ציפור משונה

1

הלילה רק התחיל וכבר איני יודעת איך אעבור אותו. חיות הלילה קמות בחוץ, חיות הלב מולכות.

הצמרמורת המוכרת בעורף הופיעה, אבל אסור לי לישון.

אני שוכבת על הספה בבית שאינו שלי, מעליי חלון מרובע, מעבר לו נוף זר, יבש, ירחי. לפני שנים רבות עמדה אישה בערך במקום הזה והסתובבה אחור. גופה הפך מיד למלח.

גם לי אסור להסתובב אחור הלילה, במיוחד לא אליו. לא אל העיניים הצרות, לא אל גופו הכהה והקר, לא אל חדריו. אם אעצום את עיניי, אם אירדם, אפגוש בחלום אותו. את יואל. גם לי אסור להביט לאחור.

אני אדבר אלייך כל הלילה, נקודה קטנה של דופק בתחתית הבטן שלי. אולי אם אדבר אלייך מספיק, אאמין בקיומך.

ביום שפגשתי את יואל חלמתי בפעם הראשונה. היו לי חלומות גם לפניו, כתמי צבע עמומים בין רקותיי בשעה שהתעוררתי, שובל של רגש דק. עד שהייתי מסיטה את השמיכה מעליי החלום כבר היה מתמוסס באור הגדול.

ביום שפגשתי את יואל חלמתי בפעם הראשונה חלום כפי שאלמד להכיר - מציאות חלופית, מתעתעת. ריח חריף, מראה מדויק, הציפורניים נוגעות בגבולות החלום, מותירות בהם סימן. לא ידעתי שאתמכר לחלימה.

זה היה סתם ערב רגיל, אחד מלילות הקיץ הארוכים והמהבילים. בנימין סגר מוקדם את החנות, המשמרת התקצרה. שכבתי לאה על המיטה שלי והבטתי במאוורר שהסתחרר מעליי במקצבים קבועים. לרגע העיניים התרפו, בהו מעבר למאוורר ולתקרה המתקלפת. היה נדמה לי שאני רואה מעליי דמות אפורה, מוארכת, מתקרבת אליי. התעוררתי והדמות נעלמה מיד, הפכה לכתמי צל מסתובבים שהטיל המאוורר על החדר. נזכרתי בציורי תלת הממד שהיו באופנה כשהייתי ילדה, ציורים עמוסי פרטים שרק בהייה מעבר להם חושפת את שקיים בתוכם.

תמרה נכנסה בסערה, ניגשה אל ארון הבגדים המשותף שלנו ופשפשה בו. אחריה ארנון, נרגן. אישה, למה את צריכה להחליף בגדים? את נראית טוב ואנחנו מאחרים.

תמרה התפשטה ועמדה מולנו בחזייה ותחתונים, יפה כל כך. ערבה, אנחנו הולכים לתערוכה בדוד המלך, את מצטרפת? שאלה והסירה מן הקולב גלבייה ארוכה מבד אדום שקוף.

ידעתי שנאחר, התרגז ארנון ואז פנה אליי, כדאי לך, חבר שלי מציג שם. מין תערוכת היפים והמבטיחים באמנות הישראלית. כמה שמות מוכרים, כמה פחות. יהיו אנשים מעניינים, זה בטוח.

ואלכוהול, הוסיפה תמרה, אני מוכנה, הזמנת מונית? נו, בואי, אמרה כשארנון יצא מן החדר, מה תעשי פה לבד?

אתקדם ברומן אולי, אמרתי. וחשבתי: דווקא מתאים לי ערב של בהייה במאוורר התקרה.

את לא תתקדמי ברומן, סליחה שאני רעה, את תקועה איתו כבר שבועות. בואי איתנו. אולי תמצאי השראה, יש שם כמה טיפוסים.

כשיצאנו אל המונית רוח ירושלמית מלטפת עברה בין צמרות העצים. חשבתי לעצמי שבפעם הבאה שחברים ילחצו עליי לעבור לתל אביב אזכיר לעצמי את הרוח הזו. גם אחרי יום של שרב ירושלים יודעת לנחם.

היום אני תוהה אם הרגשתי שמשהו עומד לקרות, האם הצמרמורת המוכרת בעורף הופיעה כבר אז. תמרה וארנון התחבקו במושב האחורי, המונה דפק, אני התבוננתי מעבר לחלון אל הלילה העירוני. גם אם העקצוץ בעורף הופיע לא שמתי לב אליו.

הגלריה התגלתה כחורבה קטנה. כנראה, בעלת ערך היסטורי, שאם לא כן לא היתה העירייה משקיעה כספים כה רבים בהפקת אירועי תרבות בתוכה. בכניסה עמדה אישה בחולצה לבנה בצווארון גבוה וחילקה מנשרים. חייכתי אליה אבל לא לקחתי.

חדרי הגלריה היו שרויים באפלוליות שהתאימה למצב הרוח שלי. את תמרה וארנון איבדתי כבר בהתחלה.

מדי פעם נשמעו לחישות, שיחות חולין שקטות, גברים לוחצים ידיים, נשים מקרבות לחי אל לחי, מרפק נוגע במרפק, צחקוק נשי בחלל, אבל בעיקר השקט הקדוש שרק אמנות ובתי תפילה יכולים ליצור.

כולם נהרו הלאה, אל החדרים הבאים. אני נעמדתי מול ציור שתפס את תשומת לבי. זה היה ציור גדול שנמתח לאורך ולרוחב קיר שלם. ציור אפור, חשוך. בהתחלה נדמה לי כמשטח בטון חשוף. רק כשהתקרבתי הצלחתי לזהות בו את העצמים. מיטת ברזל אפורה, רמז לחלון, מנורה דקיקה משתלשלת מן התקרה ומטילה אור אפרפר. שולחן עץ בפינה השמאלית ועליו שתי מחברות, קרעי נייר, עט. שטיח מוכתם נפרש על רצפת העץ, מתחת למיטה זרוקים תחתוני אישה מקומטים, מעוררים גועל.

לא יכולתי לעזוב את הציור הזה. תמיד נמשכתי לאמנות מופשטת, והציור הזה היה ההפך. המיטה, התחתונים, החפצים בחדר, אפילו רצפת העץ המחוספסת, הכול נראה אמיתי מאוד, היד רצתה לגעת, לבדוק אם הטקסטורה המשכנעת היא רק מִבְדֶה. גודל הקנבס העמיק את האשליה, העצמים צוירו בקנה מידה טבעי. נדמה כאילו נפתח פתח בקיר הגלריה וניתן להיכנס דרכו אל החדר האפרפר, המדכא, ובכל זאת משהו שם משך אותי. האפלוליות של המרחב, כמו פּנִים גוף, מקום בלי אור. החפצים נראו כמו איברים פנימיים חורקים בשקט בעומק הגוף. כמות הפרטים, שבדרך כלל נראית לי מייגעת, עשתה את הפעולה ההפוכה. במקום להפריד היא חיברה את כולם לרעיון אחד, אבל היה שם עוד משהו, משהו חמקמק שלא הצלחתי להסביר לעצמי אבל לא הניח לי להמשיך הלאה אל היצירה הבאה. זמן ארוך עמדתי שם, עשרים דקות, אולי יותר. בזמן שכולם עברו מיצירה ליצירה, מחליפים דברי טעם או הערות מלומדות, אני הוספתי לעמוד שם, נשאבת אל החדר הזה, אל הנוכחות הדמומה של חפציו.

רק כעבור זמן רב הרגשתי שמישהו עומד קרוב אליי, מאחוריי, שיירי הבל פה על עורפי, ריח דק של מנטה מעורבב בריח סיגריות, נוכחות כבדה מעבר לכתף שמאל. לא ידעתי כמה זמן הוא עומד כך, מביט בי מביטה בציור. הסתובבתי.

התחושה הראשונה שעלתה בי כשהבטתי בו היתה שמשהו חסר בפניו. כל האיברים היו שם - העיניים, המצח, האף, שפתיים בחיוך מעט עקום - ובכל זאת עלתה תחושה מטרידה של משהו חסר. כיום, אחרי שעות רבות של חקירת פניו, אני יכולה לשער שהתחושה הזו נוצרה מעיניו השקועות, שוכנות במסתור שבין גביניו העבים לבין עצמות לחייו הגבוהות, ממשיכות ומסתתרות מעבר לשורת ריסים צפופה וכהה. באותו רגע העיניים נצצו, אפילו הייתי אומרת זרחו. לא ידעתי אז שפעמים צל מכסה אותן והן שוקעות אל תוך חומר אפל של נפשו. ימים רבים שהייתי מסתובבת בין חדרי הבית ומבקשת להישיר אליו מבט אבל נתקלת בגבות, עצמות לחיים, ריסים - זקיפיו הנאמנים.

הוא לא אדם יפה, יואל, לפחות לא במבט ראשון. יש לו אמנם שיער נהדר, שפע של תלתלים כהים, מעט מאפירים בקצוות, תלתלים שהייתי יכולה לחפור בהם כל הלילה. יש לו צבע עור לקנא, שחום ומעט מבריק, כמו החלות של שושנה מקומה שנייה, שהיו יוצאות תפוחות ושזופות והריח שלהן ממלא את כל הבניין ומוציא את לבנו לעומת החלות הצמוקות, השרופות לעתים ובצקיות לעתים אחרות, של אמא שלי. אבל הוא לא אדם יפה. לא. אפו עקום מעט וארוך, שפתיו עבות וזוויתיות וכמעט חסרות צבע, סנטרו חד מדי. אין עידון בפניו. אבל את אף אחד זה לא מעניין איך נראה יואל במבט ראשון. הייתי איתו מספיק זמן כדי לראות מהצד איך זה קורה - איך אנשים נמסים לפניו, נלכדים בהבטחת העיניים הזורחות, בתנועות הגוף הבטוחות, האדנותיות, המוארכות, כמו נסיך מצרי שמתהלך על אדמתו.

אז מה את רואה כאן, הוא שאל והחווה בסנטרו אל התמונה.

הצצתי שוב אל התמונה, נדמה שהחפצים נסוגו אל חשכת החדר. זה חדר, היפר ריאליסטי, אבל אני לא באמת מבינה באמנות, התנצלתי.

את עומדת כאן הרבה זמן, הוא אמר והתקרב אליי מעט. את יודעת על מה את מתבוננת.

יש פה משהו מוזר, עניתי לאחר שתיקה. החדר כמו מצוי בקיפאון, הכול דומם, ובכל זאת, עולה בי תחושה שמישהו היה כאן הרגע. אולי גזיר הנייר, או התחתונים הזרוקים, אולי הצל הלא ברור בצד ימין. כאילו מישהו היה לפני רגע בתוך החדר, נגע בחפצים, השאיר שיירים של נוכחות והלך.

שתקנו. הוא הביט אל הציור והנהן מבלי משים.

אני בטח נשמעת משוגעת, צחקתי לבסוף.

לא, בכלל לא, הוא ענה, עיניו בוהות עדיין בציור. אחר כך הושיט את ידו. יואל, יואל גפני.

ערבה, לחצתי את ידו, היא היתה רחבה וקרה.

נו, אז מה עוד? הוא שאל, ומבלי לחכות לתשובה המשיך, את יודעת, האגדה מספרת על אדם שהלך בכל יום למוזיאון הלובר. בכל יום קנה כרטיס, נכנס למוזיאון, הלך במסדרונות ונעמד מול אותה תמונה שעה שלמה. התיירים נהרו למונה ליזה ולפנינים אחרות של המוזיאון, והוא לא הביט ימינה או שמאלה. בכל יום, שעה ארוכה, אותה תמונה. לקראת מותו אשתו שאלה אם ירצה שתדפיס את התמונה ותקבור אותה עמו, והוא ענה לה, כל החיים אני מביט באותה יצירה כדי שכשאמות אוכל לעצום עיניים ולראות את הנגטיב שלה.

צחקתי. זו אגדה מוזרה, אמרתי, ולא ברור מה היא מנסה לומר. אבל לא, אם אתה דואג, אין לי כוונה לבוא לכאן בכל יום. זה אפילו לא הסגנון שלי, אף פעם לא הבנתי את הרצון לציור ריאליסטי שמדמה מציאות. זאת אומרת, חוץ מלהשוויץ אני לא רואה בזה טעם. המציאות קיימת, למה להעתיק אותה?

אולי זה שכפול, הוא ענה מהר מדי, כאילו חשב על זה בעצמו פעמים רבות, אולי הם רוצים ליצור עולם מקביל, דומה לזה שכאן אבל טוב ממנו.

איך טוב ממנו? שאלתי מיד, אבל הוא לא ענה. עכשיו עמדנו שנינו והתבוננו בציור.

צריך קצת טירוף כדי לצייר ככה, לא? אמרתי לאחר שתיקה ארוכה. להיות אובססיבי, להתמסר ככה לפרטים. כמה צריך לשים את עצמך ברצפת העץ כדי לתת חשיבות לכל שריטה, לכל סיב בולט. שמיכת הצמר על המיטה דוקרת אותי רק מהתבוננות. קשה להאמין שזו אשליה, שהכול בד חלק.

חודשים אחר כך אלמד את תנועת הירידה לפרטים ממש על בשרי, כשהוא יחקור את כתם הלידה שלי על פנים הירך, את הקמט על לחיי השמאלית, את המקום שבו הציפורן מתבקעת. אבל ייקח זמן עד שאפסיק לתת לזה להחמיא לי, עד שאבין שבמקום לראות אותי, זו הדרך שלו להעלים.

אם היה אפשר הייתי נוגעת בציור רק כדי לוודא, אמרתי, חשבת על זה פעם? אנחנו נוגעים בכל מה שסביבנו, כרטיס אוטובוס, גדר ברזל, קירות מחוספסים, לוחצים ידיים לאנשים שאנחנו לא מכירים, מרגישים אם הם לחים או צמוקים או נדיבים. בזמן שהשכל שלנו מפענח רעיונות, האצבעות כל הזמן בודקות מרקמים.

הבטתי בו, הוא הישיר מבט אל הציור, הקשיב. אתה מבין מה אני אומרת? צחקתי צחוק קצר, מובך. באמנות העיניים מוצפות במסרים, אבל הידיים מוטלות לצדי הגוף. אסור לגעת. זה בכלל הגיוני? אני מתכוונת. מי שאוהב אמנות. זה מתקיים מחוץ לעולם המושגים הרגיל. משהו מופשט, אי אפשר למשש.

כמו חלום, הוא הוסיף. יכולתי לראות את המחשבות חולפות בתוך עיניו היפות, השקועות.

כן, בדיוק. הוספתי. כמו חלום.

עמדנו כמה רגעים ושתקנו. משהו בשיחה הפך פתאום למעיק. היה לי חם מאוד, והוא עמד קרוב, קרוב מדי, לא מודע לגבולות המרחב האישי שנהוגים בין זרים. שמעתי את הנשימות שלו עולות ויורדות, כבדות.

הוא השעין את סנטרו על יד אחת וליטף את שפתיו העבות. חיוך זדוני עלה על פניו לרגע.

תגעי בו, הוא אמר, העיניים שלו ננעצות בפניי, כהות ומבריקות.

מה, במה לגעת? צחקתי.

בו. בציור, באמנות. אמרת שאי אפשר לגעת, תגעי.

אתה צוחק, גיחכתי והעברתי משקל מרגל אחת אל האחרת. לא לימדו אותך שלא נוגעים ביצירות אמנות. תראה את השומר שם. האנשים.

תגעי בו, הוא אמר, ציווה. הבל פיו על עורפי.

הבטתי שוב על התמונה, הרגשתי חולשה פתאום וסחרחורת קלה תקפה אותי. הוא התקרב אליי עוד, הניח יד על גב ידי והתחיל להרימה באוויר.

כמו בצפייה בווידיאו בהילוך אִטי הידיים שלנו עלו לאט, הולכות ומתקרבות לציור, אל הרצפה הסדוקה, התחתונים הזרוקים, המיטה. הסתכלתי על היד שלי וחשבתי: זה איבר זר שאיני מכירה. שמעתי את הנשימות שלו שורקות קרוב לאוזני, כל האנשים באולם נעלמו, לרגע רציתי רק דבר אחד, לגעת. היתה לי הרגשה מוזרה ובלתי רציונלית שכשאגע בציור אגלה שהמשטח רך, שהיד נכנסת פנימה, אל החדר. סלדתי מהחדר הזה, מחפציו הדמומים, אבל הייתי מוכרחה לגעת בהם. סנטימטרים בודדים לפני הציור השפלתי את עיניי.

יו"ד גימ"ל, אמרתי לו פתאום ועצרתי את ידי באוויר. יו"ד גימ"ל, חתימת הצייר. יואל גפני, זה אתה.

לרגע אחד הידיים שלנו עוד עמדו באוויר, הרגשתי את אצבעותיו העבות, את עורו המחוספס, את החום הבוקע ממנו, ואז ידינו נשמטו.

הוא צחק, תפסת אותי.

אז מה, אתה מגלומן או משהו? נכעסתי. לוכד צופים תמימים, סוחט מהם מחמאות.

מחמאות? הוא אמר. אמרת שאני מטורף, אובססיבי, גאוותן.

אחרי רגע הוסיף, סליחה, לא עמדתי בפיתוי, עמדת שם זמן ארוך כל כך. אולי הרגשתי כמו הורה שמישהו מתבונן בילד שלו בפעם הראשונה והוא רוצה להבין. אנשים פה עוברים מהר מיצירה ליצירה, זורקים הערות בלי להסתכל. הפרסים, המחמאות, אין בהם ממש. ראיתי אותך מאחור, הגב המהורהר שלך, הצוואר הארוך שנמתח. כבר מקצה החדר ראיתי שאת מסתכלת אחרת. תגידי את אם צריך להתנצל.

רציתי לענות אבל הפה שלי יבש פתאום. הרגשתי עלבון, אבל לא יכולתי להסבירו. הסתכלתי על שפתיו הרחבות חסרות הצבע. לרגע הן נראו לי כמו שני מדבריות.

יואל, הינה אתה! שמעתי קול מאחוריי.

ארנון התקרב אליו, חיבק אותו, הרים אותו באוויר. לא היה קשה להבחין שהוא שיכור.

יואל, יואל, כמה זמן. נו, ואני רואה שהכרת את ערבה.

ארנון, צחקו עיניו, באמת הרבה זמן.

הבחור הזה פה, פנה אליי ארנון, הוא אחד הציירים הצעירים המבטיחים ביותר. כל הזמן גורף פרסים, את עוד תשמעי עליו.

כן, יואל גפני, אני אשמע עליך? עיניי צוחקות בפניו.

הוא כמובן מגזים, אמר יואל. את הקהל אני לא מצליח למשוך.

תמרה דידתה מאחורי ארנון בגלבייה האדומה שלה, ריח אלכוהול נודף גם ממנה. היא השעינה סנטר על כתפו, חיבקה את מותניו. ערבה, לאן נעלמת? שאלה בקול מנומנם, את חייבת לראות ציור אחד בהמשך. את תמותי עליו. ציור עירום, אבל מופשט מאוד, את לא יודעת אם את מתבוננת על אישה או על רעיון.

כן, אני באה, אמרתי. להתראות יואל, היה נעים.

הרגשתי את עיניו מלוות את גבי בחלל.

בנסיעה חזרה במונית הצטופפנו שלושתנו במושב האחורי. תתרחקי מיואל, לחש ארנון אל אוזני, ריח אלכוהול נודף מפיו. הרגשתי את היד שלו, כבדה, צמודה לרגלי. תמרה ישנה עמוק על כתפו השנייה. לא שאלתי אותו למה, רק הבטתי החוצה אל מחרוזות הפנסים התלויות בחושך. הכול נראה שונה כל כך בדרך חזור.

באותו לילה חלמתי בפעם הראשונה.

חלמתי שאני מתעוררת על מיטת מתכת צרה, אפורה. החדר סביבי היה חשוך, יצורי אבק קטנים זהרו בתוך קרן אור בודדה שנכנסה מבעד לתריס. התיישבתי על המיטה, הראש שלי הלם, רגליי היחפות חיפשו אחר נעלי הבית שתמיד מונחות בצד המיטה אבל לא מצאו אותן. רצפת העץ תחת רגליי היתה מחוספסת ולחה. התבוננתי סביבי, מנסה לדלות את הרגעים שהובילו אותי אל החדר הזר הזה. השטיח, המנורה המתנדנדת שמפזרת יותר חושך מאור, שולחן העץ, גזירי הנייר. ראיתי פעם את החדר הזה, אבל לא ידעתי היכן. הלכתי לאט אל השולחן, התיישבתי על כיסא המתכת, בלי משים הרמתי את העט ששכב עליו. פתחתי את המחברת וכתבתי אותיות רועדות, צרות, ארוכות. לא ידעתי מה אני כותבת, קראתי לאט את האותיות שנכתבו מולי. אני. לא. אני לא. למה אני מתכוונת.

רק אז ראיתי אותם, התחתונים המלוכלכים המושלכים מתחת למיטה, מעוררים גועל כאילו שהם שייכים לאישה זרה, חושפים אותי כאילו שהם תחתוניי. באותו רגע נזכרתי, הציור, הגלריה, יואל. יכול להיות שאני בתוך הציור שלו? יכול להיות שאני חולמת?

לא, לא יכול להיות, חשבתי. הכול מוחשי סביבי. העץ הסיבי תחת רגליי, הקיר הקר שריח סיד נודף ממנו, העט החלק שאני לוחצת על ראשו שוב ושוב. חלום לא יכול לתעתע כך.

אבל אולי כן. אולי אני חולמת. אולי נכנסתי לתוך הציור של יואל. מיהרתי לקום מן הכיסא ונתקעתי במסמר בולט. דקירה חדה בקצה אצבעי, כאב פועם. הרמתי את ידי אל קרן האור הצרה. אור קמוץ האיר חתך קטן, שתי טיפות דם מטפטפות. יצורי האבק ריקדו מסביב לאצבעי, כמו מחול שדים.

תתעוררי. תתעוררי. תתעוררי, לחשתי.

התעוררתי.

אור בהיר שטף את החדר. רעשי הרחוב המתעורר חדרו דרך החלון. המצעים היו נעימים, רכים ולבנים, ונעלי הבית חיכו לי בקצה המיטה. כאב עז הלם בקצה אצבעי. פשטתי את ידי והתבוננתי. העור חלק ושלם ובריא.

____________________________

את יודעת, מעולם לא סיפרתי ליואל על מאיה. חודשים גרתי אצלו, חלקנו את האינטימיות שבלצחצח שיניים זה ליד זה, להפעיל מכונת כביסה משותפת, לטעום על שפתיו את הקפה ששתה לפני כמה דקות. אבל על מאיה הוא לא ידע.

זאת אומרת, הוא ידע שיש לי אחות, אלבום הילדות שלי מונח על המדף ליד ספריו, סיפרתי לפעמים על רגעים מילדות, ואי אפשר לגזור מהם את מאיה כפי שאי אפשר לגזור צל מהגוף, הוא יודע שפעם בכמה זמן אני נוסעת לאשקלון וחוזרת בודדה ועם טעם של ים. אבל מה שחשוב הוא לא באמת יודע.

פעם אחת הייתי קרובה לספר לו.

זה היה אחרי שלושה ימים ולילות שלא יצאנו מהבית. מהימים שהיו נמסים לתוך עצמם, רגע נדבק לרגע, כוס קפה לכוס קפה, סדין לשמיכה. שבוע אחרי כן כבר לא אוכל להפריד את הזיכרון לחתיכות - מה אכלנו, מתי ישנו, מה כתבתי, מה יואל צייר, אלא הכול מותך דבר אל דבר כמו הפסלים של האמן ההולנדי ההוא שהגיע פעם למוזיאון ישראל, דמויות בלי לב קמות מעל קו ההרים, עשויות מחפצים מולחמים.

בצהריים של היום השלישי שכבתי במיטה, נבלעת תחת חולצה גדולה ואפורה של יואל. רכנתי מעל המחברת שלי וכתבתי בדחיפות בשורות צפופות. זה היה רגע כזה, שהרגשתי שתפסתי משהו מליבת הרומן. היו גם רגעים כאלו, בודדים, שהחזיקו אותי בתוך רגעים אחרים של משפטים שנשברים לי בפה, דמויות שאני רואה רק מבעד לערפל.

ריח סיגריות עלה מהכול. היה קר בחוץ, ויואל לא טרח לפתוח את החלון כשעישן את תסכוליו מול הקנבס שלושה ימים רצופים. שמעתי אותו מהלך בבית, כלים זזים במטבח, זרם של מים, מכשיר חשמלי מטרטר. בסוף הוא נכנס למיטה, חיבק אותי מאחור, חילץ את העט מידי. בואי, נלך, הוא אמר, מנשק את כתפי. לא זזנו כבר כמה ימים, את חושבת שעדיין יש לנו בגוף שרירים?

חשבתי שניסע לאחר צהריים, אבל הוא הזמין מקום במלון פשוט ונקי ליד מגדל השעון ביפו. יומיים הלכנו ברחובות, מניחים לשמש לנשק לנו את העור. היה משהו מרפא באותם יומיים, להרחיק את יואל מהמכחול, מהתסכול התמידי. כל הגברים בגופיות, הנשים בשמלות קצרות ובגוף שחוגג את עצמו, בלי הקור של ירושלים, שכבות שכבות של בגדים ובדידות. יואל היה באחד ממצבי הרוח האלה שמחלצים ממנו אדם אוהב, פשוט יותר. כשהלכנו ברחוב הוא הטמין נשיקה בכתפי כל כמה צעדים. אישה מבוגרת עם שיער לבן בתספורת אופנתית שלחה בנו מבט רע וצר כשעקפה אותנו, אבל לא היה לי אכפת. היה לי את יואל, את כל יואל לעצמי. ידעתי שאלו רגעים ספורים, שעוד מעט הוא יתכנס לשתיקותיו, לחדריו, ואני אפול לתרדמה ואפגוש אותו מהצד השני. אוהב. גופו פתוח לפניי.

ביום השני הלכנו לשוק הפשפשים. רציתי לבקר בחנות יד שנייה שהשמועה עליה עברה מפה לאוזן, אבל אחרי שתי דקות יצאתי משם. יומרני מדי. הסתובבנו סתם ברחובות, מדרכות שתכולת החנויות נשפכת אליהם - כורסאות ויקטוריאניות בריפוד דהוי, קונסולות מעץ טיק משנות השמונים, ציורים שכבר פקדו קירות רבים והתיישנו על הקיר ופתאום מצאו חיים חדשים ברחוב, ארגזים מלאים בניירת וגלויות שאולי יום יבוא ויגיע אדם שיש לו מספיק זמן בשבילם. ליד אחת מחנויות הריהוט עמד אדם ללא חולצה, חגורה ובה כלי עבודה למותניו, והוא רכון מעל כיסא עץ בעל ידיות מסולסלות. הוא החליק את פני העץ בנייר שיוף, בתנועות מונוטוניות וחזקות. שריריו נעו בגלים תחת עורו, כמו שפה שמובנת רק ליודעי חן. עמדנו כמה רגעים והבטנו בו, היה משהו מקודש באופן שבו רכן אל הכיסא. יואל אמר, הוא מרוכז כמו כשעושים אהבה.

דוכן קטן הציג מלפנים חרבות מעוטרות וחגורות עם תבליטים. יואל נכנס, ואני אחריו. זו היתה חנות תכשיטי גברים. כל מיני שרשרות מכסף ומעור, חפתים מעוטרים, צמידים עבים. הרמתי קופסת פלסטיק שקופה מלאה טבעות ונברתי בה. לאחר כמה דקות מצאתי טבעת שתפסה את תשומת לבי. הפרדתי אותה מהערימה ובחנתי אותה. טבעת רחבה מכסף, בשני צדדיה תבליטים בוטניים ובאמצעה משובצת אבן שחורה וחלקה ומבריקה. בת דמותי השחורה השתקפה בה, נעה על גבי האבן.

הינה, תראה, מתאים לך, אמרתי והגשתי אותה ליואל. ראיתי שהוא אהב אותה.

לאחר משא ומתן קצר שילם יואל למוכר וענד את הטבעת על אצבעו. הוא הניח יד על כתפי וחיבק אותי. הרגשתי את הטבעת, נקודה ממוקדת של קור, צמודה לעורי.

כשירדנו מהחנות לרחוב משהו עבר אותנו, תנועה מהירה בשחור שהתחככה בנו, אדם. במקום להיעצר לרגע, למלמל מילת סליחה ולהמשיך בדרך, האדם הזה הסתובב אלינו. היה לו מבט ריק, מבולבל, הוא ראה מעבר לי. זכרתי את המבט הזה, שנים לפני כן, בחדר המדרגות. כל כך הרבה שנים, שם אישה עכשיו גבר, אבל אותו מבט בדיוק.

לא זוכרת מה קרה באותו הבוקר, אבל מאיה ואני איחרנו לבית הספר, אמא ואבא לא היו בבית. הייתי בת תשע. זו היתה שעה כזו שהבניין כבר התרוקן מצעדי רגליים ומצעקות נשים על בעליהן. מאיה אמרה לי, תרדי לרחוב, אני מסיימת להכין סנדוויצ'ים ובאה. שמתי את התיק על הגב והתחלתי לרדת במדרגות.

באותה תקופה דירה מספר ארבע היתה מושכרת לסוחר סמים, או לפחות זה מה שהבנתי משיחות הטלפון של אמא, אם כי לא הייתי בטוחה מה זה. קראו לו אברהם, הוא היה רזה מאוד, בעל שיער שמנוני ורי"ש מתגלגלת, אבל דווקא היה נחמד, תמיד ניסה לדבר איתי ולשאול מה אני לומדת בבית הספר. אמא אסרה עליי לדבר איתו.

באותו בוקר ירדתי שתי קומות למטה במהירות, ופתאום, במפלס שבין קומה שלוש לשתיים, ראיתי אישה גדולה עומדת בגבה אליי וחוסמת את המעבר. אישה עם שיער ארוך צבוע בלונד, לבושה מעיל משבצות למרות החום, על זרועה תיק דמוי עור מתקלף. כנראה, היא שמעה את צעדיי והסתובבה אליי. על פניה היה מבט ריק, היא הביטה בי אבל הרגשתי שהיא לא רואה אותי, כאילו ראתה דבר מפחיד מאוד שעומד מעבר לי. מוזר, אבל אני זוכרת את האודם שלה, אודם ורוד חזק, כמו של בובות ברבי, מרוח בקצוות. האישה גיששה את ידה קדימה ותפסה ברצועת התיק שעל כתפי. היא ניסתה לדבר אבל יצאו מפיה רק צלילים נמוכים. ראיתי שהיא מפוחדת, שהיא לא מבינה, אבל פחדתי גם. צרחתי צרחה ארוכה, חדה, גבוהה, שהפחידה אפילו אותי. תוך כמה רגעים שמעתי צעדים מהירים במדרגות. מאיה הגיעה מהר. מה קרה, ערבה? דאגה בקולה. אבל אז היא שמה לב לאישה והאטה. היא עמדה קרוב אליי וסקרה את האישה. אני התחלתי לבכות. אל תפחדי, היא לא תעשה לך כלום, את לא רואה שהיא מבוהלת?

האישה הגדולה עזבה את רצועת הילקוט שלי, היא הסתובבה אל מאיה, עיניה פעורות מעבר לה, כאילו היא רואה משהו בקיר שמאחוריה, אבל לא היה שם דבר. מאיה התקרבה אליה ונופפה בידיה מול פניה. היא מסטולה לגמרי, פנתה אליי. בטח באה לקנות מההוא.

מאיה, בואי נלך, התחננתי, הדמעות מרטיבות את לחיי.

שנייה, תני רגע, אמרה מאיה ושלחה יד לחטט בתיק של האישה. רוצה כסף? היא הושיטה לי שטר מקומט של עשרה שקלים, ועיניה אש ירוקה צוחקת. מאיה, בכיתי, אני מפחדת.

טמפון? שאלה מאיה והוציאה משהו לבן קטן, ובלי לחכות לתשובה החזירה אותו ואת השטר לתיק. כל אותו הזמן האישה עמדה, בוהה באוויר, רק עיניה זזו ימינה ושמאלה כאילו מנסה לזהות את מקור הקול.

אה! אמרה מאיה בהתלהבות והוציאה חבילה ירוקה של מסטיק אורביט. היא זרקה שניים לפה והושיטה לי אחד. אני לא רוצה! בכיתי.

נו, אל תהיי תינוקת, קחי אחד ונלך.

הושטתי לה את היד וקמצתי בתוכה את המסטיק.

יאללה בואי, אמרה מאיה ועקפה את האישה. עקפתי אותה גם אני והמשכנו לרדת במדרגות. היא המשיכה לעמוד שם, בוהה בקיר בשפה מופשלת ובעיניים פעורות.

כשיצאנו האור סימא את עיניי לרגע. מאיה צחקה, זה היה כיף. אבל איזו מסכנה.

זה היה מפחיד, אמרתי.

הי, אין לך מה לפחד כשאני איתך, עצרה ונעמדה מולי, שתי עיניים בירוק אפור בוער הביטו בי. את יודעת שאני יכולה להציל אותך מכל המפלצות, בדיוק כמו בסיפורים שלי. היא טפחה לי על הגב.

כשהגענו לבית הספר נזכרתי שהמסטיק עוד קמוץ לי בתוך היד. הוא היה חם ולח ודביק, השלכתי אותו מיד.

מול המבט החלול נזכרתי בבוקר הזה. הושטתי יד אל האיש, אל המבט הריק, נגעתי קלות בכתפו. זה בסדר, לחשתי, אתה פה. הוא הביט דרכי אבל לרגע נראה שמשהו בעיניו מתעורר. כעבור חלקיק שנייה הסתובב והמשיך בדרכו. כל זה ארך רגע קצר בלבד.

מה זה היה? אמר יואל, מחבק שוב את כתפי. איזה שיכור, או מסומם. את בסדר?

שתקתי. המשכנו ללכת חבוקים, אבל נמצאתי רחוק.

הייתי קרובה כל כך ברגע הזה לספר לו על מאיה, אבל לא סיפרתי.

____________________________

מאיה הגיעה אל העולם ארבע שנים לפניי אבל ידעה עליו הרבה יותר מהפער בינינו. כל הילדות ניסיתי להדביק את הפער הזה, אבל לא היה לי סיכוי. כשהתחלתי ללמוד בבית הספר המורים היו קוראים לי מאיה הקטנה, אבל לא היה בי שום דבר ממנה. תמיד הייתי קצת אִטית, חולמנית, המחשבות מסתובבות בראש לאט, הרגשות מעובדים לאט, הדם זורם באִטיות מאיבר לאיבר. מאיה היא אחרת. עברו שנים עד שהבנתי שחלק מחוויית החיים שלי שהעולם לא מובן, הוא בגלל מאיה והסיפורים שלה. תמיד היו לה סיפורים, למשל, הסיפור על האיש של רשות השידור שעובר בלילה ברחוב, מתגנב לכל בית ומחליף את הסרט הנע במכשיר הטלוויזיה. יש לאיש הזה מחזיק מפתחות עם אלפי מפתחות, סיפרה מאיה, והוא זוכר בעל פה מה שייך לאיזה בית. אסור לראות אותו פנים אל פנים, היתה מזהירה אותי, מי ששובר את החוק שוברים לו את האנטנה. בלילות הייתי נצמדת למיטה, מאזינה לרעשים של בית חורק, חושבת, הינה, אלה צעדיו של האיש.

והיו לה עוד הרבה סיפורים, למה כלבים נובחים ולמה הירח לפעמים שמן ולפעמים רזה, ושעלי שלכת הם פרפרים כתומים שנרדמו בקיץ ומתעוררים בסתיו, ושדברים בעולם תמיד נופלים למטה כי המתים מתחת לאדמה מתגעגעים לחיים בעולם (ועובדה: בירח אף אחד לא קבור ולכן אין בו כוח כבידה). היה העולם המדעי, ההגיוני, שהציגו ספרי המדע והמורים, והיו ההסברים של מאיה. למאיה תמיד האמנתי יותר.

היו לה עוד סיפורים, סיפורים עצובים ושמחים, שנגמרו מהר או בהמשכים. היא אף פעם לא כתבה אותם במחברות, ורק היתה מספרת לי לפני שהיינו שוכבות לישון. גם עכשיו אני יכולה לעצום עיניים ומיד להיות שם, בחדר שלנו בבית הישן. חדר קטן, בחלון תמיד מייללת רוח ים מלוחה, מתחת למיטת הקומתיים מרצפת אחת שבורה שחורקת בכל פעם שמאיה מטפסת בזריזות על הסולם. על הקיר תמונה בשחור לבן, ארונית קטנה עם צעצועים ליד הדלת, מעליה מונח בקסי הארנב, שאהבתי כל כך ביום ופחדתי ממנו בלילה כשאורות הרחוב היו נכנסים לחדר ומצהיבים את עיניו. הייתי שוכבת במיטה, מכוסה בשמיכה עד האף, רועדת. אף פעם לא ידעתי אם עומד להגיע סיפור מנחם או מפחיד. מאיה היתה שוכבת במיטה מעליי. לא ראיתי אותה רק שמעתי את הקול שלה, בוטח, נמוך, עולה בחדר ומצייר לי מראות, כמו מעמד הר סיני פרטי. מכשפות ופיות, נסיכות אמיצות ואבירים עצלנים, כל המראות נולדים בתוכה בן רגע ויוצאים, נרשמים על הנפש שלי. הרבה שנים עברו ואני עדיין זוכרת את רובם. פעם, כשהלכתי לבקר אותה במחלקה, שאלתי אם היא עוד זוכרת, היא הנידה ראש לשלילה. אחר כך באה אחות ונתנה לה כדור שינה ואמרה לי לצאת. בדלת שמעתי אותה אומרת מאחוריי, אני זוכרת את הילדה שבלעה אבן חן סגולה.

חזרתי פנימה ושאלתי, את רוצה שאספר לך? אבל היא כבר נרדמה.

בכל זאת התיישבתי לידה וסיפרתי. המילים שיצאו ממנה אז כששכבה מעליי יצאו מתוכי לאחר שנים רבות, מושמעות לאוזניה. הסיפור על הילדה שבולעת אבן חן סגולה. האבן גורמת לכך שתזהר בחושך. אנשים באים לצפות בה, מזמינים אותה לחדרי חושך בכל העולם, מנסים לראיין אותה, אבל האבן בתוכה מקשה עליה לדבר. לבסוף היא מגיעה לסין, ושם מכשף מציע לה פתרון. הוא נותן לה אבקה שמבוססת על רכיב כימי סודי. אם תבלעי אותה בליל ירח מלא עם כוס מימי נהר ההאן, האבן תימס בתוכך ותיעלם, הוא אומר. באותו לילה קמה הילדה, יורדת אל נהר ההאן, ומפזרת את האבקה אל תוך המים השחורים. כל הדרך בחזרה היא ממשיכה לזהור.

כבר נגמרו שעות הביקור, אותה אחות נכנסה לחדר שנית, עכשיו המטופלים ישנים, אני מבקשת ממך לעזוב. היא נראתה צעירה אבל פניה אפורות, שערה דליל, ביד דקה כתבה משהו בספר שמוצמד למיטה.

כמה היא מכירה את מאיה וכמה לא, חשבתי. היא יכולה לדקלם את התרופות של מאיה, את הגובה, לחץ הדם, המשקל, את שמות הרופאים, תאריכי האשפוזים, החטיפים שמאיה אוהבת לזלול. אבל מה היא לא יודעת, את כל מאיה שלפני.

כשיצאתי האחות בדיוק כיבתה את האור בחדר. שעון דיגיטלי גדול הבהב מספרים כחולים אל האוויר. הבטתי שוב על מאיה, שוכבת על מיטה לבנה, שינה עמוקה ממלאת את פניה, צג השעון מציף את עורה במין זוהר כחלחל.