פתח דבר
דצמבר, 2011
שיחת טלפון עם המשוררת והסופרת נורית זרחי. אני מספר לה על התכנית שלי לכתוב על אביה. זרחי מספרת שהרבה שנים לא נגעו בכתיבה שלו. "לדעתי לא ממש הבינו אותו", היא מוסיפה. אחרי שיחה קצרה על הספרים שלו אני שואל אותה על כתבי היד וההתכתבויות שנשארו. "הרבה שנים הייתה אצלי מזוודה", היא עונה. "היו בה כתבי יד ומכתבים שלו. אכסנתי אותם בדרך כלל מתחת למיטה. המזוודה הלכה והרקיבה. אמי אמרה לי למסור אותה לארכיון, אבל אני לא רציתי. כנראה היה לי קשה להיפרד ממנה, כי היא הייתה הדבר האחרון שנשאר לי ממנו, מאבי". מכאן היא המשיכה וגוללה סיפור שנשמע כלקוח מכתיבתה הספרותית, ואכן נכלל שנה לאחר מכן בספרה האוטוביוגרפי בצל גבירתנו:
העירייה לא טמנה ידה, ולמראה הסדקים בקיר, שניבעו גדולים יותר ויותר, הוציאה צו הריסה לבלוק שלנו. עלעלתי בדואר שהצטבר. באדום היה מסומן תאריך הריסת הבית. לקחתי יום חופש מבית הספר [...] רק המזוודה הייתה מוטלת במרכז הבית [...] מחר, לפני שיבואו להרוס את הבית, נוביל אותה למקום המיועד.
בוקר, השמים עוד נמוכים. גבירתנו ואני יוצאות מן הבית החדש בדרך הישנה לאסוף את המזוודה [...] ככל שאנחנו מתקרבות לשכונה גובר קולן הבוקרי של הציפורים. את הלול השכן הרסו לפני שבוע. אבל איפה הבית שלנו? העין מאבדת את נקודת המעצור. תקועות על עומדנו, גבירתנו מביטה בי ואני בה. גל האבנים שנמצא במקום שבו עמד הבית מחזיר לנו את תחושת המציאות. איננו שומעות מה שאנחנו אומרות בגלל רעש הבולדוזרים. מעל ראשינו האוויר כולו מולבן. על ענפי העצים, מה זה? אנפות? שלג? הבולדוזרים הקדימו ביום. נגד פניי מסתחררת כעלעול להקת הדפים של אבא. אני רצה וידיי פשוטות קדימה. אני מתרוממת על קצות האצבעות, מנסה לתפוס בקצות הניירות המרחפים. ידיי חוזרות ריקם, כמו ניסיתי לתפוס מכיתות שלג. כאילו רדפתי אחרי המתים.
"זה היה הסוף של מה שנשאר לי מאבי, ישראל זרחי", חתמה נורית זרחי את הסיפור בשיחת הטלפון בינינו. השיחה אִתה לא הניבה אפוא חומרי ארכיון נוספים על אלה שמצאתי עוד קודם בארכיון "גנזים" בתל אביב, אבל היא הציבה את סיפור המסגרת, מין דימוי שיעניק פשר למה שייכתב כאן בהמשך. התיאור "צמח שתול בעציץ, שאין שורשו מגיע לארץ", הלקוח מאחד מסיפוריו של ישראל זרחי (1909-1947), כאילו הפליא לנבא את האופן שבו תתאר לימים בתו את מילותיו הפורחות באוויר. כמו סיפוריו של זרחי עצמו, גם דפי הנייר המתעופפים בין צמרות העצים מסמנים את הכשל שחל במעבר בין האפשרי למעשי, בין הרעיון הגדול לחוסר האפשרות להגשימו. כל חייו וכתיבתו של זרחי סבבו סביב הפער הזה, סביב הסדק שהלך והתרחב בין ההבטחה למימוש. הכשל הזה, והניסיון לעמוד על משמעותו, יעמדו במרכז החיבור הזה.
השפה של ישראל זרחי נעה בין שני קולות מקבילים, ששניהם אופייניים לתקופתו, היא תקופת היישוב היהודי בארץ ישראל לפני קום המדינה: הקול האידאליסטי והקול המלנכולי. הקול האידאליסטי הוא קול חילוני, שמקורו בציונות האוטופיסטית, החילונית, המשכילית, האירופית והלאומית, זו שהותירה את עברהּ מאחור ונשאה ברמה את קולו של "היהודי החדש", יהדות השרירים שמקס נורדאו הגדירה כגברית ומחוספסת, כיהדות שמתיישבת, מתנחלת ומכסה את האדמה. הקול האידאליסטי של החלוץ הוא קול גברי, מכחיש ואגרסיבי, מוכוון לעתיד (להתיישבות) ושולל את העבר (הגלות), בשם המיתולוגיה המקראית: "התנ"ך היה מעין תעודת לידה שסייעה להעלים את החיץ בין החלוץ לארצו [...] הזמן הביוגרפי־חלוצי נשזר בזמן התנ"כי [...] לעיני החלוצים נגלה עבר המתעורר לחיים". זהו קול שמוצאו אירופי־לאומי, שלא פעם הוא מיליטריסטי, וכמעט תמיד אוטופיסטי. את הקול האידאליסטי־חלוצי נושא לא רק החלוץ בשדה, אלא הוא גם קולו של המשכיל, איש התחייה העברית, זה שמרים על נס את "היהודי החדש", והופך אותו לאידאל של שלמות אוטופית. שני הצדדים, החלוצי והמשכילי, אחראים על "שתי צורות של המשכיות", שהייתה אופיינית לאידאולוגיה הציונית של התקופה: ״העברת רעיונות דרך המרחב [...] ושימור רעיונות על פני מֶשֶך זמן, קישרו את מתכנני ההתיישבות עם הסביבה האירופית והיהודית שבתוכה פעלו".
הקול המלנכולי, השוכן לצדו של הקול האידאליסטי, הוא זה שאינו מסוגל להתגבר על האובדן. זה קול של אבל ונהי, המסרב להשלים עם מחיקת העבר – מחירה של האוטופיה הקולקטיבית האידאליסטית. גם כשקול מקונן זה מקבל את הצורך בהקרבה אישית וקולקטיבית, במרכז קיומו ניצב הכאב. בעבורו, האובדן, והעצב שהוא מעורר, הם נקודת הראשית. הקול המלנכולי מבכה את אובדן העבר היהודי־אירופי, וממאן להתנתק ממנו. השלילה האוטופיסטית של הגלות רק מחריפה בעבורו את תחושת האובדן, והופכת אותו לנקודת הייחוס לכל דבר ועניין. "ההנחה המפורשת", כתב ההיסטוריון אמנון רז קרקוצקין, היא "שעצם שלילתה של הגלות, כלומר ה׳שיבה׳ אל הארץ, תוביל, כמעט מאליה, למימושה המלא של התרבות היהודית או להיווצרותה של תרבות לאומית חדשה". ובעז נוימן מוסיף כי בעבור הציונות החלוצית, "הגלות היא מרחב של תנועה אינסופית וחסרת תכלית", אך גם בלתי נמנעת, הן מבחינת ה"גוף" והן מבחינת ה"טריטוריה". אצל החלוץ, כמו אצל המשכיל העברי, "טריטוריה היא תמיד גופנית כפי שגוף הוא תמיד טריטוריאלי".
בספרות של היישוב הציוני מקבל הקול הזה ייצוג כקולו של היחיד ושל הקולקטיב גם יחד. הוא בא לידי ביטוי הן בצורך לסלול כבישים ולהשתלט על המרחב, והן ב"שבירות" הקול של הדובר היחיד – זה שנטש את בית הוריו, היגר ללא כלום, ומכיר בחוסר ההתאמה בין האוטופיה האידאליסטית לעולם הנפש האישי.
שני הקולות הללו – האידאליסטי והמלנכולי – פעלו אצל זרחי במקביל: סיפוריו נפתחו בדרך כלל בקול הראשון והסתיימו בשני. שני הקולות שייכים לתקופה ולשיח הציוני של תקופת היישוב. דמותו הגברית של "היהודי החדש" של מקס נורדאו, האוטופיזם של אליעזר בן יהודה, הסמליות המשיחית־משכילית של יוסף קלוזנר והמיליטריזם או שלילת הגלות של הציונות הפוליטית, כל אלה שייכים לקול הראשון. יחד עם זאת, הספרות של היישוב הישן מכילה גם ייצוג מרשים של הקול השני, המגיב ועונה לראשון: זהו קול ספרותי יותר, יהודי־מסורתי יותר, שמכיר בעבר האבוד גם כשהוא מעדיף על פניו במפורש את ההווה. ברקע הסיפור שיסופר כאן בהמשך תישמע הפואטיקה של ש' בן ציון, חיים יוסף ברנר, אהרון אברהם קבק, חיים הזז, אביגדור המאירי, וכמובן ח"נ ביאליק וש"י עגנון. אצל כולם אפשר לחוש במתח בין שני הקולות, אבל גם בכורח שלהם לדור בכפיפה אחת במעשה הספרותי של התקופה. זהו הדיסוננס וזוהי ההרמוניה, כפל הקולות האידאליסטי־מלנכולי, המשלים והמפרק, של הציונות המלנכולית, רגע לפני שפינתה את מקומה לטובת הישראליות.
ישראל זרחי היה שייך לחוגים אלה, וניהל אִתם דיאלוג פורה. גם אצלו ניתן למצוא את שני הקולות, אבל בניגוד לסופרי יישוב אחרים, שמו שלו נמחק לחלוטין מדפי ההיסטוריה של הספרות העברית, ולא במקרה. החריגה של זרחי מן התחום הנורמטיבי של לשון התקופה באה לידי ביטוי בדגש המוחלט שהוא שם על הצד המלנכולי ובאפשרות האגדתית־אלגורית שהוא סימן. המשא המלנכולי שהוא העמיס על קולות גיבוריו פורר את הרטוריקה האידאליסטית שלהם, וברא להם עולם שברירי שהִטלטל בחוסר שליטה בין שני סוגי השיח, לפני ששקע בתחום הפנטזיה המוחלטת. במובן זה, אולי בלי שהתכוון לכך, סימן זרחי אפשרות אחרת, מנקודת המבט של השיח. השיח האוטופי קרס אצלו לתוך עצמו, לתוך שורת כשליו, וכתוצאה מכך התהפך כגרב, והפך לשיח ביקורתי. ומנקודת מבט פואטית, מה שהחל בעבור זרחי עצמו ב"עלייה" וב"מקווה ישראל", הסתיים בחורבן, בכישלון אישי, או במקרה הטוב בהתקה למקום אחר, אל המיתוס ואל ההצלחה של ההתיישבות התימנית המיתית, המאמינה, המזרחית, המדמיינת. ה"מימוש" הגאולי של השיבה לציון התהפך ושב חזרה אל הרובד המטפורי אל סיפור האגדה. מנקודת מבט היסטורית, הפואטיקה של זרחי התחילה למעשה בנקודת הסיום, מכיוון שהיא עשתה את הדרך לאחור: מהמימוש האוטופי חזרה לתנועת הגיבורים חסרי הבית, וממעשה ההתיישבות של העלייה השנייה והשלישית חזרה אל תקופת העלייה הראשונה. במובן זה, היא הציבה תמרור אזהרה בפני התיאולוגיה הפוליטית המשיחית והלא מודעת של השיח הציוני. האלגוריה האגדתית אִפשרה לו לפנות עורף למעשה החילון הציוני והלאומי, ולחזור לשיח יהודי ואישי יותר.
תמונת דיוקן של ישראל זרחי בשנת מותו, 1947
גם במישור הסגנוני סימן זרחי דרך שונה – המלנכוליה האידאליסטית של גיבוריו מותירה אותם על קו התפר שבין המציאות לדמיון, בלי יכולת ברורה להפריד בין חוץ לפנים. כפי שאראה לקראת סוף החיבור, תחושת הערבול שמתחילה אצלו ברומנים המוקדמים כתחושה של "משבר ייצוג", של אי־התאמה בין תקווֹת למציאות, הופכת ברומנים המאוחרים למתודה, לפואטיקה לשונית וספרותית. כך הציפה הספרות של זרחי שורה של נושאים שליישוב המשכילי, האשכנזי, הסוציאל־דמוקרטי לכאורה, לא היה נוח להתמודד אִתם: גיבוריו ערערו על נקודת הסיום האוטופית של הציונות, ועימתו בין השיח האידאליסטי לשיח המלנכולי הפוליטי והספרותי בכפילות קולות שנועדה לגלות, ולא לכסות. כבר בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים העלתה הספרות של זרחי שאלות בנושאים של אפליה עדתית, שוביניזם גברי, חלוציות כושלת, ואטימות חברתית ופוליטית. ואילו בשנות הארבעים התגנבו לכתביו צלילים חדשים, רכים אמנם, של אפוקליפסה, אנרכיזם ומשיחיות, שהיישוב לא היה מסוגל לעכל. גם הנסיגה בזמן, שסימנה נסיגה ממעשה המימוש הציוני, לא סייעה לקבל ולהבין את זרחי. יחד עם זאת, יש לציין כי בניגוד לשירת השבירות של אבות ישורון או לקול המשיחי של אורי צבי גרינברג, הפואטיקה של זרחי לא עוררה התנגדות. ייתכן כי המסגרת האידאליסטית שהוא העניק לסיפוריו היא שהעלימה ממבקריו את החתרנות המלנכולית של גיבוריו, וייתכן גם שדווקא בגלל העלמה זו, בניגוד לישורון ואורי צבי גרינברג, הספרות שלו נשכחה. בספר זה אקרא את הספרות של זרחי כצורה של ״ספרות מינורית״, הנובעת מן הפער שבין האידאל ומימושו, ומשרה תחושה מלנכולית, הקלה יותר לעיכול ולהדחקה מאשר הקול המרדני המפורש.
ישראל זרחי הוא לא רק נושא החיבור שלפנינו, אלא גם מושאו. מעשה הפרשנות של כתיבתו מתבונן בו ובה גם כ"סימפטום". ההתחקות אחר כתיבתו היא התחקות אחר סיבות לשִכחה. הרי המלנכוליה שמאפיינת כל־כך את כתיבתו התבססה, זמן קצר לאחר מותו, כשיח הפרדיגמטי של השמאל הישראלי, אשר זוהה בהמשך עם הסיסמה "יורים ובוכים", עם "שיח לוחמים" ועם השיח הפרוגרסיבי על הצורך ב"הפרדה" מהפלסטינים. במובן זה, זרחי היה ממבשרי שיח המלנכוליה, או שיח הפעולה ה"שמאלני", אבל הוא גם הציע לו אלטרנטיבה, עוד לפני ששיח זה נוצר. במילים אחרות, הספרות של זרחי ניצבת על דרך העבר, ומצביעה כתמרור על הדרך שנזנחה, וכוסתה באבק. החזרה מכאן לאחור, אל המלנכוליה של זרחי, תוך הצבעה על הגבוליות שלה, על "חוסר השורשיות" שלה, היא גם טענה ביחס לגורמים לאותה "שכחה". המלנכוליה של זרחי לא ענתה על הציפיות שפיתח השמאל הציוני, וממילא גם לא נקשרה לציפיות התיאו־פוליטיות והקולוניאליסטיות של הימין. היא לא הצדיקה את כיבוש הארץ המוסרי (להבדיל מזה הלא מוסרי), ולא עיגנה "את זכותנו על הארץ" (בניגוד לכיבושה). היא לא קידמה את תפיסת הגוף הגברי הציוני, ולא תרמה לדחיקת האשה אל הספירה הביתית. בדומה לדוד פוגל, גם זרחי כותב על גברים כושלים וחלשים, על נשים עצמאיות ופורקות עול, על מתיישבים שמעלים רק קוצים ודרדרים, ועל פוליטיקאים שדורשים רק את טובת עצמם. כיוון שהמלנכוליה האובססיבית שלו הושפעה גם מהשיח האידאליסטי־ אפקטיבי (רגשי) שהציונות חלקה עם תנועות אירופיות לאומיות אחרות, החיבור הזה ינסח הצעה לקריאה בכתיבתו גם כקריאה בתורת האפקט (Affect) של המלנכוליה השמאלנית, רגע לפני שהתהוותה כ"ישראלית" וכ"יורָה". החיבור הנוכחי עוקב אחר חייו וכתיבתו של ישראל זרחי כ"מקרה מבחן". גילוי הארכיון הפרטי של זרחי ישמש כאן לתיאור הדרך שבה נוצרה פואטיקה מלנכולית בתקופת היישוב הישן. את כתיבתו של זרחי אציע לקרוא מנקודת המבט של השכחה, או כמראה נגטיבית לאפשרות שיחית מלנכולית שהייתה נוכחת לפני שהוקמה מדינת ישראל, ומאז אבדה. מבחינה מתודולוגית, חיבור זה מבקש להצביע על הקשר ההדוק המתקיים בין הפואטיקה (הנגטיבית) לרקע ההיסטורי (השכחה), וגם בין שני אלה לתאוריה העכשווית של המלנכוליה. קריאה ספרותית צמודה, לצד ניתוח היסטורי רעיוני, יוכלו להאיר פנים שונים בהיסטוריה של המלנכוליה, כאלה שהתאוריה עצמה מחמיצה לא פעם. לנוחות הקריאה, את הקול התאורטי הדגשתי בגופן שונה מן החלקים הפואטיים וההיסטוריים.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.