ציפור החול

אנשים רבים באו להיפרד מהדודה מרים. דודה מקרבת משפחה, אבל גם מקרבת יחס. כונתה דודה מרים בפי הצעירים כמו בפי המבוגרים בשכונה. זאת בשל יחסה האוהב. עתה הסתופפו כולם עצובים בכניסה אל הבית ובמדרכה המובילה לבית משפחת עמרם. הנשים אהבו אותה בשל חביבותה ובשל נדיבותה. בזיכרון הגברים נשמרה מרים הנערה היפה שחמדו, אך לא העזו להתקרב אליה. טרם תגברו בהם כוחות להעז ולהתקרב אליה, בא יוסף עמרם ולקח אותה מול עיניהם המשתאות. שנים נטרו לו, שלקח את הטובה בבנות, עד שהתרגלו לרעיון וויתרו. הנשים קינאו, כאשר הבחינו במבטי החמדה של הגברים שלהן בה. אפילו התירו לאותה שמחה לאד להרקיד ליבן, כאשר נשמעו מביתם צעקות הקנאה של יוסף עמרם כלפיה. נטו להאמין בכל רוע שהודבק במרים. אחרי הכל יוסף נחשב גיבור בשכונה. חלוץ ואחד מבוני המושבה.

יוסף עמרם הגיע לארץ בשנת 1938. הקדים לעלות לארץ האבות והוא בן שש עשרה בלבד. הוריו התקשו להאמין, שהגיעה שעת הגאולה. כשנטו מעט להאמין, כבר היו תשושים ממחלות של אותה עת. יוסף ניסה לשכנע את דויד אחיו, שיצטרף אליו, אבל דויד סרב. הסביר לאחיו, שהם צריכים להישאר עם הוריהם. די שאיבדו בחייהם ארבעה ילדים ואין טעם שיוסיפו כאב על כאבם. דויד הציע ליוסף, שיתאזר בסבלנות עד שיתחזקו מעט הוריהם ואז יסעו יחדיו. אבל ההתלהבות לא הניחה ליוסף, מאז הגיעה הבשורה על האפשרות לעלות לארץ ישראל. כשראו הוריו בעקשנותו, נתנו לו את ברכתם והוסיפו בקשה, שיכתוב להם ויספר כיצד נקלט בארץ.

"אני אכין לכם הכל, ואתם תבואו לברך על המוגמר," הבטיח להם יוסף.

אלא שיוסף עמרם הגיע לארץ שממה, שסיפורי התנ"ך, אותם למד בחדר, נראו כמו שייכים למקום אחר. הגיע לארץ פלסטין, בה שלטו הבריטים ורוב מתיישביה ערבים. אחרי מספר ימים התאושש ויצא לחפש עבודה. חודשיים הסתובב ברחובות תל אביב הקטנה ולא מצא עבודה. הכסף הדל, שנותר בכיסו, הלך ואזל. תוך חיפוש עבודה שמע על התיישבות חקלאית חדשה באזור השרון. יוסף עמרם ראה עצמו מתאים. כששאלו להכשרתו ולמקצועו, מיהר לומר שהוא בנאי. כשנסע עם קבוצת אנשים למגדיאל, נרעד מהתרגשות: הנה עומד להתגשם חלומו הנשגב לבנות לו בית בארץ האבות. בנסיעה סיפרו לו, שמגדיאל נמצאת סמוכה לישובים ערביים וכי סכנה נשקפת למתיישבים שם. "שיעזו להתקרב לבית שלי", אמר ונשא פניו מעלה. הבחורים פרצו בצחוק. שני דברים לא הרתיעו אותו: עבודה קשה ומלחמה. בכסף שנותר בידו, רכש יוסף עמרם בן השש עשרה חלקת אדמה קטנה. מהסוכנות קיבל צריף ומיטה. שנתיים עבד בבניין ובסלילת כבישים. למד לירות ברובה והתנדב לשמור על המושבה. שלושה לילות בילה בסיור שמירה. בלילות הנותרים בנה את ביתו מבטון ומלבנים, כפי שלמד. חודשים מעטים אחרי שהגיע למושבה, כבר היה יוסף עמרם בנאי מדופלם, שידע גם לקרוא תוכניות בנייה.

כשהיה בן עשרים וביתו בנוי הכיר יוסף את מרים. עולה חדשה. מיום שראה אותה, הופרה שלוות נפשו. רוחו נסערה וליבו האיץ פעימותיו בכל פעם שראה אותה מביאה לאביה את ארוחת הצהרים. יום אחד נשם נשימה ארוכה, מתח גוו והתקרב אליה: "אתן את חיי בשביל מבט מעינייך היפות." מרים הביטה בו מבודחת. עיניה ריצדו אורות ירוקים וזהובים כשחייכה. להט הוצת בו. נשם נשימה ארוכה להרגע ושאל, אם יוכל לבקרה.

"תשאל את אבא שלי", אמרה בקול.

אביה הביט בה, אחר כך ביוסף. אחרי שתיקה קצרה חייך אל יוסף ואמר: "אני להגיד בסדר, אם מרים לרצות יוסף."

מרים משכה בכתפיה ואביה חייך:

"לא צריך מתבייש. מרים בחורה טובה. יוסף עובד טוב. יוסף יש בית. בוא בית שלנו. ארוחת ערב."

שבועיים לפני נישואיהם סיים יוסף עמרם בניית חדר נוסף. טקס הנישואים נערך בחדר החדש. כל עשר המשפחות, שגרו אז בשכונה החדשה הוזמנו לחתונה וכולם הגיעו.

שנות הנישואים הראשונות שלהם היו מאושרות. באותם ימי צנע, גם הציפיות היו צנועות. עמל כפיים היה מכלול חיי היום. מנוחה עם רעים או ריקודים היה סיומו של כל יום. כמו בכל משפחה במושבה בנה יוסף עמרם לול קטן לתרנגולים. כשנולדה אילנה, הציעה מרים לבעלה שיקנה עז, כדי שתניב חלב לילדים. עם הזמן למדה מרים לחבוץ גבינה וחמאה. נטעו עצי פרי, והברכה היתה בכל. כשרבו הביצים, יצא יוסף עמרם למכור אותן. מרים הביעה מורת רוחה: "מסכנים. הם עולים חדשים. בקושי יכולים לקנות לחם וחלב." יוסף עמרם ביטל דברי החמלה שלה: "עניי ביתך קודמים לעניי עירך." אמרה לו, שיש להם אוכל די והותר, אבל הוא התעקש. כשנולד שמואל, שלוש שנים אחרי אילנה, החל יוסף עמרם דורש מרעייתו מרים, שתחסוך בהוצאות, "שיהיה קצת כסף לעתיד הילדים". מרים אמנם חסכה, אבל התקשתה לראות את שפע הפרות והביצים מבלי שתפריש מהם למשפחות העולים החדשים. מאוחר יותר למדה לרקוח ריבות מהפרי הבשל או הפגום קמעא. עם בוא החורף, כשיוסף בעבודה, חילקה מרים למשפחות מרובות ילדים צנצנות ריבה: "שיהיה לילדים בחורף למרוח על לחם."

מעשיה נרשמו בנפשות הנשים. הן אהבו אותה וכעסו על בעלה ועל בנה, שלא ידעו להתחשב בנפשה העדינה וגרמו לחולייה. דמעות הציפו עיניהן בזוכרן טוּבָהּ ואומללותה. הבחינו בבנותיה והנידו להן ראשיהן: יתמות מכה בכל גיל. אילנה הבכורה היתה העתק של אִמהּ. גם שרה, בת הזקונים, דמתה לאִמהּ. רק לילך כאביה רזה ועזת פנים. תהו על שלא ראו את פֵני, הדודנית. זכרו אותה ילדה קטנה ורזה, עיניים מלוא הפנים ופה חייכני תמיד. פעמים רבות נראתה בבית דודהּ. אהבה מאד את דודתה מרים והרבתה לבקר אצלה. אהבה את דודתה מרים והתרחקה מדודהּ יוסף, אחי אביה.

משפחת דויד עמרם הגיעה לארץ עשר שנים אחרי יוסף עמרם. יוסף עמרם כתב מכתבים רבים אל משפחתו בגולה. מכתביו היו נלהבים. כתב רק על הדברים החיוביים המתרחשים בארץ. בעיניו כל קושי היה בטל בתשעים מול הבנייה וההתחדשות בארץ הקודש. עם רבות המכתבים הנלהבים חזקה רוח ההורים ובריאותם השתפרה. הגיעו למחנה עתלית וכעבור מספר חודשים נשלחו, לפי בקשתם, למגדיאל. שוכנו עם עוד כעשרים משפחות במעברה, שנבנתה על אדמת ביר עדס, כפר ערבי, שנינטש ונהרס לאחר התבוסה בקרב מול חיילי חטיבת אלכסנדרוני. בצריף היו שני חדרים. חדר אחד הוקצה להורים הקשישים וחדר שני למשפחה הצעירה, דויד עמרם, רעייתו ציפורה ועמנואל בן השנתיים. אחרי שהייה של חצי שנה בתנאי צפיפות, החלו נבנים בתים דו משפחתיים בקרבת מקום. דויד עמרם, שכבר לימד בבית הספר הדתי במרכז מגדיאל, התעניין באשר לרכישת דירה בשכונה הנבנית. נודע לו, שמשרד השיכון מאפשר לעולים שבמעברות לרכוש דירה במשכנתא. קיבל עליו את עול התשלומים הרב שנתיים ורכש דירה בבית דו משפחתי. שלושה חדרים היו בדירה החדשה. בחדר אחד שוכנו הסבא והסבתא ובחדר השני ההורים. לעמנואל ולפֵני, שנולדה ארבעה חודשים אחרי הכניסה לדירה החדשה, הוקצה החדר השלישי.

מרחק רבע שעה הליכה היה הבית החדש של דויד עמרם מבית אחיו יוסף. עמנואל ופֵני אהבו את טיולי השבת לבית דודם. גם הסבא נלווה אליהם. רגליו היו האיברים הטובים והחזקים ביותר בגופו. איברי גופו הפנימיים חלשו מאד מחמת מחלות, חוסר מזון או אכילת מזון מפוגל בשנות המלחמה והרעב. הסבתא, לעומתו, סבלה משיגרון כללי. מאז הגיעה ארצה, לא יצאה מפתח הבית. ציפורה, שטיפלה בהורי בעלה במסירות, נותרה בבית עם חמותה ועם לילי התינוקת גם כאשר יצאו יתר בני המשפחה לטיול השבת.

עמנואל ופֵני נהנו להסתובב בחצר הגדולה של בית דודם. במיוחד אהבו לרדוף אחרי התרנגולים ולחקות קרקוריהם. עמנואל אהב להכות באחורי העז. לפעיות המחאה של העז, היתה פֵני פורצת בצחוק מתגלגל. הדוד יוסף והדודה מרים נתפסו בעיניהם אנשים עשירים. בכל פעם הכינה להם הדודה מרים הפתעה: שקית ממתקים לכל ילד או עוגה טעימה. כשבאו עם אמם, יצאו תמיד עם צנצנת ריבה טעימה או עם סל קניות עמוס פרות טריים.

כשמלאו שנתיים ללילי היפה, חלה הסבא ומת. דויד עמרם התפלל הרבה אחרי מות אביו. אבל לא בכה. כששאלה פֵני בת השש את אביה, מדוע אינו בוכה, השיב לה: "הוא מת מאושר. ראה את ארץ האבות שבה ונבנית. מת בשיבה טובה ובאושר. הלוואי על כל אחד מאתנו." פֵני עברה לגור בחדר עם סבתה. שנתיים אחרי כן נפטרה הסבתא. במותה בכה דויד עמרם הרבה. כששאלה פֵני את אביה, מדוע הוא בוכה על אמו, שהרי גם היא זכתה לגור בארץ ישראל הנבנית. אביה הביט בה ונאנח: "היתמות קשה גם בגיל מבוגר".