צבע השבועה

אימאן

במלחמה הזאת אנחנו באותו צד, מאוחדים אל מול אויב משותף. במלחמה הזאת הסכמנו לשתף פעולה, ואנחנו מחזיקים ידיים. האויב רוצה להתרחב, לצבור כוח, להשתלט ולגדול, ואנחנו מנגד מנסים למגר, אפילו להעלים אותו לחלוטין. אלא שבכל יום ויום הוא עומד עלינו לכלותנו, והוא סומא וחירש וכל חושיו קהים: אין הוא מבחין בצבע עורנו, הוא לא שומע את שפתנו, וכלל לא אכפת לו למי הצבענו בבחירות האחרונות; הוא אַפוליטי ואתאיסטי, וגם אי־אפשר להאשים אותו בגזענות. הוא נטרלי, שוויוני לגמרי, הסרטן. דרכי ההתמודדות עמו אמנם מושפעות מפוליטיקה, מדת ואף מגזע: הוא תוקף את כולם, אך לא כולם יכולים להתגונן במידה שווה. אבל במלחמה הזאת, כך רציתי תמיד להאמין, אנחנו באותו צד.

כעשרים שנה אנו יחד, אני, היא, משפחתה ואף משפחתי, ארוגים זה בזה שתי וערב. במהלך תקופה זו אני הזדקנתי והיא התבגרה, יפתה והחכימה. במשך השנים ניתחתי את אימאן1 עשרות פעמים, ובקרב על החיים ועל הרגל אנחנו עדיין מנצחים. היא ואני: היא פלסטינית, ישראלית, מוסלמית, חילונית; אני יהודי, ישראלי, חילוני, פה ושם גם שמאלני. למרות הפערים בינינו, מדובר בצמד חברים לנשק, בוגרי יחידה קרבית שלא תמיד ברור מי מפקד עליה ומיהו הפקוד. זה זמן רב שיחסינו אינם עוד יחסי מטפל־מטופל שגרתיים, והשיחות שהתפתחו בינינו דומות יותר לשיחות שמנהל אב דואג עם בת מתבגרת. אך למרות הקרבה הגדולה, במשך שנים רבות לא העזנו לשוחח בגילוי לב ובפתיחות על ערבים ויהודים במדינת ישראל. הסוגיה תמיד נשקה בשולי הדברים, ריחפה מעלינו, ברקע או באופק, אך לא הונחה בינינו על השולחן. אף פעם לא העלינו אותה בינינו פנים אל פנים.

1 כל שמות המטופלים המופיעים בספר בדויים.

במשך שנים עקבתי אחר התפתחותה האינטלקטואלית של אימאן בהשתאות, באהבה, בסקרנות ובהערכה עצומה, אבל מסגרת היחסים בינינו לא התירה לי לקיים דיון רגיש וכואב בהיבטים הפוליטיים של חיינו. לאורך כל הדרך הייתי ער ומודע לסכנה שאפגע במרקם העדין שנטווה בינינו כרופא וחולה. זוהי שותפות שחלים עליה כללי אתיקה נוקשים, ואני מאמין בהם ומקפיד לקיים אותם, גם אם אינני ידוע כמי שמסכים אוטומטית עם כל מה שמקובל באתיקה הרפואית במדינת ישראל. לכן נושאים מסוימים נשארו תמיד מחוץ לשיח הלוחמים שלנו. כך קרה שעל אף הקרבה הרבה בינינו לאורך כל הדרך, מעולם לא ידעתי מה היא חושבת.

וברקע, מחוץ לחלון בית החולים, המשיכו להתחולל אירועים דרמטיים ורבי־השלכות בזירה הפוליטית וביחסיה של ישראל עם המיעוט הפלסטיני היושב בתחומי הקו הירוק ועם העם הפלסטיני בשטחי הגדה, בעזה ובמקומות אחרים — אירועים שתחילתם באינתיפאדה הראשונה ב־1987 והמשכם באינתיפאדה השנייה ובהֵדיהָ, אשר ניכרים עד היום. כל אלה הבהירו לי עד כמה חריף ורגיש הקשר בין רפואה, במובנה הרחב ביותר, לבין פוליטיקה מזרח־תיכונית: השפעתה של הפוליטיקה על הרפואה גובה קורבנות ומחוללת הרס לא פחות משדה הקרב הממשי. מחלות תוקפות את כולנו ללא קשר לפוליטיקה, אבל לפוליטיקה יש השפעה על כושר ההתגוננות ועל יכולת הלחימה. האם ילד פלסטיני חולה סרטן ממחנה פליטים בעזה, בלבנון או בפאתי רבת עמון, יקבל את אותו הטיפול שיקבל ילד ישראלי במצב דומה? — לצערי הרב התשובה היא שלילית, וזוהי רק דוגמה אחת מני רבות למתחולל ברחבי הגלובוס.

כשהכרתי את אימאן הייתי מומחה צעיר לכירורגיה אורתופדית. שלוש שנים קודם לכן שבתי לישראל מארצות הברית לאחר שנתיים וחצי של התמחות ייחודית בכירורגיה משמרת גפיים במקרים של סרטן במערכת השלד, במפרקים וברקמות רכות, אצל ילדים ומבוגרים. באותם ימים עבדתי בבית חולים סורוקה בבאר שבע ושקדתי על הקמת מרכז ראשון מסוגו בארץ, שיתמחה בניתוח חולים הסובלים מקבוצת מחלות נדירות, מורכבות וקשות לטיפול. זמן קצר לאחר שהתחיל תהליך בניית המרכז, החלו חולים מכל רחבי הארץ להתדפק על דלתות המחלקה. ביניהם היתה גם היא.

בשעת ערב מאוחרת, בזמן המוקדש לקבלת חולים חדשים, נכנסו אימאן והוריה למשרדי שבמרתף בית החולים. היא — ילדה שחורת שיער בעלת עיני שקד גדולות ושחורות, צולעת, כואבת, מפוחדת, מתלחשת עם הוריה. ההורים היו חיוורים, חרדים, כדרך הורים ברגעי אימה כאלה. אני כרגיל בג'ינס, סנדלים, חולצת חדר ניתוח, קרחת נוצצת, שיער ארוך מאחור, שפם אפור גדול ומפחיד מלפנים, לא לגמרי מגולח, עיני האחת מצומצמת עקב פגם ראייה מלידה וקולי רועם; לא דוקטור קלאסי.

במפגשים ראשוניים כאלה מדברים בדרך כלל על המחלה, והמילים מבקשות לחלוף מעל ראשו של הילד, כי "הוא לא מבין, הוא לא צריך לדעת", וגם "צריך להגן עליו". אני מסתייג מאוד מגישה זו ונוהג לדבר ישירות אל הילד החולה, לא משנה מה גילו, מינו, מוצאו או תרבותו. הפעם באתי על שכרי: אימאן בלטה מיד בעצמאותה, בדעתנותה, ואף במרדנותה, למורת רוחם של הוריה אחוזי הפלצות, שנבהלו מגילוי הלב של המטפל והמטופלת גם יחד. לימים סימן מפגש זה את אופייה של מערכת יחסים רבת־שנים שנרקמה בינינו.

אימאן עברה את כל השלבים: בדיקות, אבחון, קבלת הבשורה, טיפולים כימותרפיים מתישים, כעבור זמן־מה ניתוח גדול לכריתת הגוש, העצם והמפרק, שחזור הגפה עם מִשְׁתָל מותאם, ובהמשך גם ניתוחים נוספים עקב סיבוכים ולצורך "שיפוצים". עד היום היא הולכת עם הגפה המשופצת וסובלת מנכות חלקית, אך מתפקדת באופן מלא. על פני הגפה מפוזרות צלקות — אותות של קרבות עבר ותזכורת לקרבות שעוד יגיעו. מאות מפגשינו במרפאת המעקב או באשפוזים חוזרים לצורך הניתוחים השונים היו תמיד לבביים, קונדסיים, אבל גם ממוקדים וענייניים. אימאן תמיד רצתה לדעת הכול, עד הסוף, בלי מריחות ובלי סיפורי בדים, אף שההורים המגוננים ניסו תמיד למנוע זאת ממנה. "הכול יהיה בסדר," היו אומרים לה. "בשביל מה את רוצה לדעת, למה לך בכלל? ותפסיקי לְענות את דוקטור מלר."

בשנות היכרותנו אימאן עברה מולי ולידי את תהליך ההתבגרות הפיזית, הנפשית, המינית, האינטלקטואלית, החברתית והאנושית־הכללית שלה. כל זה התרחש על רקע תפקודה במרחב תרבותי שבו מעמד האישה, וּוַדאי מעמדה של חולת סרטן — סטיגמה קשה בכל חברה — שונים לחלוטין ממה שאנו מכירים בתרבות שלכל הפחות מתיימרת להיות מערבית, חילונית וליברלית. כיום אימאן בת שלושים ושלוש, רווקה, והיא משלימה דוקטורט בספרות השוואתית באוניברסיטה יוקרתית בארצות הברית. לאחר כל השנים הללו אני מאמין שכשם שהיא נמצאת במעקב רפואי שלי, גם אני נמצא תחת מעקב שלה. להימצא במעקב רפואי זה עניין טכני, אמנם חשוב, אבל להיות תחת מעקב רוחני זה סיפור אחר. לבני אדם חולים כמו אימאן יש השפעה משמעותית על האדם המטפל בהם. אני בטוח שאימאן עקבה ועוקבת אחרי תהליך התפתחותי המקצועית והזדקנותי האישית, ולא רק מסיבות אנוכיות של תלותה בכושר הקליני שלי, אלא גם מתוך סקרנות, חרדה ותקווה לבאות. היא ללא ספק היתה בשבילי מקור להשראה, והיה לה תפקיד מרכזי ברצון שלי לכתוב ולשתף אחרים במחשבות ובפרקים מניסיוני. מאחר ששנינו התפתחנו בכיוון ספרותי, גם עלתה בינינו מחשבה לכתוב יחד על עולם הרפואה דרך משקפיים של יחסי מטפל־מטופל. היתה בי הנאיביות לחשוב שכך אולי תיצור הרפואה התחלה של מסלול עוקף פוליטיקה בין יהודים לערבים. אבל זה לא קרה. חששנו שבתהליך כזה אחד משני זוגות המשקפיים יישבר, וזה מסוכן מדי, כי בסופו של דבר ברפואה שם המשחק הוא אמון עיוור, ופוליטיקה לא עובדת כך. נדמה כי אימאן חששה מתגובה שלילית של קהילתה — בעיקר כלפי משפחתה. היא חששה שגם אני אותקף מצד קהילתי.

במאי 2002, בזמן שעוד היתה סטודנטית לתואר ראשון בחוג לתקשורת ולספרות באוניברסיטת תל אביב, הגישה אימאן הצעה להשתתף בכנס בינלאומי העוסק במחקר תרבות ומתקיים אחת לשנה באוניברסיטה ידועה בטורקיה. הצעתה התקבלה והיא נסעה להרצות בכנס, ולאחר שובה העבירה לי עותק מן הדברים שנשאה שם. ההרצאה עסקה במשמעות זיכרון הבית בחברה הפלסטינית, כפי שהוא עולה מן הספרות והשירה שלאחר הנכבה. הטענה היתה שהרס הבית, גזל האדמה, הגירוש והפליטות גרמו לפגיעה קשה במרקם החברתי הפלסטיני, ובלי תיקונו של זה אין לצפות להתקדמות ביחסי העמים. קריאת הדברים הללו עוררה בי מחשבות נוגות ושמחות גם יחד. עד לאותו רגע אמנם יכולתי לנחש את עמדותיה של אימאן ואת כיווני המחשבה שלה כבת "הדור הזקוף" של פלסטינים ישראלים צעירים. במוחי צירפתי רסיסי מילים ומשפטים משיחות רבות שקיימנו בין בדיקות או במהלכן, אחרי ניתוחים ובזמן אשפוזים, והמסמך שכתבה הבהיר לי כי היא אכן מחזיקה בעמדות לאומיות ואף לאומניות ביחס לזהותה בתוך החברה הישראלית. מצאתי את עצמי מבין חלק ניכר מהאמירות שלה ואף מזדהה עמן, ועם זאת התקשיתי לקבל את ההתעלמות המוחלטת של הטקסט הזה מהצד הישראלי־יהודי של הסכסוך. בדברים שכתבה אימאן הקהילה היהודית היושבת בארץ־ישראל לא הוזכרה אלא כרקע נתון שאין דרך להסבירו, ושאי־אפשר להבינו. ציפיתי שעקב ההיכרות שלנו עמדתה תהיה מורכבת יותר, ספקנית והססנית יותר, שואלת שאלות ופחות נחרצת. ציפיתי שחלק, אפילו זעיר, מהאמון שבינינו יחלחל לניתוח מערכת היחסים בין שתי הקהילות. כמובן, מעולם לא חשבתי שהכרת הטובה הפרטית במישור הרפואי צריכה להכתיב את דעתה הפוליטית — אינני סחטן או סוחר — שהרי יש בינינו אַסימטריה ברורה בשני המישורים גם יחד. אולם ציפיתי שהקשר האנושי־האישי בינינו ייצור ראייה שיש בה יותר גוני ביניים.

הנאיביות והאידאליזם הטבועים בי כמי שחי את עולם הרפואה בצורה טוטלית (ויש שיאמרו מוגזמת) מגיל שמונה־עשרה, וכן העובדה שחלק נכבד מחיי כרופא העברתי בצבא קבע ובמילואים, ביססו אצלי את התפיסה שלפיה רפואה היא גשר. משחר ההיסטוריה רופאים בשדה הקרב היו מצווים לטפל גם בפצועים ובחולים של האויב. במשך כל הקריירה שלי ועד היום אני מטפל בילדים פלסטינים חולי סרטן בדיוק באותה מסירות, באותה הרגשת חובה היפוקרטית ובאותם אמצעים שבהם אני מטפל בילדים יהודים, הן כשמדובר באזרחים ישראלים והן כשמדובר בפלסטינים החיים בגדה המערבית ובעזה. ציפיתי שאימאן תבין שהאמת מצויה במרחב שבין שני הצדדים הניצים ושהשביל היחיד שיוביל לעתיד נכון וצודק לכולם הוא הליכה זהירה בין שני הנרטיבים.

הבאת המסמך אלי היתה בגדר הבעת אמון עזה של אימאן בי, והפעם מחוץ למסגרת היחסים בין רופא לחולה. אין ספק כי הצעד שעשתה היה אחד הרגעים המכוננים בתהליך גיבוש העמדה שלי כלפי הקונפליקט היהודי־פלסטיני. קריאת ההרצאה שלה הבהירה לי בעיקר שיש כוח בחולשה וחולשה בחוזק של כל צד. מאז החל בינינו דו־שיח עדין, אטי, מקוטע וחבוי, בסוגיית היחסים בין יהודים לערבים במדינת ישראל וסביב לה. אין זה דיאלוג פתוח, מתמשך או מתועד. מדובר בדו־שיח זהיר, אשר לעתים קרובות מתקיים ביני לביני, מתוך תקווה שדבר דומה מתרחש גם אצלה. נדמה לי שהיחסים בין רופא לחולה בכל זאת מכתיבים לדיאלוג כזה ערך מוסף של מתינות ושל שיקול דעת, ומחייבים מידה של סבלנות וסובלנות וּוַדאי פחות התלהמות. האם ספר זה יוכל לתרום ליצירת דיון שכזה? מי ייתן.