צדק אלוהי

 Divine_Justice-4 1

מפרץ צֶ'סאפּיק הוא שפך הנהר הגדול ביותר באמריקה. אורכו כשלוש מאות ועשרים קילומטרים, וקו פרשת המים שלו משתרע על שטח של מאה שישים ושמונה אלף קילומטרים רבועים של אוטופיה - עם מאה וחמישים נחלים ונהרות שחוצים את השטח העצום הזה. זהו גם ביתם של אינספור עופות מים וחיים ימיים, ומקום מפלט להמוני נופשים. המפרץ הוא אכן יצירה מופלאה של הטבע, אלא אם כן נאלצתם לשחות במפרץ המזורגג דווקא באמצע סופת רעמים, בחשכה של שעות הבוקר המוקדמות.

אוליבר סטון צף אל פני השטח ונשם נשימה עמוקה של אוויר מלוח, כמו אדם שמת מצמא באמצע אוקיינוס של טריליון טונות מים. הצלילה הארוכה הובילה אותו עמוק מדי, וזה ודאי לא בריא. אבל מי שקופץ מצוק של עשרה מטרים לתוך מימי האוקיינוס הזועפים, מוטב שיודה לאל שיש לו דופק. הוא חבט במים והביט סביבו כמנסה להבין היכן הוא נמצא. שום דבר ממה שראה לא עודד את רוחו. בכל פעם שהאיר ברק את השמיים, ראה את הצוק בגובה שלוש הקומות שעליו עמד לפני כמה רגעים. הוא שחה במימי המפרץ פחות מדקה, אבל הקור כבר חדר לעצמותיו למרות חליפת הצלילה שלבש מתחת לבגדיו. הוא השיל מעליו את המכנסיים, את החולצה ואת הנעליים הספוגים במים, ופנה מזרחה בשחייה. לא נשאר לו הרבה זמן.

כעבור עשרים דקות, כשקרב אל החוף, ארבעת גפיו כבר היו מאובנים כמו בטון. בעבר היה יכול לשחות יום שלם, אך היום הוא כבר לא בן עשרים. וגם לא בן חמישים, לכל הרוחות. הוא רק רצה לדרוך על אדמה מוצקה; נמאס לו לחקות דגים.

הוא שם את פעמיו אל מפרצון קטן ושחה אליו במרץ. כשיצא מבין הגלים מיהר לרוץ אל סלע גדול, שם החביא את התיק שלו עוד קודם לכן. הוא השתחרר מחליפת הצלילה, התנגב, לבש בגדים נקיים ונעל נעלי טניס. את פריטי הלבוש הרטובים דחף לתוך התיק, קשר אותו לסלע והשליך לתוך המפרץ הסוער, שם יצטרף התיק גם אל רובה הצלפים הישן שלו ואל הכוונת ארוכת הטווח. הוא פרש רשמית מעיסוקו בהריגה. הוא קיווה שיוכל ליהנות מהפרישה בשקט ובשלווה. במצבו הנוכחי, הוא לא היה מהמר על זה.

סטון פילס את דרכו בזהירות בין הסלעים עד לשביל עפר. כעבור עשר דקות הגיע לשיפולי יער, ובו עצי אורן שנטו על צידם ברוח המצליפה שעלתה מהים. ריצה של כעשרים דקות הביאה אותו אל מקבץ בניינים רעועים, שנראו מטים לנפול בכל רגע. קרני שמש ראשונות ביצבצו מבין העננים, כמבקשות לסלק מדרכן את החושך, בדיוק כשזחל דרך החלון לתוך המבנה הקטן מכולם. לאמיתו של דבר, זה היה בקושי צריף, אף על פי שהיו בו מותרות כמו דלת ורצפה. הוא הציץ בשעונו. נשארו לו עוד עשר דקות, לכל היותר. הוא היה כבר מותש, אך פשט שוב את בגדיו ונכנס למקלחת הזעירה עם הצנרת המחלידה וקילוח המים הדקיק והפושר, כמו מזרקה גוססת שמתיזה מים במאמץ רב. ובכל זאת התקרצף במרץ ומחה כל זכר לצחנה המלוחה של המפרץ הזועם - וליתר דיוק, לראיות. הוא פעל כעת על טייס אוטומטי, כי מוחו היה רדום מכדי להוביל את הדרך. אבל זה עוד ישתנה כי משחק המוחות עומד להתחיל. הוא כבר ראה את המצוד בעיני רוחו.

סטון חיכה לנקישה בדלת; וזו אכן הגיעה, בזמן שהתלבש.

"היי, אחי, אתה מוכן?" שאל אותו הקול שחדר מבעד לדלת הדיקט הדקה, כמו כפה של חתול שחודרת לתוך מאורה של עכבר.

בתגובה הלם סטון בידו על רצפת לוחות העץ, כשנעל את נעליו. לאחר מכן לבש מעיל מרופט וחבש לראשו כובע מצחייה של ג'ון דיר, יצרנית כלי העבודה החקלאיים. הכובע כיסה את עיניו היטב, ונוסף על כך הוא הרכיב גם משקפיים עבים. הוא העביר את ידו על הזקן האפור והזִיפִי שגידל בששת החודשים האחרונים, ולבסוף פתח את הדלת והינהן אל האיש הגוץ שעמד מולו. היתה לו צורה של חבית בירה ועין ימנית עצלה, ושיניו הצהיבו מעישון מופרז של סיגריות וינסטון ושתייה מופרזת של קפה מקסוול. אבל כעת הוא כבר לא היה בארץ הלאטֶה. הוא חבש כובע של גרין בֵּיי פּאקֶרז, ולגופו סרבל עבודה דהוי, מגפיים מלוכלכים, מעיל מרופט ומוכתם מגריז וגם חיוך רחב.

"קר הבוקר," אמר האיש, שיפשף את אפו המסיבי ושלף את הסיגריה הדלוקה שנתלתה בין שפתיו.

מה אתה אומר? חשב לעצמו סטון.

"אבל אומרים שיתחמם." הוא לגם קפה מתוך ספל רשמי של אתר המירוצים נסקאר, וכשהרחיק את הספל משפתיו נזל לו רוק על הסנטר.

סטון הינהן, ותוך כדי כך גם נשמטו תווי פניו מאחורי זקנו, וגם עיניו החודרות בדרך כלל קהו מאחורי עדשות המשקפיים המלוכלכות. הוא פנה לעקוב אחר האיש, ורגלו השמאלית התעקלה החוצה כמו כנפי עוף, בצליעה שהנמיכה אותו בסנטימטרים אחדים.

הם העמיסו עצי הסקה לתוך פורד F-150 ישנה וחבוטה, ולפתע עלו בשביל הגישה ניידת משטרה ומכונית שחורה, שריססו חצץ בכל הכיוונים כמו מכונת ירייה. הגברים השריריים והחסונים שיצאו מתוך כלי הרכב לבשו מעילים כחולים, ועל גבם התנוסס הכיתוב "אף־בי־איי" באותיות זהב. בנרתיקים החזיקו אקדחים עם מחסניות של ארבעה־עשר קליעים. שלושה מהם ניגשו אל סטון ואל חברו, ואליהם מיהר להצטרף גם שריף שמנמן במדים, במגפיים שחורים מצוחצחים ובכובע בוקרים.

"מה קורה, וירג'יל?" שאל גרין בֵּיי את השריף לבוש המדים. "שוב איזה בן זונה ברח מהבית־כלא? אני אומר לך, החבר'ה שלך צריכים לירות כדי להרוג, ושיילכו להזדיין כל הליברלים יפי הנפש."

וירג'יל הניד את ראשו, וקמטי דאגה חרשו את מצחו. "מה פתאום בית־כלא? מישהו נרצח, לירוי."

"מי?"

אחד מאנשי האף־בי־איי נהם לעברו, "תראה לי תעודה מזהה." ואחר הוסיף, "איפה הייתם לפני שעה, אתה והחבר שלך?"

לירוי העביר את מבטו מאיש לאיש, עד שהִפנה את תשומת ליבו בחזרה לשריף במדים. "וירג'יל, מה קורה פה?"

"כמו שאמרתי, מישהו נרצח. מישהו חשוב. קוראים לו..."

סוכן הבולשת הניף את ידו וקטע אותו מייד. "תעודה מזהה. עכשיו!"

לירוי שלף את ארנקו הדקיק מכיס הסרבל שלבש, ומסר לסוכן את הרישיון שלו. אחד הסוכנים הקיש את המספר לתוך מחשב כף היד שהוציא ממעיל הגשם שלו, והסוכן האחר הושיט את ידו לסטון.

סטון לא זז. הוא בהה באיש בהבעה חלולה, שפתיו נעו ללא אומר ורגלו הפגועה התכופפה החוצה בזווית מוגזמת. הוא נראה מבולבל, אך גם זה היה רק חלק מהתפקיד שגילם.

"לו אין רישיון," אמר לירוי. "לו אין שום דבר. הוא אפילו לא מדבר, הוא רק עושה קולות."

סוכני הבולשת סגרו על סטון. "הוא עובד אצלך?"

"כן, אדוני. כבר ארבעה חודשים. עובד מצוין, חזק. הוא לא מבקש הרבה - רק מקום לישון ואוכל, זה הכול. אבל הרגל שלו צולעת, וגם אין לו הרבה שכל בראש, ככה שקשה לו למצוא עבודה."

הסוכנים אמדו את ברכו הפגועה שבלטה בזווית משונה, ולאחר מכן את פניו ואת זקנו העבות.

סטון נהם ועשה כמה תנועות בידו, כאילו ביקש להפגין תנוחות של אמנות לחימה משונה.

"זה שפת סימנים, ככה נראה לי," התנדב לירוי להסביר בנימה עייפה. "אני לא יודע מה השם שלו האמיתי, למה שאני לא מבין את שפת הסימנים שלו. אז אני קורא לו 'היי, אחי.' ואז אני מראה לו מה שצריך לעשות. נראה לי שזה עובד. זה לא שאנחנו עושים פה ניתוח לב, סך הכול מעמיסים את הטנדר רוב הזמן."

אחד הסוכנים אמר, "תגיד לו להפשיל את המכנס של הרגל הפגועה שלו."

"בשביל מה?"

"תגיד לו וזהו!"

לירוי סימן לסטון לנהוג כמותו, והפשיל בעצמו את המכנס מעל רגלו.

סטון התכופף וחיקה את לירוי, כביכול בקושי רב.

שלושת הגברים נעצו מבט בצלקת המכוערת שכיסתה את פיקת הברך.

"לעזאזל!" אמר לירוי. "מה הפלא שהוא בקושי הולך."

אותו סוכן בולשת סימן לסטון להוריד את המכנס בחזרה. "זה בסדר."

סטון מעולם לא שיער שיכיר תודה על הפציעה הישנה מכידון רובה של חייל מצפון וייטנאם. הצלקת נראתה גרועה בהרבה מהפציעה עצמה, כי הרופא נאלץ לנתח את סטון על אדמת הג'ונגל, באמצע הפגזה ארטילרית. בנסיבות ההן קל להבין מדוע ידיו של האיש לא היו יציבות במיוחד.

שריף וירג'יל אמר, "לירוי ואני גדלנו ביחד. הוא היה הסנטר ואני הייתי רכז השדה בנבחרת הפוטבול של בית־הספר. זכינו באליפות המחוז לפני ארבעים שנה. לא נראה לי שהוא מסתובב ורוצח אנשים. והבחור האחר, רואים עליו שהוא לא הטיפוס שיורה ברובה צלפים."

סוכן הבולשת השליך את הרישיון בחזרה אל לירוי והציץ בחבריו. "הוא נקי," מילמל האיש באכזבה.

"לאן אתה נוסע?" שאל הסוכן האחר, והעיף מבט בטנדר העמוס למחצה.

"לאן שאני נוסע כל בוקר בעונה הזאת של השנה. אנחנו לוקחים עצי הסקה לאנשים שאין להם זמן לחתוך עצים בעצמם, ומוכרים אותם לפני שמזג האוויר הגרוע מגיע. ואז אנחנו נוסעים למרינה, לעבוד על הסירה. אולי נצא לדוג אם מזג האוויר ישתפר."

"יש לך סירה?" שאל הסוכן בחדות.

לירוי הציץ בווירג'יל, ועל פניו עלתה הבעה קומית. "כן, יש לי יאכטה ממש ענקית." הוא הצביע לאחור. "ואנחנו יוצאים לשוט במפרץ צֶ'סאפּיק ולדוג לנו כמה סרטנים. שמעתי שאוהבים אותם באזור הזה."

"תפסיק להתחכם, לירוי, לפני שתכניס את עצמך לצרות," אמר לו וירג'יל. "זה רציני."

"אני בטוח שזה רציני," השיב לו לירוי. "אבל אם מישהו נרצח, עדיף שלא תבזבזו את הזמן שלכם איתנו. כי אנחנו לא יודעים שום דבר מכלום."

"ראיתם מישהו עובר כאן הבוקר?"

"אפילו לא מכונית אחת, עד מתי שאתם הגעתם. ושנינו התחלנו לעבוד עוד לפני שעלתה השמש."

סטון צלע אל הטנדר והמשיך להעמיס עצי הסקה בתא המטען.

הסוכנים הביטו זה בזה. אחד מהם אמר, "בואו נזוז."

כעבור כמה שניות הם נעלמו.

לירוי ניגש לטנדר והמשיך להעמיס עצי הסקה. "מעניין מי זה האיש שנרצח," מילמל, כמעט לעצמו. "הם אמרו שהוא חשוב. יש הרבה אנשים חשובים בעולם הזה אבל גם הם ימותו מתישהו, כמונו. זו הדרך של אלוהים לעשות את החיים הוגנים."

סטון פלט נהמה ארוכה וקולנית.

לירוי הציץ בו וגיחך. "היי, אחי, זה הדבר הכי חכם ששמעתי כל הבוקר."

עם סיום יום העבודה, סטון הסביר ללירוי בפנטומימה שהוא ממשיך הלאה. נדמה שלירוי לא הופתע. "אני רק התפלאתי שהחזקת מעמד כל כך הרבה זמן. שיהיה לך בהצלחה." הוא שלף כמה שטרות דהויים של עשרים דולר ומסר אותם לסטון. סטון לקח את הכסף, טפח לאיש על גבו והתרחק בצליעה.

הוא ארז את הקיטבג שלו, יצא לדרכו ברגל ומצא טרמפ לוושינגטון הבירה בחלקו האחורי של טנדר - כי הנהג לא שש להניח לסטון המוזנח למראה לנסוע איתו בקבינה החמימה. לסטון זה לא ממש הפריע, כך יהיה לו זמן לחשוב. והיה לו הרבה על מה לחשוב. זה עתה רצח שניים מהאנשים הבולטים במדינה - באותו יום ובהפרש של שעות ספורות - ולשם כך השתמש ברובה שהשליך באותו בוקר למעמקי האוקיינוס, לפני שקפץ מהצוק וצלל למים.

נהג הטנדר הביא אותו לאזור פוֹגי בּוֹטוֹם שליד הבירה, ומשם הוא המשיך אל ביתו הקודם בבית־הקברות 'הר ציון'.

כי היה לו מכתב לשלוח.

והיתה גם חבילה שרצה לאסוף.

ואז ייצא לדרך באמת.

זהותו הקודמת כג'ון קאר מתה סופית.

וסביר להניח שגם אוליבר סטון ימות יחד איתה.