ציידות החתנים

1

14 באפריל, קינגסטון, ניו-יורק

גריר דצ'ס ידעה על פי טפיפות הרגליים והתזוזה שאחיותיה מאבדות את סבלנותן. "כמעט גמרנו, בנות. בנובמבר מוסכם שנעשה את 'ג'ינג'ר רוג'רס עשתה כל מה שפרד אסטר עשה, אבל היא עשתה את זה בגלגול לאחור ועם עקבים גבוהים'?"

"כמו שכבר אמרתי, לא כל מי שקונה את לוחות השנה שלנו יודע מי היתה ג'ינג'ר רוג'רס," אמרה אוליביה.

"זה לא משנה, נכון? הציורים של פייפר כל-כך מופלאים עד שכולם מבינים," מלמלה גריר, מקבלת החלטה באותו רגע. היא אהבה את הסרטים המצוירים המסוגננים של לואיג'יו וּויולטה, שתי היונים האיטלקיות המקסימות שהיו מאוהבות זו בזו.

אף שפייפר היתה זו שציירה בפועל, ואוליביה עמדה בראש מחלקת המכירות, הרי שגריר היתה היוזמת והכוח מאחורי היוזמה העסקית שלהן.

"הלאה, אלה האפשרויות שצמצמנו לדצמבר. 'מאחורי כל גבר מצליח עומדת אשה מופתעת' ו'גבר צריך לעשות מה שגבר צריך לעשות. אשה חייבת לעשות מה שהוא לא מסוגל לעשות'."

פייפר קמה וחילצה את עצמות גופה המעוגל והרך. "אהבתי את שתי האמרות האלה מאז שהמצאת אותן."

"אני עדיין אוהבת אותן," התעקשה אוליביה. "גריר, את לא מפסיקה להפתיע אותי בחריפות שלך. תחליטי את. אנחנו סומכות על שיקול דעתך," אמרה וקמה על רגליים ארוכות וחטובות. "עכשיו אנחנו חייבות לזוז, אחרת נאחר לקריאת הצוואה של אבא. אנחנו צריכות להיות שם בעשר."

"בסדר. תתניעו את המכונית ואני אשלח את זה באי-מייל לדון. זה ייקח לי שתי שניות."

תוך דקה הופיעה ההודעה על צג המחשב. היא חשה הקלה על שלוח-השנה של השנה הבאה, שכותרתו 'לנשים בלבד', יודפס ויוכן להפצה בחודש מאי, שהיה מרחק של כמה שבועות בלבד.

דון ג'רדין, אחד מכמה גברים שהיא ואחיותיה יצאו עמם, היה הבעלים של חנות הדפסה. הוא עשה בשבילן עבודה מצוינת.

לרוע המזל, הוא לא הפסיק לרמוז שהיה רוצה שתתייחס אליו ברצינות מפני שהתאהב בה. אבל היא לא היתה מאוהבת בו. לאחרונה היא מצאה תירוצים כדי לא לצאת אתו יותר. לו יכלו להישאר חברים לעבודה בלבד...

בהתחשב בכל, דצ'ס עיצובים – החברה שיסדה בהשראת גיבורת הילדות שלהן וקרובת משפחה ססגונית – הדוכסית (דצ'ס באנגלית, המת') מפרמה, אשה שהקדימה את זמנה – הצליחה הרבה מכפי שהעידו ההערכות הראשוניות המאוד שמרניות.

ההזמנות מרחבי היבשת גדלו פי ארבעה מאז חג-המולד והיא ואחיותיה עמדו לגרוף רווח ממשי. לראשונה מזה חמש שנים יוכלו להרשות לעצמן להשקיע חלק מהרווחים שלהן בעודן משקיעות חלק בחברה שלהן.

מובן שפירוש הדבר שגם דון ג'רדין ירוויח יותר והדבר ישמח אותו. אולי ישמח אותו מספיק כדי לסלוח לה? היא עוד לא ביררה את זה. אם הוא ישלח תשובה בה יכתוב לה לקחת את עסקיה למקום אחר, אז היא תדע.

לאחר שהפעילה את המשיבון, היא אצה מדירת המרתף כדי להצטרף אל אחיותיה.

כל טקסי הקבורה של אביהן האהוב נעשו בפיקוח משרדו של מר קרלסון. זה היה עניין רשמי בלבד. מרגע שהכל יהיה מאחוריהן, הן יוכלו לתעל את הצער שלהן להרחבת העסק.

מקץ עשרים דקות הגיעו אל משרד עורכי-הדין בעיר קינגסטון, ניו-יורק. פקידת הקבלה הובילה אותן לחדר הישיבות בו הועמדו מכשיר טלוויזיה וּוידיאו.

מר קרלסון נכנס לחדר זמן קצר אחרי שהתיישבו, תיק משפטי מתחת לזרועו. הוא בירך אותן, לחץ ידיים ואז התיישב בקצה שולחן הישיבות המלבני.

"אביכן ביקש ממני לקרוא מכתב שכתב במו ידיו." הוא פתח את התיק והוציא את המכתב. הוא כחכח בגרונו אחרי שהרכיב את משקפיו.

"לבנותי היקרות גריר, פייפר ואוליביה, שאותן כיניתי תמיד היונים היקרות שלי. נולדתן אחרי שמלאו לי חמישים שנה ואחרי שהאמנתי שכבר לא אוכל להעניק לאמכן ילדים –

"אם וולטר קרלסון כינס אתכן לקריאת הצוואה הזו, אז פירוש הדבר שלבי הזקן והבעייתי נכנע לבסוף ושכבר שמעתן על כך שהבית הצנוע שלנו חייב להימכר כדי לממן את כל ההוצאות הרפואיות.

"הלוואי שיכולתי להורישו לכן, אבל זה לא נועד לקרות. לפחות החובות אינם נופלים עליכן. וולט ישלם את החשבונות האחרונים ויטפל בכל. הוא מודע לצורך שלכן בזמן כדי למצוא בית אחר. לכן הוא יהיה זה שיודיע לכן מתי תצטרכו לעזוב את הבית.

"צערי הגדול ביותר נבע מן העובדה שאף-אחת מכן לא גילתה מעולם נטיה להתחתן. הדבר הדאיג את אמכן לפני מותה, וזה הכעיס אותי עוד יותר. אני זוכר את המילים האחרונות שלה באוזניכן: תמצאו גבר טוב ותתחתנו בלי שהיות כדי שתוכלו להקים בית ומשפחה. המילים האחרונות שלי חוזרות על אמירה זו.

"לשם כך אני מוריש לכל אחת מכן 5,000 דולרים. הכסף נמצא בקרן הבעל שאמכן ואני הקמנו לפני שהיא נפטרה. תוכלו לבזבז את הכסף בכל דרך שתרצו כל עוד הכסף ישמש אתכן לחיפוש בעל שיעזור לכן לממש את חייכן בצורה המלאה ביותר.

"אתן תקבלו היום את ההמחאות הללו. בימים אלה הסכום אינו גדול, אבל הוא ניתן לכן עם כל אהבתי. אני יודע שהבנות שלי יהיו בסדר מפני שאתן נבונות, מוכשרות, בעלות תושיה ושהקמתן עסק אינטרנט מכניס מאז ימי הקולג' שלכן. עם זאת, כפי שתגלו כאשר תשתמשו בכסף הזה כפי שאני מייעד אותו, יש בחיים יותר מאשר רווחים.

"כדי לעודד את המחשבה שלכן, אני דורש שתישארו במשרדו של וולט כדי לצפות בקלטת האהובה ביותר של אמכן. עשו כדברי ותגרמו אושר לאביכן הזקן. אני רוצה רק בטובתן של בנותי האהובות והיפהפיות. אתן ואמכן הייתן תמיד בבת עיני.

"על החתום, אביכן האוהב והדואג, מת'יו דצ'ס, 2 בפברואר, קינגסטון, ניו-יורק.

לאחר שמר קרלסון סיים לקרוא את המכתב והרים את עיניו, גריר הפכה את ראשה הבלונדי כדי להביט באחיותיה בהירות השיער שישבו סביב השולחן.

בגלל שבריאותו של אביהן הידרדרה במשך זמן רב לפני שקברו אותו לפני שישה שבועות, הן כבר עברו את החלק הכואב ביותר של תקופת האבל שלהן. המחשבה על ירושה מעולם לא חלפה בראשיהן, בעיקר בגלל חשבונות הטיפול הרפואי שלו ושל אמן.

הגילוי שהוריהן הורישו להן כסף בא להן בהפתעה גמורה. אבל אזכור קרן הבעל כמעט הרס את המתנה עבור גריר.

לא זו בלבד... הרעיון שייאלצו לצפות בסרט שאמן המצחיקה והיקרה ראתה מאות פעמים הטריד אותה.

זה היה אחד מאותם סרטים הוליוודיים אודות שלוש נשים שמחליטות להתחתן וזוממות למצוא מיליונר בתוך כך. עם זאת, אמן מעולם לא הצליחה לגרום לגריר לצפות בסרט מאחר שגריר חשבה שהרעיון עצמו אווילי.

אם אשה רוצה כסף, אז היא לא זקוקה לגבר. כל מה שעליה לעשות הוא להפוך למיליונרית בכוחות עצמה!

אבל אמן נולדה בתקופה אחרת עם רעיונות שונים לגמרי אודות הבחירות העומדות בפני נשים.

בהיותה רומנטיקנית חסרת תקנה, היא קראה לשלישיית הבנות הלא זהות שלה בשמות כוכבות הקולנוע האהובות עליה ביותר. למעשה, היא גידלה את בנותיה על סיפורי אגדה.

גריר מעולם לא אהבה אותם.

בעוד שאוליביה ופייפר התרגשו מסיפורים אודות הנערה היפהפיה הזוכה לבסוף בנסיך הנאה שלה רק בגלל יופיה, הרי שגריר הכעיסה אותן לפרקים בזמן שאילתרה סיפורים משלה.

היא העדיפה בהרבה לראות גיבורה יפה המשתמשת במוחה כדי למצוא דרך כלכלית לרכישת הטירה והאדמות מהנסיך שזקוק להרבה יותר מקסם כדי לכבוש את לבה ולזכות בידה.

גריר הדהימה את אמן כאשר אמרה לה שאין ספק שגבר המציא את כל סיפורי האגדה הללו.

לא שהיה לגריר משהו נגד גברים באופן עקרוני. למעשה, היא אהבה לצאת אתם ולעתים יצאה בשלישיה עם אחיותיה. דון וחבריו היו קבוצת הבחורים האחרונה שאתם יצאו בקבוצה. אבל היא מתחה את הקו לפני מערכת יחסים רצינית.

יהיה מספיק זמן לנישואים בעתיד. הוריה לא התחתנו עד שלב מאוחר בחייהם, כאשר היו מוכנים להקים משפחה. זה התאים גם לה.

גריר, שהיתה הבוגרת בין השלוש, שאימצו את האמרה 'אחת בשביל כולן, כולן בשביל אחת', אמרה לאחיותיה לא פעם שנישואים יהרסו את ההנאה שבבניית העסק שהקימו מאפס כדי לראות לאן יצליחו להגיע.

היא הביטה בעורך-הדין. "אנחנו חייבות להישאר ולצפות בסרט?"

"רק אם אתן רוצות את הכסף שלכן. זו היתה ההתניה של אביכן. אם תבחרו לא להישאר לצפיה, אני אמסור את הכסף לאגודה למלחמה בסרטן על שם אמכן." גבותיו התרוממו. "ראיתי את הסרט כמה פעמים, ואם דעתי מעניינת אתכן, אז נהניתי ממנו בכל פעם."

גריר גלגלה עיניים בחוסר אמון, מוכנה לקפוץ ממקומה, אבל אחיותיה לא מיהרו לעזוב. עמוק בפנים היא ידעה מדוע. למרות ששלושתן שנאו את הצפיה הכפויה בסרט המגוחך הזה, הרי שהן ניצבו בפני דילמה מוסרית.

בגלל ההתניה, הכסף לא יימסר להן והן לא יוכלו לבזבזו. אבל הן לא יוכלו לעזוב עכשיו. זה יהיה כמו להטיח הכל בפניהם של ההורים. ההכרה שזכו להורים הנפלאים ביותר בעולם הדביקה אותן למקומן.

לאחר שהצליבה רגל אלגנטית אחת על חברתה, גריר חיכתה בזמן שמר קרלסון, שהיה בשנות השבעים שלו, התקרב אל הטלוויזיה.

לאחר שהחל להקרין את הסרט, היא התרווחה בכסא העור, מוכנה לסבול עוד סיפור שללא ספק נכתב, הופק ובוים על ידי קבוצה של גברים למען גברים.

לא רק שהסרט היה גרוע ממה שחשבה, אלא שמר קרלסון היה דבוק אל האקרן בעיניים מזוגגות. לאחר עשר דקות צפיה, גריר נאלצה לנשוך את שפתה כדי לא לפרוץ בצחוק.

היא שלחה לעבר אחיותיה מבט גנוב וחשה שהן סובלות מאותה בעיה. אבל מתוך כבוד למשאלתו של אביהן, הן הצליחו לכבוש את צחוקן.

כאשר ההצגה הסתיימה מילאה את החדר דממה עמוקה לפני שמר קרלסון הבין שהגיע הזמן לסגור את המכשיר.

הוא הסתובב אליהן. "האם שלושים ימים יספיקו לכן לשם פינוי הבית?"

"כבר עברנו למרתף של גברת וויילנד ממול לבית," אמרה גריר.

הבנות הנהנו. "השארנו בית מצוחצח."

"המפתחות במעטפה יחד עם דף, שבו רשימה של מספרי הסלולריים שלנו וכתובת הדירה החדשה." גריר הניחה את המעטפה לפניו לפני שקמה מכסאה, מוכנה לצאת.

הוא קם לאט יותר והושיט להן את ההמחאות. "אתן מדהימות ועצמאיות, בדיוק כפי שסיפר לי אביכן עליכן. אבל אני מקווה למענכן שתשעו לעצת הוריכן." הוא הביט בגריר בעיניים חדות. "נשים לא נועדו לחיות בגפן."

אי-אפשר היה לטעות בכנותו של האיש. אבל ההערה שלו היתה אחת משתים-עשרה ההערות שהופיעו על לוח-השנה שהמציאה לשנה הקודמת, 'ציטטות רבות השראה של גברים אודות נשים'. לוח-השנה הפך להצלחה מיידית.

גריר לא העזה להביט באחיותיה, אחרת היתה פורצת בצחוק לבבי. הצחוק נבנה בתוכה. היא לא יכלה לעצור בעדו יותר. הן חייבות לצאת משם מהר!

"מר קרלסון, תודה על הכל."

גריר סיימה לדבר ומיהרה אל הדלת, אוחזת בהמחאה בידה. אחיותיה צעדו אחריה.

הן מיהרו במורד המסדרון ונכנסו למעלית העמוסה. בדרך נס הגיעו לפונטיאק הישנה של אביהן שחנתה מעבר לפינה לפני שפרצו בצחוק.

מאחר שלאוליביה היה חוש כיוון טוב מלאחרות, היא נהגה תמיד כאשר היו יחד.

"אחרי צילום התקריב הראשון של בטי גרייבל חשבתי שנצטרך לקרוא לשירותי החירום כדי שיצילו את מר קרלסון."

"הדור הזה חסר תקווה."

"הסרט היה מזוויע!"

"אבל אמא שלנו אהבה אותו, תבורך."

"ואבא אהב אותה!"

"ואנחנו אהבנו את שניהם, אז מה נעשה עם – "

"לא – " התפרצה גריר. "אל תגידי את זה."

במהלך שארית הנסיעה הן צחקקו בלי הפסקה כמו תלמידות בית-ספר ולא כמו נשים בנות עשרים-ושבע.

כאשר עצרו מול הבית הישן שלהן הביטה אוליביה בגריר מעבר לכתפה. "בואו נקנה מכונית חדשה. לזו כבר יש מאה-חמישים ק"מ עליה."

זה כל-כך התאים לאחותה האימפולסיבית. "ברגע זה?"

"למה לא?"

פייפר, הרומנטיקנית, נענעה בראשה עוד לפני שגריר הספיקה לפתוח את פיה. "עם חמישה-עשר אלף דולרים, נוכל לרכוש בית חדש. מה דעתכן?"

גריר, המעשית מבין השלוש, אמרה, "אני חושבת שאני תשושה מכדי לחשוב." זה יצא בקול רוטן מפני שכספי קרן הבעל היו סגורים בפניהן והן ידעו את זה.

"גברת וויילנד אומרת שאנחנו זקוקות לחופשה," הפטירה אוליביה.

פייפר השעינה את ראשה על החלון. "הייתי שמחה לנסוע לקריביים."

"מי לא? אבל אנחנו לא יכולות לנסוע."

שתי האחיות מצמצו. "למה לא?"

גריר נרכנה לפנים. "מפני שזה חודש אפריל. עד שנצליח לעזוב את העסק יהיה חודש יוני. אני חושבת שאז גדולים הסיכויים שניתקל בהוריקנים."

"איך את יודעת?"

"המפיצה שלנו בצפון-מזרח אמריקה, ג'ן. היא צוללת שם בפברואר, כאשר מזג האוויר מושלם."

"אז מה דעתכן על הוואיי?"

אוליביה עיקמה את אפה לעומת פייפר. "כולם מתלוננים שהיא ממוסחרת מדי. אני מעדיפה לנסוע למקום אקזוטי יותר, כמו טהיטי."

"מחיר כרטיסי הטיסה לבדם יהיה עצום."

"אז מה את מציעה?" שאלו שתי האחיות.

"אני לא יודעת, ואתן יודעות למה."

עיניה של אוליביה דמו לכחול שבלהבת גפרור כאשר הביעה רגש עז. "אז נעשה את עצמנו מחפשות בעלים באיזה מקום נפלא כמו אוסטרליה, בה יש חופים הנודעים כיפים בעולם. גברת וויילנד צודקת, את יודעת? לא נחנו כבר כמה שנים."

עיניה של פייפר הפכו עתה כחולות-ירוקות. "אבא לא אמר שאנחנו חייבות למצוא לנו חתנים בפועל."

גריר יכלה להסכים אתה. "את צודקת. כל מה שהוא אמר הוא שאנחנו צריכות להוציא את הכסף על חיפוש בעל. עם חמשת אלפים לכל אחת, נוכל לנסוע למקום מסעיר לשבועיים. אני בעד ביקור בשונית האלמוגים הגדולה באוסטרליה."

"או בדרום-אמריקה!" קראה אוליביה. "אל תשכחו את ריו. אייפנימה וקופוקבנה נחשבים בין החופים היפים בעולם."

"רק שניה – " פייפר פשטה את ידיה לצדדים. "לא משנה לאן נחליט לנסוע, יש לי רעיון נפלא כיצד להציג פתיון בפני הגברים, שיגיעו בריצה!"

אוליביה חייכה. "אני בטוחה שאני יודעת על מה את חושבת."

גם גריר ידעה. כולן צפו בסרט המטופש והן לא היו שלישיה לחינם. "את רוצה שנעמיד פנים שאנחנו מיליונריות?"

"למה לא?"

למה לא, באמת? גריר חשבה שזה קצת מוגזם, אבל אם תחזיות העסק יתגשמו, הרי שיהיו מאוד עשירות לפני שימלאו להן שלושים.

"בנות" – פתחה פייפר בהתלהבות – "יש לנו יותר מכסף. אנחנו בעלות תואר! גבירותי ורבותי, תרשו לי להציג את הדוכסיות מקינגסטון!"

מבריק.

כל-כך מבריק, בעצם, עד שגריר הביטה באחותה המוכשרת בזמן שאוליביה התפרצה לפתע. "תליון הדוכסית!"

אף-אחד לא יכול לחשוב מהר יותר מאוליביה.

"כן?" דחקה גריר. "מה אתו?"

התליון היה מלבן זהב. הוא היה משובץ אבנים יקרות מוקפות ביונה משובצת פנינים עם עין בצבע אדום-כתום עשויה אבן נופך כעין האש.

על פי הסיפור שגולל בפניהן אביהן, אמן החצר עיצב את התליון עבור הדוכסית מפרמה, שנודעה גם כמרי-לואיז מאוסטריה לבית בורבון. על גב התליון היו האותיות "ד" ו"פ".

כאשר נפטרה, אחד מילדיה ירש את התליון, ואז הוא נמסר לנכדה שהעבירה אותו הלאה עד שהוא הגיע לידי אביהן.

לקראת יום-הולדתן השישה-עשר, הוריה של גריר הלכו לצורף שהכין שני תליונים זהים לתליון המקורי, כדי שכל אחת מהבנות תוכל לקבל מזכרת דומה.

"למען ילדיכן, למזכרת עד," אמרו ההורים, ונשקו להן בחיבוק עז בעודם מעניקים את המתנה.

מקץ אחת-עשרה שנים נותרו הבנות ברווקותן. גריר הניחה שיום אחד כולן יתחתנו ויקימו משפחות. היא פשוט לא ידעה מתי וזה לא עניין אותה.

"תחשבו, דוכסיות יקרות שלי!" חייכה אוליביה. "איפה נמצא חוף מלבב עם חבורה של נערי שעשועים שמחפשים להם נשים בעלות תארים העונדות את תכשיטי המשפחה?"

"בריביירה, כמובן."

"כמובן!" קראו אחיותיה של גריר.

"אלא שאנחנו נצר לצד הלא חוקי של בית פרמה-בורבון," הזכירה להן.

"למי אכפת? אנחנו קרובות משפחה!"

"רק אם הסיפור נכון."

"אבא חשב שהוא נכון," אמרה פייפר. "אחרת איך הגיע התליון לידיו?"

"יכול להיות שמישהו המציא את המעשיה הזו והיא הצמיחה לעצמה רגליים במשך השנים," הזכירה גריר לאחיותיה. "ובכל זאת, התליון ברשותנו, ואף-אחד לא יוכל להוכיח שאנחנו לא קרובות משפחה. בכל מקרה, נתת לי רעיון.

"אנחנו יודעות שמרי-לואיז החזיקה בשלושה תארים: דוכסית קולורנו, דוכסית פיאצנזה ודוכסית גואסטלה. אז מה דעתכן שכל אחת מאתנו תאמץ תואר שייצג את הקשר שלנו אליה? נוכל לעבוד על כל נערי השעשועים בעולם."

בשלב זה האחיות הביטו בהערצה בגריר, שעיניה שיקפו את הסיגליות של הדוכסית מפרמה.

הפרח נקרא על שם הדוכסית שאהבה סיגליות כל-כך, עד שכאשר כתבה מכתבים, היא השאירה בהם לעתים קרובות חותם של הפרח במקום את חתימת ידה.

חיוך קושר הפציע על פניה של אוליביה. "אני טוענת שאנחנו צריכות להתחיל בריביירה האיטלקית עם עיקוף אחד לפרמה וקולורנו, כדי לראות את המקומות בהם חיתה. ואז נמשיך לאורך החוף לריביירות הצרפתית והספרדית, נכריז שבאנו לאיטליה כדי לבקר את קרובי המשפחה ה... מלכותיים שלנו!"

מבריק! לפעמים הרעיונות החדשניים של אוליביה שיקפו גאונות צרופה.

מחשבותיה של גריר זינקו קדימה. "אנחנו נעשה עסקים בזמן שהותנו שם כדי שנוכל לנכות את הנסיעה הזו מהמסים שלנו. לא נתקשה לגלות מישהו שיתרגם את לוחות-השנה שלנו לשפות השונות ולהפיץ אותם בשבילנו. יכול להיות שזו תהיה התחלה של משהו גדול באמת."

עיניה של פייפר נצצו. "עם הזמן, ויולטה ולואיג'יו יהפכו למוצר מוכר בכל רחבי אירופה. רק אל תשכחו שאנחנו צריכות לכבד את משאלתו של אבא ולנסות בכל מאודנו למצוא לנו בעלים באותו זמן," הזכירה להן.

"זה יהיה קלי-קלות," הכריזה אוליביה. "ברגע שנכריז שאנחנו דוכסיות, הקורבנות התמימים לא יתנו לנו מנוחה."

"ואנחנו יודעות למה," אמרה גריר בגיחוך. "מפני שהם חבורה של הרפתקנים עניים שרודפים אחרי נשים עשירות ומעדיפים להתחתן עם מישהי בעלת תואר." גבה מטופחת אחת התרוממה.

"הרגע האפל שלהם יגיע כאשר נחייך במתיקות ונודה שאנחנו דוכסיות אמריקניות עניות. 'סליחה, אין לי כתר'. ואם הם ירצו לחזור בהם מהצעות הנישואים שלהם..."

פייפר נענעה בראשה לעבר גריר. "את רעה."

"נורא," הסכימה אוליביה.

"לא רעה כמותם. תראו כמה גברים נצליח לכבוש." גריר בחנה את אחיותיה בעליצות מרושעת. "בואו ניכנס פנימה ונערוך את התוכניות שלנו בזמן ארוחת הצהרים."

פייפר יצאה ראשונה מתוך המכונית. אוליביה אחריה. "אם נזדרז, נוכל להזמין דרכונים לפני שהמשרד ייסגר להיום."

גריר צעדה במאסף. "כרטיסי הטיסה לאירופה מאוד זולים עכשיו, ואלה חדשות טובות, מפני שאנחנו זקוקות למלתחות חדשות."

"אם אנחנו רוצות לעשות את זה כמו שצריך, אז אולי כדאי לשכור יאכטה פרטית."

"אני מקדימה אתכן, אבל אני חושבת שלא נוכל להרשות לעצמנו יאכטה."

"לא יזיק לברר," אמרה אוליביה. "אולי משהו קטן?"

ברגע שהיו בתוך הדירה, גריר נחפזה אל המחשב שהיה בחדר המגורים, אותו הפכו למשרד. הבנות גהרו מצדדיה בזמן שערכה חיפוש אחר שירותים להשכרת יאכטות.

"הממ. אני חוששת שהם מחוץ להישג ידינו. עד עכשיו, יאכטה עם צוות לשנים-עשר איש עולה חמשת אלפים דולר לאיש לשבוע, אם מזמינים אותה לזמן מלא. זה לא טוב."

פייפר נשענה מעבר לכתפה של גריר. "תקישי על שירותי קטמרנים מאוישים. כתוב שהם זולים יותר."

כאשר המידע הופיע על הצג הן בחנו את השמות של הסירות בעניין רב.

"תראו!" התפרצה אוליביה. "יש סירה שנקראת פיקיונה."

גריר כבר הבחינה במילה האיטלקית ליונה. אביהן נהג לקרוא לבנותיו "יונים" בגלל יונת הדוכסית הלבנה היפהפיה שנקראת כך לכבודה של הדוכסית מפרמה. היא הקישה על הלינק. היא קראה בקול את הפרטים.

"'סירה לבנה ומרהיבה זו של חמישים-ואחד רגל יכולה להלין בין שניים לשישה אורחים. צוות של שלושה. הכל כלול, שלוש ארוחות ליום. שלושת אלפים דולרים לאיש. עשרה ימים בים-התיכון.'

"עשרה בחורים! תכננו את לוח הזמנים שלכם. הדרך המהירה להתקרב לכל חוף. צרו קשר עם פ. מורטי, ורנזה, איטליה.'"

אוליביה דחקה בצלעותיה של גריר. "זה מה שנקרא יוקרה במחיר הנכון. זו יד הגורל! תשלחי להם אי-מייל ותבררי אם יש להם מועדים פנויים בקיץ או בתחילת הסתיו."

"משנה לכן באיזה חודש?"

שתיהן נענעו בראשיהן.

לאחר ששלחה את השאלה, גריר הצטרפה אליהן במטבח. הן אכלו כריכים לפני שהלכו לחפש את תעודות הלידה שלהן.

לאחר שאלה נמצאו, הן יצאו אל משרד הפנים. בדרך עצרו כדי להצטלם, מזכירות לעצמן שהן זקוקות לתספורות חדשות שיתאימו למראה הדוכסית.

מקץ שעה היו בדרכן הביתה. בדרך פייפר הבחינה בסוכנות נסיעות. היא אמרה לאוליביה לעצור את המכונית כדי שתוכל להיכנס פנימה ולקחת כמה עלונים.

בדרך חזרה לדירה הן כמעט רבו בגלל שכולן רצו לבחון את העלון על ורנזה. גריר נאלצה להודות שהמקום נשמע כמו גן-עדן.

אחד המקומות הבתוליים ביותר בים-התיכון. ביקור בוורנזה דומה לביקור בצ'ינקה טרה, ממלכת טבע וניחוחות פרא; חמישה כפרים עומדים בין הים והשמים, נאחזים בצוקים ומוקפים גבעות מוריקות. כל המבקר בצ'ינקה טרה יכול לבחור בין צלילה בים, טיפוס על הגבעות, טיול בערוץ הצר או שייט בסירה לשמורת חיות או לאכול ארוחת צהרים של פירות-ים.

פייפר הגיעה ראשונה אל המחשב אחרי שנכנסו לדירה.

"יש לנו תשובה!"

גריר ואוליביה גהרו מעבר לכתפה בזמן שקראה.

"תודה עבור השאלה. בעקבות ביטול בלתי צפוי, השמונה-עשר ביוני התפנה. וואו!" היא קפצה ממקומה.

"התמזל מזלך, מפני שבעשרים מתקיים הגרנד-פרי במונקו, שם יש לנו זכויות עגינה. אם תרצי לנצל זאת, תצטרכי להודיע לנו לאלתר."

פייפר הסתובבה בכסא. "מונקו, בנות. מגרש המשחקים של כל העשירים והמתיימרים להיות עשירים ומפורסמים. הגרנד-פרי! תחשבי, אוליביה – אולי תוכלי לראות את אותו נהג מרוצים צרפתי מלהיב שעליו את מדברת כל הזמן. זה שמלחיץ את פרד כל פעם שאת מזכירה אותו."

"זו אשמתו של פרד שלימד אותי הכל על פורמולה-1. יהיה מדהים אם אוכל להביא הביתה חתימה של סזר ויון, לא?"

גריר חשבה שיהיה מדהים עוד יותר לפגוש איטלקי ממשפחת הדוכסות שלהן, מישהו שיוכל לספק מסמכים שיוכיחו את הקשר שלהן לדוכסית מפרמה.

"פייפר? תבררי אם הם מוכנים לקבל עוד אלף דולרים עבור כל אחת מאתנו כדי שנהיה לבד על הסירה."

"וואו, שכחתי מזה, גריר. רעיון מצוין. אני לא מעזה לספר על זה לטום, אחרת גם הוא ירצה לבוא."

"מה שהוא לא יודע לא יזיק לו. הרי את לא מאוהבת בו."

"איך את יודעת?"

"את מאוהבת בו?"

"אולי."

"אז עשרה ימים רחוק ממנו יעזרו לך להחליט לכאן או לכאן, לא?"

"אולי." פייפר גמרה להקליד את השאלה ושלחה את ההודעה.

גריר בחנה את אחד העלונים שבו מפה מפורטת של קו החוף של הים-התיכון בזמן שחיכו לתשובה.

עוד צווחת אושר עלתה מגרונה של פייפר. "הם מסכימים אם נשלם עכשיו את כל הסכום."

"לפני שאנחנו מתחייבות, אנחנו חייבות לברר אם נוכל להשיג כרטיסי טיסה," הזהירה גריר.

"כבר בדקתי," אמרה אוליביה כשידה על פומית הטלפון. "אין מקומות למילנו, רומא או בולוניה, אבל יש מקומות לגינואה לשישה-עשר ביוני, טיסה חזרה בעשרים-ותשעה."

גריר הביטה מיד במפה. "מדובר במרחק של חמישים מייל בערך מוורנזה," העריכה בקול. "נוכל לקחת רכבת ולמצוא מלון לשבעה-עשר ולעשרים-ושמונה. תזמיני לנו את הטיסות, אוליביה!"

פייפר הסתובבה אל גריר. "איך נשלם תמורת הסירה?"

היא הוציאה את ארנקה מתוך תיקה. "הנה. תשתמשי בכרטיס האשראי העסקי שלנו כדי לשלם את החשבון במלואו. תבהירי להם שהדוכסית מקינגסטון לבית פרמה-בורבון מזמינה הפלגה לקבוצה של שלוש, ושאת רוצה שהמידע הזה יישאר חסוי."

כאשר השלימו את המעשה, הדהד צחוקן בחדר המגורים שלהן.

"גריר, זו היתה חשיבה מהירה. עכשיו אין לי ספק שהמידע ידלוף," מלמלה אוליביה. "נצטרך להגיע לרציף בהופעה עוצרת נשימה."

"אויש" – קראה פייפר – "הרגע הזכרת לי משהו אחר. זוכרות את הסצנה במעלית בפריס בסרט על הנערה האמריקנית שהארוס שלה מתאהב בנערה צרפתיה? זוכרות את השמלה המדהימה שהיא לובשת?"

אוליביה הרימה גבות מעודנות. "מי יכול לשכוח? אני בטוחה שנצליח למצוא שמלות ובגדי חוף לא יקרים שיהיו זהים לאלה שלבשה. אולי אפילו כובע או שניים? אף-אחד לא יידע שלא שילמנו תמורתם הון."

"לא אם נענוד את התליונים שלנו," אמרה פייפר.

"בדיוק. הגברים שאנחנו מחפשות בוחנים את הנשים לפי התכשיטים שלהן. בלי לופה של צורף, הם לא יוכלו להבדיל בין המקור לחיקויים." עד היום גריר לא ידעה להבדיל ביניהם.

"אז זה סגור! אנחנו נגיע לאיטליה עם התליונים ונראה מה יקרה! מאחר שאנחנו צריכות ללון במלון בלילה הראשון, אז אני חושבת שאנחנו צריכות לעשות גלים. מה המלון הכי יוקרתי בגינואה?"

"רק שניה, אוליביה."

פייפר חזרה אל האינטרנט. "המממ... מה עם מלון ספלנדידו בפורטופינו הקרובה? המלון התגלה לראשונה על ידי הדוכס מווינדזור. 'מועדף על ידי בני מלוכה, צופה אל נמל פורטופינו, המשמש מוצא לריביירה.' אלף ומאתיים אירו ללילה לשלושתנו. זה בערך עשרים-וחמישה מייל מנמל-התעופה ויש להם שירות לימוזינות. זה שווה, לדעתכן?"

גריר ואוליביה הנהנו.

"גם אני. תנו לי לבדוק אם יש חדר פנוי לשבעה-עשר. עד שיגיע העשרים-ושמונה, נעשה חיים ונוכל להתגורר באכסניית נוער אם לא יישאר לנו כסף."

עיניה של גריר הצטמצמו. "אכסניית נוער תהיה מקום מושלם להזמין אליו את המיועדים שלנו להטלת הפצצות."

אוליביה התחילה לצחוק. "אין לך לב."

"את מפחידה," אמרה פייפר לגריר.

היא הביטה בהן בתום. "האם היתה לסינדרלה ברירה כאשר הכרכרה הפכה לדלעת בדרך הביתה, והשאירה אותה עם סנדל זכוכית אחד?

"האם זו תהיה אשמתנו אם בסופו של דבר כל מה שיישאר לנו להראות הוא תליון הזהב?"