ציידת הלילה 3: בקצה הלילה

 1

האיש חייך, ואני הנחתי למבטי להתעכב על תווי פניו. עיניים יפות ותכולות. צבען הזכיר לי עיניים של האסקי סיבירי, אלא שהגבר שישב לידי לא היה חיה. הוא גם לא היה בן אנוש, כמובן.

"אני חייבת ללכת עכשיו, ניק," אמרתי. "תודה על המשקאות."

הוא ליטף את זרועי. "שְתי עוד אחד. תני לי ליהנות עוד קצת מפנייך היפות."

החנקתי נחרת בוז. ממש מחמיא. אם הפנים שלי מצאו חן בעיניו כל כך, למה הוא לא מוריד את העיניים מהמחשוף שלי?

"בסדר גמור. בַּרמן..."

"תני לי לנחש." הקול הרם הגיע מצידו השני של הבר. פנים לא מוכרות חייכו אליי. "ג'ין וטוניק, נכון, מלאכית המוות?"

חרא.

ניק קפא. ואז עשה מה שחששתי שיעשה — הוא ברח.

"קוד אדום!" נבחתי, וזינקתי אחרי הדמות הנמלטת. גברים בבגדים שחורים חמושים בכבדות שעטו לתוך הבר, דוחפים הצידה את הלקוחות שעמדו בדרכם.

ניק השליך עליי אנשים בזמן שרדפתי אחריו. אנשים צורחים ומנופפים בגפיהם הוטחו בי מקשים על ניסיונותיי לתפוס אותם ולנעוץ סכין כסף בליבו של ניק. אחד הסכינים שלי ננעץ בחזהו, אבל פגע רחוק מדיי מהלב. ובכל זאת, לא יכולתי פשוט להניח לאנשים האלה להיות מושלכים לרצפה כמו זבל. אולי ניק חשב שהם זבל. אני לא.

הצוות שלי התפרש ואבטח את כל היציאות, תוך כדי ניסיון לקבץ את הלקוחות הנותרים ולהזיז אותם מדרכנו.

ניק הגיע לקצהו המרוחק של הבר, מביט סביבו בעיניים מתרוצצות מאימה. התקרבתי אליו עם סכיני הכסף שלי, ואנשיי כיוונו אליו את אקדחי הדֶזֵרְט אִיגֵל שלהם.

"אתה מכותר," אמרתי את המובן מאליו. "אל תעצבן אותי; אני כבר לא אהיה כל כך יפה בעיניך כשאתעצבן. עזוב את הבחורות."

הוא לפת שתיים מהן, יד אחת על כל צוואר פגיע. כשראיתי את האימה בעיניהן, התלקח זעמי. רק פחדנים מסתתרים מאחורי בני ערובה. או רוצחים, כמו ניק.

"אם אני הולך — הן נשארות בחיים, מלאכית המוות," סינן ניק בלי שמץ מהנימה הרומנטית שנשמעה קודם לכן בקולו. "הייתי צריך לדעת. העור שלך מושלם מכדי להיות אנושי, גם אם הלב שלך פועם והעיניים שלך לא אפורות."

"עדשות מגע צבעוניות. הקידמה היא בת זונה."

עיני התכלת הקרות כקרח של ניק החלו לזהור בירוק ערפדי, והניבים שלו החליקו החוצה.

"זה היה בטעות," הוא צעק. "לא התכוונתי להרוג אותה, פשוט מצצתי יותר מדיי."

בטעות? הוא בטח צוחק עליי. "הדופק שלה שהתחיל להאט היה אמור להזהיר אותך," עניתי. "אל תמכור לי את הקשקושים האלה של 'בטעות', אני חיה עם ערפד, ותקלה כזאת לא קרתה לו אפילו פעם אחת."

ניק החוויר אפילו יותר — אם זה בכלל אפשרי — "ואם את כאן..."

"נכון, ידידי."

המבטא היה בריטי, והנימה קטלנית. גלי עוצמה בלתי נראים חלפו על גבי, כשאנשי הצוות שלי פינו את הדרך לבונז, הערפד שעליו סמכתי — ואותו אהבתי — יותר מכולם.

מבטו של ניק לא זע, ולכך קיוויתי. לא, הוא לא התיק את מבטו ממני בשעה ששלף לפתע את הסכין שלי מגופו ודקר את אחת הנערות בחזהּ.

השתנקתי ותפסתי אותה מתוך אינסטינקט, כשניק השליך אותה לעברי.

"תציל אותה!" צרחתי לבונז, שבמקום זאת זינק על ניק. עם פצע כזה נותרו לה רק כמה שניות לחיות — אם בונז לא ירפא אותה.

הספקתי לשמוע את בונז מסנן קללה, לפני שזנח את ניק כדי לכרוע על ברכיו ליד הצעירה. זינקתי בעקבות ניק, פולטת כמה קללות משלי. נשמעו יריות אקדח בודדות; יתר הלקוחות בבר ניסו עדיין להגיע לדלתות, וניק עדיין החזיק בנערה השנייה כמגן; משום כך הצוות שלי לא יכול היה פשוט לפתוח באש. ניק ידע זאת — וגם אני.

ניק זינק מעל ראשי האורחים בעוצמה שקראה תיגר על כוח המשיכה, מיידה את הבחורה לעבר אחד מאנשי הצוות שלי כאילו היתה כלי נשק. החייל שעמד קרוב מאוד נפל חסר אונים לאחור, כשהבחורה עליו, שנייה לפני שניק נחת ארצה ושלף את האקדח שלו.

יידיתי שלושה סכינים נוספים, אך בגלל כל האנשים הנדחקים סביבי פספסתי את המטרה. ניק פלט צווחה, כשהסכינים חתכו בגבו, בלי לפגוע בלב. ואז הסתובב וירה עליי.

היה לי שבריר שנייה כדי להבין שאם אתכופף, הכדורים האלה יפגעו באנשים סביבי במקום בי. האנשים האלה לא היו חצי־ערפדים כמוני; יש להניח שזה יהרוג אותם. אז התכוננתי לגרוע מכול... וכהרף עין מישהו סובב אותי לאחור, וראשי הוצמד לחזה של בונז. שלוש טלטלות עזות הרעידו את גופו הצמוד אליי. הקליעים שהיו מיועדים אליי.

בונז הרפה ממני, הסתובב במהירות ועף לצידו השני של הבר לעבר ניק, שניסה ללכוד בן ערובה נוסף. הוא לא הספיק. בונז נחת ישר עליו בעוצמה כזו שהטיחה את שניהם בקיר וריסקה אותו. רצתי, מדלגת מעל האנשים, והספקתי לראות את בונז מסובב את הסכין שלו בחזהו של ניק.

נרגעתי. מבחינתו של ניק — וגם של כל ערפד אחר — סכין מכסף בלב, פירושו שהסרט שלו נגמר.

ליתר ביטחון סובב בונז את הסכין סיבוב אחד אחרון, ואז שלף את הלהב, עיניו בורקות מעליי.

"את מדממת," אמר בפנים מודאגות.

נגעתי בלחיי, במקום שבו חגורה, נעל של מישהו או מה שזה לא יהיה פגעו בי קודם, כשניק השתמש באנשים כבפסי האטה כדי לבלום אותי.

"אתה חטפת יריות, ומה שמדאיג אותך זו השריטה שלי?"

בונז התקרב אליי, נוגע בפניי. "אני מחלים מיד, מותק. את לא."

ידעתי שהוא צודק, ובכל זאת לא יכולתי להתאפק ומיששתי את גבו כדי לוודא שהעור שלו חלק ושבשרו לא קרוע מקליעי האקדח.

"אם כבר מדברים על זה, יש כאן עשרות פצועים שצריך לרפא. תוכל לטפל בשריטה שלי אחר כך."

בונז התעלם מדבריי, העביר את אגודלו על אחד מניביו, ואז הניח אותו, עם החתך שנוצר בו, קודם כול על לחיי ואחר כך על פי.

"את תמיד ראשונה בסדר העדיפויות שלי, חתלתולה."

איש חוץ ממנו לא כינה אותי בשם הזה. אמא שלי קראה לי קאת'רין. אנשי הצוות שלי קראו לי קאת. בעולם האל־מתים שמי היה 'מלאכית המוות האדומה'.

ליקקתי את הדם, כי ידעתי שאין טעם להתווכח איתו. והרי גם אני הרגשתי בדיוק אותו דבר כלפי בונז.

"בסדר," אמרתי אחרי שהצריבה בלחיי שככה. "בוא נגמור עם זה."

הבחורה שניק זרק על אחד מאנשיי שכבה לא הרחק ממני. בונז סקר אותה במבט חטוף, ראה שהיא לא פצועה, והמשיך הלאה.

"האיש הזה... הוא לא..." היא התחילה לקשקש, כשראתה את הניבים שלו ואת עיניו הזוהרות בירוק.

טפחתי על כתפה. "אל תדאגי. בעוד עשר דקות לא תזכרי כלום."

"אב-אבל מה..."

התעלמתי מיתר דבריה המגומגמים והתחלתי לבדוק את שאר האנשים. נראה כי איש לא נהרג, תודה לאל, חוץ מניק. בונז ריפא את הבחורה השנייה שנלקחה כבת ערובה. מה שנותר עכשיו על החזה שלה היה כתם דם וקרע בחולצתה, במקום שבו ננעץ בה הסכין שלי. היה לנו מזל.

"דו"ח נזקים?" שאלתי את קוּפֶּר, שכרע על ברכיו מעל אחד הלקוחות שנזרק עליי.

"לא נורא, המפקדת. הרבה עצמות שבורות, שריטות, חבורות, הדברים הרגילים."

הבטתי בבונז, שפילס את דרכו בין הפצועים ואילץ את אלה בהם שהיו במצב קשה לשתות כמה טיפות מדמו. שום תרופה לא היתה יעילה כמו דם ערפדים.

"עוד קוד אדום, קֶרידֶה,"1 ציין חואן, אחד מראשי הצוותים שלי. הוא הצביע על הערפד בעל הפה הגדול בצידו השני של הבר, שהיה לפות בזרועותיו של דייב, ראש הצוות הנוסף. דייב היה גו'ל, כלומר היתה לו יכולת להחזיק בערפד המתפתל כדי להיחלץ בלי להרפות ממנו. איש מבני האנוש בצוות שלי לא היה מצליח לעשות זאת.

הנהנתי. "למרבה הצער."

חואן נאנח. "זאת הפעם השלישית ברציפות. לא קל להסוות אותך, גם אם העיניים וצבע השיער שלך שונים."

הוא לא חידש לי כלום. לכדתי את מבטו של בונז, ופניו כמעט צרחו אמרתי לך.

בחודשים האחרונים המצב באמת נהיה יותר מסוכן. יותר מדיי אנשים בעולם האל־מתים ידעו, כי בת אנוש שחציה ערפד צדה אותם, והם ידעו מה לחפש.

נעצתי מבט רושף בערפד השבוי. "תודה שחשפת את סיפור הכיסוי שלי."

"רק רציתי להזמין אותך למשקה," ירק הערפד. "אפילו לא הייתי בטוח שזו את, אבל העור שלך... הוא נראה מושלם מכדי להיות אנושי, למרות שאת נושמת. ויש לך שיער ג'ינג'י, ראיתי את זה כשהרמת את היד. הצל של השיער שם לא היה בלונדיני."

הנפתי את זרועי כלא מאמינה, בוחנת בעיון את בית שחיי המגולח. שום דבר כבר לא יוכל להפתיע אותי.

גם דייב התבונן בתשומת לב בבית השחי שלי. "הוא צודק. אבל מי היה מאמין שאנשים יבדקו את בית השחי שלך?"

מי באמת? מתוסכלת, העברתי את ידי בשערי הבלונדיני הצבוע. לא נשארו עוד צבעי שיער שלא ניסיתי. צבעתי לשחור וגם לחום כדי לנסות להטעות את האנשים שסימנתי כמטרות, ובנוסף שמתי עדשות מגע בשלל צבעים; אבל לאחרונה זה לא הועיל.

"חואן, תחזיק את אלה," אמרתי, והושטתי לו את הסכינים שלי. אחרי כמה מצמוצי עיניים הוצאתי את עדשות המגע החומות. אהה, איזו הקלה! הן הציקו לי כל הלילה.

"תני לי לראות אותן," ביקש לפתע הערפד. "שמעתי על זה, אבל את יכולה להראות לי?"

דייב הידק את לפיתתו בו. "היא לא יצור במופע קרקס."

"לא?" נאנחתי, ואחר כך הנחתי לעיניי להתלקח ולזהור.

האור שניצת בהן עתה זהר כמו שני פנסי מכונית ירקרקים, בדיוק כמו עיני כל הערפדים. עדות שלא הותירה כל מקום לספק לגבי דמי המעורב.

"אוקיי, תתחיל לדבר. ספר לי למה לא כדאי לי להרוג אותך."

"קוראים לי אֶרני. אני מהשושלת של טוּ־צֶ'יין. טו־צ'יין הוא חבר של בונז, אז את פשוט לא יכולה להרוג אותי."

"עם חברים כמוך מי צריך אויבים?" אמר בונז בטון קטלני, בעודו מתקרב אליי כמו בריחוף, לאחר שסיים לרפא את בני האנוש הפצועים ולהטמיע בראשיהם זיכרונות חדשים בעזרת שליטה ערפדית במחשבות.

"באותה מידה היית יכול לסמן לה מטרה ארורה על המצח כשצווחת את השם שלה," המשיך בונז. "רק משום כך הייתי צריך לתלוש לך את הביצים ולהאכיל אותך בהן."

יש אנשים, שבשבילם זהו רק מטבע לשון. אבל לא בשביל בונז. הוא מעולם לא שיקר. וארני שמע, ככל הנראה, על המוניטין שיצאו לו. לכן שיכל את רגליו.

"בבקשה, אל תעשה את זה." עכשיו הוא עבר ממשא ומתן לתחינה של ממש. "לא התכוונתי לפגוע בה, אני נשבע בקין."

"טוב." אמר בונז בנימה צוננת. "אבל תזדקק לעזרתו של משהו גדול יותר מבורא הערפדים אם אתה משקר. חתלתולה, הייתי רוצה לארוז אותו ולקחת אותו בחזרה למתחם, עד שאוודא שהוא באמת אחד מאנשי שושלת טו־צ'יין."

בונז פנה אליי בלשון בקשה, כיוון שבכל הקשור לעבודה אני ניהלתי את העניינים. אלא שבכל הנוגע לענייני ערפדים בונז היה בעל וותק רב ממני בכמה מאות שנים.

"בסדר. אבל הוא לא יאהב את הקפסולה."

בונז פלט צחקוק קל ומפחיד. הוא ידע מניסיונו האישי כמה לא נעימה חווית הנסיעה בכלי התחבורה הערפדי שלנו.

"אם הוא משקר, זאת תהיה הדאגה הכי קטנה שלו."

קופר ניגש אלינו. "המפקדת, הקפסולה מוכנה ומזומנה."

"קשור אותו בתוכה. בוא נסגור את הזירה הזאת מהר ככל האפשר."

הסגן שלי, טייט בראדלי, נכנס לתוך המועדון. מבטו הכחול־כהה סקר את המקום, מחפש אותי.

"קאת, זאת הפעם השלישית שמזהים אותך."

כאילו שלא ידעתי. "נצטרך פשוט לחשוב על תחפושת טובה יותר, ומהר, לפני המשימה בשבוע הבא."

טייט לא הניח לטון הדיבור שלי להרתיע אותו. "כל הסיכונים האלה שאת לוקחת יהרגו אותך בסוף. מתישהו מישהו יזהה אותך ופשוט ישלוף אקדח מזוין במקום להזמין אותך למשקה. זה הולך ונהיה יותר ויותר מסוכן, אפילו בסטנדרטים שלך."

"אל תגיד לי מה לעשות, טייט. אני המפקדת, אז אל תתחיל להתנהג אליי כמו איזה אבא־דוב."

"את יודעת שהרגשות שלי כלפייך הם לא אבהיים."

לפני שהספקתי למצמץ, בונז תפס את טייט בגרונו והניף אותו עד שרגליו התנודדו כמה סנטימטרים מעל הרצפה. ההערה של טייט עצבנה אותי כל כך, שנדרש לי רגע לומר לבונז להוריד אותו ארצה.

לולא הכרתי את טייט כבר כמה שנים, הייתי חונקת אותו בעצמי בגלל האופן שבו המשיך להתגרות בבונז בקשר אליי.

במקום לבעוט או להיאבק בו הצליח טייט לחלץ העוויה שהזכירה חיוך.

"מה תעשה לי, שומר־קברים?" העווה את קולו. "תהרוג אותי?"

"תוריד אותו, בונז. יש לנו בעיות גדולות יותר מהגישה שלו." המשכתי. "אנחנו צריכים לסיים כאן, לבדוק את אילן היוחסין של ארני, למסור את הדו"ח שלנו לדון ואחר כך לחזור הביתה. קדימה, הלילה כבר לא צעיר."

"יום אחד אתה תעלה לי על העצבים יותר מדיי," נהם בונז, ושמט את טייט ארצה.

נתתי בטייט מבט אזהרה. גם אני חששתי מכך. טייט היה חבר שלי והיה לי אכפת ממנו, אבל הרגשות שלו כלפיי היו מסוג אחר לגמרי. והעובדה שלאחרונה הוא נראה נחוש להפגין את רגשותיו במיוחד כשבונז היה בסביבה, לא תרמה כלל לשיפור הרגשתי.

זה היה כמו לנופף בדגל אדום מול שור זועם. ערפדים אינם ידועים בנטייתם האצילית לחלוק. עד כה הצלחתי למנוע התלקחות של ממש ביניהם, אבל ידעתי שאם אי פעם טייט יגרום לבונז לאבד באמת את עשתונותיו, הוא לא יזכה לחיות כדי להתחרט על כך.

"הסנטור תומפסון יהיה מרוצה לשמוע שרוצח בתו בא על עונשו," אמר אחר כך הדוד והבוס שלי, דון ויליאמס, כשכולנו ישבנו במשרדו. "קאת, שמעתי שזיהו אותך שוב. זאת הפעם השלישית."

"יש לי רעיון," הצעתי. "אולי אתה, טייט וחואן תטפסו על הגג ותכריזו את זה בקולי קולות. אני יודעת שזאת הפעם השלישית המזוינת, דון!"

השפה הגסה שלי לא הרתיעה אותו. דון לא היה נוכח בעשרים ושתיים השנים הראשונות לחיי, אבל הוא מילא מקום מאוד מרכזי בהן בחמש השנים האחרונות. עד לפני כמה חודשים אפילו לא ידעתי שאנחנו קרובי משפחה. דון הסתיר ממני את הקשר המשפחתי שלנו, כיוון שלא רצה שאדע שהוא אחיו של הערפד שאנס־לכאורה את אמא שלי.

"נזדקק לאישה אחרת כדי שתשמש פיתיון," הכריז דון. "את עדיין יכולה להוביל את הצוות, קאת, אבל זה כבר מסוכן מדיי להשתמש בך כפיתיון. אני יודע שבונז מסכים איתי."

זה גרם לי לפלוט נביחת צחוק חדה. בונז אהב שאני מסכנת את חיי על בסיס קבוע בערך באותה מידה שאני אהבתי את אבא שלי.

"ברור שהוא מסכים. הרי בונז ירקוד על הקבר שלך אם אני אתפטר מהעבודה שלי."

בונז הקשית גבה אחת אדישה, בלי לערער על דבריי.

"את פשוט תגרמי לו לשלוף את דון מתחת לאדמה, קאת," אמר דייב בחיוך אירוני.

חייכתי אליו בחזרה. זה מה שבונז עשה לדייב, לאחר שדייב נהרג בתפקיד. לפני כן ידעתי שדם ערפדים הוא סם חיים רב השפעה, אבל לא ידעתי שאם פצוע אנוש לוגם מעט ממנו לפני שהוא מת, אפשר להחזיר אותו או אותה לחיים כגו'ל.

דון השתעל. "יהא אשר יהיה, כולם מסכימים שמסוכן מדיי בשבילך להמשיך לשמש פיתיון. תחשבי על האנשים שהזדמנו למקום במקרה, קאת. בכל פעם שמוכרז קוד אדום, גוברים הסיכויים שהם ייהרגו."

הוא צדק. הלילה היה דוגמה מובהקת לכך. ערפדים וגו'לים הפכו די נואשים כשהצמידו אותם עם הגב לקיר. ואם תוסיפו לכך את העובדה שיצא לי מוניטין של אחת שלא לוקחת שבויים, מה היה להם להפסיד כשהורידו איתם כמה שיותר בני אדם?

"חרא." היתה באמירה הזאת הכרה בתבוסתי. "אבל אין לנו אף אישה בצוות הודות לחוקים השוביניסטיים שלך, דון, ויש לנו עוד משימה בשבוע הבא. אין זמן לגייס חיילת מיומנת, לבשר לה את החדשות הרעות על אודות ערפדים וגו'לים, לאמן אותה להגן על עצמה ואז לגנדר אותה ולהכין אותה למשימה."

שתיקה נפלה אחרי הנאום הזה. דון צבט את הגבה שלו, חואן שרק, ודייב מתח את צווארו ופקק אותו.

"מה עם בלינדה?" הציע טייט.

פערתי את פי בתדהמה. "אבל היא רוצחת."

טייט נאנק. "כן, אבל היא הפגינה ביצועים טובים בתור צעצוע אימונים לאנשים שלנו. והבטחנו לה שאם היא תתנהג יפה, נשחרר אותה אחרי עשר שנים. אם נשלח אותה למשימות, תהיה לנו דרך טובה להעריך אם היא פתחה דף חדש כמו שהיא טוענת."

בונז משך קלות בכתפיו. "זה מסוכן, אבל בלינדה היא ערפדית, ולכן היא די חזקה בשביל העבודה הזאת. נוסף לכך היא יפה ותוכל לשמש פיתיון, וגם לא נצטרך לאמן אותה."

לא אהבתי את בלינדה, ולא רק מפני שהיא ניסתה פעם להרוג אותי. היה גם משהו בעבר שלה עם בונז שלא אהבתי. משהו שקשור למסיבת יום ההולדת שלו, לערפדית נוספת בשם אנט, לשתי בחורות אחרות — ולמעט מאוד דיבורים.

"דון?"

"ננסה את בלינדה בשבוע הבא," אמר דון לבסוף. "אם היא לא תוכל להתמודד עם זה, נמצא מחליפה מתאימה."

שימוש בערפדית כפיתיון ללכוד ערפדים ולהרוג אותם. הרעיון היה מטורף כמעט כמו מה שעשינו עד כה: להשתמש בי, חצי־ערפדית, לאותה מטרה.

"יש דבר נוסף שצריך לדון בו," אמר דון. "כשבונז הצטרף אלינו לפני יותר משלושה חודשים, הצבנו לו תנאים. לא ביקשנו את עזרתו החשובה ביותר למבצע שלנו... עד היום."

התקשחתי, כי ידעתי למה הוא מתכוון. משמאלי הרים בונז גבה משועממת.

"אני לא מתכוון להתחמק מההסכם שלנו, אז נקוב בשמו של האיש שאתה רוצה שאהפוך לערפד."

"אותי."

המילה היחידה יצאה מפיו של טייט. באחת הפניתי את מבטי אליו.

"אבל אתה שונא ערפדים!" התפרצתי. "למה שתרצה להפוך לכזה?"

"אני שונא אותו," הסכים טייט ללא היסוס. "אבל אַת זאת שאמרה, כי האדם הוא המכתיב את אופיו של הערפד, ולא להיפך. וזה אומר שהייתי שונא את בונז גם כשהוא היה בן אנוש."

יפה, חשבתי, עדיין המומה מבקשתו של טייט. טוב לדעת שיש לו ראש פתוח בקשר לאל־מתים. כן, בטח.

בונז סרק במבטו את דון. "אני זקוק לזמן כדי להכין אותו להמרה, ובואו נבהיר מיד דבר אחד." הוא הפנה את מבטו בחזרה לטייט. "זה לא יגרום לה להתאהב בך."

הסבתי את מבטי ממנו. בונז ביטא בקול רם את הדבר שגם אני חששתי מפניו. אלוהים, אני מקווה שהחלטתו של טייט להיות האדם הראשון בצוות שיהפוך לערפד אינה קשורה אליי כלל. בבקשה, שלא יעשה צעד כל כך קיצוני רק בגללי.

"אני אוהבת אותך כחבר, טייט." אמרתי ברוך. לא רציתי להגיד את זה בנוכחותם, אבל כולם ידעו איך טייט מרגיש כלפיי. לאחרונה הוא לא ממש הסתיר את זה. "האמת היא שאתה אחד החברים הכי טובים שלי. אבל אני רואה אותך רק כחבר."

דון כחכח בגרונו. "רגשותיו האישיים של טייט אינם רלוונטיים, אלא אם כן יש לך או לבונז סיבה לגיטימית לחשוש מכך."

"החשש היחיד שלי הוא המניע שלו," אמר בונז מיד. "ומה אם המרירות תכריע אותו כשהוא לא יצליח לחטוף אותה ממני? ואני מבטיח לך, ידידי, אתה לא תצליח. אז השאלה נותרת בעינה — האם הוא בוחר בכך למען עצמו או למענה? אם הוא עושה את זה מהסיבה הלא נכונה, יהיה לו המון זמן להצטער על כך."

טייט פתח סוף סוף את פיו. "סיבותיי שמורות עימי, והמחויבות שלי לעבודה לא תתנגש איתן."

בונז שלח לעברו חיוך דק. "בעוד מאה שנה העבודה הזאת והבוס שלך כבר לא יהיו קיימים, אבל אתה עדיין תישאר יצור שאני בראתי. תהיה חייב לי את נאמנותך, אלא אם כן אתן לך רשות להקים שושלת משלך — או שתקרא עליי תיגר ותיקח אותה בכוח. אתה בטוח שאתה מוכן להתחייב על כך?"

"אני יכול לעמוד בזה," היתה תשובתו הקצרה של טייט.

בונז משך בכתפיו. "אם כך, העניין מוסכם. אם הכול יתנהל כשורה, בקרוב יהיה לך ערפד משלך, דון. כמו שהבטחתי."

דון עטה הבעה קודרת ומרוצה בו־זמנית. "אני מקווה שלא אתחרט על כך."

גם אני קיוויתי.

1 בספרדית: יקירה.