צוואתו של מוקיון
ז'ול ואלס
₪ 34.00
תקציר
קו ישר מחבר בין ילדותו הקשה של ארנסט פּיטוּ, הדמות הראשית ב”צוואתו של מוקיון”, לבין השתתפותו בהתקוממויות ברחובות פריז והיותו מהפכן. הקו הזה מתחיל במחוזות הדרומיים של צרפת, בלי אהבה, בלי חום, עם הרבה משמעת ומעט אוכל – ולא מתוך עוני. הדמות עוברת במוסדות לימוד שונים, פנימיות קיץ ומורים אקסצנטריים, והחינוך הנוקשה והתובעני שהיא מקבלת – הן בחיק המשפחה והן במסגרות השונות – הוא בגדר סיוט. אך בעוד החינוך של ארנסט פיטו דומה יותר לעונש ולדיכוי, הרי הקריאה בספרים והחינוך העצמי הם מזונו היומי, המחסה ומקור החום שמהם יונקת דמותו בצעדיה הראשונים בחיים העצמאיים.
“צוואתו של מוקיון” היא דוגמה למופת לכתיבה המציירת עולם שלם במילים ספורות, באכזריות חסרת פשרות, אך בהומור, בחמלה, בחזון ובליריות מיוחדת: בעמודי הספר נפרש פסיפס של חיי היומיום בצרפת הכפרית והעירונית במאה ה-19, ציור קיר של האווירה הסטודנטיאלית ושל עולמן של משפחות קשות יום.
“צוואתו של מוקיון” עשוי להזכיר לנו לרגעים את דיקנס או את אמיל זולא. אלא שבמקרה של ואלס, מה ששונה הוא שהתמרדותו האמיתית באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בשפה: היא ישירה, כנה, אירונית, פשוטה ומודרנית, ומטרתה להתנגד לדקדנטיות ולריקבון המוסדי סביבה. ואלס כותב דרך הגוף: היכונו להרגיש את האוכל ואת היעדרו, את הוויית הכפר, את חייו הפנימיים של בניין דירות, את צליל ההצלפות בישבן ואת הרישום המהיר של הנופים העירוניים שבהם הוא עובר. ובכל זאת, יותר מכל מספר לנו “צוואתו של מוקיון” על לידתה של אישיות.
ספרות קלאסית, ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 121
יצא לאור ב: 2013
הוצאה לאור: זיקית
קוראים כותבים (2)
דן –
צוואתו של מוקיון
ממש לא מוקיון, לא עליז ולא שמח. ספר שמתאר את גידולו הנורא של ילד על ידי הורים נוראיים ומכים, כנראה שזה לא היה נדיר במיוחד בתקופה של הסיפור, אבל לקורא בן זמנינו, במיוחד אלו עם שריר אמפטיה מפותח, הקריאה קשה מאד
דודי –
צוואתו של מוקיון
הספר הינו צעקה כנגד אלימות, הזנחה פושעת והתעללות קשה שהינה מנת חלקם של ילדים רבים.
ילדים החוטפים מכל הסיבות – על שלא למדו מספיק, על שלא הצטיינו, על שלכלכו בגדים, על שקרעו בגדיהם, על שהתחצפו, על שהמרו את פי הוריהם, על מבט מוזר וכן הלאה…