צייד רוצחים 2: משחק רצח

פרק 1

היא צווחה אבל לא בכתה.

כך הוא יזכור, אותה, את זאת, אמר לעצמו. לא את צבע השיער או העיניים שלה. לא את הטיית הירכיים, את קימור השפתיים. שום דבר מזה. אפילו לא את שמה.

היא צווחה. צווחה אל שמים אדישים וזרועי כוכבים. כולם צווחו. כל אחד ואחד מהם.

אבל היא לא בכתה.

נכון שהבכי לא היה עוזר. הוא היה הורג אותה כך או כך, לכן היתה התנהגותה חסרת תועלת. ובכל זאת לא נתנה לו מנוח: לא דמעות. לא בכי. נשים תמיד בכו. זה היה הנשק שהשתמשו בו כשכלו כל הקצין, הנשק החזק ביותר. בזכותו חברים התנצלו ובעלים חבקו אותן בזרועותיהם. בזכותו אבא הוציא יותר כסף על השמלה לנשף הסיום.

היא צווחה. הצווחה שלה היתה נהדרת.

אבל אם להודות על האמת, הבכי חָסַר לו.

לאחר מכן, כשסיים, השפיל אליה את מבטו. היה מוקדם בבוקר - מוקדם מאוד כי השמש טרם זרחה - וחמים, ובאוויר עמדה חריפות קלה של שמן מנועים. עכשיו כשהיתה שקטה ומתה ודוממת, כבר לא זכר למה הרג אותה. לרגע קצרצר תהה אם יש בזה משהו מוזר, אבל מיד דחה את הספק. היא היתה אחת ורבים יבואו בעקבותיה. היו לפניה ויהיו אחריה.

הוא כרע על ברכיו לידה ושלף מנדנו סכין קצר וחד. הוא העביר את אצבעותיו בחטף על גופה.

הוא החליט על הצד השמאלי של המותן. הוא החל לבתֵר.