צוות חשאי

קלייר מָרקוֹרט היתה אמורה לשכב לישון כבר לפני שעות. היא היתה אמורה להתעלם מהבקבוק השני של הבורגונדי הלבן במקרר, לשים את כוס היין הריקה שלה בכיור ולעלות לקומה העליונה. אבל האישה בת הארבעים וחמש נתקפה נוסטלגיה, וככל ששתתה יותר, כך נעשתה נוסטלגית יותר. היא אחזה בבקבוק ויצאה החוצה.

הלילה היה חמים, ובאוויר האוקיינוס נישא ניחוח של מגנוליות. ממש מעבר לברֵכה שלה התנפצו גלי קצף על החוף השקט.

הברֵכה שלה. קלייר מרקורט התקשתה להאמין כמה רחוק יכולה משפחה אחת להגיע במהלך דור יחיד. אמא שלה ניקתה בתים בסי איילנד. עכשיו הבת שלה בעלת בית כזה ומועמדת לאחת המשרות המשפיעות ביותר בעולם. רק באמריקה, חשבה.

הלב נשבר על שאמהּ לא זכתה לראות את כל מה שקלייר השיגה — את הקריירה שלה, את בעלה הנאה ושלושת ילדיהם היפים, את הבית בסי איילנד עם עצי האלון המלכותיים, המכוסים טחב ספרדי, את כל זה. כמה היתה גאה!

רצה הגורל והיא אפילו לא זכתה לראות את קלייר מסיימת את הקולג'. הסרטן לקח אותה והותיר בעקבותיו את קלייר עם פחד גובר והולך שמא גם היא עלולה להילקח ממשפחתה מוקדם מדי.

היא מזגה כוס נוספת, העמידה את הבקבוק על שולחן המרפסת ופסעה עד קצה הפַּטיוֹ. עוד מעט תבכה. היא התמקדה באוקיינוס, לגמה לגימה ארוכה ועצמה את עיניה. בעוד הגלים מתגלגלים אל החוף, הרהרה כמה מבורכת היתה החלטתה לחזור לג'ורג'יה ולהימלט מן הצופָרים וההמולה של מנהטן. בימים אלה המשפחה לא הרבתה לבקר בסי איילנד; כולם היו עסוקים מדי. אבל המצחיק הוא שברגע שפּוֹל והילדים באו הנה, איש מהם לא רצה לעזוב.

ומי יאשים אותם? האי היה לגביהם לא רק מקור של כוח, אלא גם של התחדשות. המקום היחיד שבו כולם הרגישו באמת בבית, באמת בטוחים.

היא הקשיבה לגלים ונזכרה בשיר שכתב על האזור הזה סידני לָניֶיר, "הביצות של גְלין":

"שאַב אומץ מן הארץ אשר נתן לך האֵל, שתמיד הזינה אותך ועודנה קיימת, והִנָּחֵם בה."

קלייר חייכה ופקחה את עיניה. הדכדוך הראשוני שלה נשטף לעבר האוקיינוס על גבו של גל נסוג. ראוי היה שתחשוב על השיר הזה ועל המקום הזה לעתים קרובות יותר. העבודה כמעט השתלטה עליה, והיא לא תהיה קלה יותר, אם העניינים יתקדמו בכיוון שלדעתה הם עומדים להתקדם.

היא רוקנה את שארית היין מן הכוס ועמדה שם רגע, מתפעלת מעוצמתו של האוקיינוס, שרויה בהרהוריה.

היא כלל לא הבחינה באיש שהגיח מתוך החשכה ועלה אל הפטיו. הוא היה חזק ופעל במהירות כשהצמיד יד נתונה בכפפה לפיה. לפני שקלטה מה קורה, חשה דקירה, כמעט כמו עקיצה, וגופה התרופף. לא זו בלבד שלא יכלה להניע שריר, היא לא היתה מסוגלת להשמיע הגה.

האיש הרחיק את ידו מעל פיה, גחן והעמיס אותה על כתפו.

היא חשה את לבה הולם בחזהּ. מה קורה? צרחה ללא קול בתוך מוחה. למה אני? מה הוא רוצה? לאן הוא לוקח אותי?

עד מהרה קיבלה מענה לשאלתה האחרונה. כשהביטה כלפי מטה מעבר למכנסיו הכהים ולמגפיים השחורים העבים, היא הצליחה לראות את שביל אבני המרצפת מתחלף בחול. הוא לוקח אותה אל החוף. למה לחוף? האם הוא זקוק לאיזה מקום מבודד שבו יוכל לבצע את מה שהוא מתכוון לבצע בי?

כמאתיים מטרים משם התחילה קלייר לראות את קווי המתאר של משהו נוסף, ולבה החל להלום במהירות גדולה עוד יותר.

על החוף נחה סירת גומי מתנפחת בצבע אפור. קלייר פחדה פחד מוות ממרחבי מים, ובמיוחד מן האוקיינוס הפתוח. להיות בעלת בית חוף המשקיף על האוקיינוס היה דבר אחד, אבל לשוט על פני המים היה משהו אחר לחלוטין. אלא שלקלייר לא היתה שום בחירה לגבי מה שעמד להתרחש.

אחרי שהניח אותה בתוך הסירה, סובב האיש את החרטום וגרר את הסירה לתוך האוקיינוס.

היא חשה את הרגע שבו הסירה התרוממה מהחול והתחילה לצוף. גל של בחילה שטף אותה והיא רצתה להקיא, אבל גופה לא נענה לה. כאילו לא היה עוד הגוף שלה; כאילו היא שרויה בתרדמת ואיש לא יודע שהיא בעצם ערה.

כשהתוקף שלה טיפס לתוך הסירה והפעיל את המנוע, התחלפה אימתה של קלייר מן הים הפתוח בפחד אחר, או ליתר דיוק: בהשלמה — לא משנה מי האיש הזה ומה כוונתו, היא לעולם לא תראה שוב את משפחתה.

כעשרה קילומטרים מדרום לשם נכנסה הסירה למיצר סנט סימונס והמשיכה הלאה. בקצה לשון יבשה צרה ומיוערת היתה כניסה לתוך נקיק קטן ומתפתל. האיש דומֵם את המנוע הראשי ועבר למנוע קטן ושקט יותר. אסור שיהיו עדים כלשהם.

משימתו כמעט הושלמה. עד שמישהו יבחין בהיעדרה של קלייר מרקורט, התוכנית כבר תצא לדרך, ואיש לא יוכל עוד לעשות מאומה.

הוא העיף מבט באישה, הוציא טלפון לווייני שחוק והקליד שורת מספרים.

כשקיבל תשובה, הזדהה.

"חוות מנגו?" שאל קול גבר בצד האחר.

הם דיברו בצופן צבאי כלשהו. "חווה" ייצגה את האות ח', שפירושה בתקשורת זאת היה חטופה. "מנגו" ייצג את האות מ', כלומר מאובטח.

"חיובי. חוות מנגו."

"זַהה ארגנטינה." זַהה אתר.

"ארגנטינה שלוש," ענה האיש בסירת הגומי, לאמור שהגיע אל הנקיק.

"רות, עבור. קארל מייק."

במילים אלה נחרץ גורלה של קלייר מרקורט, והמשך המבצע יָצא רשמית לדרך.