צופן העתיד

אני מעדיף את החלום שבעתיד מההיסטוריה שבעבר

תומס ג'פרסון

מיד עם תום המערכה בגזרה הסורית במלחמת שלום הגליל - בקיץ 1982, לאחר חוויות מלחמה קשות ולאחר שאיבדנו חברים יקרים בשדות הקרב, דחק בי אבי ז"ל לנסוע לאירופה, לבקר בני משפחה ולנוח מעט ממוראות המלחמה. באחד הימים שבהם טיילתי לבדי ברחובות בריסל נמשכו עיני לשלט גדול שהכריז על פתיחתה של תערוכה ייחודית המתקיימת במקום בנושא "הבית העתידי". משנכנסתי למתחם, נכבשתי באחת בעוצמות הנפש והדמיון של יוצריה. הימים היו ימיו הראשונים של המחשב האישי המגושם, ובתערוכה דימו כיצד בעתיד יֵשבו אנשים ליד מחשב נייד דק ומעוצב להפליא, וילדים ישחקו ברשת המחברת בין מחשבים מרוחקים ברחבי הבית, עם חבריהם בארץ ובעולם; כיצד יהיה אפשר לטפל בעניינים כספיים דרך המחשב הביתי, בלי לפקוד את סניף הבנק; כיצד נוכל להזמין סרטים שיגיעו ישירות מהרשת למסך גדול ודק שעל קיר הסלון; וכיצד יהיה אפשר לערוך קניות מקוונות ולקבלן על ידי שליח עד לפתח הבית... כל אלה הפעימו את רוחי.

במיוחד הפעימה אותי ההכרה שאפשר לזהות תהליכים שונים עשרים ושלושים שנה מראש. מאז אותו הבוקר לא חדלו לקנן בי המחשבות על כך, והן אלה שהביאוני לעסוק בחקר העתיד.

בשנת 1993, עם סיום לימודי התואר השלישי שלי בחקר העתיד באוניברסיטת מינסוטה שבארה"ב, שבתי עם אשתי וילדַי ארצה בתקווה שאוכל לתרום מהכשרתי לחברה בישראל. ואולם, האקדמיה בישראל התקשתה לעכל את תחום הדעת הזה. לא אלאה את הקורא בדרך החתחתים שעברתי עד אשר קיבלה אותי אוניברסיטת בר־אילן לשורותיה, אך לזכותה ייאמר שהיתה הראשונה שקלטה חוקר צעיר בתחום שטרם נודע בארץ באותם ימים. ובכל זאת אספר אנקדוטה מעניינת אחת על הדרך שבה הצלחתי לקבל שנים קודם לכן אישור להצעת המחקר שלי לתואר השני. לאחר שזו נדחתה על הסף בטענה שתחום המחקר שאני מבקש לבחון "אינו רלוונטי לאקדמיה", תליתי את הערעור שהגשתי בנוהג שלפיו במסגרת עבודת מחקר לתואר שני מקובל לאפשר ביצוע מחקרים הסוקרים והמעריכים את הנעשה בתחום כלשהו באקדמיה העולמית. כיוון שתחום חקר העתיד במדינות מסוימות בעולם לא היה עוד בחיתוליו ומשום שלפי הסטנדרטים המקובלים היתה בקשתי סבירה, זכיתי אחרי ככלות הכול לקבל אישור לעבודת מחקר שבחנה חשיבת עתיד בתחומי דעת שונים. כך התוודעתי למתרחש בתחום ברחבי תבל, מה שסייע בידי בבוא היום למצוא מוסד לימודים לדוקטורט, וכך הגעתי לאוניברסיטת מינסוטה שבארה"ב שבה למדתי במסגרת תוכנית שהתרכזה בשיטות מחקר עתידניות ובחקר תורת המערכות.

לצערי הרב, עד היום לא מעט אנשי אקדמיה בישראל ובמדינות אחרות אינם יודעים או שעדיין אינם משוכנעים שבמוסדות אקדמיים אחדים בעולם תחום דעת זה כבר קנה לו מקום של כבוד. ולכן בשנים האחרונות מצאו לנכון שני החוקרים מרי קונווי וגראהם מאי לנסות ולתת מענה הולם למפקפקים למיניהם ולזוקפים גבה, והקימו אתרים ייעודיים המרכזים את הנעשה בחקר העתיד בשביל חוקרים מתחומים אחרים.

אכן, כדיסציפלינה צעירה יחסית עדיין היא נתקלת בספקנים לא מעטים. אך האם אין זו בדיוק כברת הדרך שעשו דיסציפלינות כמו כימיה ופסיכולוגיה בתחילת המאה ה־20 ושעושות בעשור האחרון ננו־טכנולוגיה, מדעי המוח, רפואה משלימה ועוד?

מטרתו הצנועה של ספרי היא לחשוף אפוא את הרציונל או את הצופן האקדמי של חקר העתיד ולהציב בצדו דוגמאות שיבהירו כיצד חשיבת עתיד מתודית, המבוססת על אמות מידה מדעיות מקובלות, יכולה לזהות אתגרים עתידיים שדיסציפלינות אקדמיות אחרות לא השכילו לזהות לגמרי ולציין מראש את אשר ביכולתנו לעשות כדי להיטיב להתכונן אליהם.

עשיתי מאמצים רבים להציג את התחום בפשטות מרבית ולשזור אותו בעתידים רבים היכולים להתגלע בחמישים השנים הבאות בעולם בכלל ובמדינת ישראל בפרט. תקוותי שהקורא יוכל לגזור מניתוחים אלה דרכים לשפר את נבכי חשיבתו בנוגע לעתיד.

אין הכוונה לטעון כאן כי העתיד קבוע וכי כל אשר עלינו לעשות הוא לנסות לזהותו. ההפך הוא הנכון, מטרתי להדגים כיצד על ידי חשיבת עתיד מסודרת אפשר לשפר את העתיד שבסופו של דבר יתממש ממילא. יתרה מזו, אני מאמין כי מטרת חקר העתיד אינה לדעת מה צופן לנו המחר. למיטב הבנתי, עתידן אשר חזה מגמות והמגמות הללו התממשו, אך לא השכיל לנסח מראש תגובות ראויות שימנעו מצדדים לא רצויים הקיימים בהן מלהתממש, כמו גם לחזק בהן פנים רצויים - נכשל בתפקידו.

ניגשתי למשימה הזאת בחרדת קודש גדולה וראיתי בעיסוק בעתידה של מדינת ישראל חשיבות מדרגה עליונה. היססתי רבות טרם נכנסתי בעול הכתיבה, וספקות מילאו את לבי במהלכה. תקוותי שספר זה יפתח לקורא צוהר דק אל מעמקי חשיבה בלתי מוכרת זו ויעזור לו לראות ביתר בהירות את הקונטקסט ההיסטורי שבו אנו נתונים כיום. והחשוב מכול, אם יהיה הספר מפתח צנוע לתחום דעת זה ויגביר את צימאונם של רבים לדעת עוד ועוד, ואם יהיה בעבור כולנו קרש קפיצה אל העתיד ובחזרה כדי להבהיר ולחדד לעצמנו את גישותינו ואת דעותינו על מדינת ישראל של תחילת המאה ה־21 - אשרי.

בחלקו הראשון של הספר אני מבקש להציג לקורא, במידה צנועה, את הרציונל הפילוסופי ואת הצופן האפיסטמולוגי של חקר העתיד. אף על פי שאפשר לדלג על החלק המתודולוגי הזה, רצוי ומוטב להתאמץ ולקוראו כדי להעריך את מידת מהימנותן של התחזיות שאציג בהמשך. חלקו הראשון של הספר יבהיר לקורא שאין לקבל את המגמות שאני פורש כאמת החקוקה בסלע. חשוב להדגיש כי אין המטרה כאן לפרוש את העתיד של מדינת ישראל, כי אם לשכנע שחייבים לחשוב עתיד שכן התנהגותנו בהווה אינה נגזרת בהכרח מהעבר, אלא בעיקר מדימויי העתיד, הפרטי והקולקטיבי, שאנו מציירים בדמיוננו. יש דרכים מהימנות לחשוב על העתיד, ומי שמתעמק בחשיבת עתיד ללא מבחן המהימנות של המתודולוגיות שבהן השתמש - יצא שכרו בהפסדו.

בשנים האחרונות אנו עדים בישראל לקבוצות חשיבה הולכות וגדלות, מהן בתוך זרועות הממשל ומהן פרטיות, העוסקות בכתיבת תסריטים שונים על עתיד המדינה בטווחי שנים שונים. נעשות עבודות יפות ומרשימות בתחום, אך מנקודת מבטי קיימת בהן בעיה מתודולוגית חמורה העולה מהספק הקיים במהימנות התחזיות של רוב הקבוצות. מגמתי בספר לאתגר את כל העוסקים בעתידה של מדינת ישראל ולגרום להם להבין שעליהם לספק תימוכין לתחזיותיהם באמצעות מתודולוגיות מהימנות. ללא מתודולוגיות כאלה לא יעברו תחזיותיהם את מבחן העתיד, ואין בשום פנים לגזור מהערכותיהם דרכי פעולה מעשיות.