ציידת הלילה 6: לילה בלילה

בית הקברות 'שלוות עולמים'

גארלנד, טקסס

"דונאלד ברתולומיו וויליאמס, תזיז את הישבן שלך בחזרה לפה. עכשיו!" שאגתי הוסיפה להדהד באוויר, כאשר תנועה כלשהי הסיטה את מבטי ימינה. ממש מאחורי מצבה בדמות מלאך קטן ובוכה עמד הדוד שלי. דון נעץ בי את מבטו, בעודו מכווץ את גבותיו בצורה שהביעה את חוסר הנוחות שלו באופן רהוט יותר מכפי שניתן היה להביע במילים. כשהוא לבוש בחליפה ובעניבה, ושיערו האפור מסורק לאחור בסגנון הקפדני האופייני לו, למתבונן מהצד דון היה נראה כמו איש עסקים ממוצע בגיל העמידה, פרט לדבר אחד — הייתם צריכים להיות אל מתים או בעלי כוחות על טבעיים כדי להיות מסוגלים לראותו.

דון וויליאמס, שבעבר עמד בראש האגף במחלקה לביטחון המולדת שהגן על הציבור מפני יצורים על טבעיים זדוניים, מת לפני עשר שנים. ויחד עם זאת הוא עמד שם מולי. רוח רפאים.

בכיתי לצד מיטתו, בזמן שהתקף הלב הקטלני היכה בו, ואחר כך הייתי עדה לשריפת הגופה שלו. בטקס האשכבה הרגשתי כמו זומבית, ואפילו לקחתי את האפר שלו לביתי, על מנת שאוכל לשמור אותו קרוב אליי. אך לא היה לי שמץ של מושג בדיוק עד כמה דון היה קרוב אליי, בהתחשב בכל הפעמים שהיה נדמה לי שקלטתי אותו בזווית העין.

בכל המקרים, שבהם נדמה היה לי כאילו קלטתי הבזקים של דודי, חשבתי שפשוט מדובר בחזיונות שווא הנובעים מאבל. לפחות עד לפני חמש דקות, כאשר הבנתי שגם בעלי, בונז, יכול לראות אותו.

אף שהיינו במרכזו של בית קברות, שברחביו עדיין היו פזורות גופות מקרב שהסתיים לא מכבר, ועל אף שבגופי היו נעוצים קליעי כסף, שבערו בקרבי כמו מדורות קטנות ומייסרות, לא הצלחתי להפסיק לחשוב על כך שדון לא רצה שאדע, כי הוא עדיין עומד נסתר בצד הקבר.

דודי ממש לא נראה מרוצה מכך שגיליתי את סודו. חלק ממני רצה לכרוך את זרועותיי סביבו ולחבק אותו, בזמן שחלק אחר רצה לטלטל אותו עד שהשיניים שלו ייסדקו.

הוא היה צריך לספר לי, לא להסתתר ברקע ולשחק איתי בגרסה על טבעית של משחק מחבואים! מובן שעל אף דחפיי הסותרים עכשיו כבר לא הייתי יכולה לטלטל את דון וגם לא לחבק אותו. כפות הידיים שלי פשוט יעברו היישר דרך גופו הלא מוחשי. דוד שלי כבר לא יכול היה לגעת בשום דבר — או בשום אדם — גשמי. כך שכל מה שנותר לי לעשות היה לנעוץ בו את מבטי, תוך כדי שאני נאבקת בבלבול, בשמחה ובתדהמה המהולים במידה מסוימת של כעס נוכח מעשה הרמאות שלו.

"אתה לא מתכוון לומר משהו?" שאלתי לבסוף.

עיניו האפורות ננעצו בנקודה לא רחוקה מאחורי גבי. לא הייתי צריכה להסתובב כדי לדעת, שבונז התקרב אליי. מאז שהפך אותי מבת כלאיים לערפדית מלאה, הייתי יכולה להרגיש את בונז כאילו ההילות שלנו נשזרו בצורה על טבעית. וזה בדיוק מה שקרה, אני מניחה. עדיין לא הבנתי לגמרי את מאפייני החיבור בין ערפדים לאבותיהם, אך הדבר היחידי שידעתי הוא כי החיבור הזה קיים, והוא עוצמתי.

חוץ מאשר במקרים, בהם הגן על עצמו, הייתי יכולה לחוש ברגשותיו של בונז כאילו היו נחל הזורם לתוך נפשי באופן תמידי.

כך ידעתי שבונז מאופק הרבה יותר ממני. תדהמתו הראשונית נוכח הגילוי, שדון הוא רוח רפאים, התחלפה במבט מהורהר זהיר. אני, לעומת זאת, עדיין הרגשתי נתונה בסערת רגשות. בונז נעמד לצדי וקיבע את עיניו החומות בדודי.

"אתה רואה שהיא בטוחה," הצהיר בונז, והמבטא הבריטי נשמע היטב בקולו. "עצרנו את אפוליון, כך שהשלום בין הערפדים לג'ולים הושב על כנו. אתה יכול לעזוב בשלווה. הכול כשורה."

הבנה פרחה בתודעתי בליווי רגש שכיווץ את לבי. האם זו היתה הסיבה לכך שדוד שלי לא 'חצה לצד השני' כפי שהיה אמור לעשות? קרוב לוודאי. דון מכור לשליטה אף יותר ממני, ואם כי דחה את הצעותיי החוזרות ונשנות לרפא את הסרטן שלו באמצעות הפיכתו לערפד, ייתכן שדאג יותר מדי בנוגע לעוינות ההולכת ומתפתחת בין האל מתים על מנת לשחרר לחלוטין עם מותו. ראיתי לפחות רוח רפאים אחת, שנשארה מספיק זמן כדי לוודא שיקיר לבה בטוח ומוגן. אין שום צל של ספק שהצורך של דון לוודא, כי אשרוד את הקרב הזה ואגן על המין האנושי על ידי מניעת עימות בין ערפדים לג'ולים, היה העוגן שהחזיק את דון פה; אלא שעכשיו, כפי שאמר בונז, הוא יכול לעזוב.

מצמצתי בעיניי מבעד ללחלוחית שהציפה אותן לפתע. "הוא צודק," אמרתי בקול חנוק.

"אני תמיד אוהב אותך ואתגעגע אליך, אבל אתה... יש מקום אחר שבו אתה צריך להיות כרגע, לא?"

דודי נעץ בנו את מבטו, הבעת פניו חמורת סבר. על אף שכבר לא היו לו ריאות אמיתיות, נשמע כאילו שחרר אנחת רווחה איטית.

"להתראות, קאת," הוא אמר. היו אלה המילים הראשונות שאמר לי מאז יום מותו. ואז האוויר סביבו נעשה אביך, מטשטש את תווי פניו ומאפיל על דמותו. הושטתי את ידי אל ידו של בונז, והרגשתי את אצבעותיו החסונות עוטפות את אצבעותיי בלחיצה מנחמת. לפחות דון לא סבל מכאבים, כמו בפעם האחרונה שבה נאלצתי להיפרד ממנו. ניסיתי להעלות חיוך על שפתיי בזמן שדמותו של דודי התפוגגה ונעלמה, אך גל חדש של יגון היכה בי בעוצמה.

הידיעה, שהוא הולך למקום שאליו הוא שייך, לא עזרה לשכך את הכאב שהרגשתי נוכח מותו.

בונז המתין מספר רגעים לאחר שדון נעלם, ואז פנה אליי. "חתלתולה, אני יודע שזה תזמון גרוע, אבל יש דברים נוספים שעלינו לעשות. כמו להוציא את הקליעים האלה מתוך הגוף שלך, לסלק את הגופות —"

"לכל הרוחות," לחשתי.

בזמן שבונז דיבר, הגיח לפתע דון מאחוריו. הבעת זעף האפילה על פניו של דודי, והוא נופף בזרועותיו במפגן לא אופייני של סערת רגשות.

"מישהו רוצה להסביר לי מדוע, לכל הרוחות, אני לא מצליח לעזוב?"