ציידת היתומים

פרק 1 פִּיָה 28 בספטמבר 1918

הווירוס הקטלני התגנב בחשאי לרחובותיה הצפופים, המרוצפים אבנים, של פילדלפיה ביום ספטמבר שטוף שמש, וכך, באין־רואה ובאין־שומע, התמזג במהומה הצוהלת של מצעד "מלווה החירות", למימון כוחות הברית במלחמה העולמית, ובצלילים של שירי הלכת הפטריוטיים שהלחין ג'ון פיליפ סוּזָה. יותר מ־200,000 איש, אישה, ילדה וילד נופפו בדגלי אמריקה ודחפו זה את זה כדי למצוא לאורך שלושת הקילומטרים של המסלול איזושהי נקודת תצפית טובה להשקיף ממנה, ואילו האנשים שעמדו מאחור קראו קריאות עידוד מעל כתפיים ומאחורי ראשים לעבר התזמורות, חניכי הצופים, הנשים מחֵילות העזר, הנחתים, המלחים והחיילים ברחוב. אווירונים טסו מעל, סוסי עבודה משכו הוביצרים בקוטר שמונה אינצ'ים, יחידות צבאיות ביצעו תרגילי סדר ברובים מכודנים, פעמוני כנסיות צלצלו, משרוקיות משטרה שרקו. ידידים ותיקים התחבקו ולחצו ידיים, זוגות התנשקו, וילדים חלקו ביניהם ממתקים ומשקאות קלים. הצופים הנלהבים לא ידעו שהמחלה הקטלנית חמקה מהמספנה, שבבתי החולים המקומיים אשפזו יום לפני כן יותר ממאתיים חולים, ושמומחים רבים למחלות מידבקות לחצו על ראש העיר לבטל את האירוע. אבל גם אילו ידעו, זה לא היה משנה כהוא זה. הם באו לתמוך בגייסות, לרכוש איגרות מלחמה ולהפגין את הפטריוטיות שלהם בעת מלחמה. ניצחון באירופה — והגנה על אמריקה מפני הגרמנים היו בראש מעייניהם.

רבים מן הצופים שמעו על כך שהמגפה פגעה בבוסטון ובניו יורק, אבל מנהל המעבדות במכון פיפְּס בפילדלפיה הכריז זה עתה שהוא זיהה את הגורם לשפעת הספציפית המחוללת שמות כאלה — בָּצילוּס ע"ש פַייפֶר — והעיתונים המקומיים אמרו שבשפעת אין כל סכנה כי היא עתיקה כמו דברי ימי העולם ובדרך כלל מתלווה לאוויר מצחין, לערפל ולנחילי חרקים. בפילדלפיה לא היה דבר מזה. לפיכך, על פי כל היגיון, אם אנשים יצייתו להמלצות של מועצת הבריאות — יקפידו על רגליים יבשות, ישמרו על חום הגוף, יאכלו יותר בצל וישאירו את דרכי העיכול ואת והחלונות פתוחים — כולם יישארו בריאים ושלמים.

אבל פִּיָה לאנגֶה בת השלוש־עשרה ידעה שמשהו רע קורה, ולא מפני שפין דאפי, חברה הטוב, סיפר לה על המלחים המתים שאחיו הגדול ראה ליד בר מקומי. גם לא בגלל המודעות שנתלו על עמודי טלפון ועל בניינים והכריזו: "לפני שמשתעלים או מתעטשים, חובה להניח ממחטה, מפית נייר או בד כלשהו על הפנים," וכן, "כסו את הפה! השפעת מתפשטת בטיפות הניתזות מהאף ומהפה!"

פִּיָה ידעה שמשהו רע קורה, כי מיד כשהלכה עם אמה — שהובילה את אחיה התאומים של פִּיה בעגלת תינוקות מנצרים — אל המסלול ההומה אדם שבו עבר המצעד, היא נתקפה בתחושה מטרידה, כמו האוויר המחניק לפני סופת רעמים קיצית, או כמו ההתערבלות המציקה בבטן, רגע לפני שהקיאה. המתח שהרגישה בקרב המון לא היה חדש לפִּיה — היא לא תשכח לעולם את החרדה שאחזה בה בפעם הראשונה שהלכה ברחובותיה ההומים אדם של פילדלפיה, וגם כאשר פין גרר אותה להוֹג איילנד, לטקס השקתה של ספינת מלחמה, בהשתתפותם של הנשיא וילסון ושלושים אלף איש, ובמים היו המוני סירות גרר, ספינות קיטור וארָבות מקושטות בדגלי אמריקה.

אבל עכשיו חשה משהו שונה. משהו כבד וסמוי ומאיים שלא הצליחה לתת לו שם, כאילו נדחק אליה מכל עבר. בתחילה פִּיה חשבה שהסיבה היא החום והמדרכות הפקוקות, אבל אחר כך זיהתה את התחושה המוכרת של הלב הנופל בקרבה, שבילדותה תמיד השתדלה להימנע ממנה, ואת הוודאות הפתאומית שמשהו נורא קורה. היא הרגישה כמו פעם, כשהיתה קטנה, כשהיתה הילדה שהתחבאה מאחורי הסינר של מוּטי כשבאו הביתה אורחים, הילדה שלא יכלה להסביר למה תמיד רצתה לשחק לבד. הילדה הקטנה שלא רצתה ללחוץ ידיים ולהתחבק ולא לשבת על הברכיים של אף אחד. הילדה ששמחה שאין משתפים אותה במשחקי כדור ובקפיצה על חבל, אבל בו־בזמן לבה נשבר בקרבה.

פִּיה הרימה את מבטה אל הבנים במעילים מרופטים ובמכנסיים מטולאים שטיפסו על פנסי רחוב, כדי לראות טוב יותר את המצעד, והצטערה שאינה יכולה להצטרף אליהם כדי להימלט מהדוחק של ההמון הגדל. הבנים נתלו כמו קופים מתחת לדגלים אמריקאיים ענקיים, צעקו וצחקו ונופפו בקסקטים שלהם. יותר מכול פִּיה רצתה להיות כמוהם — לא לדאוג ולא לדעת שמשהו רע קורה. אבל זה לא היה אפשרי. גם אם תנסה בכל מאודה, לעולם לא תהיה כמו כולם.

היא הסתכלה לאחור וראתה שאמה נעלמה ופתחה את הפה לקרוא לה, אבל נשכה את הלשון. היא כבר לא אמורה לקרוא לה מוּטי, בטח שלא בקול רם, בכל אופן. אסור עכשיו לדבר גרמנית במקום ציבורי. הוריה תמיד יישארו בשבילה מוּטי ופאטֶר, לא משנה מה החוק אומר, אבל היא לא העזה לקרוא לה מוּטי בתוך ההמון ולמשוך אל עצמה תשומת לב. היא התרוממה על קצות האצבעות כדי להסתכל מעל כתפי אנשים, הבחינה בקצה הכובע החום הדהוי של מוּטי במרחק כמה מטרים ומיהרה להשיג אותה, אבל נעצרה בבת אחת וסטתה הצדה כדי לא להתנגש באנשים בדרך.

לבסוף, כשהיתה שוב מאחורי מוּטי, מחתה את הזיעה משפתה העליונה ופלטה אנחת רווחה. בשום פנים ואופן לא רצתה ללכת לאיבוד בעיר. היא התכופפה ועיגלה את כתפיה כדי לצמצם את עצמה ולפלס לה דרך ולחמוק מים הידיים והזרועות החשופות שהקיפו אותה. היא השתדלה להיצמד למוּטי במידת האפשר, ובלבה ביקשה שאמה תאט קצת. אילו רק יכלה לזחול לתוך עגלת התינוקות עם אחיה ולהתחבא מתחת לשמיכות שלהם. היא ידעה מלכתחילה שיהיה לה קשה להיות במצעד, אבל לזה לא ציפתה.

פִּיה היתה ביישנית במיוחד מאז זכרה את עצמה. מוּטי אמרה שרק אנשים מעטים יכלו להחזיק אותה על הידיים כשהיתה תינוקת, כי היא היתה צורחת כאילו העולם נחרב. והיא תמיד חשבה שהביישנות זהה אצל כולם, שביישנות היא תחושה גופנית כמו חום או כאב בטן או גרון אדום. לפעמים פִּיה שאלה את עצמה מה היה קורה אילו מוּטי לא היתה לידה ולא היתה מגִנה עליה מגברים שרצו לצבוט את לחייה ומקשישות שנענעו אצבעות מולה כדי לסמן לה שהן אינן מזיקות. אבל בהדרגה הרגשות הללו השתנו, ובמיוחד בחודשים האחרונים. היא התחילה להבחין בתחושות נוספות כשנגעה בעור חשוף של מישהו, במעין כאב עמום בראש או בחזה או בעצבנות מוזרה בזרוע או ברגל. זה לא קרה בכל פעם אבל כן קרה לעתים די קרובות ולכן היא שאלה את עצמה אם משהו לא בסדר אצלה. עכשיו בדרכה לחנות המכולת או לחנות הירקות פִּיה ירדה מהמדרכה — אבל נזהרה מסוסים, מעגלות, מאופניים ומאוטומובילים — כדי להימנע מהדוחק. ובכל פעם שנתנה מטבעות לחנוונים הרגישה שהיא עומדת להתעלף, לכן לרוב הניחה את המטבעות על הדלפק. לרוע מזלה, היא לא יכלה לעשות דבר בעניין. לספר למוּטי — או למישהו אחר — לא בא בחשבון, בעיקר אחרי ששמעה על הדודה רבתא לוטי, שחלק נכבד מחייה עבר עליה בבית משוגעים בגרמניה כי היא ראתה דברים שלא היו ולא נבראו. לכן אף על פי שפִּיָה היתה מבולבלת ונפחדת מאוד, היא לא היתה מוכנה לקחת את הסיכון שיכניסו גם אותה למוסד סגור כזה.

עכשיו, כשהלכה בעקבותיה של מוּטי על המדרכות הצפופות, הפחדים הקשים ביותר שלה שמשהו רע קורה אושרו ברגע שגבר בחליפת פשתן ובמגבעת קש חתך את זרם הולכי הרגל ונתקל בה. תחילה הוא צחק, ואחר כך הבחין מה עשה והתנצל. כיוון שלימדו את פִּיה לחייך ולהיות מנומסת תמיד, היא כפתה על עצמה לחייך — היא היתה טובה מאוד בזה ולפעמים זה אפילו הפחיד אותה — אבל אז האיש צבט את לחיָה, וכאב חד פילח את החזה שלה, כאילו לבה נבקע לשניים. היא הצטמררה והביטה על עצמה, היא היתה בטוחה שתראה סכין מזדקרת מבין צלעותיה. אבל לא היתה סכין, ודם לא טפטף על שמלתה, שנתפרה משק של קמח. החלק העליון הדקיק של השמלה היה חלק וללא רבב, נקי כפי שהיה בבוקר, כשפיה התלבשה. היא פסעה לאחור כדי להתרחק מהאיש, אבל הוא כבר נעלם ויחד איתו נעלם גם הכאב. אך עוצמת הכאב הותירה אותה חלושה ורועדת.

ואז נאחזה יד קטנה וקרירה בידה, והחזה שלה התכווץ והתהדק עם נשימתה. היא יכלה להישבע שהיא שומעת את ריאותיה מרשרשות, אבל לא היתה בטוחה בגלל הרעש מסביב. היא משכה את ידה והשפילה את מבטה. ילדה בשמלה לבנה מסולסלת הביטה אליה בחיוך — עד שהבחינה שפִּיה זרה לה. פניה של הילדה התקמטו בבהלה, והיא תרה במבטה בהמון בעיניים נפחדות והחלה לרוץ ולקרוא לאמה. רק כשהילדה נעלמה הצליחה פִּיה לחזור ולנשום רגיל.

כמה השתוקקה פִּיה לחזור לעיירה הֵייזלטון, אל המרחבים המלאים בשמים כחולים, בשדות של פרחי בר ובעדרי איילות, במקום בקילומטרים של מדרכות, בבניינים צמודים זה לזה ובהמון אדם. בפילדלפיה היא לא יכלה ללכת אפילו שלושה מטרים בלי להיתקל במישהו, וכל מראה, קול וריח נראו לה זרים ומאיימים. הסמטאות בשכונות היו זרועות בפסולת ומוצפות בביוב, והעכברושים הגדולים ביותר שראתה מימיה שרצו בכל חור ובכל פינה והתרוצצו בין קירות ובמסדרונות. חשמליות ועגלות ואוטומובילים נאבקו על מקום בכל רחוב, ואנשים רבים יותר מכפי שראתה כל חייה חלפו על פניה במדרכות. העיר הזכירה לה כוורת פקוקה ההומה מאנשים במקום מדבורים. אפילו בנייני הרכבת היו מלאים יותר מכפי שיכלו להכיל, ומשפחות אחדות נדחקו בתוך שניים או שלושה חדרים. ברור שהיו קשיים בעיירת הכורים בהייזלטון — קירות הבקתה שלהם היו דקים כמו נייר, כל דבר, מהבגדים ועד שולחן המטבח, היה מכוסה באבק פחם, ומעל לכול, העבודה של פאטר בכריית פחם היתה מפרכת ומסוכנת — אבל למרות כל אלה היא התגעגעה הביתה. היא שמחה שאביה מצא עבודה מסוכנת פחות בעיר, קצת יותר משנה לפני כן, אבל היא התגעגעה אל העופות בחצר ואל כלב הציד של השכנים שישן מתחת למרפסת החזית שלהם. היא התגעגעה להליכה בשביל העפר אל בקתתה של האלמנה וילקוקס כדי ללמוד לקרוא ולכתוב. היא התגעגעה לשבילים ההרריים ולעשב מעבר לדלת ביתם. פאטר אמר שהיא מתגעגעת להייזלטון כי לבה עורג לשדות המוריקים של בוואריה. וכשפִּיה הזכירה לו שהיא היתה רק בת ארבע כשהם הפליגו באונייה לאמריקה, הוא צחק ואמר שגרמניה נמצאת בדם שלה, כמו חיבתה לממתקים וכמו אהבתו לאמה.

פִּיה חשבה על אביה, ועיניה צרבו. אילו היה כאן איתם עכשיו, היתה יכולה לאחוז בידו הרחבה והמחוספסת ולהישען על גופו הגבוה והשרירי. הוא היה לוחץ פעמיים במהירות את אצבעותיה כפי שעשה תמיד כדי לומר, "אני אוהב אותך." ובתגובה היא היתה לוחצת פעמיים את אצבעותיו, והם היו מחייכים זה אל זה ושמחים בסודם הפעוט. מי שהביט בפאטר לא היה מנחש בשום אופן שהוא אדם עדין, שתמיד שר ושרק והתבדח. אנשים נטו דווקא לפנות לו בחיפזון את הדרך בגלל חזותו המרתיעה וכתפיו הרחבות כפסנתר. כשהוא היה לצדה, היא יכלה להתקדם בתוך קהל כמעט בלי שייגעו בה. אבל עכשיו זה לא היה אפשרי, כי הוא התגייס לצבא שלושה חודשים לפני כן עם שניים מחבריו הגרמנים־אמריקאים כדי להוכיח את נאמנותם לארצות הברית. עכשיו הוא היה אי־שם בצרפת, ולא היה לה מושג מתי יחזור הביתה. כפי שמוּטי אמרה מבעד לדמעותיה, כשהוא נפרד מהם, העקירה לעיר כדי לשמור עליו מפני סכנה לא הועילה כלל ועיקר.

פתאום נדחקה אישה בתחפושת של פסל החירות בין פִּיה לאמה ועקרה את פִּיה ממחשבותיה. זרועה החשופה של האישה התחככה בידה, ופִּיה עצרה את הנשימה והמתינה שהתחושה המוזרה תתחיל. אבל מיד רווח לה, כי היא לא הרגישה דבר. היא ריפתה את כתפיה המתוחות ופלטה את האוויר מריאותיה בניסיון להירגע. היא צריכה להחזיק מעמד רק עוד שעה בערך. זה הכול. אחר כך תלך הביתה, אל הדירה בסמטת שאנק ברובע החמישי, ושם רק האנשים האהובים עליה יוכלו לשלוח יד לגעת בה.

ואז עצרה מוּטי אצל הירקן לדבר עם אישה אחת, וזוג ידיים דביקות התהדקו מעל עיניה של פִּיה. מישהו גיחך באוזנה. כאב חד התפתל מיד על יד בית החזה שלה, והיא נתקפה בחום ובסחרחורת. היא סילקה את הידיים מפניה וסבה לאחור. זה היה טומי קוסטה, הילד המנומש שהתגרה בה תמיד בזמן ההפסקות בבית הספר, ושניים מחבריו, אנג'לו דיפּריצי וסקיפּ טרנר. הם צחקו וחרצו אליה לשון וברחו. הכאב בבית החזה שלה נעלם יחד איתם.

עד שמוּטי בחרה לבסוף מקום לראות ממנו את המצעד, פִּיה כבר רעדה בכל גופה. לפני היציאה למצעד היא התחננה שאמה תרשה לה להישאר בבית ואפילו הבטיחה לסדר את דירת שני החדרים שלהם בזמן שאמה והתאומים ייעדרו. אבל מוּטי התעקשה, אף כי ידעה איך פִּיה מרגישה בקהל גדול.

"אנחנו צריכות ללכת למצעד, כי זאת הדרך היחידה שלנו להוכיח שאנחנו אמריקאיות נאמנות," אמרה מוּטי באנגלית במבטא כבד. "המצב שלנו קשה ממילא מאז שהנשיא וילסון אמר שכל האזרחים הגרמנים הם אויבים זרים. אני מצייתת לחוקים החדשים. חתמתי על הניירות שהם אמרו לי כדי לוותר על האזרחות הגרמנית. נתתי טביעת אצבעות. אבל אין לי כסף בשביל לקנות מלווה חירות ובשביל לתרום לצלב האדום. אני חייבת להאכיל אותך ואת האחים שלך. בגלל זה אנחנו צריכות ללכת למצעד. כולנו. אפילו זה שאבא במלחמה לא מספיק בשביל השכנים."

"אבל מה זה משנה אם אני איתך או לא," אמרה פִּיה. "כולם יראו אותך שם, והתאומים ייהנו. אני יכולה לבשל, וכשתחזרו תהיה לכם ארוחה מוכנה."

"Nein," אמרה אמה. בו־ברגע שהמילה יצאה מפיה, חלפה דאגה על פניה. "זאת אומרת, לא. את צריכה לבוא איתנו. הרדיו והעיתונים אומרים לכולם להיזהר מהשכנים הגרמנים־אמריקאים שלהם ולדווח עליהם לרשויות. לפני שאבא נסע, אישה אחת פה צעקה עלי, היא אמרה שאבא גנב את העבודה מאמריקאי אמיתי. היא ירקה עלי ואמרה לי לחזור לאיפה שבאתי. אני לא משאירה אותך לבד בבית."

פִּיה ידעה שמוּטי צודקת. בבית הספר הציקו לה לא מעט, והיא ידעה גם שכל מה שאמה אמרה נכון. הסתובבו שמועות שמרגלים גרמנים מרעילים אוכל, ושגרמנים־אמריקאים אוגרים בסתר נשק. היו גרמנים שאפילו נשלחו לבתי סוהר או למחנות הסגר. בעיר הודבקו מודעות שהראו גרמנים עומדים מעל גוויות, ופרסומות הורו לאנשים לקנות איגרות מלווה מלחמה כדי "להחזיר מכה לגרמנים!" כנסיות של קהילות גרמניות נצבעו בצהוב, עיתונים בגרמנית נסגרו, ותלמידים נאלצו לחתום על הבטחה לא להשתמש בשום שפה זרה. ואם לא די בכך, יחידת משטרה מיוחדת בשם "משמר הבית", שהוקמה במקור כדי לסייר ברחובות עם נשק ולהבטיח הגנה נאותה למערכות עירוניות חשובות — מערכת המים ותחנת השאיבה, מפעל החשמל, השירות הטלפוני ותחנות כוח שונות במפעלים — סיירו עכשיו בדרום העיר כדי לפקוח עין על מהגרים גרמנים. היו חברות שסירבו להעסיק גרמנים, ומוּטי איבדה את עבודתה במטוויית הטקסטיל. וכיוון שהיתה זקוקה לאישור כדי למשוך כסף מהבנק, מעט הכסף המזומן שנותר להם נשמר מתחת לקרשי הרצפה בתוך כוך בקיר של חדר השינה. אפילו כרוב חמוץ והמבורגרים קיבלו שם חדש — "כרוב חירות" ו"קציצות חירות".

אבל הידיעה שמוּטי צודקת לא עשתה את ההליכה למצעד קלה יותר.

שלושה ימים אחרי המצעד, בהפסקה בבית הספר, בשעה שחברותיה צחקו ושיחקו קלאס וקפצו בחבל, ישבה פִּיה לבדה במקום הרגיל שלה, על אבן שטוחה ליד הגדר האחורית של חצר בית הספר והעמידה פנים שהיא קוראת. האוויר היה בהיר, אפרפר כמו עשן, והרוח הקלה הביאה שמץ של צינה. למזלה, היא זכרה להביא סוודר, בעיקר כי השאירו את החלונות בבית הספר פתוחים כדי להדוף את השפעת. שמלתה הגיעה עד מתחת לברך, שרווליה היו ארוכים וגרבי הכותנה שלה היו עבים, אבל בד השק שממנו היו עשויים החצאית והתחתונית היו בלויים ודקים. היא הניחה את הספר, משכה את השרוולים על האגרופים וניסתה להפסיק לרעוד. האם היא רועדת מקור או כיוון שלא הצליחה להפסיק לחשוב על מה שראתה ושמעה מאז מצעד מלווה החירות?

גברת שמידט סיפרה למוּטי שבתוך שבעים ושתיים שעות מהמצעד, כל המיטות בכל אחד משלושים ואחד בתי החולים בעיר נתפסו על ידי קורבנותיה של מחלה חדשה בשם השפעת הספרדית, ושבתי החולים מסרבים לקבל עוד חולים. ביום הרביעי מאז המצעד הדביקה המחלה יותר משש מאות מתושבי פילדלפיה והביאה למותם של יותר ממאה ביום אחד. פִּיה שמעה במקרה את אחד המורים אומר שיש מחסור ברופאים ובאחיות בגלל המלחמה, ושבתי מחסה לעניים וכנסיות משמשים כבתי חולים זמניים. הופיעו מודעות עם הכתובת "יריקה שווה מוות", והמשטרה עצרה כל מי שנתפס יורק. במודעה אחרת נראה גבר בחליפה עומד ליד דמות של שֵד בעל טפרים שעלה מתוך מה שנראה כמו ברֵכת רוק על המדרכה, והכתובת היתה: "עצרו את המגפה! לא לירוק!" וכיוון שכולם נשאו עליהם שקיות שום או כדורי קמפור בתוך שקיות גאזה סביב הצוואר, הרחובות התמלאו בריח מצחין מיוחד במינו שהיא קישרה בעל כורחה עם המוות. הדבר המפחיד מכול שפִּיה שמעה היה שפניהם של החולים משחירים ומכחילים ודם פורץ מהפה, מהאף, מהאוזניים ואפילו מהעיניים, ושלעתים קרובות אלה שחלו, מתים עם ערב.

היו לפִּיה גם ביעותי לילה, מלאים בתמונות אימה מהמצעד, שהבזיקו במוחה כמו התמונות הקופצניות באולם של מכונות משחקים — לפרצופים היו שפתיים שחורות ולחיים סגולות, ודם נזל להם מהפיות ומהעיניים. עם כל ביעות היא התעוררה מיוזעת, רגליה וזרועותיה היו מסובכים בסדינים והבטן והחזה רגישים וכואבים. עצם המחשבה על כך עוררה בה בחילה. הסירחון שעלה מהשום שהיה קשור לצווארה לא עזר.

היא הסירה את המחרוזת המרקיבה מצווארה והניחה אותה על העשב, זקרה את סנטרה ונשמה עמוק כדי לשאוף לקרבה את הריחות המוכרים של הסתיו — תערובת של אדמה תחוחה, עלי שלכת חרוכי שמש ועשן ארובה. אבל למרות העובדה שהריח שעמד באוויר היה טוב בהרבה מהריח העז של השום, הוא בכל זאת הזכיר לה את היום הראשון הנורא בבית הספר החדש בשנה שעברה. היא עדיין שמעה את קולותיהן של אמה ושל המורה החדשה.

"ראית את המכתב ששלחתי לבית הספר, גברת דֶרי?" מוּטי שאלה.

"כן גברה לאנגה, קיבלתי את המכתב. אבל אני לא בדיוק מבינה אותו."

"תסלחי לי, אני רק רוצה להיות בטוחה..." אמרה מוּטי בהיסוס. "פִּיה שלי, איך אומרים את זה, עדינה? היא לא אוהבת הרבה אנשים יחד והיא לא אוהבת שנוגעים בה. אני לא יודעת למה..." אמה פכרה את ידיה. "אבל היא ילדה נורמלית והיא פיקחית. בבקשה. את יכולה לדאוג שהילדים האחרים..."

"גברת לאנגה, אני לא מבינה איך..."

"פִּיה צריכה ללמוד. היא צריכה להיות בבית ספר. אני לא רוצה שהיא..."

"בסדר, גברת לאנגה," אמרה גברת דרי. "כן, אני אשתדל. אבל ילדים תמיד נוגעים זה בזה כשהם משחקים, בעיקר בהפסקה. זה חלק מהלמידה. לפעמים לא אוכל למנוע את זה."

"כן, אני מבינה," אמרה מוּטי. "אבל אם פִּיה לא רוצה... אם אחד הילדים לא יודע שצריך לעזוב אותה במנוחה... בבקשה..."

גברת דרי הניחה יד על זרועה של אמה, הביטה בה בעיניים מלאות רחמים ואמרה, "אל תדאגי, אני אשגיח עליה. ואני אודיע גם למורים האחרים."

מוּטי הנהנה וחייכה אליה חיוך יגע, נפרדה לשלום מפִּיה והלכה.

אחרי אותו יום, גברת דרי ושאר המורים והמורות בקושי טרחו לשים עליה עין, ואילו הזיכרון מאותו מפגש — אמה פוכרת את ידיה ומנסה להעביר את חששותיה המוזרים לגברת דרי הנבוכה, בעוד פִּיה מתכווצת לצדה והילדים האחרים צופים בהן — חזר אליה בכל פעם שהציבה רגל בכיתה. בזמן שהילדים האחרים שיחקו בגולם במעגל ובתופסת, פִּיה עמדה בצד והרגישה עצב והקלה בעת ובעונה אחת. מטבע הדברים, כשהמורים לא הסתכלו, חלק מהילדים התגרו בה ונגעו בה וכינו אותה בכינויי גנאי כמו פסיכית ושפנה. ועכשיו, בגלל המלחמה, כינו אותה גם גרמנייה לכלוכייה.

למזלה היא הכירה את פין לפני שהתחילו הלימודים, כשעוד היתה לו הזדמנות לגבש דעה משלו עליה, בלי שדעותיהם של הילדים האחרים ישפיעו עליו. זה היה יום אחד אחרי שהיא ומשפחתה נכנסו לדירה, ומוּטי שלחה אותה לשבת על המדרגות והורתה לה בלשון שאינה משתמעת לשני פנים לא ללכת לשוטט בזמן שהיא ופאטר מדברים — על מה, פִּיה לא ידעה. פִּיה התגעגעה הביתה והיתה מבוהלת ועל סף דמעות כי הרגישה כמו לכודה בתסבוכת הסמטאות הזרועות אשפה והרחובות המרוצפים אבנים ובנייני הרכבת הקרובים זה לזה, ותהתה איך תתרגל לחיים כאן, ובדיוק אז פין התקרב מהצד הנגדי של הסמטה. היא ניסתה להתעלם ממנו וקיוותה שהוא פונה לכיוון הכניסה שמאחוריה, אבל הוא עצר ליד המדרגות, הסיט בלורית בגוון נחושת מעיניו והפנה אליה חיוך ידידותי.

"אז את השכנה החדשה פה?" הוא שאל במבטא אירי כבד. "אני פין דאפי, אני שכן שלך בבית ממול." הוא הצביע על הבניין המוזנח שממול לבניין שלהם, בניין ארבע־קומתי מאבן, עם חלונות צרים ומדרגות חירום שחורות.

היא הנהנה ואילצה את עצמה לחייך. לא התחשק לה לדבר, אבל היא גם לא רצתה להתנהג בגסות. "כן," היא אמרה. "אתמול עברנו הנה."

"נעים להכיר, הממ... איך אמרת שקוראים לך?"

"אה, סליחה," היא אמרה. "אני פִּיה לאנגה."

"נעים להכיר, פִּיה לאנגה. אולי אפשר לעניין אותך במשחק בגולות?" הוא שלף מכיס מכנסיו המרופטים שקית בד.

היא הניעה את ראשה לשלילה. "לא, תודה."

"אז אולי אפשר לשבת לידך?" הוא אמר. "את נראית לי בודדה, אם מותר לי להגיד."

פִּיה חשבה לומר לו שהיא רוצה שיעזבו אותה במנוחה, אבל לא רצתה לרכוש אויבים כבר מההתחלה. היא הנהנה, אספה את חצאית הקפלים מתחת לרגליה, זזה והתיישבה על הידיים כדי לפנות לו מקום. הוא חייך והתיישב לידה במרחק מנומס. היא נשמה לרווחה כי הוא ישב בשקט, כמעט כאילו הבין שלא מתחשק לה לנהל שיחה. הם ישבו יחד, שקועים כל אחד במחשבותיו הוא, וצפו בשלוש הילדות השחורות עם הצמות והקוקיות ששיחקו מולם בקלאס. אחת מהן החזיקה בובת סמרטוטים תחת זרועה, וראשה המדולדל של הבובה קפץ מעלה מטה עם כל קפיצה שלה. חבורה של בנים סמוקי לחיים במכנסים מטולאים ובנעליים משופשפות בעטו בפחית שנתקלו בה בדרכם. שברי צחוק, קטעי שיחות ומוזיקה מתכתית של פונוגרף בקעו מחלונות פתוחים, ועמם ריח של בצל מטוגן ושל לחם נאפה. כביסה רטובה שלא נעה באוויר הלח היתה תלויה על חבלים שחצו את הרחוב הלוך ושוב מעל ראשיהם, כמו דגלים מתנוססים בקרקס. אנשים מכל הצבעים, הגילים והמידות יצאו אל מדרגות החירום. חלקם ישבו על גיגיות ועל דוודים הפוכים, וכולם ביקשו הקלה מהחום.

קשישה שחורה במטפחת ראש מלוכלכת ובנעליים גבוהות נטולות שרוכים חלפה על פניהם בצליעה, זמזמה ומשכה עגלת עץ מלאה בסמרטוטים ובבקבוקים ישנים. מול בניין האבן השלישי מהם היא עקפה שני בנים כבני שבע או שמונה שרבצו על הברכיים ושיחקו קלפים. אחד הבנים הביט בה מעבר לכתפו, קפץ לעמידה, סחב משהו מעגלתה, וברח בקולות צחוק אל חברו. הקשישה המשיכה ללכת בלי לדעת שנגנב ממנה משהו. הילד השני אסף את הקלפים ועשה כמותו. השניים עמדו לברוח.

פין זינק, רדף אחריהם והשיג אותם לפני שהספיקו להיעלם בסמטה צדדית. הוא צעק משהו, שפִּיה לא הצליחה לקלוט, תפס אותם באוזניים וגרר אותם בחזרה אל הקשישה. אחרי שהשניים החזירו את החפצים לעגלתה, הם שפשפו את אוזניהם, הביטו בו בכעס ומלמלו בשקט ואז נשאו רגליים לברוח. הקשישה עצרה והסתכלה סביבה, היא הבחינה סוף־סוף שמשהו קורה. כשראתה את פין גירשה אותו בקריאות והצליפה בו בידה הכחושה והמעוקמת. הוא צחק, ובדרך חזרה אל פִּיה משך בכתפיו והרים את אגרופיו לאוויר.

פִּיה לא יכלה שלא לחייך. "אתה מכיר אותה?" היא שאלה.

"לא." הוא אמר, ושאף אוויר. הוא חזר והתיישב על המדרגה לידה ומחה את הזיעה ממצחו. "אבל אני רואה אותה כל יום מוכרת סמרטוטים ובקבוקים בפינה. ואת הילדים אני דווקא כן מכיר, והם תמיד עושים בלגנים."

"הם לא נראו כל כך מרוצים ממך," היא אמרה.

"נראה לי שלא," הוא אמר. "אבל הם לא יעשו לי בעיות."

"יפה מצדך שתפסת אותם והכרחת אותם להחזיר את מה שהם לקחו," היא אמרה.

הוא חייך אליה מהצד. "וּוַאי, האם זה לא כביר? את חושבת שאני נחמד. תודה, פִּיה לאנגה."

חום הזדחל על פניה. היא הנהנה כי היא לא ידעה מה לומר ושבה להסתכל בבנות המשחקות קלאס. הוא באמת חושב שמה שהיא אמרה כביר, או סתם צוחק ממנה? לפי חיוכו היא חשבה שהוא העריך את המחמאה, ולכן החליטה בינה לבינה שככה זה. אם כי מה זה משנה. ברגע שיגלה שהיא גרמנייה קרוב לוודאי שלא ירצה לדבר איתה יותר.

הוא רכן קדימה, השעין את מרפקיו על ברכיו והביט גם הוא בבנות המשחקות בקלאס. "אנחנו באנו מאירלנד לפני שלוש שנים," הוא אמר. "כמה זמן אתם כבר בארצות הברית?"

"מאז שהייתי בת ארבע," היא אמרה.

הוא זקר גבות. "כל כך הרבה זמן?"

היא הנהנה.

"ומאז אתם גרים פה בפילי?"

היא הניעה את ראשה לשלילה. "באנו הנה מהייזלטון, פנסילבניה. פאטר... זאת אומרת אבא שלי עבד במכרה פחם."

הוא התיז נשימה חזקה מבעד לשיניו. "זאת פרנסה קשה."

היא הנהנה. לפחות הוא לא הגיב למילה הגרמנית. ואולי הוא לא שם לב אליה.

"העיר הזאת יכולה להיות קצת מפחידה בהתחלה כשבאים," הוא אמר. "אבל את תתרגלי אליה. אצלנו זה אבא שלי שרצה לבוא הנה, אבל הוא לא זכה."

"למה?"

"הוא לא החזיק מעמד בהפלגה."

"אני מצטערת לשמוע."

"תודה. ומאז לאמא שלי קשה, והאחים הגדולים שלי ואני מטפלים בה ובסבא שלי. לפני שישה חודשים הצבא לקח את אחד האחים שלי, אז האח השני שלי צריך לעבוד משמרות כפולות במטוויית הטקסטיל. גם אני מוכן להתחיל לעבוד, אבל אמא מתעקשת שקודם אני אגמור את הלימודים. בדבלין המצב היה קשה, אבל אני לא בטוח שפה יותר טוב. אז אני מתגעגע הביתה, אפילו שאני יודע שזה היה נכון לעזוב את אירלנד."

ואז היא הביטה בו היטב, בפניו החביבים ובעיני השקד. הוא כאילו קרא את מחשבותיה.

ומאותו יום הם היו חברים טובים. לא היה לו אכפת שהיא ומשפחתה גרמנים, והוא לא ביקש ממנה להסביר למה היא לא רוצה לשחק סבתא סורגת ואף משחק אחר שעלול להיות בו מגע. אחרי שהוא שלח לה פתק על חבל הכביסה שהיה תלוי בין הדירות שלהם בקומה השלישית וכתב בו, היה נעים להכיר אותך, חברה שלי! הם התחילו לשלוח זה לזה הודעות בימי ראשון בערב, כשהחבל היה פנוי מכביסה — אבל רק אם החלונות לא נאטמו מקרח, ואם הם הצליחו למצוא פיסת נייר שלא הוקדשה למאמץ המלחמתי. הפתקים היו מטופשים וחסרי משמעות, רק שלום או בדיחה מצחיקה או ציור, אבל זה היה הסוד הקטן שלהם. אחד מהדברים המעטים שפִּיה לא היתה צריכה לשתף בהם אף נפש חיה אחרת.

כשהתחילו הלימודים והם גילו שהם לומדים באותו חדר אף על פי שהוא למד בכיתה אחת מעליה, הוא הציע לה לשבת איתה בהפסקה, אבל היא אמרה שהיא מעדיפה לא למשוך עוד יותר תשומת לב. בהפסקה, כשהוא שיחק בכדור ובגולות עם הבנים האחרים, הוא תמיד הסתכל אליה וחייך או נפנף אליה. והמחווה הפעוטה הזאת עשתה הכול קל יותר.

במרבית הימים לא היה לה אכפת לשבת לבד. אבל היום זה היה אחרת. היא דווקא ייחלה לרגע שיפסיק לשחק בכדור ויבוא לשבת איתה, אפילו רק לכמה דקות. כי למרות כל ניסיונותיה, היא לא הצליחה להפסיק לחשוב על השפעת, ודאגה וחרדה השתלטו עליה. חבורה של ילדות קפצו על חבל לקצב דקלום פופולרי על מחלת השפעת הנוראה, וצמרמורת חלפה בגווה.

"לאן את תוקעת עיניים, שְפנה?"

פִּיה הרימה את עיניה כדי לראות מי היא שדיברה, כי היא לא הבחינה שהיא נועצת עיניים. ילדה רזה עם קוקיות חומות הביטה בה בתיעוב. זאת היתה מֶרי הלן בַּרוז, הילדה שכולם חיבבו אותה או פחדו ממנה, תלוי באיזה יום שואלים, ואם מרי הלן היתה בטווח שמיעה או לא. בעצם לא ראו אותה אף פעם נכנסת לקטטה של ממש, אבל זעף תמידי קימט את גבותיה, וחבורות כיסו את זרועותיה ואת רגליה. מאחוריה, בזרועות שלובות על החזה, עמדו עוד שתי ילדות, בֶּוֶורלי הֶנסַם וסֶלמה ג'ונס.

"לא תקעתי עיניים בכלום," אמרה פִּיה ולקחה את הספר.

"אני אומרת לך שכן, מרי הלן," אמרה בוורלי, "היא תקעה בנו עיניים כאילו היא ממציאה איזושהי מזימה גרמנית מגעילה או משהו."

מרי הלן הפילה את הספר מידה של פִּיה. "את מרגלת אחרינו?"

פִּיה הניעה את ראשה לשלילה. "לא, אני רק..."

"מה הולך כאן?" אמר מישהו. "הכול בסדר, פִּיה?" זה היה פין. הוא התנשם בכבדות, פניו היו אדומים ושערו היה פרוע.

"החברה שלך עושה לנו עין הרע," אמרה מרי הלן.

"היא לא החברה שלי," אמר פין.

"תשתקי, מרי הלן," אמרה פִּיה.

מרי הלן התעלמה ממנה ונעצה בפין מבט כעוס. "תגיד לי דבר אחד. מה אמא שלך היתה אומרת אם היא היתה יודעת שאתה חבר של גרמנייה לכלוכייה, בעיקר שאחיך הגדול נלחם שם כדי להגן עליך?"

פִּיה זינקה לעמידה. "תתנצלי!"

ראשה של מרי הלן סב בבת אחת, ופיהָ נפער — היא נדהמה לשמוע את פִּיָה משיבה מלחמה שערה. "מה אמרת?"

"אמרתי שתתנצלי!"

מרי הלן הרימה את אגרופיה הגרומים. "רוצה לחטוף שפה מנופחת שתתאים לעין הרע, שפנה?"

"ג'ייזוּס," אמר פין. "בשם כל מה שקדוש, תשתקי, מרי הלן. את לא תלכי מכות."

"באמת?" אמרה מרי הלן. פתאום נשלחה ידה לפנים ואחזה בקדמת שמלתה של פִּיה. היא משכה את פִּיה קדימה וקירבה את פניה המעוותים אל פניה של פִּיה, ופִּיה כמעט השתנקה מצחנת הבצל והשום שעלתה מהשקית שהשתלשלה מצווארה של מרי הלן. פִּיה, שחשבה רק איך להתחמק, לפתה בשתי ידיה את שורש כף היד של מרי הלן וניסתה להדוף אותה ממנה. דקירת כאב מהירה פילחה את החזה של פִּיה, דקירה חדה ומיידית, והיא התנשמה במאמץ כי לא הצליחה לשאוף אוויר. פִּיה הניחה לידה של מרי הלן, הרגישה לפתע שהיא מסוחררת ומבולבלת וניסתה להתרחק. פין תלש את אגרופה של מרי הלן משמלתה של פִּיה, העמיד את פִּיה מאחוריו וחצץ בין השתיים. פִּיה התיישבה בבת אחת על הארץ וניסתה לשאוף אוויר.

אחת המורות מיהרה אליה. "מה קורה פה בשם שמים?" היא אמרה. זאת היתה מיס הֶריק. המורה הדקיקה התנשאה מעליהן כגבעול של פרח.

"שום דבר, המורה," אמרה מרי הלן. "לא ראית טוב. סתם שיחקנו משחק כזה."

"לי זה לא נראה כמו משחק," אמרה מיס הריק. "את והחברות שלך לכו לכן, מרי הלן, ותנו לפִּיה מנוחה."

מרי הלן רטנה, אבל צייתה. שתי הבנות האחרות התלוו אליה בפנים מכורכמים.

"הכול בסדר, פִּיה?" שאלה מיס הריק. היא התכופפה וכדי לעזור לה לקום הושיטה יד לזרועה.

"אל תיגעי בי," אמרה פִּיה בקול רם מכפי שהתכוונה.

מיס הריק התנשמה והצמידה יד לחזה שלה.

פִּיה התחרטה מיד על התפרצותה. רק זה חסר לה, בעיות בבית הספר. מוּטי לא תבין לעולם. היא קמה וניערה את שמלתה. "סליחה, המורה," היא אמרה. "לא התכוונתי להתחצף. אני רק נבהלתי, באמת."

מיס הריק נאנחה. "אני מבינה אותך. אני יודעת שמרי הלן אוהבת להתגרות, וכולנו חרדים בימים אלה, אבל את בטוחה שהכול בסדר? את נראית כאילו ראית רוח רפאים."

פִּיה הצליחה לגייס חיוך. "בסדר גמור, תודה, המורה." זה היה רחוק מן האמת, אבל איך היא תוכל להסביר למורה מה הרגישה כשאחזה בידה של מרי הלן? המורה תחשוב שהיא מטורפת.

למחרת נעדרה מרי הלן מבית הספר, וסלמה ג'ונס התעלפה בזמן שפתחה את אריזת הסנדוויץ' שלה בארוחת הצהריים. מיס הריק מיהרה אל סלמה וטלטלה אותה לעיני כל הכיתה הצופייה, אבל סלמה לא זזה. מיס הריק יצאה למסדרון בצעקות, ושני מורים לקחו את סלמה. כעבור זמן קצר נכנסה אמה של בוורלי הנסם לכיתה בחיפזון ובפנים חיוורים כרכה סביב בתה יד מגוננת והוציאה אותה מהכיתה. אחרי הצהריים, בחצר, דיברו המורות בקולות מהוסים מאחורי ידיהן וקמטי דאגה נחרטו על מצחיהן. השמועות אמרו שמרי הלן וסלמה חלו בשפעת, ושמרי הלן כבר מתה.

אחרי השיעור האחרון באותו יום מיהרה פִּיה לצאת מהבניין בדרך הביתה. היא הצמידה את הספרים לחזה, וראשה היה מורכן. בדרך כלל חיכתה לפין על מדרגות בית הספר, אבל היום הרגישה צורך לברוח משם. היא היתה צריכה להגיע לדירה של משפחתה כי שם יכלה לסגור את הדלת ולהתחבא מכולם ומהכול. לא רחוק מבית הספר חלף לידה במהירות אמבולנס של הצלב האדום, וגבר ישב על ספסל וקרא עיתון שכותרתו היתה: כל האזרחים נדרשים לעטות בציבור מסכת גאזה. על פנס הרחוב מעליו היתה מודעת פרסומת למסכות בזו הלשון: "צייתו לחוק ושימו מסכה, את ציפורני ההידבקות היא מרחיקה."

פִּיה החליטה שהיא לא רוצה להמשיך ללכת לבד עד הבית ועלתה אל הכניסה של אחד הבניינים כדי לחכות לפין במרחק מה מן המדרכות הצפופות. היא נשענה על מסגרת הדלת של הבניין והצטערה שאינה יכולה להיעלם. כולם נראו נחפזים. שתי נשים שלובות זרוע שפיותיהם מכוסים בצעיפים צעדו בחיפזון בלי לרוץ. בני זוג אפורי שיער שעטו מסכות גאזה והחזיקו מזוודות יצאו במהירות מבניין ועצרו מונית. הזקן כמעט הדף הצדה הולכי רגל אחרים במקל ההליכה שהחזיק. אפילו העגלות הרתומות לסוסים והאוטומובילים נראו ממהרים מהרגיל. מעין מודעות מוזרה מילאה את האוויר, כמו אווירת העליצות המשתררת יום לפני חג המולד, או ההתרגשות המשותפת לכול שפִּיה הרגישה בה לפני שהזיקוקים מילאו את השמים ביום העצמאות הראשון שלה בפילדלפיה. אלא שהפעם היתה לה תחושה שהמודעות הזאת מנבאת רעות ומלאה ברוע, כמו התחושה שהיתה לה במצעד, אבל חמורה פי עשרה. ועכשיו כולם יכלו להרגיש בה.

כשפין הופיע ברחוב, נשמטו כתפיה בהקלה. היא יצאה אל המדרכה ממש מולו.

"הי," הוא הופתע. "למה לא חיכית לי?"

"כן חיכיתי," היא אמרה. "אני פה, לא?" היא התחילה ללכת והוא התאים את קצב צעדיו ופסע לצדה.

"נכון, אבל לא ידעתי איפה את. חשבתי..."

"מה חשבת?"

הוא משך בכתפיו ותחב את ידיו לכיסיו. "כולם נדבקים במחלה. את זוכרת ששמענו שטומי קוסטה והמשפחה שלו עזבו את העיר?"

היא הנהנה.

"אז סקיפ, החבר הטוב שלו, אמר שהוא מת אתמול בערב."

פִּיה נעצרה בו במקום. טומי היה הילד שהניח את ידיו על עיניה במצעד. "משפעת?"

"מה עוד הולך כל כך מהר?"

היא הצמידה את הספרים לחזה והמשיכה ללכת. טומי ומרי הלן היו צעירים וחזקים. איך זה יכול להיות שהם מתו משפעת? איך זה יכול להיות שסלמה ג'ונס היתה בריאה אתמול והתעלפה היום? ולמה פִּיה הרגישה כאב ברגע שנגעה בהם? יכול להיות שהיא הרגישה את השפעת? לא. היא לא יכלה להרגיש מחלה אצל אדם אחר. זה כנראה צירוף מקרים. או שמא הביישנות שלה מתחילה להיות באמת חולי גופני. היא רצתה בכל לבה לספר לפין מה קורה, לשאול אותו לדעתו. אבל היא לא יכולה. עדיין לא.

הם חצו ארבעה רחובות ופנו שמאלה לסמטת ג'ייקובס, נתיב עגלות שמשני צדדיו היו בתי לבֵנים עם חנויות של אופים, סנדלרים, חייטים ועושי סיגרים, שהתגוררו עם משפחותיהם בדירות מעל החנויות. חלק מהבתים נהפכו לאכסניות או לחדרים שהושכרו למלחים. סרטים מבד קרפ השתלשלו מידיות של כמה מהדלתות והתנפנפו ברוח, סרטים שחורים, אפורים ולבנים. כמה דלתות היו מסומנות בשלטים שהודיעו: "הסגר שפעת: נא לא להתקרב לבית הזה." בקצה הסמטה יצאה אישה בשמלה שחורה מחנותו של צורף כסף, קשרה סרט קרפ לבן אל הידית והתייפחה ללא שליטה.

פִּיה לא התאפקה ונעצה עיניים. רטט חדש של פחד טיפס בגווה. היא ידעה מה משמעות הצבעים השונים של הסרט. היא ראתה לא מעט מהם בעיירת הכורים אחרי התמוטטות של קירות ופיצוצים במכרה, ובמהלך גל השחפת שהכה בעיירה כשהיתה בת שבע. שחור פירושו מוות של מבוגר, אפור של קשיש, לבן של ילד. היא ופין החליפו מבטים. צפירת אזעקה דוממת חלפה ביניהם, והם החישו את הליכתם. כשפנו לרחוב לומבַּרד, האטו. עשרות שוטרים, כולם עוטים מסכות גאזה, פטרלו על המדרכות והורו לאנשים להמשיך להתקדם. תור התפתל מדלת בית המרקחת, וכל העומדים בו החזיקו בקבוקי זכוכית ריקים ומיעטו לדבר. פניהם היו מתוחים מדאגה, עיניהם חלולות מחרדה. חלק מאותן בריות חרדות עטו מסכות לבנות ושמרו על מרחק ביניהן ובין הממתינים האחרים, וביניהן ובין הולכי הרגל שנדחקו על המדרכה והצמידו עיתונים לפיותיהם. שלט בחלון בית המרקחת הודיע: "טבליות פורמלין. נמסות תחת הלשון. הוכח שהורגות חיידקים ומונעות זיהום והדבקה. חמישים טבליות בחמישים סנט."

"לאיזו תרופה הם מחכים לדעתך?" שאלה פִּיה את פין.

"לכל מה שיצליחו להשיג, נראה לי," הוא אמר. "אבל לוויסקי, בעיקר."

בחלון הראווה של החנות השכנה, לאבזרי ספורט, היתה פרסומת לפונוגרפים: "מכשיר להרחקת השפעת הספרדית — באחריות. שבו בבית. התרחקו מקהל ומאולמות בהוראת הרופאים. האזינו לתקליטי אוקטובר החדשים על פונוגרף חדש — ולא תחסר לכם היציאה לבילוי בערבים ובימי ראשון בלי־דלק."1 מעבר לכביש הצטופפו אנשים מצוידים בשקים ובסלים סביב משאית ועליה שלט בזו הלשון: "אכלו יותר בצל, אחד ממונעי השפעת הטובים ביותר." לקוחות שחורים התקבצו בצד והמתינו לראות אם יישאר בצל גם בשבילם.

פִּיה ראתה את משאית הבצל וחשבה על מה שאמרה מוּטי בבוקר — שנגמרו המצרכים, ושהיא צריכה ללכת לשוק אבל לא רוצה לקחת את התאומים, לכן תחכה עד שפִּיה תחזור מבית הספר. הלוואי שמוּטי נשארה בבית. פִּיה תגיד לה שלא כדאי לצאת החוצה עד שהעניינים ישובו למסלולם.

חשמלית חלפה בטרטור ונעצרה במרחק כמה מטרים. שני גברים במגבעות שחורות מיהרו אליה. אחד מהם עטה מסכה. הקונדוּקטור, גם הוא במסכה, ניגש לדלת והצביע על אחד הגברים.

"אתה לא עולה בלי מסכה," אמר הקונדוקטור. הוא הניח לגבר עם המסכה לעלות ומהגבר בלי המסכה מנע את העלייה.

זעם הקשיח את פניו של האיש. "יש לי פגישה ואני לא יכול לאחר," הוא אמר. "אני דורש שתרשה לי לעלות."

"מצטער, אלה הכללים," אמר הקונדוקטור.

שוטר, שידו האחת היתה מונחת על האלה שלו, התקרב אליהם. "שמעת אותו," אמר השוטר לאיש. "אין מסכה, אין נסיעה."

האיש גידף והסתלק בצעדים נרגזים. השוטר אותת לחשמלית לנסוע, אבל לפני שהקונדוקטור הספיק לחזור ולעלות, אישה צווחה, נוסעי החשמלית, בחפזונם לצאת לרחוב, כמעט הפילו את הקונדוקטור שעמד ליד הדלת, ובחוץ התפזרו במהירות לכל העברים. פִּיה ופין עצרו להסתכל. השוטר עלה במדרגות החשמלית ומיד חזר וקפץ ממנה. עוד שני שוטרים הופיעו ודיברו איתו. אחד מהם מיהר ללכת, וחברו פנה אל הקהל שהתאסף.

"להתרחק!" הוא צעק. "אנחנו שולחים להביא את הפתולוג של המשטרה!"

ברגע שפִּיה ראתה למה הנוסעים ממהרים כל כך לרדת מהקרון, היא התנשמה והניחה יד על פּיהָ. גבר ישב בתנוחה שפופה במושבו, מצחו היה צמוד לחלון, ומסכה מוכתמת וקרועה הידלדלה מסנטרו. פניו של האיש היו תערובת של אפור, כחול ואדום, ודם טפטף מעיניו, מפיו ומאפו והכתים את הזכוכית בגושישים כהים. חלחלה התהדקה בקרביה של פִּיה. היא המשיכה ללכת במהירות ככל שרגליה נשאו אותה. פין פסע בעקבותיה.

"פין?" היא נשמה בכבדות.

"כן?"

"אני מפחדת."

"אני יודע."

"אתה לא?"

"אני כן."

הם צעדו בשתיקה עוד כמה דקות ולבסוף פין שאל, "קיבלתם עוד מכתבים מאבא שלך?"

לולא פחדה כל כך היתה מחייכת אליו. כרגיל הוא ניסה להסיח את דעתה מהמצוקה. כזה היה פין, תמיד מתחשב בזולת. היא רצתה לחבק אותו, עכשיו יותר מתמיד, אבל בו־בזמן, ועכשיו יותר מתמיד, פחדה לגעת באדם אחר. "לא," היא אמרה. "כבר כמה שבועות לא קיבלנו כלום."

"בקרוב תקבלו, אני בטוח."

היא הנהנה. "מוּטי... זאת אומרת אמא שלי אומרת שבטח נקבל באחד הימים הקרובים. הלוואי שהוא היה פה עכשיו." החזה שלה התכווץ, והיא מצמצה כדי להבליע מבול פתאומי של דמעות. אם פאטר היה כאן עכשיו, אולי היה יודע מה לעשות. אולי היה מוציא אותם מהעיר, מרחיק אותם ממה שקורה. כי מאז שפִּיה זוכרת את עצמה, הוא תמיד היה זה שהגן עליהם. כמו אז, כשסופת ברקים פתאומית פרצה בזמן שהם היו בפיקניק, והוא הוביל אותה ואת מוּטי למערה. וגם כשהיא הפילה פעם בטעות קן צרעות שהיה דבוק לחלק התחתון של המרפסת בחזית, והוא הרים אותה, כיסה אותה במעילו והכניס אותה במהירות לבקתה שלהם. נכון שהוא לא היה יכול לעשות כלום נגד השפעת, אבל עצם נוכחותו היתה מעניקה לפִּיה תחושת ביטחון.

פין העיף בה מבט מודאג. "תנסי לא לדאוג יותר מדי, חברה שלי. לוקח למכתב הרבה זמן לחצות את האוקיינוס."

היא חזרה והנהנה והיתה אסירת תודה לפין על חביבותו, אבל לא הצליחה לדבר בגלל הגוש הצורב שחסם את גרונה.

הם פנו שמאלה ברחוב בְּרוד והמשיכו הלאה לעבר המבוך הדחוס של סמטאות ושל בנייני רכבת צמודים זה לזה ששימש להם בית — האזור בפילדלפיה שכונה בשם הרובע החמישי המדמם, כיוון שנודע לשמצה בשל האלימות שהשתוללה בו. בשבוע האחרון לבדו נרצחו ברחוב שלהם שני גברים — אחד מהם נורה והאחר נדקר — וגבר שחור הוכה נמרצות והופקר בסמטה מאחורי אחד המחסנים בפינה ומת מפצעיו. חוץ מנוכחותו המתמדת של משמר הבית, שתפקידו היה לבלוש אחר המהגרים מגרמניה, נראה שהמשטרה באה לשכונה רק כדי לפשוט על מסבאות לא חוקיות, לעצור נשים על שוטטות ועל "טיולים ליליים", ולתפוס גברים בגלל הימורים, תקיפות ושכרות. היו אנשים שאמרו שהפשע גבר בגלל המספר הגדול של המהגרים והשחורים שעקרו לשכונה מאז תחילת המלחמה כדי לחפש עבודה, אבל פין אמר שהרחובות של הרובע החמישי תמיד היו מסוכנים. פין סיפר לפִּיה סיפורים על רצח של פעילים למען זכויות השחורים, על הצתת כנסייה ועל הריסת בתים במהלך ההתפרעויות הגזעיות. חודשים ספורים אחרי שפִּיה ומשפחתה הגיעו לכאן התלהטו הרוחות בעת המרוץ לבחירת חברי מועצת העירייה, שמונה־עשר גברים שכונו כנופיית פְרוג הולו באה מניו יורק לתקוף את אחד המועמדים, ושוטר נורה למוות.

האם היו הוריה מודעים לסכנות שטומנת בחובה העיר הגדולה כשהחליטו לעבור הנה? האם ידעו ולמרות זאת החליטו לבוא? עכשיו כבר לא הרשו לה אפילו לצאת החוצה אחרי רדת החשכה, דבר שהגביר את געגועיה להרים, שבהם היתה מביטה בגחליליות שהתעופפו בחלקת הדוחן ומחפשת את העגלה הגדולה בין הכוכבים. ובהייזלטון אין שפעת ספרדית, היא היתה בטוחה. היא לא יכלה שלא לחשוב שהחיים היו שונים מאוד לולא באו לפילדלפיה.

אבל אז פנו היא ופין מהרחוב הראשי אל סמטת שאנק, ומשהו מוזר קרה. האם בזכות חבורת הבנים ששיחקו בסטיקבול, או בזכות הילדות שערכו מסיבת תה דמיונית על מדרגות הבניין, היא לא ידעה בוודאות, אבל מסיבה כלשהי, דומה שהפחד שלה שכך. כאן אף אחד לא חבש מסכה ואף אחד לא ברח מאיש מת בחשמלית. כאן לא היו על הדלתות שלטים שהזהירו מהסגר. לא נתלו מודעות חדשות. הכול נראה רגיל. כשהם הגיעו אל המדרגות בכניסה לבניין הרכבת שבו התגוררה, היא רופפה את האחיזה בספרי הלימוד, ותחושת רוגע הציפה אותה. אולי המגפה לא תגיע לפינה שלהם בעיר.

ואז בקע מאחד החלונות הפתוחים קול אישה מתייפחת.

פין הרים את מבטו אל החלון ואחר כך הביט בה, ומצחו התקמט. הוא ודאי שאל את עצמו אותה שאלה. יכול להיות שהשפעת כבר הגיעה אל סמטת שאנק? הוא פתח את פיו לומר משהו, ובו־ברגע אמו צעקה אליו ממדרגות החירום מחוץ לדירתם.

"פין, בוא מהר! אחיך!"

הוא הפנה אל פִּיה במהירות מבט מודאג ופנה ללכת. "להתראות, חברה שלי," אמר מעבר לכתפו. "תשמרי על עצמך, טוב?"

לפני שפִּיה הספיקה לענות, חצה פין בריצה קלה את הכביש ונכנס אל הבניין. היא נעצה את עיניה בדלת שנסגרה, ורעד חלף בה. היא הרגישה משא כבד של חשש ומצוקה במילות הפרדה שלו, כמו אות מבשר רעות או אזהרה. האם תראה אותו שוב אי־פעם? חרדה ירדה על כתפיה כמו שמיכה עבה. פִּיה הצטערה פתאום שלא סיפרה לו מה קרה לטומי קוסטה ולמרי הלן, איך שהרגישה משהו מוזר כשהם נגעו בה. הוא לא היה יכול לעשות דבר כדי לעזור, אבל אולי עם שותף לסוד היתה מרגישה פחות לבד.

מאחוריה קראו בשמה, והיא פנתה לאחור וכמעט הפילה את הספרים. מוּטי עמדה ליד הדלת הפתוחה לבניין שלהם ומחתה יד מיובלת בסינרה — סימן שהיא מודאגת. פִּיה ראתה את אמה עושה את התנועה אלפי פעמים — מדי יום ביומו כשפאטר יצא לעבוד במכרות, כשהעגלה השחורה נכנסה לעיירה עם הפצועים והמתים מתאונה במכרה, כשפאטר אמר שהם עוברים לפילדלפיה, כשהיא חשבה שהיא עלולה להפיל את התאומים כשהיו בבטנה, כשפאטר יצא למלחמה.

"מהר, פִּיה," החוותה מוּטי בידה בתנועה נסערת. "תיכנסי הביתה."

לבה של פִּיה החסיר פעימה. קרה משהו לפאטר? או לתאומים? לא. זה לא זה. פחד הכהה את עיני אמה, לא צער.

"מה יש?" פִּיה רצה במדרגות ונחפזה להיכנס. "מה קרה?"

מוּטי סגרה את הדלת מאחוריה והדפה אותה פעם נוספת כאילו ניסתה למנוע ממשהו לחדור פנימה. "סוגרים את הכנסיות ובתי הספר," היא אמרה. "ולא יפתחו את המקומות שאנשים מתאספים בהם, לא בתי ראינוע ואפילו לא בתי חרושת. ואסור גם לעשות לוויות. הרבה אנשים נדבקים במחלה, ולכן כולם צריכים להישאר בבתים." היא חצתה את חדר הכניסה האפלולי ומחתה את ידיה בסינר. פִּיה הלכה איתה.

"איך את יודעת שסוגרים הכול?" שאלה פִּיה. "מי סיפר לך?" לא היה להם רדיו, ומאז שפאטר נסע לא היה להם עיתון, כי מוּטי לא ידעה לקרוא.

"פראו מֶצגֶר שמעה באטליז," אמרה מוּטי. "וגברת שמידט שמעה ברדיו." היא עצרה והצביעה לכיוון דלת הכניסה, ופניה היו תערובת משונה של כעס ופחד. "האמהות שעוד מרשות לילדים לשחק בחוץ? משוגעות!" היא סובבה את אצבעה ליד הרקה. "תישארי בתוך הבית עד שזה ייגמר, הבנת?"

פִּיה הנהנה וקירבה אצבע לשפתיה.

"מה?" שאלה מוּטי. "למה את משתיקה אותי?"

"כי דיברת בגרמנית," לחשה פִּיה.

מוּטי התנשמה והניחה יד על פיהָ. ואז נחו עיניה על צווארה של פִּיה, ועיניה נפערו. "איפה השום שלך?"

פִּיה מיששה וחיפשה את השרשרת המצחינה, אבל נזכרה שבהפסקה היא הסירה את השרשרת והניחה אותה על הדשא, כפי שעשתה יום קודם לכן, כשמרי הלן באה להתקוטט איתה. "כנראה איבדתי אותו," היא אמרה.

"את חייבת להיות יותר זהירה," אמרה מוּטי. "גברת שמידט עשתה לנו טובה גדולה ונתנה לנו את השום, אבל אין לי יותר."

"סליחה. זה היה לא בכוונה."

מוּטי הרימה ידיים ברוגז והחלה לצעוד במסדרון לכיוון החלק האחורי של הבניין. "בואי תעזרי לי עם המים בבקשה." היא היתה מדוכדכת מדי ולא הבחינה שהיא שוב עברה לגרמנית. "עוד מעט התאומים יתעוררו."

פִּיה נכנסה עם אמה למסדרון וכיווצה את עיניה כדי לסגל אותן לאפלולית הגוברת. החלונות היחידים בבניין היו בדירות שפנו לחזית, ואילו המסדרונות ושאר החדרים בדירות היו חשוכים גם באמצע היום. היא השתדלה לא לחשוב על הבקתה הקטנה שלהם בהייזלטון, שחלונותיה פנו לשלושה כיוונים והכניסו אור שמש ואוויר הרים. אבל למזלה משפחתה התגוררה באחת מהדירות בחזית, ובחדר המרכזי היה חלון שהכניס אור יום. היא התקשתה לתאר לעצמה איך זה לגור במרכזו של בניין רכבת או בצדו האחורי, ושכל האור יבוא תמיד מנרות או מעששיות, קל וחומר שאין אוויר צח שיהדוף את השפעת. והמחשבה הזאת ציירה בעיני רוחה תמונות מפחידות של דיירי הדירות האחוריות ששוכבים חולים ומתים בחושך, בלי שימצאו אותם ימים על גבי ימים.

היא חשקה את לסתה כדי לדחוק הצדה את המחשבות המבעיתות ויצאה עם מוּטי מהדלת האחורית אל החצר המגודרת שהיו בה משאבת מים ובית שימוש. מוּטי הרימה אחד משני הדליים והניחה אותו מתחת לזרבובית העשויה ברזל יצוק. פִּיה הניחה את הספרים על המדרגה האחורית ופמפמה את הידית. היא היתה מרוצה שהן מביאות את המים עכשיו במקום שתישלח אחרי ארוחת הערב. היא שנאה לרדת לבד לחצר האחורית, ובעיקר כשנזקקה לבית השימוש. השותפות עם משפחות נוספות במשאבה ובבית השימוש לא היתה חדשה לה — היו להם משאבה ובית שימוש משותפים גם בעיירת הכורים — אבל הגדרות וקרבתם של הבניינים מסביב יצרו אצלה תחושה שהיא לכודה במכלאה, ושכל מי שנמצא שם במקרה באותו זמן יכול בקלות לפגוע בה. למשל גברת נאגי, שלא הפסיקה לשאול שאלות בהונגרית ואחר כך נעצה בה עיניים וחיכתה שתענה, כאילו פִּיה ידעה את השפה. ובעיקר מר היל הזקן, שטלטל את הידית של בית השימוש כשהיה תפוס שם, וכשהגיע תורו התחיל לפשוט את המכנסיים עוד לפני שסגר את הדלת. לפעמים הוא דיבר איתה עד שיצאה מבית השימוש, ואז חייך כאילו הם חברים הכי טובים. הוא תמיד טלטל את ראשו וצחק והתנצל שהוא זקן וסנילי, אבל היא ראתה את העורמה בעיניו. הוא ידע בדיוק מה הוא עושה.

כששני הדליים היו מלאים הרימה פִּיה את הספרים ועזרה למוּטי לסחוב את המים פנימה אל המסדרון האפלולי ולמעלה במדרגות הצרות. הסוליות הקשות של נעליהן רמסו אבק וטיח וכמאה שכבות של ריחות סמיכים שכאילו ציפו את הרצפות בבנייני הרכבות — כרוב מבושל, תפוחי אדמה מטוגנים, קארי חמים, עגבניות מאודות, נקניקיות צלויות, שום קלוי, לחם אפוי — מאכלים שכל אחד מהם ריחני יותר מזה שקדם לו. למרות חרדתה ודאגתה, בטנה של פִּיה קרקרה מרעב. עברו שש שעות מאז אכלה ארוחת בוקר של לחם שיפון ותה חם, ולא היה מספיק אוכל לארוז לארוחת הצהריים.

בקומה השלישית עמדה גברת פֶרֶלי ליד דלת דירתה וקשרה רצועת קרפ שחורה לידית. פניה היו אדומים, ולחייה היו רטובות מדמעות. פסים כהים וכתמים חומים הכתימו את קדמת שמלתה הצהובה ונימרו את תפיחת בטנה ההרה.

לא, חשבה פִּיה. לא מר פרֶלי. הוא היה צעיר וחזק כל כך, בנאי רחב כתפיים שמילא את המסדרונות בצחוקו וקיווה לראות את הולדת ילדו הבכור לפני גיוסו. חוץ מזה הוא ואשתו נמנו עם שכניהם דוברי האנגלית המעטים שלא חששו להתיידד עם גרמנים. איך יכלה השפעת להרוג מישהו כמוהו?

מוּטי עצרה בו במקום, ופִּיה עצרה לידה ולא ידעה מה לומר. ידית הדלי התחפרה באצבעותיה. היה לה צר מאוד על גברת פרלי ותינוקה, אבל יותר מכול רצתה להמשיך ללכת ולהגיע למקום מבטחים, אל דירתם.

"אני משתתפת בצערך," אמרה מוּטי.

"גם אני," אמרה פִּיה.

גברת פרלי מלמלה בשקט תודה.

"זה היה משפעת?" שאלה מוּטי.

גברת פרלי הנהנה, פניה התעוו מצער, והיא מיהרה להיכנס הביתה.

מוּטי הביטה בפִּיה בדמעות בעיניה.

"ידעת שהוא חולה?" שאלה פִּיה.

מוּטי הניעה את ראשה לשלילה, ידה הימנית חיככה את הסינר, והיא מיהרה לדירתם. פִּיה הלכה בעקבותיה במדרגות, נכנסה הביתה וסגרה את הדלת מאחוריהן. סוף־סוף היתה בבית. בדירה כהת הקירות היו שני חדרים — מטבח משולב בחדר מגורים וחדר שינה בלי חלונות, שלא עלה בגודלו על הלול שהיה להם בעיירת הכורים. עששית נפט הטילה אור קלוש על האבזרים הביתיים החיוניים שמילאו כל פינה. מדפים לא מהוקצעים שכוסו במפיות סרוגות מאפירות הכילו מכל עם סכו"ם, ערמה של צלחות לבנות, תבניות אפייה, מבחר לא תואם של ספלים וכוסות, בקבוקי תינוקות, קנקן חרס ושעון. מחבתות נתלו מווים מעל שולחן עץ צר עם שלושה כיסאות לא תואמים שתוקנו וחוזקו בחבלים ובפיסות עץ. סלים, גיגית מתכת ודליים ריקים היו מונחים בערמה מתחת לשולחן ובדלי אחר היו סחבות רצפה ומטאטא קצר. מול השולחן רתחו קומקום וסיר תואמים מאמייל על כירת פחם עם צינור עקום שדלף ממנו עשן בכל מפרק. לוח שנה מבד היה תלוי על הקיר, מעל אגן רחצה שהיה מונח על ארגזי עץ, וחיתולים נקיים היו תלויים על חבל כביסה שהיה מתוח לאורך התקרה. הקישוטים היחידים היו אגרטל כחול קטן לפרח אחד ומפת שולחן רקומה דהויה, שהיתה של סבתה המנוֹחה של פִּיה. משמאל לכיריים עמדה מיטתה הצרה של פִּיה מתחת לחלון היחיד, ולאורכה הודבקו לקיר עיתונים נגד הקור. וילונות עשויים משקי קמח התבדרו מעל האדן המתקלף של החלון.

פִּיה זכרה את הצפיפות בדירה בעשרת החודשים שחלקו אותה עם אחותו של אביה מיד כשהגיעו לפילדלפיה — מוּטי ופאטר על הספה הצרה במטבח, פִּיה ישנה על הרצפה — וידעה שהיא בת מזל שיש לה מיטה שלמה לעצמה. מזלה ישתנה בהכרח, אם כשבעל הבית יגלה שדודתה ודודה עקרו לניו יורק ויחליט שאפשר להכניס לחדר עוד דיירים, ואם כשהתאומים יגדלו ולא יוכלו לישון עם מוּטי. אבל בינתיים היא התענגה על היכולת להתמתח ולהסתובב מצד לצד על המזרן משׂער סוס.

עכשיו כשחשבה על זה, חיכתה בקוצר רוח לשעת השינה. היא הרגישה שריאותיה וגפיה נעשים כבדים ואטיים, שכל תנועה ומחשבה מצריכים מאמץ, ושהתשישות מכריעה אותה. היא רצתה לאכול כבר ולהימלט אל השינה כדי להפסיק לחשוב על הילדה הקטנה שתפסה את ידה בזמן המצעד ועל מרי הלן ועל טומי קוסטה, על מר פרֶלי ועל הגבר בחשמלית ופניו המדממים. היא רצתה להפסיק לחשוב על השפעת ועל הדברים הנוראים שקורים בעיר ובבניין הזה עצמו. זה היה מעל ומעבר לכוחותיה. ואז נזכרה באחיו של פין והתפללה שהוא לא חולה, אם כי בלב לבה ידעה את האמת. היא קיוותה שפין ישלח לה פתק שיגיד לה שהיא טועה, אם בכלל יהיה לה איזשהו קשר איתו.

פיה הניחה את הדלי שלה ליד הדלי של מוּטי, סמוך לאגן הרחצה, ואת הספרים על המיטה, והריח המוכר של חומץ, תפוחי אדמה מבושלים והחריפות של סבון בורית עטפו אותה במעין פקעת סמויה מן העין של ביתיות ושל ביטחון. היא רצתה לסגור את החלון כדי שהריחות המנחמים יישארו בבית ושכל המתרחש בעיר יישאר בחוץ. לא היה בזה היגיון כמובן — אוויר צח אמור להדוף את השפעת — אבל הדחף להסתגר מפני המחלה ומפני האוויר הספוג בחרדה שכולם נשמו גבר על כל שכל ישר. היא כרעה על ברכיה על המיטה והניחה את הידיים על המסגרת כדי להוריד את השמשה.

"מה את עושה?" שאלה מוּטי.

"קר פה," אמרה פִּיה. "מותר לי לסגור את החלון?"

"נסגור אותו כשהבנים יתעוררו," אמרה מוּטי. "האוויר הצח טוב. כדאי שיישאר פתוח כל עוד הם ישנים." היא ניגשה אל השולחן, לקחה כף והושיטה אותה לפִּיה. "גברת שמידט הביאה את זה. נגד השפעת."

לפני שירדה מהמיטה העיפה פִּיה מבט בחלון של פין. הוא היה פתוח, אבל איש לא השקיף החוצה. היא ירדה מהמיטה וניגשה אל אמה. "מה זה?"

"קוביית סוכר טבולה ב..." מוּטי קימטה את מצחה. "אני לא מצליחה להיזכר במילה. ניפ... נופ..."

"נפט?"

מוּטי הנהנה. "Ja. לקחתי קובייה אחת ונתתי אחת גם לבנים עם קצת מים. זה בשבילך."

פִּיה עשתה פרצוף. בהייזלטון הם אכלו סיגליות ושתו תה מקליפת גזע הסַסאפראס כדי להרחיק את המחלה, לא נפט. אבל ברובע החמישי לא צמחו סיגליות ולא עצי ססאפראס, וגם לא בשום מקום אחר בעיר ככל שהיה ידוע לה. היא ידעה שאין לה ברירה, לקחה את הכפית והכניסה את קוביית הסוכר לפה. הטעם היה מתוק ושמנוני בו־בזמן, כאילו אכלה ממתק מצופה בעטרן. היא השתדלה לא ללעלע, לעסה ובלעה במהירות האפשרית. מוּטי נתנה לה מצקת מלאה מים מהדלי, אבל זה לא עזר. נשאר לה בפה טעם של בוץ ושל נפט עששיות. היא עיוותה את פניה ומחתה את שפתיה בגב ידה.

"זה איום ונורא," היא צעקה.

מוּטי קירבה אצבע לשפתיה. "ששש, אל תעירי את האחים שלך. הם לא היו שקטים היום." היא לקחה את הכף והכניסה אותה לגיגית הדחת הכלים, התיישבה ליד השולחן והוציאה ביצה להטלאת גרביים מסל התפירה שלה.

"הם בטח לא אהבו את התרופה," אמרה פִּיה.

"תרופה לא צריכה להיות טעימה," אמרה מוּטי.

פִּיה קיוותה שארוחת הערב תעזור לה להיפטר מהטעם הנורא בפיה. היא ניגשה אל כירת הפחמים והרימה את המכסה של הסיר שעמד ורתח עליה. מרק תפוחי אדמה. שוב. המלחמה תבעה מהם להקריב, והיו להם עכשיו ימי רביעי בלי חיטה וימי שני בלי בשר, אבל היא לא זכרה מתי בפעם האחרונה אכלה בשר בכלל. אולי בפסחא או בחג המולד. לפני שנסע, פאטר הצמיד את הכתבות מהעיתונים לקיר כדי להזכיר להן להמשיך להקריב גם בהיעדרו. כאילו היתה להן ברירה.

אם אתם אוכלים את אלה — אתם לא אוכלים חיטה/ מאכלים נטולי חיטה:

קמח שיבולת שועל, תפוחי אדמה, אורז, גרגרי תירס, שעורה, ותחליף לחם 100 אחוז.

לחמים 100 אחוז:

לחם תירס, מאפינס ולחמניות, כל סוגי הלחם שעשויים רק מתירס, שיבולת שועל, שעורה וכל תחליפי החיטה האחרים.

אל תבזבזו קרח. אל תבזבזו אמוניה.

ויתור על טונה של קרח פירושו חיסכון של חצי קילו אמוניה. חיסכון של חצי קילו אמוניה פירושו עשרים רימוני יד. עם עשרים רימוני יד אפשר לנצח בקרב.

תפוחי אדמה הם אוכל משובח. מצוינים לגופנו. טעימים כשמבשלים אותם היטב.

מה תפוחי אדמה עושים לגופנו: הם דלק טוב. הם מספקים עמילן שנשרף בשרירים ומאפשר לנו לעבוד, כמו הבנזין שנשרף במנוע של אוטומוביל ומסיע אותו. תפוח אדמה אחד בגודל בינוני מספק לנו עמילן בכמות שווה לשתי פרוסות לחם. כשאוכלים תפוחי אדמה בארוחה, צריך פחות לחם. תפוחי אדמה חוסכים בחיטה. הם מספקים מלחים כמו ירקות אחרים. המלחים נחוצים כדי לבנות ולחדש את כל איברי גופנו ולשמור על כושר הפעולה שלהם. אפשר להשתמש בתפוחי אדמה אפילו לעוגה!

הלוואי שיכולנו להשיג מאפינס ולחמניות ובשר, חשבה פִּיה. היא הביטה באמה, שלקחה גרב מחורר וחיככה את ידה האחת בסינר. חולצתה שנתפרה משק של קמח נתלתה ברפיון מכתפיה וחשפה את צווארה הדק ואת עצמות הבריח המזדקרות, וחצאיתה החומה נתלתה כמו אוהל דהוי מעל רגליה. קו הלסת שלה ולחייה יצרו זוויות חדות בפניה החיוורים, ושערה הבלונדיני שגלש עד מותניה, ושפִּיה אהבה להבריש אותו, היה קלוע עכשיו לצמה רופפת ונראה רופס ועמום. פִּיה לא ידעה כמה זמן תצליח אמה להיניק את התאומים בלי לאכול יותר ממה שהיא אוכלת, אבל מוּטי סירבה לבזבז את מעט הכסף שהיה להם על תחליף לחלב אֵם כל עוד יכלה להאכיל את התינוקות בחינם, והיא לא רצתה להשתמש בצנצנות של אוכל לתינוקות מֶלינס שעמדו על המדף למקרה שלא תהיה ברירה בשום אופן, אף על פי שהרופאים אמרו שמלינס מעורב בחלב פרה מזין יותר מחלב אם. ובכל מקרה היו להן רק מים לערבב עם המלינס.

פִּיה רצתה לחפש עבודה כדי להכניס עוד כסף, אבל מוּטי קיוותה שהמלחמה תסתיים בקרוב, פאטר יחזור, והחיים ישובו למסלולם. בינתיים פִּיה היתה רק בת שלוש־עשרה והיה עליה להישאר בבית הספר ככל האפשר יותר, בעיקר כי החוקים שנגעו לגרמנים השתנו מדי יום ולא היה אפשר לדעת כמה זמן תורשה להמשיך ללמוד. פין הציע ללמד אותה לגנוב אוכל בשוק, אבל היא סירבה. מוּטי לא תסכים בשום אופן לאכול אוכל גנוב, שלא לדבר על מה שיקרה אם חס וחלילה תיתפס. בפעם הראשונה שראתה את פין מחביא נתח של חזה בקר מתחת למעיל היתה המומה — ולאחר מכן שאלה אותו במה גנבת בשר שונה מגנבת בקבוקים וסמרטוטים מהזקנה השחורה. הוא אמר שהילדים שגנבו ממנה ניסו לגנוב ממי שכבר אין לה כלום, ואילו הוא מנסה לעזור למשפחתו לשרוד. כמוהו וכמו כל חסרי המזל שהתגוררו ברובע החמישי, גם אותה, את פִּיה, החיים לא פינקו, הוא אמר לה אז, ואולי יום אחד גם היא תיאלץ להסתיר כיכר לחם מתחת לחולצה כדי להישאר בחיים. אבל את פִּיה לימדו שאסור בשום אופן לקחת משהו שלא שייך לה, והיא לא השתכנעה. אלא שעכשיו נאלצה להודות שהיא מתחילה להבין. הייאוש הוא רב כוח. עכשיו פִּיה הצטערה שלא הקשיבה לפין. היא הניחה שעדיין תוכל לנסות לגנוב אם המצב יחמיר, אבל נזכרה שבעצם היא פוחדת מדי לצאת מהבית.

"הלכת למכולת הבוקר?" שאלה את אמה.

"לא. חיכיתי שתבואי להישאר עם הבנים. ואז גברת שמידט סיפרה לי שסוגרים הכול ושאסור לצאת מהבתים."

בו־ברגע החל אחד התאומים לבכות בחדר הסמוך. מוּטי נאנחה והשעינה את ידיה על ברכיה, פניה התעוותו בכאב, והיא קמה מהכיסא.

"מה קרה?" שאלה פִּיה. "נפצעת?"

מוּטי רק הניעה את ראשה לשלילה. "Nein, אני רק מזדקנת."

פִּיה הגיבה בתמיהה. מוּטי בת השלושים ושתיים לא היתה זקנה עד כדי כך. "חכי, אני אביא את הבנים."

אמה חזרה לשבת ונאנחה, "Danke."

פִּיה פתחה את הדלת כדי סדק והציצה לתוך חדר השינה. אולי התינוק שבכה יחזור ויירדם. אור העששית מהמטבח האיר כן רחצה מעץ, שידה עם ידיות לא תואמות ומגירות עקומות ומיטת ברזל חלודה, שמילאו את החדר. למראשות המיטה היה כוך בקו הרצפה, סגור בדלתות, וגומחה ללא דלתות ששימשה ארון תפסה את אחד הקירות. הבנים שכבו על מצעי המיטה בכותנות כותנה ובכובעים, ועל הרצפה היו מונחים הרעשנים והשמיכות שלהם. אחד מהם שכב על גבו ומצץ את אצבעות רגלו, אחיו שכב על בטנו, פניו היו אדומים, והוא צרח. שמותיהם היו אוליבר ומקסוול, אוֹלי ומקס בקיצור — שמות אמריקאיים טובים, לדברי מוּטי. כשהתחילה המלחמה, רצתה מוּטי שפִּיה תשנה את שמה לפולי או לפֶּג. אבל פִּיה אהבה להיקרא על שמה של הסבתא רבתא שלה — גם אם כמה מחבריה ללימודים מצאו בשם סיבה נוספת להציק לה — ובסופו של דבר פאטר אמר שמותר לה להישאר פִּיה. מקס היה זה שצרח.

פִּיה נכנסה לחדר, הדליקה את העששית שהיתה מונחת על השידה, הרימה את הרעשנים והשמיכות ונעמדה ליד המיטה כדי לראות מה יעשו התאומים כשיראו אותה. מקס ראה אותה ראשון. הוא הפסיק לבכות וחייך אליה בעיניים דומעות, אבל שפתיו המכוסות רוק המשיכו לרטוט. היא עטפה אותו באחת השמיכות, הרימה אותו, התיישבה איתו על קצה המיטה וערסלה אותו על זרוע אחת. הוא חפן קווצה משערה, ואוֹלי גרגר אליה מהמיטה ומיד חזר ותחב את אצבעותיו לפיו. לפתע נזכרה במשהו והתאבנה. מה יהיה אם תרגיש משהו מוזר כשתחבק את אחיה? מה יהיה אם החזה שלה יכאב או הריאות יצרבו? נגיעה בבני משפחה לא הטרידה אותה עד כה, אבל זה היה לפני המצעד ולפני השפעת, לפני מרי הלן ולפני טומי קוסטה. פִּיה לקחה את ידו הזעירה של מקס בידה, עצרה את נשימתה והמתינה. ואז נשמה לרווחה, כי היא הרגישה רק את גופו החמים על גופה, ואת העור הרך והחלק של אצבעותיו וכפות ידיו. היא שחררה את הנשימה שרעדה בחזה שלה ומחתה את הדמעות מפניו.

"מה קרה, קטנטן?" אמרה בקול שקט ומתנגן. "חשבת שהשארנו אותך לבד בבית? אתה לא יודע שאף פעם לא נעשה דבר כזה?" היא נשקה למצחו. "אף־אף־אף פעם."

מקס חייך אליה שוב, ובועות רוק נוצרו בין שפתיו.

בניגוד לכולם, היא תמיד ידעה להבחין בין אחיה. אפילו פאטר התבדח על תליית מספרים סביב צווארם כדי שידע מיהו מי. מי שהסתכל בשערם הבלונדיני־לבן ובעיניהם הכחולות־כחולות — תווים שירשו ממוּטי — התבלבל בקלות. אבל פִּיה ידעה שפניו של מקס רזים מעט משל אולי, שאפו הכפתורי קצת פחוס יותר בקצהו. וגם שגומות החן שלו עמוקות יותר.

היא לא תשכח לעולם את היום שבו הם נולדו, ארבעה חודשים לפני כן, את הדקות המתוחות שחלפו אחרי הופעתו של אולי, כשמוּטי המשיכה לגנוח ולהחזיק בבטנה התפוחה עדיין. פאטר שלח את פִּיה להזעיק שוב את גברת שמידט, אבל עד שהיא הספיקה לחזור הגיע התינוק השני, להפתעת כולם. גברת שמידט, שהחזיקה צנצנת של שומן חזיר כדי "לשמן את איברי המעבר," לא התבלבלה.

"ידעתי שיש לך יותר מאחד, כשאמרת שנדמה לך שהתינוק נועל נעליים מסומרות," היא אמרה בגאווה.

בזמן שגברת שמידט עזרה למוּטי לפשוט את החצאית המלוכלכת ולהתנקות, פִּיה חיתלה את שני הרכים הנולדים והתבוננה בפניהם הזעירים בתחושה של הודיה והתפעמות על כך שיש לה סוף־סוף שני אחים חדשים. ומאותו יום והלאה לא היה לה כל קושי להבחין ביניהם.

"אני יודעת מי אתה," אמרה עכשיו למקס, כשערסלה אותו בפינת מיטת הוריה. "כן, אני יודעת." היא התכופפה ונשקה למצחו של אולי. "וגם מי אתה, אולי."

אולי חייך וצחקק סביב האצבעות שבפיו.

פִּיה לקחה אחד הרעשנים ונתנה לו אותו, כדי שיניח לכף רגלו. לפני שפאטר יצא למלחמה הוא גילף את הרעשנים מעץ ושייף אותם עוד ועוד עד שכל פינה בהם היתה חלקה. הוא השחיל שרוך בחורים, כדי להצמיד את ארבעת פעמוני הנחושת בכל צד, וחרט את האות הראשונה של השם של כל אחד מהבנים על הידיות. הצליל שהשמיעו הרעשנים כשטלטלו אותם הזכיר לפיה את פעמוני המזחלות בחג המולד.

המשחק ברגליו עניין את אוֹלי יותר. היא הניחה את הרעשן והבחינה שמקס עומד שוב להירדם, ושריסיו הכהים והארוכים נחים כנוצות על לחייו. היא נענעה אותו בזרועותיה ושרה לו חרש שיר ערש. אולי שכב בשקט והקשיב, ואז הניח לאצבעות רגליו, תחב את אגודלו לפיו והביט בה בעיניים מנומנמות. בתוך כמה דקות שניהם שוב ישנו. היא כיסתה את אולי בשמיכה השנייה, קמה והניחה לידו בזהירות את מקס. היא המתינה כמה שניות כדי להיות בטוחה שהם ממשיכים לישון, סובבה את הכפתור בעששית, והפתיל העבה נכנס פנימה והקטין את הלהבה. ואז העיפה בהם מבט אחרון, יצאה מהחדר וסגרה בשקט את הדלת.

כשפִּיה פנתה לאחור, אמה עדיין ישבה ליד השולחן, אבל ראשה היה טמון בידיה, ומלאכת ההטלאה נותרה שכוחה על ברכיה. פקעת של חרדה התהדקה בבטנה של פִּיה.

"מה קרה מוּטי?" שאלה פִּיה.

מוּטי הרימה את מבטה. "כלום, liebchen," היא אמרה. "אני רק עייפה."

המילים לא הפחיתו במיוחד את הבהלה של פִּיה. היא התבוננה בפניה של אמה וחששה שהיא לא אומרת את האמת. לא התאים לאמה להתלונן על עייפות. על משהו בכלל, למעשה. "אכלת היום?"

מוּטי הנהנה. "לביבות תפוחי אדמה ורוטב תפוחים," ענתה בגרמנית.

"זה לא מספיק," אמרה פִּיה. "אולי תאכלי משהו ותנמנמי קצת, כל עוד התאומים ישנים? תשאירי לי את ההטלאה."

להפתעתה של פִּיה, מוּטי הנהנה, הניחה את ההטלאה על השולחן וקמה. "Ja, אני חושבת שאשכב קצת." היא ניגשה אל המיטה של פִּיה, הורידה את הספרים לרצפה ונכנסה תחת השמיכה. "המרק כמעט מוכן," היא אמרה. "שימי לב שלא יישרף." היא נשמה עמוק ונשפה את האוויר באנחה רועדת.

פִּיה נעצה את הציפורניים בכפות ידיה. מוּטי אף פעם לא נשכבה לנוח אחרי הצהריים. היא ניגשה למיטה וכרעה על הברכיים לידה. "את בטוחה שאת מרגישה טוב? אולי לקרוא לגברת שמידט?"

מוּטי הגיבה בחיוך חלוש. "אל תדאגי, liebchen, אני בסדר," היא אמרה. "את זוכרת שאמרתי שהתאומים היו לא רגועים היום. הם היו ערים גם כל הלילה. אני רק עייפה מזה." היא עצמה עיניים. "וגברת שמידט איננה."

"מה זאת אומרת? איפה היא?"

"ברכבת בדרך לאמא שלה. בפיטסבורג."

"אולי אני צריכה ללכת לחפש רופא," אמרה פִּיה. האפשרות שתצטרך לצאת מהבית ולחזור העירה הפחידה אותה עד מוות, אבל היא תעשה כל דבר בשביל מוּטי. ואז נזכרה במה שאמרו המורים שלה על המחסור ברופאים ובאחיות בגלל המלחמה — שאלה שנשארו עמוסים ושבתי החולים מלאים — וגוש צונן של פחד התמקם בלבה.

מוּטי פקחה את העיניים והביטה בה בפנים רציניים. "אני לא חולה, פִּיה. אני רק צריכה לנוח קצת, רק כמה דקות, ואני ארגיש יותר טוב."

פִּיה נאנחה. היא התפללה שמוּטי צודקת, אבל תיעבה את תחושת חוסר האונים. "אז תני לי לסגור את החלון, שלא תצטנני."

מוּטי הסתובבה על צדה ומשכה את השמיכה אל סנטרה. "Nein, אוויר צח טוב נגד השפעת."

פִּיה הרימה את היד כדי למשש את מצחה של אמה ולבדוק אם יש לה חום, אבל קפאה. ומה יהיה אם תרגיש כאב בחזה או קוצר נשימה כשתיגע באמה? מה היא תעשה במקרה כזה? גברת שמידט איננה, ובתי החולים מלאים. היא נשכה את שפתה, חזרה אל השולחן, לקחה באצבעות רועדות את ביצת ההטלאה והכניסה אותה לתוך גרב. אולי היא כן צריכה למשש את המצח של אמה. ככל שתקדים לדעת אם אמה חולה, כן תוכל להקדים לחפש עזרה כלשהי. אולי מישהו אחר בבניין ידע מה לעשות. אולי יהיה למישהו ויסקי או תרופה אחרת. הלוואי שגברת שמידט עדיין היתה פה.

כעבור זמן מה הניחה את ההטלאה, נעמדה למרגלות המיטה והביטה במוּטי. היא ישנה שינה עמוקה, פִּיה היה פעור, וקווצות שיער דקות דבקו ללחייה ולשפתיה. תווי פניה העידו על אפיסת כוחות והזקינו אותה מעל ומעבר לשנותיה. מה עליה לעשות? היא הציצה מבעד לחלון אל דירתו של פין. אילו רק יכלה לשלוח לו פתק ולבקש את עזרתו. אבל גופיות ובגדי תינוקות מילאו את החבל. היא לא תוכל להוריד את הכביסה בלי להעיר את מוּטי. ומי יודע אם בכלל יענה הפעם? היא חשבה לחצות במהירות את הסמטה ולדפוק על דלת ביתו, אבל מה יהיה אם התאומים יתעוררו ואמא לא תשמע אותם? ונוסף על הכול היא לא רצתה לצאת למסדרון, ועוד פחות מזה לצאת מהבניין.

התאומים החלו לבכות, כאילו מחשבותיה העירו אותם. מוּטי פקחה את עיניה והחלה להתיישב.

"חכי, אני הולכת להביא אותם," אמרה פִּיה.

"Nein," אמרה מוּטי. "הם רעבים, ויש לי הרבה מה לעשות." היא זזה לקצה המיטה וקמה, השעינה את ידיה בשיפולי גבה ופנתה אל חדר השינה. "תוציאי בבקשה מהמרק כמה תפוחי אדמה רכים כדי להכין להם מרק לארוחת ערב."

"כן, מוּטי," אמרה פִּיה.

"ותסגרי את החלון. אולי ככה קר מדי בשבילם."

פִּיה הורידה את כל השמשה של החלון וניגשה אל הכיריים. היא לקחה כף מחוררת מהמדף במטבח, דגה כמה תפוחי אדמה קמחיים מהמרק והניחה אותם בקערית. מוּטי יצאה מחדר השינה עם אוֹלי ומקס, השכיבה אותם על המיטה, הורידה שני חיתולים נקיים מהחבל המתוח מעל והתחילה להחליף להם. היא חייכה ונשקה לפניהם של הבנים וצחקה כשהם המו וגרגרו.

"אתם התינוקות הכי טובים בעולם וגם הכי יפים," היא גרגרה אליהם. "אתם רעבים? Ja? אחותכם מכינה לכם ארוחת ערב."

פִּיה מעכה את תפוחי האדמה בקערית וריככה אותם עם מעט מרק. בעין אחת הציצה באמה. אולי הדאגה שלה היתה מוטעית. מכל מקום, היא מתנהגת רגיל עכשיו. הפחד חלחל החוצה מהחזה של פִּיה, ותחושת הקלה ריפתה את כתפיה.

מוּטי הרימה את אולי, נשקה על לחיו והחזירה אותו אל המזרן. היא עמדה להרים את מקס אבל היססה, הרימה יד אל ראשה והתיישבה בכבדות בקצה המיטה. כתמים אדומים פרחו על פניה החיוורים.

פִּיה הניחה את קערית המרק ומיהרה אליה. "מה יש, מוּטי?"

מוּטי עצמה את עיניה ונאנקה. "אני לא יודעת," היא אמרה. "אני... אני מרגישה קצת סחרחורת."

בהלה לפתה שוב את לבה של פִּיה והתחבטה בבית החזה שלה כמו כנפי אבן. "אני הולכת לחפש רופא."

"Nein," אמרה מוּטי. "את לא הולכת. זה מסוכן."

"אבל מה יהיה אם..." פִּיה היססה, היא השתדלה למנוע מקולה לרעוד. "את נעשית חולה?"

"אני בסדר. אני לא משתעלת ולא חמה מדי, אני רק עייפה. חוץ מזה, אין לנו כסף לרופא. ובשום מקרה הם לא רוצים לעזור לגרמנים."

"יש בבניין עוד מישהו כמו גברת שמידט? מישהו שידע מה לעשות?"

"לא. לשכנים שלנו יש צרות משלהם כרגע. אני צריכה רק לישון. זאת התרופה הכי טובה." היא קמה מהמיטה. "את מוכנה לטפל בבנים כמה שעות, ואני אשכב בחדר שינה?"

"כן, בטח. ואני אביא לך מרק."

מוּטי הנהנה ופסעה לאטה אל חדר השינה. פִּיה עשתה כל מאמץ להישאר רגועה והלכה בעקבותיה. מאז זכרה את עצמה אמה לא התלוננה מעולם שהיא מרגישה לא טוב, אפילו לא אחרי לידת התאומים, כשגברת שמידט הורתה לה להישאר שבועיים במיטה. גם לא כשהיה לה כאב ראש נורא שנמשך שבועות, וגם לא כששברה את הבוהן ברגל. מוּטי תמיד עשתה הכול בשקט וכמיטב יכולתה. היא אף פעם לא נואשה ואף פעם לא נכנעה. ועכשיו פִּיה שמעה אותה אומרת שהיא מרגישה לא טוב, ושטף של אימה חלף בעצמותיה. מוּטי ישבה על קצה המיטה, ופִּיה כרעה על הרצפה ופתחה את כפתורי נעליה וחלצה אותן.

"Danke." מוּטי נשכבה על גבה והניחה ראש על הכרית. פִּיה כיסתה אותה בשמיכה ושאלה את עצמה מה עוד עליה לעשות.

בחדר הסמוך החלו אוֹלי ומקס לבכות.

"Bitte, תאכילי את הבנים ותני לי לנוח," אמרה אמה וגירשה אותה ביד אחת. "אני ארגיש הרבה יותר טוב כשאתעורר."

"את מבטיחה לקרוא לי אם תצטרכי משהו?"

"Ja, לכי כבר."

פִּיה עמדה לצאת מהחדר אבל עצרה ליד הדלת ופנתה לאחור. "ותגידי לי אם תתחילי להרגיש יותר רע?"

"Ja, ja," אמרה מוּטי. היא הצמידה את גב ידה הבהיר למצחה ועצמה את עיניה.

"מבטיחה?"

"Ja, פִּיה."

בחרדה גוברת יצאה פִּיה מהחדר וסגרה את הדלת. היא קיוותה שמוּטי צודקת, שהיא רק עבדה קשה מדי והתעייפה. זה היה הגיוני, כי התאומים התעוררו כמה פעמים בלילה לינוק ומיעטו לישון במשך היום. ובכל זאת, לא יכלה פִּיה להתגבר על הפחד מפני הרע מכול. היא התפללה שהיא טועה.

היא האכילה את מקס ואת אולי בתפוחי אדמה מרוככים במרק והניחה אותם על שמיכה על הרצפה עם הרעשנים. אחר כך מילאה קערית במרק ופתחה לאט את דלת חדר השינה כדי לא להרעיש. פלח של אור חלש נפל על פניה החיוורים של מוּטי. היא שוב ישנה שינה עמוקה, ופיה היה פעור.

"מוּטי?" אמרה פִּיה בשקט. "הבאתי לך מרק." היא התקרבה אל המיטה והביטה באמה. "מוּטי?"

מוּטי לא מצמצה ולא זעה. פִּיה התלבטה אם להעיר אותה, אבל החליטה להניח לה לישון. הדקות המעטות שהצליחה לישון קודם לא הספיקו כנראה. היא זקוקה ללילה שלם של שינה ללא הפרעות, ואולי בבוקר תחזור לעצמה. פִּיה יצאה מהחדר וסגרה בשקט את הדלת, לקחה את המרק לשולחן והתיישבה. הבנים ששכבו על השמיכה על הרצפה, הביטו בה כשאכלה, צחקו וגרגרו ושלחו ידיים זה לידיו ולפניו של זה. הלילה היא תטפל בהם. היא תערבב צנצנת של אוכל לתינוקות מלינס עם מים ותאכיל אותם, כדי שאמא לא תצטרך לקום להיניק. הם לא רגילים לשתות מבקבוקים, אבל אם יהיו רעבים, ידעו מה לעשות.

אחרי שסיימה את המרק קמה, נעמדה על ברכיה על המיטה ופתחה את החלון. בזריזות הורידה את הבגדים מהחבל וערמה אותם לידה. הגופיות וכותנות הלילה היו עדיין לחות מהאוויר הסתווי, אבל היא תתלה אותן שוב בפנים כשיהיה לה זמן. אחרי שכל הכביסה ירדה מהחבל היא חזרה וסגרה את החלון וערמה את הכביסה על כיסאות המטבח, הוציאה את ספר המתמטיקה מתחת למיטה ותלשה את הדף הראשון, שהיה ריק, חוץ מהשם והזכויות. קרוב לוודאי שהיא תיענש בגלל השחתת ספר הלימוד, אבל לא היה כל נייר אחר בבית, וזאת היתה שעת חירום. היא מצאה עיפרון, חזרה והתיישבה ליד השולחן וכתבה לפין.

הכול בסדר? מה קרה לאחיך? יכול להיות שמוּטי חלתה ואני לא יודעת מה לעשות. אין לי תרופות וגם לא ויסקי. היא אמרה לי לא לצאת מהבית לחפש רופא, ובכל מקרה, אני גם לא רוצה. בבקשה תעזור לי. אני מפחדת.

היא קיפלה את הנייר, הזדחלה שוב על המיטה, פתחה חלקית את החלון ושיגרה את הפתק שהצמידה באטב כביסה אל מעבר לסמטה. הגלגלת חרקה, והחבל זינק ונעצר, זינק ונעצר, עד שהפתק הגיע לבסוף אל אדן החלון של פין, מבחוץ. היא חששה אפילו למצמץ בזמן שצפתה בחלון לראות אם הוא מושיט יד ולוקח את הפתק, אבל איש לא ניגש אל החלון הפתוח ולא הסתכל החוצה. היא העיפה מבט לאחור באחיה ששכבו בנחת ושיחקו על השמיכה, פתחה את החלון והתכופפה החוצה עד כמה שהעזה. היא התפללה שמוּטי לא תשמע אותה וצעקה, "פין!"

אין תשובה.

"הֵי, פין, אתה שם? זאת אני, פִּיה!"

עדיין אין תשובה.

היא הורידה את החלון והסתכלה עוד כמה דקות, אבל איש לא בא לחלון. היא השקיפה על הרובע החמישי, שהשתררה בו דממה מבהילה, ומערבולת צוננת של בדידות החלה להסתחרר בלבה. השמש להבה באופק הרחוק והטילה אור צהוב על הערב הסתווי הקריר, מזג אוויר מושלם לטיול רגלי נמרץ או למשחק סטיקבול ערני. אבל הילדים לא שיחקו בסמטה מתחת. עגלות משלוחים לא הרעישו על אבני הרחוב, נשים לא ריכלו על מדרגות החזית ולא קראו לילדים מחלונות פתוחים. משב של פחד ירד עליה. היתה לה הרגשה שקץ העולם הגיע.

בשעה שמוּטי ישנה, ופיה טיפלה באחיה, השתלטה חרדה על העיר. מנהל בית החולים הכללי של פילדלפיה התחנן למתנדבות שיבואו להקל על האחיות שנפלו מהרגליים מעומס עבודה. רופאים ואחיות החלו למות, שלושה ביום אחד, שניים ביום אחר, ארבעה למחרת. לקברנים נגמר המלאי של נוזל חניטה ושל ארונות קבורה, ושוטרים במסכות הוצבו לשמירה על הארונות שנותרו. חופרי הקברים היו חולים, או גבו מחירים מופרזים, או סירבו לקבור קורבנות שפעת. מנהל בית המעצר העירוני הציע לאסירים לעזור בחפירת קברים, אבל חזר בו מההצעה כי לא היו סוהרים בריאים שישגיחו עליהם. שלושים ושלושה שוטרים מתו. תושבי פילדלפיה החלו ללחוש את המילה מגפה.

בינתיים לגלג העיתון "פילדלפיה אינקוַויֶרֶר" על סגירת מוסדות הציבור:

מה הרשויות מנסות לעשות? להבהיל עד מוות את הציבור? מה מרוויחים מזה שסוגרים כנסיות ואולמות מאוּוררים, אבל מאפשרים לאנשים להצטופף בחשמליות? מה אם כן יש לעשות כדי למנוע בהלה וחרדה? לחיות חיים רגועים. לא לדבר על השפעת. הדאגה מיותרת. לדבר על דברים עליזים במקום על מחלה.

לפִּיה התברר שקשה יותר מכפי שחשבה לשכנע את התאומים לשתות תחליף חלב מבקבוק. אחרי ההאכלה הראשונה היו שלושתם מותשים. כשנרדמו אחיה סוף־סוף לשינה טרופה על מיטתה, השעה היתה אחרי חצות. היא ירדה בזהירות ובשקט מהמזרן והציצה אל חדר השינה החשוך. הפתיע אותה שאמה לא שמעה את אחיה כשבכו במורת רוח. מוּטי עדיין היתה שקועה בתרדמה עמוקה, ונשימתה נשמעה כמו רעש של שיוף עץ בנייר זכוכית. פִּיה נכנס על אצבעותיה לחדר, עמדה ליד המיטה ובאצבעות רועדות מיששה את מצחה של אמה. בו־ברגע שנגעה ידה בעורה הלח של מוּטי, ניצת חום בפניה ובצווארה, ומשקולת בלתי נראית העיקה על לבה. היא משכה את ידה, והתחושות המפחידות נעלמו. דמעות מילאו את עיניה של פִּיה. לא. מוּטי לא יכולה להיות חולה. אסור לה.

היא פנתה אל השידה, פתחה בשקט את המגירה התחתונה, הוציאה סוודר, הניחה אותו על החזה והכתפיים של אמה ואז משכה את הסוודר והשמיכה עד מתחת לסנטרה. היא לא ידעה מה עוד היא יכולה לעשות.

בחילה של פחד תקפה אותה, והיא יצאה בשקט מהחדר וסגרה את הדלת. המחשבה לצאת מהדירה המגוננת אל העיר באמצע הלילה כדי לחפש רופא, בלי להכיר אף אדם שיכול לעזור, הפחידה אותה עד מוות. ומי יטפל בתינוקות כשהיא לא תהיה? יכול להיות שמוּטי חולה מדי ולא תוכל לטפל בהם. ובכל מקרה מוטב כנראה שהבנים לא יהיו לידה.

ההססנות שיתקה אותה, והיא נשכבה במיטתה לצד שני הפעוטות החמימים, שחצצו בינה ובין הקיר. היא חייבת לארגן את מחשבותיה ולגייס אומץ. בעוד כמה שעות תזרח השמש, ואז תוכל לבקש משכנה להשגיח על התאומים. מוּטי תמיד אמרה שהכול נראה מפחיד פחות באור. פִּיה קיוותה שזה נכון, כי כרגע היתה נפחדת עד מוות. היא ידעה שלא תצליח להירדם וניסתה להגות תוכנית.

כשהחלומות הקדחתניים של פִּיה הסתיימו, היא פקחה עיניים, הרגישה שהיא מבולבלת וניסתה להיזכר איזה יום היום. אור אפרפר מרתיע הסתנן מתחת לווילונות השקים. היא הפנתה את ראשה והביטה למעלה. כתם מים משונן צבע את טפט התקרה האפור כמו אגם צהוב קטן והזכיר לה את פכפוך המים באביב ליד סוללות סיגי הפחם בהייזלטון. ואז נזכרה — בתי הספר והכנסיות וכל המבנים הציבוריים נסגרו. ויכול להיות שמוּטי חולה בשפעת. התאומים עדיין שכבו בינה ובין הקיר. היא התרוממה בבת אחת וכמעט נפלה מהמיטה, ואז מצמצה והסתכלה סביבה וניסתה להבין כמה זמן ישנה. היא התרוממה על הברכיים והסיטה את הווילונות.

שחר.

והפתק שלה לפין עדיין היה תלוי על חבל הכביסה.

אוֹלי פנה לעברה, בעט והחל לייבב. גם מקס החל להתעורר. פִּיה לקחה את אולי ונדנדה אותו על ירכיה בלי להתיק את מבטה מהחלון של פין.

"ששש, אוֹלי קָטָני," היא טפחה על גבו. "הכול יהיה בסדר."

היא המשיכה להביט בחלון של פין עוד כמה שניות. איש לא זע מעבר לשמשה. אולי לקחו את אחיו לבית חולים? ואולי כולם חלו? אוֹלי התחיל לייבב, פניו האדימו וידיו הקטנות היו מאוגרפות.

"אני יודעת," אמרה לו. "אתה רוצה את אמא. נמאס לך ממני?" פִּיה ירדה מהמיטה, הצמידה את לחיו אל לחיה ופנתה אל חדר השינה. "בסדר, בסדר. אני לוקחת אותך למוּטי שלך." היא עצרה והעיפה מבט במקס. "תישאר שם, ילד טוב. אני כבר חוזרת."

מקס המנומנם עדיין מצמץ וחייך אליה, ואילו אוֹלי צווח באוזנה בקול רם שהיה מעיר את השכנים בדירה הסמוכה. היא הפנתה שוב את מבטה לכיוון חדר השינה, ופרץ הולך וגובר של פחד זרם בגופה וכאב בחזה שלה. לא יכול להיות שמוּטי לא שומעת את הבכי של אולי. למה היא לא יוצאת לראות מה קרה?

פִּיה נקשה קלות על הדלת. "מוּטי? קמת?"

אין תשובה.

"מוּטי?"

פִּיה פתחה את הדלת ונכנסה לאט ובעיניים מושפלות, למקרה שאמה מתלבשת. "סליחה שאני מעירה אותך, אבל אוֹלי רעב. לא מזמן האכלתי אותו במלינס, אבל..." ואז הרימה את מבטה והתאבנה.

מוּטי שכבה על צדה במיטה, אצבעותיה היו מעוקלות כטפרים וקפואות ליד צווארה, פיהָ היה פעור כאילו באמצע צעקה. נוזל צמיגי, אדום־שחור, טפטף מאפה ומפיה ומעיניה, וצבע עורה היה כשל חבורה. ריח נחושת של דם חמים מילא את האוויר הדחוס.

"מוּטי?" הצליחה פִּיה לומר.

אין תגובה.

"מוּטי?"

המציאות הפתאומית והמחרידה הלמה בפִּיה. רגליה כשלו, והיא התכופפה ולעלעה וכמעט הפילה את אוֹלי. היא נאחזה בברזל בצד הרגליים כדי להישאר זקופה. היה לה נדמה שהרצפה מתנודדת תחתיה.

הצווחות הרמות של אוֹלי מילאו את החדר.

פִּיה צנחה על הברכיים. פעימות לבה הלמו באוזניה. לא. לא יכול להיות שזה קורה. לא יכול להיות. היא נתקפה סחרחורת וקוצר נשימה אבל התקדמה לצד המיטה. היא הרגישה את רצפת העץ משפשפת את ברכיה החשופות, וזרועותיה התקשו להמשיך להחזיק באחיה הפעוט.

"מוּטי," היא צעקה. "קומי! את לא יכולה לעזוב אותנו! את לא יכולה!" היא עצרה את הנשימה והושיטה אצבעות רועדות, כביכול נגיעה אחת עלולה לנפץ את אמה כאילו היא זכוכית. "מוּטי, תתעוררי!" אצבעותיה התחככו בשרוול הסוודר של מוּטי, והיא נסוגה, וקיבתה התהפכה. פִּיה לא היתה צריכה לגעת באמה כדי לדעת שמשהו נורא קרה. היא לא רצתה לגעת בה ולהרגיש מוות. היא אחזה בצדו של המזרן הלח, קמה לעמידה, הניחה יד על כתפה של מוּטי וטלטלה אותה. גופה של מוּטי היטלטל הלוך ושוב כמו בובה בגודל אדם המונחת על מדף.

צווחה נוצרה בגרונה של פִּיה, אבל היא חשקה שיניים נגדה. היא שוב נפלה על הברכיים, ואוֹלי החליק לרצפה כי זרועותיה היו חלשות מכדי להחזיק בו. הוא שכב על גבו, פניו היה אדומים, ובכיו התחזק. בחדר השני החל גם מקס לייבב. פִּיה טמנה את פניה בידיה ועצמה בכוח את עיניה בתקווה שמראה אמה המתה ייעלם כשתפקח אותן. זה לא יכול להיות! זה לא יכול להיות! מוּטי לא מתה. לא!

היא הניחה את ידיה על הרצפה כדי לא לקרוס ופקחה את עיניה. אמה עדיין שכבה על המיטה, עדיין מכוסה בדם. פִּיה נאנקה ונפלה לרצפה, רגליה וידיה רעדו בחוסר שליטה, נשימתה בקעה בהתנשפויות קצרות ושטחיות. יפחות פראיות בקעו מגרונה בזו אחר זו לפני שהספיקה לשאוף אוויר דרך הפה. כל יללה סחטה את הכוח מגופה. אולי צווח לידה בלי לדעת שאמו מתה, ושחייו השתנו לעד. הוא הושיט יד אל זרועה של פִּיה ואחז בשרוולה באגרופו הקטן. פִּיה הרימה אותו והצמידה אותו לחזה שלה. כתפיה היו אחוזות עווית, ובמוחה זעקה באימה ובצער.

יותר מהכול רצתה לאבד את ההכרה, להתעלף ולהימלט אל האַין, שבו כאב ופחד לא יגיעו אליה. אבל היא מוכרחה לטפל בבנים. היא מוכרחה לחזור לחדר השני ולקחת את מקס, שבכיו התחזק בינתיים. כשבטחה בעצמה שתוכל לעמוד, היא התרוממה בהדרגה על הרגליים, חיבקה את אולי ויצאה למטבח. פִּיה הרימה את מקס אל ירכה השנייה ולקחה את אחיה בחזרה לחדר השינה על רגליים רועדות והחליקה למטה לאורך הקיר שממול למיטה. היא היתה מסוחררת וקצרת נשימה. היתה לה הרגשה שגופה עומד להידלק כמו חומר בעירה, שעצביה חשופים ויורים ניצוצות ועומדים להצית להבה בכל רגע. מחשבות התרוצצו במוחה וקרביה התערבלו מצער ומאימה ומתדהמה לאין שיעור. איך זה יכול להיות שמוּטי מתה? מתה? מוּטי אפילו לא הצטננה אף פעם. איך היא יכלה להידבק בשפעת? היא הקפידה על רגליים יבשות. היא דאגה שיהיה לה חם. היא אפילו אכלה קוביות סוכר טבולות בנפט.

פִּיה לטשה את מבטה באמה, וקבס עלה בגרונה. התינוקות צווחו בזרועותיה. מה היא והתאומים יעשו בלעדיה? מי יטפל בהם עכשיו? פִּיה התייפחה עם אחיה ונאבקה בדחף לצווח ולהקיא. אזיק שחור של צער התהדק סביב לבה השבור וננעל בנקישה מחליאה ואיומה.

1 קראו לאנשים לחסוך דלק ולא לנסוע בימי ראשון.