ציפייה

פעמונים

הפעם אני מחליטה להתחיל מהארון.

כמו תמיד אני מחכה קודם כול חצי שעה. יהלי נרדם עוד לפני שהגעתי, הם יצאו מאוחר הפעם, אבל הרבה פעמים הם שוכחים משהו וחוזרים לקחת. את היין, נגיד, כי היא חשבה שהוא לקח והוא חשב שהיא. או שהיא חוזרת לקחת צעיף. או שהם עושים את זה בכוונה בשביל לבדוק אותי. בהתחלה זה היה קורה יותר. בכל מקרה, אחרי חצי שעה, גם אם הם שכחו משהו הם כבר לא יחזרו בשבילו, ואפשר לעלות למעלה.

אני נכנסת לַיחידת הורים והולכת ישר לחדר הארונות. הוא טיפה יותר גדול מהחדר שלי בבית. ויש לו ריח מעולה. נקי־נקי. אני מדליקה את הפס של הנורות שתלויות מהתקרה וכל אחת מכוונת לכיוון אחר. יש דימר כדי שתוכלי למצוא את האור הכי מחמיא, אבל בשלב הזה אני מדליקה אותו על הכי חזק שאפשר.

קודם כול אני עושה בוּק. אני מצלמת כל פינה בדיוק כמו שהיא נראית כשאני נכנסת. נגיד, הנעלי עקב הכתומות של פראדה, אם אחת עומדת אבל השנייה נפלה והיא שוכבת ככה על הצד ושתיהן מתחת לאזור של החצאיות — אז אני אצלם את זה. אני עושה איזה עשרים תמונות, וגם אחת פנורמית ליתר ביטחון. גם את הבלגן במגירה של התחתונים והחזיות אני מצלמת. יש שם במגירה חלוקה פנימית כזאת, חוצצים מפלסטיק שקוף עבה שנראה כמו זכוכית, שמחלקים את המגירה לקוביות כדי שיהיה מסודר, אבל היא סתם זורקת הכול פנימה, מיליון צבעים ותחרות ובדים מבריקים ורכים ושקיות קטנות כאלה של שבבי סבון, קשורות בסרט מבריק בצבע שמנת. אז למרות שאני בטוחה שאין מצב שהיא אי־פעם תשים לב שהבלגן השתנה קצת, בכל זאת אני מצלמת את המגירה. אני מאוד יסודית.

אחרי שסיימתי לצלם אני נכנסת לחדר של יהלי לראות שהוא ישן. יש לו חדר מהמם. קיר שלם של מדבקות בצבעי פסטל, מין ארץ דמיונית כזאת עם עצים שצומחים עליהם לבבות וחדי־קרן שמדלגים מעל נחלים. הם קנו את המדבקות בברלין ורינת הדביקה אותן בעצמה.

יהלי ישן במיטה שלו, שנראית כמו במה גדולה מעץ בצבע שמנת, וסביבו יש איזה עשרים דובים, הכי רכים שיש, וכריות שנראות כמו סוכריות ענקיות. על הרצפה יש פוף פרווה בצבע תכלת ושטיח מכדורים־כדורים של צמר, שעליו אני שוכבת ומרכיבה עם יהלי פאזלים בימים שאני באה אחר הצהריים, ותמיד בא לי להירדם עליו. אני מהדקת קצת את השמיכה של יהלי, עם העוגנים הקטנטנים בכחול, והוא זז טיפה ומחבק את הכרית שלו. הוא ישן לגמרי.

אני סוגרת את הדלת שלו, לא עד הסוף, ושמה לידה את המשחק של הפעמונים — שבעה פעמונים ממתכת תלויים בתוך מסגרת מעץ, צבועים לפי צבעי הקשת, ולכל אחד יש צליל טיפה שונה. אם הוא יתעורר ויפתח את הדלת אני אשמע.

ואז אני יוצאת למסדרון שמוביל לחדר השינה וחושבת איזה יום ארוך היה לי במשרד, וכמה זה קשה לנהל חברת ענק, כל כך הרבה החלטות אני צריכה לקבל וכולם רק מחכים לשמוע מה יש לי להגיד. מזל שיש לי מזכירה כזאת מעולה שיודעת להביא לי קפה בדיוק כשצריך.

אני מגיעה לחדר ומורידה את הג'ינס והסווטשרט של הצופים, ואז את התחתונים והגוזייה. אמנם היה יום ארוך ומתיש בעבודה אבל אני צריכה להתארגן להופעת גאלה באופרה. השגריר יהיה שם וכל מיני אנשי עסקים שאני עובדת איתם ועדיין אין לי מושג מה אני אלבש.

אני עומדת עירומה בחדר הארונות ומתלבטת. את השחורה של דולצ'ה וגבאנה לבשתי לאירוע הקודם, קוקטייל של עמותה שאני תורמת לה המון כסף. ילדים עם סרטן, נשבר הלב. בכל מקרה, כמה מהאנשים שהיו בקוקטייל יהיו גם הערב, אז השחורה לא. אני פותחת את המגירה ובוחרת תחתונים בצבע גוף. חוטיני. כל התחתונים שלי חוטיני. אני לובשת אותם ומרגישה את התחרה נכנסת לי לחריץ של התחת.

אני מודדת חצאית ורודה בהירה־בהירה, כמעט לבנה, שיש לה ארבע שכבות של בד — משי ועליו טול ועוד משי ואז משהו שקוף. מוסלין? אני מסתכלת במראה. יש לי ציצים יפים. קטנים ועגולים. הם החלק הכי טוב שלי. ובחצאית הזאת לא רואים שעדיין אין לי רווח בין הירכיים כשאני עומדת עם הרגליים צמודות. אני עובדת על זה.

אני חוזרת למגירה ומתלבטת עוד קצת ולוקחת חזיית סטרפלס שחורה, עם כריות קטנטנות בחלק התחתון שלה, וסוגרת אותה על הכי צמוד. אני בוחרת גופייה שכולה עשויה מחרוזים כל כך קטנים שבהתחלה נדמה שהם פאייטים, וגם נדמה שהם כסופים, אבל בעצם הם שקופים ומה שכסוף זה הבד שמתחת. הצבע שלהם הוא השתקפות. אני בודקת במראה, מורידה את הגופייה, זורקת אותה על המיטה ובוחרת חולצת מחוך סטרפלס צמודה שחורה עם נקודות לבנות קטנות. איב סאן לורן. זה עובד.

עליה אני לובשת את המעיל עור השחור, לא האלגנטי עם המותן, השני, זה עם המיליון ריצ'רצ'ים. ראיתי את זה ב״ווג״ פעם, "עור ותחרה: לוק הילדה הטובה־רעה". הדוגמנית ישבה על אופנוע ענקי מאחורי גבר עם קוקו וזקן וקעקועים על השרירים בידיים. והיה אור של שקיעה. או זריחה, אני לא סגורה על זה.

עכשיו נעליים. אני זוכרת שלדוגמנית היו מגפיים כבדים כאלה, עם ניטים, ויש כאן זוג כזה, אבל אני עדיין הכי אוהבת עקבים. אני מודדת את המנומרות. אחר כך את השחורות עם הפלטפורמה האדומה. ואז את הסנדלים הלבנים עם העקבים הדקיקים והרצועות שעשויות משרשרות זהב עדינות, אבל זה לא טוב כי רואים לי את הציפורניים של הרגליים וזה הורס הכול. אני הולכת על הג'ימי צ'ו. קלאסיות. עם צבע נְיוּד קשה לטעות.

קלאץ'. יש את זה שנראה כמו קופסה שקופה, תיק של מישהי שלא מסתובבת עם שום דבר שעדיף שלא יראו. אני חושבת על התיק גב שלי שמונח על הספה בסלון ומחליטה נגד השקוף. אני מוציאה את הקלאץ' הלבן, זה שיש לו סוגר בצורה של ראש של אריה שנושך את הקצה של התיק בשיניים שלו וככה סוגר אותו. אבל זה לא עובד עם הריצ'רצ'ים של המעיל. אז השחור־מעטפה. זה שנראה כמו עור של נחש. דמוי־נחש קוראים לזה. חצי מהקשקשים שחורים לגמרי וחצי שחורים־אפורים. בטון, ככה קוראים לצבע הזה, והוא מושלם. ואז אני שולחת לרינת וואטסאפ: "יהלי ישן, הכול מעולה".

היא תמיד עונה ישר. "מהממת את! תודה מתוקה. זה בסדר אם נחזור בשתים־עשרה וחצי במקום שתים־עשרה? אמא לא תכעס?" והיא שמה סמיילי קורץ.

"אין בעיה", אני מקלידה, "במילא אני אף פעם לא הולכת לישון לפני אחת..." אני מתלבטת שנייה אם לשים לה גם כן סמיילי קורץ, ומחליטה שבלי. שולחת.

צפצוף. "תודה מתוקה אחת!! אין עלייך!!" סמיילי שולח נשיקה.

אני בודקת את השעה בנייד. עשר וחצי. יש לי שעתיים. אני מקזזת לשעה וחצי, כי תמיד יכול להיות שהם יקדימו פתאום. ב־24:00 אני אהיה על הספה עם הספר שהבאתי. "מיכאל שלי". הזזתי את הסימנייה מאז הבייביסיטר הקודם.

אני מתיישבת בפינת האיפור שלה. יש לה מברשות ענקיות, כאילו שענן מלטף אותך. אני קוראת את השמות של הליפסטיקים: D for Danger, Antique Velvet, Fired Up, Blood Red, Heroine, Atomic Orange, Nude.

אני בוחרת את זה שבצבע דם, פותחת אותו ומריחה. זה ריח של חו"ל. אני מורחת רק קצת, ורק על השפה התחתונה. על העליונה אני לא מורחת כי לפני שנתיים יצא לי שם הרפס, בצד שמאל למעלה, ואמרו לי שמי שיש לו פעם אחת זה לתמיד ואני לא רוצה להדביק אותה. אז אני מורחת רק למטה ואז עושה את המצמוץ הזה, שיימרח על הכול. אין מצב שהיא תידבק מזה. נראה לי. אני מקווה.

אני הולכת לַחדר אמבטיה שלהם. אין להם אמבטיה בכלל אבל יש להם מקלחת ענקית עם ספסל אבן וראש מקלחת כמו צלחת גדולה, ועוד כמה מקומות שיכולים לצאת מהם מים. במגירה יש לה קרמים. עשרות. כמה עדיין ארוזים, שניים־שלושה מכל סוג מאלה שהיא הכי אוהבת.

גם במגירות שלו יש קרמים, אבל פחות. בטח היא קנתה לו. וסכיני גילוח ומכשיר כזה כמו ידית עגולה שאני לא יודעת מה עושים איתו. ועל מדף יש את האפטרשייבים שלו. בתחום הריח הוא דווקא משקיע לא פחות ממנה, יש לו עשרים סוגים. סָפוּר. אני פותחת אותם ומריחה, אבל לא את כולם כי חוש הריח נחלש אחרי ארבעה ריחות ואז הכול מתחיל להריח אותו הדבר. קראתי על זה וגם בדקתי את זה וזה נכון. אז כל פעם אני בוחרת איזה להריח, אבל תמיד משאירה לסוף את ה־Black Armor ומסניפה אותו בעיניים עצומות, וחושבת על אילן נכנס לאמבטיה, נעמד מאחורי, מריח לי את הצוואר, מטפס עם הידיים שלו מהמותניים שלי למעלה ואז מכניס אותן לתוך החולצת־מחוך ומושך אותה למטה, והציצים הקטנים שלי מכוסים לגמרי בידיים שלו עם הציפורניים הנקיות והטבעת נישואים העבה. ואני מרגישה את הכרס הקטנה שלו נצמדת לי לגב. תמיד הוא זה שמסיע אותי הביתה, אחרי שרינת נותנת לי יותר מדי כסף ולא מוכנה לקבל ממני עודף.

"טיפ, מתוקה, קוראים לזה טיפ. כי את מהממת ומגיע לך!" והיא מדביקה לי נשיקה על הלחי. "יאללה, צאי, אילן מחכה לך."

ואז אני נכנסת לג'יפ שמריח מאלכוהול ומ־Black Armor והמושב בצד של הנוסע עדיין חם מהתחת של רינת.

"נו, התחילו הבגרויות?" הוא שואל, ואני אומרת, "לא, אני רק ב־ט'." והוא אומר, "וואלה."

ואז הוא לוחץ על אחד הכפתורים המוארים בכחול על ההגה ומוזיקה ממלאת את האוטו, תמיד משהו שאני לא מכירה עם מלא באסים שמרעידים לי את הרגליים. והוא עוצר ליד הבניין שלי, ואני רוצה לשמוע את השיר עד הסוף, לשאול אותו מי הלהקה, לשבת עוד רגע בחללית הזאת שלו, אבל אני פותחת את הדלת ואומרת, "תודה רבה, ביי."

אני עושה סיבוב אחרון מול המראה, עומדת עוד רגע, מחייכת ומתנצלת שאני חייבת ללכת, יש לי טיסה מוקדם בבוקר. ואז אני מתפשטת. הייתי מתה לרדת ככה למטה, עם הבגדים, אבל זה מסוכן מדי. אם תהיה פתאום שריפה או משהו לא תהיה לי שום דרך להסביר את זה. אני לא מטומטמת.

אני מחזירה הכול למקום ובודקת מול התמונות, למרות שאני בדרך כלל זוכרת בול. יש לי זיכרון מעולה.

ואז אני מוחקת את התמונות ומכבה את האור.

אני עוצרת רגע ליד הדלת של החדר של יהלי ומקשיבה. אם הכול נשמע לי שקט אני לא נכנסת אלא הולכת ישר למרפסת של הקומה השנייה ומעשנת ג'וינט. מהמרפסת אפשר לראות את שביל הכניסה, עם האורות הסולאריים שנטענים ביום ונדלקים בלילה, אז אם בטעות הם יגיעו אני אראה אותם בזמן ואוכל לרדת ולהגיד שבדיוק הצצתי על יהלי. יש לי בכיס ספריי מנתה. אני מאוד מסודרת, תמיד הייתי.

אחרי הג'וינט אני יורדת למטבח ומארגנת לי ארוחת טעימות. המקרר שלהם תמיד מפוצץ כי היא מבשלת המון, וגם העוזרת שלהם — מנהלת משק הבית, כמו שאמא שלי קוראת לה — גם היא מבשלת, כך שתמיד גם יש כל מיני סלטים של עדשים ונבטוטים וגם כל מיני ממולאים ומפרומים. אני מצלמת את המקרר מבפנים ואז מוציאה את כל הקופסאות והסירים לשיש ושמה בצלחת מכל כלי בדיוק את הכמות שאני יודעת שהם לא ישימו לב שלקחתי, למרות שהיא תמיד אומרת, "מתוקה, יש מלא אוכל! קחי לך משהו, טוב? מה שבא לך. את יודעת איך להפעיל את המיקרו?" היא שואלת את זה לא כי היא חושבת שאני מפגרת, אלא כי המיקרו שלהם הוא מיקרו־תנור־טוסטר־אובן משוכלל כזה, ובפעם הראשונה שבאתי אילן הסביר לי איזה עשר דקות איך להפעיל אותו והקשבתי בנימוס אבל בסוף אמרתי שזה ממש בסדר, אני לא רעבה, אכלתי לפני שבאתי.

אז אני יודעת להפעיל את המיקרו ואני מפעילה אותו. ואם יש נגיד כמה פירורים בפנים אז אני מצלמת, ומוציאה אותם, ואחרי שחיממתי אני מחזירה אותם לאיפה שהם היו. ואז אני מחזירה את כל הקופסאות והסירים בחזרה למקרר.

אני אוכלת בחוץ. אני מדליקה עם הקליפר שלי את אחד הנרות ולוקחת שלוק מהיין. אני לוקחת רק מהלבן, כי כשאני מוסיפה לו מים הצבע בקושי משתנה. ואני לוקחת רק רבע כוס. אני מודדת בכוס מדידה מהמגירה הענקית של הציוד אפייה. היא אופה מעולה, רינת. כל מיני עוגות שמרים מסובכות כאלה. אם ממש בא לי אני מוסיפה ליין שלוק וודקה, גם זה שקוף. ויש בפריזר שלושה בקבוקים פתוחים ורשום לי בטלפון מאיזה לקחתי בפעם שעברה. ג"ג כתוב לי. גריי גוס. אז הפעם אני לוקחת מהאבסולוט ורושמת: אב'.

אחרי זה אני שוטפת ומייבשת הכול במגבות נייר שאני מכניסה לשקית ושמה בתיק שלי. בדרך הביתה אני אזרוק אותה. ואז אני מחזירה את כל הכלים למקום ומוודאת שוב שכיביתי את הנר בחוץ. ואז אני הולכת לשירותים שלהם ומקיאה הכול.

אני מטנפת להם את האסלה המעוצבת בעיסה צבעונית. סגול של הקובה סלק, כתום של הפילאף קינואה עם גזר, ורוד של הסלמון, צהוב של התפוחי אדמה המתובלים, ירוק של השעועית בשום ושמן זית ושל הפשטידת מנגולד וכרישה, חום של הצלי ביין אדום. שלוש אצבעות אני דוחפת לגרון, לוחצת על הנקודה של השחרור ומרגישה את ההתרוקנות ממלאת אותי, וככה כמה פעמים שצריך, עד שכבר אין מה להוציא ונשארת רק האש הנקייה בגרון.

אני מורידה את המים ומנקה את האסלה במברשת ואחר כך במגבונים. את המגבונים אני שמה בשקית עם המגבות נייר ומחזירה לתיק שלי. עכשיו אני שוטפת פנים, מגרגרת עם מים, משפריצה לפה שלי מהספריי מנתה ומשפריצה בשירותים מהמטהר אוויר. "בושם חדרים", כתוב עליו, בקבוק יפה עם תווית מעוצבת באנגלית.

אם אמא שלי היתה יודעת.

תמיד אני מקווה שהיא תישן כשאני אגיע אבל היא כמעט תמיד ערה.

"איך היה?"

"בייביסיטר."

"לאן הם יצאו?"

"אין לי מושג, אמא, אני לא מתחקרת אותם."

"את יודעת, זה מדהים, אני לא ראיתי את האישה הזאת עם אותו זוג נעליים פעמיים. תגידי, יש לה מקרר פרוות? כי מישהו אמר לי שיש לה."

"אין לי מושג, אמא, אני יושבת בסלון וקוראת. גג רואה טלוויזיה. יש להם ערוץ שתיים."

"טלוויזיה או מסך שיורד מהתקרה?"

"טלוויזיה."

אני הולכת למקרר לקחת דיאט קולה.

"אכלת משהו היום?"

"כן."

"מה אכלת?"

"פסטה, אצל רינת."

"לא היה סושי הפעם?"

אני שומעת אותה שואלת אבל אני עושה כאילו לא שמעתי. השאלות שלה הן כמו מרוץ חימוש. היא אוגרת מידע, וכל דבר שתגידי יכול לשמש נגדך בבוא הרגע הנכון.

"אבא עובד," היא מעדכנת אותי למרות שלא שאלתי. "משמרת ערב שלישית השבוע. בצהריים הוא אמר לי שאתמול הוא חזר באחת, אבל אני נרדמתי רק באחת וחצי אז אני יודעת יפה מאוד שהוא לא היה בבית באחת. ותומר אצל הילה."

ואת פה, וגם אני, לצערי, אני משלימה בתוך הראש שלי. נגמרה ההתפקדות. אני מחזירה את הקולה למקרר.

"לילה טוב," אני אומרת לה בדרך מהמטבח לחדר שלי.

"לילה טוב. ובפעם הבאה תגידי לגברת בוטוקס שאני לא מרשה לך להישאר אחרי שתים־עשרה בלילה. את ילדה ויש לך בית ספר בבוקר."

אני לא עונה.

"שמעת אותי?"

אני נכנסת לחדר שלי. יש לי אוסף גלויות שמכסה את כל הקירות בחדר. אמנות. אני מאוד אוהבת. במיוחד את פרידה קאלו, שנסעה פעם באוטובוס ורכבת חשמלית התנגשה בו ומעקה ברזל מהרכבת נכנס לתוך האוטובוס ושיפד אותה, עבר ישר דרך הבטן שלה, דרך הרחם, אם נדייק, ויצא מהצד השני. נשברו לה עמוד השדרה, עצם האגן, אחת מעצמות הקולר, כמה צלעות ורגל ימין, שנשברה באחד־עשר מקומות. היא היתה בת שמונה־עשרה. ואחר כך כל החיים היא ציירה כאב ואת האהבה שלה לדייגו ריברה, שגם הכאיב לה נורא. היא אמרה: "קרו לי שתי תאונות בחיים. הראשונה היתה האוטובוס, השנייה היתה דייגו. השנייה היתה הרבה יותר קשה."

מהפעם הראשונה שראיתי ציור של פרידה הרגשתי שאני מכירה אותה. כשאני נוסעת באוטובוס אני אף פעם לא חושבת על מחבלים, רק על התאונה של פרידה. אני יודעת שאין רכבת חשמלית בתל אביב ובכל זאת כואב לי בבטן. רינת ראתה אותי קוראת אצלם פעם את הביוגרפיה שלה ואחר כך הביאה לי מניו יורק ספרון שלם של גלויות של הציורים שלה.

רינת־יהלי־פעמונים.

זה נופל לי בבת אחת, כמו הסטירה האחת שחטפתי מאבא, בריב הגדול, שכל כך הפתיעה אותי שלא כאב לי אפילו. השארתי את הפעמונים ליד הדלת של החדר של יהלי!

מטומטמת, מטומטמת, דפוקה, מפגרת, פרה שמנה ומטומטמת.

הם לא יקראו לי יותר בחיים. הם יבינו הכול. איך עשיתי דבר כל כך מטומטם?

אני נותנת לעצמי מכה חזקה בראש. ואז עוד אחת. כל דבר טוב את הורסת. דפוקה.

אני לובשת פיג'מה. יוצאת לסלון. אמא שלי ישנה מול הטלוויזיה.

"בואי, ממוש," אני אומרת לה, "תעברי למיטה." היא מחבקת אותי, מושכת אותי אליה, ואני מתאפקת לא להרביץ לה.

"בואי," אני אומרת לה, "מאוחר."

היא נשענת עלי ואני הולכת איתה לחדר שלהם והיא נופלת למיטה ואני מכסה אותה וסוגרת את הדלת.

תוך חצי דקה אני בַּג'ינס ובסווטשרט שלבשתי קודם. דקה אחר כך אני כבר על האופניים שלי, רוכבת אליהם. אולי רינת לא נכנסה אליו, היא נראתה עייפה כשהם חזרו והלכה טיפה עקום. אולי הם הלכו ישר לישון ואני יכולה לתקן את הדבר הדפוק הזה שעשיתי.

הם אף פעם לא נועלים את הדלת של המזווה. מהדלת הזאת הם מכניסים את השליח עם הדברים מהסופר, שמגיע כל שבוע למרות שגם ככה יש שם מספיק אוכל כדי להחזיק אותם איזה שנה. יש להם אזעקה? אם יש אני אברח. עשרים שניות על האופניים ואני בפארק מאחורי הבית שלהם.

אני לא מקישה את הקוד בשער למרות שאני יודעת אותו. במקום, אני שמה רגל אחת על הגדר בטון, מושכת את עצמי למעלה, מתכופפת פנימה ולוחצת על הידית. הסולאריים כבויים. אני מושכת פנימה את האופניים וסוגרת את השער אבל לא עד הסוף, שלא יהיה קליק ושיהיה לי קל לצאת. אני משעינה את האופניים על הקיר, איפה שחשוך לגמרי, מורידה את הכפכפי טבע נאות שלי והולכת יחפה עד לדלת של המזווה. אני לוחצת על הידית לאט־לאט, בדממה, מושכת את הדלת סנטימטר ומחכה. הלב שלי דופק בטירוף. אין אזעקה. אני נכנסת. המזווה חשוך, המטבח גם. גם הסלון. אני מתחילה להתקדם בכיוון המדרגות אבל שנייה לפני שאני מגיעה אני שומעת את המים יורדים בניאגרה של שירותי האורחים, באסלה הנקייה שניקיתי במגבונים. אני נצמדת לקיר שליד הדלת, מאחורי המעילים שתלויים על מתלים שנראים כמו כפות ידיים שיוצאות מהקיר, ומפסיקה לנשום.

אילן יוצא מהשירותים בתחתוני בוקסר. הוא מגרד את הכרס הקטנה שלו, והשרירים בזרוע שלו זזים קצת. הוא מפהק ונכנס למטבח בלי להדליק את האור. מדגדג לי באף, ואני תופסת אותו בכוח, משפשפת את הנחיריים שלי באצבעות ומנסה לעשות את התנועות הכי קטנות שאפשר. אם תתעטשי עכשיו תמותי. ישימו אותך בכלא. הדגדוג נפסק.

המטבח שלהם פתוח לסלון, לא כמו אצלנו. מאיפה שאני עומדת אפשר לראות הכול, ואני רואה את אילן פותח את דלת הנירוסטה הענקית מימין, החצי של הפריזר, והאור של המקרר מאיר אותו. הוא פותח מגירה ומוציא ממנה בקבוק ארוך. ג"ג. הוא שם כמה קוביות קרח בכוס ושופך את הוודקה מעל. טוב שהוא שם קרח, ככה הוא לא ישים לב לדילול. אם אני יוצאת מזה אני בחיים לא נוגעת להם יותר בבקבוקים, נשבעת.

הוא עובר לסלון ומתיישב על הספה שהגב שלה פונה לדלת, כלומר אלי, ומדליק את הטלוויזיה על ערוץ הספורט. זה מעולה לי, אבא שלי תמיד נרדם מול הספורט. אילן שותה קצת ואז שם את הכוס על השולחן בסלון ויש צליל של זכוכית על זכוכית. הוא נשען אחורה בספה. כמה דקות בלי לזוז — ואני אצא מפה כמו שנכנסתי. אפשר לחשוב, אז הם יראו שיש פעמונים ליד הדלת, מי ישמע. יהלי בן שלוש וחצי — אז הוא שם פעמונים ליד הדלת. רינת תחשוב שזה מקסים.

אילן לוקח עוד שלוק מהכוס. הפעם היא עושה קצת יותר רעש כשהיא נוחתת על השולחן. עוד כמה דקות של הצעקות האלה באולפן של ערוץ חמש ואילן יירדם ואני אלך הביתה ואשכח מהכול.

אבל אז אני רואה אותו לוקח אליו את האייפד, מקליד ומסתכל קצת. ואת היד שלו מתחילה לזוז. כל מה שאני רואה זה מרפק, בעצם, מציץ מהספה, והמרפק הזה זז, לאט בהתחלה ואז יותר ויותר מהר. אני מרימה את העיניים לדלתות הזכוכית של היציאה לגינה, איפה שאכלתי קודם, ואני רואה את הפנים שלו. הן משתקפות בזכוכית, מעל הטלוויזיה. הוא מרוכז. לא מחייך. הוא נראה אחר לגמרי. ואז אני רואה את הפנים שלי משתקפות גם. אם הוא ירים את העיניים מהאייפד הוא יראה אותי. אבל אני לא זזה. הגוף שלי מתפוצץ.

פעם, כשבאתי לשמור על יהלי, רינת בדיוק הכינה סופלה גבינה להביא לחברים שלהם. "בואי, מתוקה," היא אמרה לי, "תראי כמה יפה הוא עולה." והצצתי מהחלון של התנור, לא המיקרו המשוכלל, התנור הענקי מברזל שממלא חצי מטבח, וראיתי בתוכו את הסופלה מתרומם מתוך הכלי שלו כמו קסם, מתנפח ומבעבע, והלמעלה שלו מתפוצץ מרוב חום. רינת התכופפה לידי והסתכלה גם. "מהמם, לא?"

המרפק של אילן זז יותר ויותר מהר, עד שכל הגוף שלו קצת קופץ על הספה, כמו ילד קטן, ואז העיניים שלו נעצמות והגב שלו מתמתח והראש שלו נופל אחורה ועוד רגע אחד המרפק שלו קופץ וצליל יוצא לו מהפה: אה. והוא לא זז. גם אני לא.

אולי שתי דקות עוברות, לא יודעת כמה. אילן מרים את הראש שלו לאט, סוגר את האייפד ושם אותו על השולחן. מושך אליו קופסת טישו מעוצבת. מרים את הכוס ומרוקן אותה בשלוק ואז הולך למטבח ושם את הכוס בכיור ואת הטישו בפח.

עכשיו הוא ילך למדרגות כדי לעלות לחדר שלהם ויעבור מטר ממני. בחיים שלי לא רציתי כל כך להיות מעיל.

אבל מהמטבח הוא חוזר לסלון דווקא, מתכופף לכיוון הטלוויזיה שעדיין דולקת, פותח את אחת הדלתות בארון העץ המשופשף שמתחתיה, מוציא שמיכה, חוזר לספה ונשכב ומתכסה. בערוץ הספורט הוויכוח נמשך. הוא אף פעם לא נגמר. מישהו אומר, "על מחדל כזה צריך לשלוח אותו הביתה," ואחר אומר, "אז בוא נשלח את כולם הביתה ודי," והם צוחקים. אני מרשה לעצמי לנשום טיפה יותר. ואז אני שומעת נחירה. אני אספור עוד חמש נחירות ואז אני אחזור למטבח ואצא מהמזווה.

אחת. שתיים. שלוש.

נו כבר.

ארבע.

תנחר כבר.

חמש.

אני יוצאת מהמעילים לאט, מחשבת את המסלול הכי קצר, אבל אז הרגליים שלי מחליטות לבד, ובמקום ללכת למטבח אני הולכת לספה. צעדים קטנים ומהירים. אני מחפשת את ההשתקפות שלו בזכוכית אבל היא איננה, כי מקודם הוא ישב ועכשיו הוא שוכב, ובינו לבין הזכוכית ישנה הטלוויזיה, שמסתירה.

די, תלכי כבר הביתה, מטומטמת. אבל אני לא יכולה. אני מקיפה את הספה ונעמדת מולו. מעליו. הוא כיסה את עצמו עד הצוואר והידק לעצמו את השמיכה סביב הרגליים. גם אני אוהבת לישון ככה, עטופה. הוא נראה זקן יותר בלי החולצה המכופתרת והז'קט, וכשהשיער שלו לא מסורק אחורה רואים שמתחילה לו קרחת קטנה. אבל באותו זמן הוא גם נראה קצת כמו ילד, ואני חושבת על איך המרפק שלו הקפיץ לו את כל הגוף ועל הצליל הקטן הזה שיצא לו מהפה.

אני מתכופפת להסתכל עליו יותר מקרוב. אני כמעט יכולה להרגיש את הנשימה שלו.

אם הוא יתעורר הוא יראה אותי. וייגמרו לי החיים.

אבל מה אם הוא יתעורר ולא יהיה מופתע? מה אם רק יחייך חיוך קטן וירים את השמיכה, ואני אשכב לידו על הספה הענקית שלהם, והוא יעטוף את שנינו, מלמטה עד למעלה, ואני אעצום עיניים ורק אריח?

גריי גוס, בלאק ארמור, ריפוד עור, אבקת כביסה של תינוקות —

ואילן ילחש לתוך העורף שלי, את יכולה להישאר פה כמה שבא לך.

הוא זז ושוב אני מפסיקה לנשום.

אני מסתכלת עליו עוד רגע, עד שהוא מושך את השמיכה ומסובב את הפנים לתוך הספה ואת הגב אלי.

אני עולה במדרגות לאט. פתאום אני כל כך עייפה, הגוף שלי שוקל מאה טון. אבל אם כבר אז כבר, נכון?

אני מתכופפת ומכניסה יד לסדק של הדלת של יהלי. הפעמונים בדיוק איפה ששמתי אותם. אני תופסת אותם מהאמצע, שלא ירעישו, פותחת את הדלת ונכנסת לחדר. יהלי ישן מעל לשמיכה, עם הזרועות זרוקות מעל הראש, כאילו הוא נכנע.

אני מתקרבת למדף כדי לשים את הפעמונים במקום. חדי־הקרן מהקיר מסתכלים עלי, ואני מסתכלת עליהם. ואז אני מכניסה את הפעמונים לתוך הסווטשרט שלי. המתכת שלהם קרה והעור שלי רותח והם עושים לי צמרמורת. ואני מרגישה את הפטמות שלי, את החשמל הזה שעושה להן להתקשות, והן משתפשפות על בד הסווטשרט מבפנים. מרוב שמיהרתי לא שמתי גוזייה.

אני מהדקת את הבד של הסווטשרט לתוך הרווחים בין הפעמונים, שלא יזוזו, משאירה את הדלת של יהלי פתוחה ויורדת מהר במדרגות. אני מעיפה עוד מבט לספה אבל רואה רק את הגב שלה. אני לא חוזרת למזווה. אני פותחת את דלת הכניסה שנסגרת אחרי בקליק עדין והולכת בין הסולאריים הכבויים, וחושבת, אם לא מפעילים אותם, הם מצליחים לשמור בלילה את השמש שאגרו כל היום ולהיות עוד יותר חזקים בלילה שאחרי? כמה שמש אפשר להחזיק?

אני עולה על האופניים ויוצאת איתם מהשער ונותנת לו להיטרק אחרי כי אני כבר רוכבת, ואחרי איזה עשרים מטר אני פונה לשביל שנכנס לפארק ומוציאה את הפעמונים מהסווטשרט ושמה אותם בסלסילה של האופניים, שלא ייפלו לי בדרך, וחוצה את כל הפארק, עושה את דרך האירוך הביתה ונושמת את האוויר הקר והפעמונים מצלצלים ומצלצלים.