסקרה ניגרים על פניה. היא לא התחרפנה רק הרגע, בדרכה החוצה, אחרי שהאודישן הסתיים. לא, היא ככה כבר עשר דקות לפחות. בערך אותו פרק זמן שבו בילתה בתוך התיאטרון.

מה קרה שם, לעזאזל?

לפני שאני מספיקה לשאול היא כבר ממהרת לעבר הדלת, מרכינה את ראשה כך ששערה נופל על עצמות לחייה כמו וילונות. אפילו הרוח החמה שנושבת פנימה מהרחוב לא מצליחה לעצור את הרעד שעובר בי. כאילו לא הייתי לחוצה מספיק גם ככה מהאודישן הארור הזה.

הדלת המפרידה בין הלובי לתיאטרון נפתחת שוב בתנופה, וצעירה כהת שיער, עם משקפיים במסגרת חתול, יוצאת משם. היא נעצרת בפתח, מחזיקה את הדלת פתוחה באמצעות האגן שלה, ומעיינת בלוח הכתיבה שבידיה.

“קירה ראשר?”

הנה זה בא. אין לי מושג מה קרה בחדר ההוא, אבל עכשיו תורי.

אני מושיטה לה את קורות החיים שלי עם תצלום פנים מוצמד באטב משרדי, והיא מסדרת את הניירת בראש לוח הכתיבה. ציפורניה כסוסות עד העצם, ומה שנשאר מהן מכוסה לק שחור מתקלף.

“תיכנסי את קודם,” היא אומרת.

הטמפרטורה בתוך התיאטרון נמוכה בכמה מעלות מהטמפרטורה בלובי. כל פיסת גוף חשופה - זרועות, כתפיים, קצת רגל המבצבצת דרך השסע בחצאית הארוכה שאני לובשת - מתכסה בעור ברווז. התאורה כאן חזקה, אבל הקירות השחורים בולעים את האור.

להקת התיאטרון אינדיפֶרֶנְט הוֹנֶסְט1 פועלת בתוך תיאטרון טיפוסי לשיקגו: חנות לשעבר, שחללה התרוקן והפך לחלל אינטימי המשמש להופעות. “אינטימי” זה כמובן קלאוסטרופובי. יש באולם פחות מחמישים מושבים, והבמה היא רק רצועת רצפה חשופה.

בדיוק במרכז האולם, כמה שורות למעלה, יושב מלקולם מרסר - האיש שאיתו אני אמורה להיפגש.

זה כל כך סוריאליסטי לעמוד כאן מולו, כשהוא בתפקיד צופה. בילינו שעות יחד באולם הזה, אבל זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותו שלא בתפקיד. בפעם האחרונה שראיתי אותו מופיע, שערו נגזז קצוץ כדי שיוכל לגלם תפקיד חייל עם פוסט-טראומה. השיער כבר התחיל לצמוח בחזרה, והוא ארוך מספיק כדי שייווצרו בו שוב גלים, אבל בעבר שערו היה ארוך עוד יותר, באורך הלסת. הוא השתמש בו כמעט כמו באביזר במה, מעביר בו את אצבעותיו, שומט אותו על עיניו, אוחז בו משורשיו.

נוסף על היותו הבמאי, מלקולם מגלם את התפקיד הגברי הראשי בכל הצגה המועלית בתיאטרון אינדיפרנט הונסט - אחד הבונוסים של היותך הבמאי. המחזה שאני נבחנת אליו נכתב לשתי דמויות בלבד, כך שאם אקבל את התפקיד, הוא יהיה הבוס שלי וגם עמיתי היחיד על הבמה.

אכן, אינטימי.

רק עיניו זזות, עוקבות אחריי כשאני מתמקמת במרכז הבמה. אי אפשר לנחש שהוא הרגע ראה - או גרם בעצמו - התמוטטות עצבים. הוא נראה שאנן לחלוטין, רגליו משוכלות, ידיו נחות על ירכו, קצות אצבעותיהן צמודות בצורת אוהל.

הבחורה עם לוח הכתיבה מנסה להושיט לו את התצלום שלי, אבל הוא מתעלם ממנה. האישה הבלונדינית שיושבת לידו - המנהלת האדמיניסטרטיבית ג’ואנה קאיילר, המחצית השנייה של אינדיפרנט הונסט - לוקחת את התצלום. ג’ואנה מרתיעה בדרכה שלה, עם תסרוקת קארה חדה כתער ועיני חתול רחוקות זו מזו. במשך כמה שניות היא מעבירה את מבטה מהתצלום אליי ובחזרה, כמו פקידת משטרת הגבולות שבודקת את הדרכון, ואז היא טומנת אותו מתחת למחברת סלילים המונחת בחיקה.

שפתיו של מלקולם נפשקות מעט, כאילו הוא מתכוון לומר משהו, אבל ג’ואנה היא זו שמדרבנת אותי להתחיל. “כשתהיי מוכנה, גברת ראשר.”

יש הבעת פנים מסוימת שאני רגילה לראות בחדרי אודישן: מסכה של ניתוק מנומס, לא לגמרי משועממת אבל גם לא מתעניינת מדי. כך מביטה בי ג’ואנה כשאני פוצחת במונולוג שלי.

אבל מלקולם לא מביט בי כך.

אני מגוחכת. ברור שהוא נועץ בי מבטים - אני הרי עומדת על במה ומשמיעה מונולוג. הוא מקשיב בתשומת לב לאודישן שלי. זאת העבודה שלו, לעזאזל.

אבל עשיתי כבר מאות אודישנים, והרבה יותר מדי היו מול מניאקים מגעילים שלטשו בי מבטים חרמניים, ביקשו ממני להסתובב, להתכופף, להוריד את החולצה. ואף אחד מהם לא הסתכל עליי כמו שמלקולם מרסר מסתכל עליי עכשיו.

המבט שלו קשה. יש לו משקל ולהט, ונראה כאילו הוא נוגע בכל גופי בו-זמנית. מגיל שלוש-עשרה אני יודעת איך זה כשגבר מפשיט אותי במבטו, אבל עכשיו זה שונה. הוא כאילו מפשיט את עורי, לא את בגדיי, מקלף הכול כדי שיוכל לראות את הדם, את העצמות ואת הגידים שמתחת. כדי שיוכל לחשוף כל פיסה ממני.

אני חוזרת על שתי מילים במשפט אחד ומגמגמת במשפט אחר. טיפת זיעה מזגזגת במורד גבי למרות הקור. הקול שלי נעשה גבוה יותר, קטן יותר, רעד מתחת לכל הברה משבש את ההגייה. אני חווה את המבט המלחיץ שלו כמו אצבעות הנלפתות סביב צווארי.

הבן זונה המנוול. טעיתי בו לגמרי. כשנכנסתי לכאן, הוא לא באמת היה שאנן. הוא היה מתוח כמו קפיץ, מחכה. הוא כנראה נהנה מכך - לגרום לאנשים להרגיש לא נוח, לשפד אותם במבטו כמו פרפרים בתיבת תצוגה ולראות אותם מתפתלים.

טוב, אם כך הוא גרם לבחורה ההיא לבכות, זה לא יעבוד לו במקרה שלי. לבכות זה קל. כל אחד יכול לבכות. אני יודעת לבכות לפי הזמנה כבר משיעור המשחק הראשון בחיי. ככל שהוא ממשיך לנעוץ בי מבטים, כך אני רוצה לעבור את המונולוג שלי בשלום רק כדי להכעיס אותו.

אז אני עושה את הדבר היחיד שאת לא אמורה לעשות באודישן: אני נועצת בו מבט בחזרה.

לפחות זה מתאים לדמות שלי, מאחר שהקטע שהכנתי לאודישן הוא נאום חוצב להבות של אישה שגילתה הרגע שאהובה בוגד בה. אני מסתכלת ישירות בעיניו של מלקולם ומעמידה פנים שהוא כל גבר שאי-פעם עצבן אותי. בתוך זמן קצר אני כבר לא יודעת איפה מסתיים הזעם המלאכותי שלי ומתחיל הזעם האמיתי. אבל זה לא משנה, מאחר שעם כל משפט נוסף אני צוברת כוח ומתנערת מאחיזתו של מלקולם. האוויר בינינו טעון מתח חשמלי.

כשאני מגיעה לסוף הקטע, המילים כבר נשפכות מפי כאילו היו שלי, מדממות ואותנטיות, לא כאלה ששיננתי בעל-פה. אני עוצרת לרגע אחרי המשפט האחרון, ואז יוצאת מהדמות ומרימה את זוויות פי, כמו שהתאמנתי בבית מול המראה. ההבעה הטבעית שלי היא מהסוג שגורם לזרים ברחוב להגיד לי שיהיה בסדר, כך שאני חייבת להתאמן על החיוכים שלי כמעט כמו על הטקסטים שלי.

במשך השניות הבאות, הצליל היחיד בחלל התיאטרון הוא רק חריקות העט של ג’ואנה במחברת. היא משרטטת קו ארוך לרוחב הדף, מדגישה משהו או מוחקת - לא ברור לי.

מלקולם לא זז, לא מדבר, אפילו לא ממצמץ, אז גם אני לא. אני רוצה להסיט את מבטי ממנו - להסתכל על כל דבר אחר: על הרצפה, על שלט היציאה, על כפות רגליי - אבל ניתוק קשר העין בשלב זה יהיה ויתור על טריטוריה, הודאה בתבוסה.

ג’ואנה קוטעת לבסוף את הדממה. נראה שהיא הדברנית הראשית כאן.

“תודה רבה, קירה.”

היא מעיפה מבט לעבר מלקולם ומרימה את גבותיה. הוא נשען קצת לאחור בכיסאו. אף מילה לא נאמרה, אבל ברור לי שמשהו קרה ביניהם.

בסופו של דבר - סוף סוף! - הוא מנתק את מבטו ממני, ואני מרגישה כאילו ניצחתי באיזה משחק מוזר ששיחקנו.

אבל תחושת הניצחון קצרת מועד. מבטו מחליק במורד צווארי ולאורך עצמות הבריח שלי, נח על שדיי. אני מרגישה שהחיוך נרקב על שפתיי.

הוא לא מעריך את הכישרון שלי או שוקל אם אני מתאימה לתפקיד. הוא מנסה להחליט אם הוא מעוניין לשכב איתי.

זין עליו. אני צריכה לצעוק עליו להסתער החוצה. רציתי לעשות את זה בכל פעם שזה קרה לי בעבר. עכשיו זו ההזדמנות שלי.

כשמלקולם מרים את עיניו כדי לפגוש שוב במבטי, אני כבר מוכנה. יש לי מחסנית מלאה של דברי תוכחה. אבל לפני שאני מספיקה לשחרר אותה נגדו, הוא פורק אותי מנשקי.

“יורד לך דם,” הוא אומר.

1 שמה של להקת התיאטרון לקוח מדבריו של המלט במחזה, מערכה שלישית, תמונה ראשונה: "אני - מידה בינונית של יושר יש בי" בתרגומו של אברהם שלונסקי (המתרגמת)