"לעיתים התקווה משטה בנו כהוגן,
אך הלא על שטויות שכאלו אנו חיים."
(רומן גארי/"עפיפונים")
הכניסה לירושלים היתה הדבר היחיד שלא תעב בעיר הכל־כך שנואה עליו. המראה הראשון הנשקף אליך כאשר אתה עולה בעליות התלולות אל תוככי טבור העולם, לפני הקדושה ולפני שלוש הדתות, לפני הציוריות והרגשת המורא הגדול ויראת השמיים, הדבר הראשון המטיל עליך את צילו הוא "הר המנוחות" המסתיר את השמש וחוסם את האופק באלפי מצבות המונחות נטועות עליו, כמו כדי להזכיר כי לפני הסכסוכים ולפני האלים ולפני הדתות כולן – תמיד יעמוד המוות בכוחו המאכל כל. ובכל פעם שהיה נכנס ועומד בשעריה של אותה עיר שלא נשאה כל חן בעיניו היה נושא את עיניו כלפי מעלה ומביט בכתובת "שמע־ישראל" הצבועה בסיד על חומת הבטון הנעוצה בהר, מוקפת במאות מצבות הפונות אל המקום שממנו תבוא הגאולה, מחכות ליום שבו תתנפצנה בהד של שכינה המחייה את כל אשר החריב מלאך המוות, והיה תוהה מי שוכן תחת אותן אבנים ומי מזיל דמעותיו עליהן.
שמש בוקר רכה ניסתה את כוחה בקרניה העייפות אל מול סערת ענני סוף סתיו כוחניים ומלאי אפור. כל מאמציה הניבו רק כתמים כתמתמים־אדמדמים שהבליחו לרגעים ספורים בין תזוזה לתזוזה של אותם לוויתנים מלאי מטר, השוחים ומסתירים בעוצמתם ובגודלם את התכלת מעל לעיר.
העננים רמסו את השמיים. האפור והשחור חגו סביב העיר, משרים אפילת בוקר חורפית. גשם החל לטפטף מבעד לאפרוריות והחושך ירד שוב למרות שעת הבוקר המוקדמת.
היה זה בוקר יום ראשון והרחוב היה עמוס באנשים. בין ההמון עמד נער כבן שבע־עשרה. לא ניתן היה להבחין מבעד לאפלולית הבוקר אם פניו רטובות בגלל טיפות הגשם הקרות או שמא אלו דמעות חמות הזולגות על לחייו. על כתפיו נשא תיק בית־ספר, כמו כל נער בן גילו. אך מבטו היה שונה, אחר ממבטם של נערים, כמו היה מתריס כנגדם "הבל הבלים". אותו נער לא הלך לבית־הספר עוד, היה לו משהו אחר, חשוב יותר, לעשות.
הוא הלך באיטיות, בוחן במבט חטוף כל אדם שחצה את דרכו, מנסה להבין מהו הדבר המעניק לו את הכוח לקום כל בוקר, להבין בכדי שיוכל לעשות זאת גם הוא. לקום כל בוקר ולהרגיש את תחושת החיים שוב – לא ביקש לעצמו יותר מכך. הוא ניסה להזכר בהרגשה זו, שאותה חש רק פעם אחת בשבע־עשרה שנותיו, אך זמן רב מדי עבר מאז.
הוא נכנס לחנות סמוכה כדי למצוא מחסה מן הגשם ושאל את אחת המוכרות היכן השירותים. לאחר שהאזין בעל כורחו להדרכה המדוקדקת, מצא אותם. תמיד אהב את המקום הזה, מכיוון שהעריך את השקט והפרטיות שבו. ההמולה זעזעה אותו. הוא העדיף להיות עזוב לנפשו, אהב את הבדידות מאוד, אבל לא ידע גם עד כמה היא מציקה לו ועד כמה הוא שונא אותה. גם כשהחלה לנגוס בנפשו הגן עליה ולא ראה בה בעיה של ממש, אך למרות כל התירוצים לא היתה זו בדידות מרצון. משהו אחר היה אחראי לכל הסבל הזה, חייב היה להיות משהו אחר...
הוא נכנס לשירותים, הצחנה שלטה במקום. גרפיטי כיסה את קירות החרסינה ודלתות העץ היו שבורות. על קיר אחד נכתב "אף אחד לא אמר שהחיים יהיו קלים", על האחר צויירה אצבע משולשת. אנשים ביטאו את עצמם במקום הפשוט והמרוחק ביותר, מקום בו לא שומעים ובו גם אי אפשר להתווכח. את כל הזעם והתסכול שבעולם ניתן היה למצוא על דלת השירותים הציבוריים. הוא הבין שבני־האדם אמיתיים במקום בו הם לבד, מקום כמו השירותים, שם איש אינו צופה בהם.
הוא שטף את ידיו ויצא. האוויר הצח חרך את ריאותיו. הגשם פסק והשמש הגיחה מבעד לעננים כמו בכדי להשלות את בני האדם שתמיד, אחרי כל משבר ותקופת חושך, מגיע האור. הוא ראה מספיק בחייו וידע שאין זה נכון. כזה היה אלכס...
אלכס עמד בחוץ, מנסה לחשוב על המשך דרכו. לאן ילך עכשיו? הוא היה בודד מאי פעם, אך הרגשה זו לא הציקה לו כלל – עם הזמן התרגל אליה, דימה לעצמו שהוא זאב בודד ולא אדם בודד, שכן ההבדל בין השניים היה עצום; הזאב בחר את בדידותו מטבעו, ואילו האדם, חברתו כפתה עליו את בדידותו.
אלכס החליט לעלות על אוטובוס כלשהו, לא משנה איזה קו, העיקר לצאת מן האזור. הוא נכנס אל התחנה וחיכה לאוטובוס הראשון שיגיע.
משמאלו נשמע קול חריקת בלמים וקו מספר שש־עשרה עצר בתחנה, הוא החליט לעלות. הוא לא ידע לאן בדיוק הוא נוסע, רק זכר שפעם, מזמן, אמו אמרה לו לא להרחיק בנסיעה בקו זה. פעם, כשעוד היה אכפת לה ממנו.
הוא נכנס אל האוטובוס ומצא את המושב האהוב עליו פנוי, מושב בודד בצד ימין. כך אף אחד לא יוכל לבוא ולשבת לידו. רצה לשבת בגפו, לצלול במחשבותיו באין מפריע. לפעמים אנשים מפריעים גם כשהם יודעים שאינך מעוניין לפתח שיחה.
הוא הביט בעד החלון שבצד מושבו ושקע במחשבות רדומות. מחשבות על שום דבר, שלמרות חוסר חשיבותן הן מצליחות לנתק את האדם מסביבתו וכל הנשקף לעיניו נראה כמו סרט נע תלוש מן המציאות.
באחת התחנות עלתה נערה כבת גילו. שיערה הזהוב השתפל על כתפיה, עיניה האפורות דמו לקרח חצוב – קרות אך שואבות. לידה הרגיש אלכס את חוסר האונים שלו במלואו, את חוסר ההצלחה ואת הבדידות שזורים בריקנות ובהרגשה כי לעולם לא יהיה די טוב לאיש.
הוא חשב לעצמו כיצד היה מרעיף עליה את אהבתו אם היתה שועה לקול קריאות לבו האילמות. היה קוטף לה פירות מתוקים מהירח, היה דואג לה כשם שאיש לא דאג לה מעולם, אוהב אותה בכל לבו. אם רק היתה חפצה בלבו.
אך היא אפילו לא זִכתה אותו במבט, חלפה על פניו כאילו לא היה שם. אלכס ידע שזה יקרה. מעולם לא הסתכלה עליו נערה, מעולם לא שבה מבטה של אישה.
לפעמים דימה לעצמו שהוא פשוט שקוף, עורו בצבע האוויר. הוא הרגיש חיוור וחולני לעומת ילידי הארץ, שיווה לעצמו את מראהו כמראה גוויה – חסר כל צבע או כוח.
גובהו היה כמטר ושמונים, לא נמוך, אך עם זאת לא די גבוה בכדי למשוך תשומת לב מיוחדת. הוא היה רזה, אפילו כחוש, וחסר כל קסם אישי. עיניו היו חומות, שיערו השחור נפל על פניו בחוסר סדר, חוצץ בינו ובין העולם, מסתיר את עיניו משל היה אדם מפוחד המסתתר מאחורי הפרגוד מחשש שהקהל יבוז לו ויקלס אותו. אלכס היה רגיל במלוא מובן המלה. רגיל מדי...
ימים כלילות חלם להיות מיוחד. בכל שבע־עשרה שנותיו הרגיש אהבה רק פעם אחת, למשך מעט יותר מחמישה חודשים. בימים האלה, למיטב זכרונו, הרגיש אושר, אושר עילאי! ההרגשה היתה זרה לו והוא נתן לה לבלבל אותו ולהעביר אותו על דעתו כשוטה.
הוא המשיך לעקוב במבטו אחר הנערה שמגנטה אותו אליה. כל דבר בה גרם לו מעין שכרון חושים קטן. אצבעותיה העדינות ותנועותיה החינניות העבירו באלכס צמרמורת. היא עוררה בו רצון להתאבד. מול צירוף הגנים המופלא הזה הרגיש כמו שבר כלי, הרגיש שלעולם לא יהיה מאושר. לא יהיו לו בית, אישה וילדים. בוודאי יהיה אחד מאותם זקנים בודדים המשחקים שח־מט בפארק הציבורי. הוא הרגיש מכוער מדי לאהבה, לא הבין מדוע תרצה מישהי לבלות את שארית חייה עמו, לא הבין מדוע תרצה מישהי לבלות איתו אפילו רגע אחד.
האוטובוס עבר את גן־סאקר רחב הידיים. השלכת כיסתה את הדשא והעצים עטו צבעי אדמת מדבר. הוא אהב את המראה הזה, הרגיש שנקלע אל בין צבעיו של ציור. שמיים כחולים שעממו אותו. בפארק הזה ובתוך גן הוורדים, על הספסלים או על הדשא הלח, ישבו מדי ערב זוגות של אוהבים. הוא שנא את המקום הזה, שנא את האוהבים. הם עוררו בו רגש קנאה נוראי. אושרם גרם לאומללותו, הזכיר לו ימים נשכחים שבהם הרגיש מיוחד.
משמאל עמדה הגימנסיה. הנערה הבלונדינית ירדה בתחנה. היא חייכה ונופפה לשלום לעבר דמות כלשהי מעבר לכביש. אלכס סובב את ראשו, בתחנה עמד נער גבוה ונאה. שיערו היה חום, עיניו בהירות וגופו חסון. "יהיו להם ילדים יפים כל־כך," חשב בלבו. הנערה קפצה עליו, חיבקה ונישקה אותו תוך זעקת אושר. הם עדיין היו חבוקים כאשר הרמזור התחלף והאוטובוס המשיך לדרכו.
אלכס חש שוב בריקנות מזדחלת במעלה גבו. הוא תעב את העולם, העדיף ליצור לעצמו מעין שכבת בידוד. שום דבר במקום הזה לא היה שווה את המאמץ. הוא החליט לעצום את עיניו ולהתנתק מהכל, ואולי אפילו לישון קצת.
"תחנה אחרונה," הודיע הנהג. אלכס התעורר וניתר ממקומו. הוא שכח שהוא עדיין באוטובוס, הספיק להרדם מאז העצירה בגימנסיה והניח שכנראה עבר זמן רב משום שהגיע לאזור שלא הכיר. הוא ירד לבדו בתחנה והתבונן לכל הכיוונים, מנסה לזהות את מקום המצאו.
מסביבו עמדו בתים מוזנחים. קירותיהם לא נצבעו מזה זמן רב, הסיד התקלף והפיח מן הכביש העניק להם גוון אחר, צהבהב ושחרחר משהו. הגינות כולן היו מוזנחות וזרועות עשבים שוטים ופרחים נבולים. חלונות הבתים היו סגורים, תריסיהם מוגפים. אחדות מן הזגוגיות היו מנופצות. בבניין דירות מצד שמאל, היה אחד החלונות פתוח, הרוח שרקה בין שתי דלתות החלון הירוקות והטיחה אותן בעוצמה בקירות האבן. על הקירות ועל לוחות המודעות התנוססו כתובות גרפיטי בערבית. מדרכות הבטון לא נוקו, פחי האשפה עלו על גדותיהם. ניירות ועיתונים מצהיבים היו זרוקים על המדרכה ועל הכביש, הרוח שיחקה בהם והעיפה אותם לכל עבר.
הרחוב היה ריק מאדם. רק קול קריאותיו של תרנגול בודד באחת החצרות הפריח את הדממה. המקום השרה עליו פחד. הוא אהב זאת, מצאה חן בעיניו ההרגשה שהוא נמצא בתוך סרט – תמיד רצה להיות גיבור, ולא חשוב איזה.
הוא שב אל התחנה בצעדים מהוססים וחיפש את שם המקום על השלט המהוה, אך בלא הצלחה. משהרים את מבטו, נחו עיניו על מסגד שניצב על הגבעה שלימינו. הוא הבין שהגיע אל אחת השכונות הערביות שבפאתי העיר.
המקום מצא חן בעיניו, איש לא יחפש אותו כאן. לא הפחידה אותו לרגע המחשבה שהוא עלול למצוא כאן את מותו. הוא אפילו נהנה לחשוב על כך, מצב כזה רק יחסוך לו זמן ומאמץ, מישהו אחר יעשה את "העבודה השחורה". הוא העדיף להרצח מאשר להתאבד. גם להדרס לא היה אכפת לו. כל מה שרצה היה להשאב סוף־סוף אל החלום הנצחי הקרוי מוות, אל הגאולה.
אך הוא רצה להנות קצת קודם. בכיסו היו מונחים ארבע־מאות שקלים שהצליח לגנוב מארנקו של אביו. הוא רצה לבזבז אותם, להנות בפעם האחרונה. והוא צריך לעשות זאת היום, משום שכעת היה אמור להיות בפנימייה, לכן איש לא יחפש אותו. אחר הצהריים הוא רק יאחר. מן הלילה ועד הבוקר שלמחרת, יהיה זה בגדר "תעלול גיל ההתבגרות". אם מישהו יחפש אותו יהיה זה רק אביו, בכוחות עצמו, והיה ברור לאלכס שהוא לא יגיע רחוק. אך ביום השלישי להעדרו כבר תוכל המשטרה להתערב, ניידות יפתחו בחיפושים אחריו ויהיה הרבה יותר קשה להסתתר. ברגע זה יצטרך לפעול ולסיים את כל העניין.
הוא חשב מה הוא יכול לעשות עם הכסף, מה ירצה לעשות בפעם האחרונה. לאחר מחשבות והרהורים החליט שהיה רוצה לחזור אל המקום שבילה בו את רוב זמנו הפנוי בשנים האחרונות. רצה לחלוק כבוד אחרון לאולם הקולנוע האהוב עליו. בסינמטק הבין הכל על אמנות, על חייו ועל רגשותיו. המקום שבו הרגיש הכי רגיל בעולם, הרגיש שיש עוד אנשים כמוהו, שסובלים, שמתאכזבים, ושמחפשים משהו בחיים שהוא מעבר לדחף האינסטינקטיבי לחיות. גם הדמויות בקולנוע לא הסתפקו בחיים עצמם. רק באולם הקולנוע הצליח להתנתק מהחיים ולנשום באמת. במשך שעות היה במקום אחר, הפך לאדם אחר ובכל זאת נשאר הוא־עצמו. הוא התייחד עם הדמויות והרגיש את תשוקותיהן, אכזבותיהן ודיכאונן...
הוא החליט לצפות בסרט אחרון בסינמטק.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.