צלב הנחושת

צלב הנחושת 2

לאחר נפילתו של שאנדור בחזית, במדי צבא הונגריה, נמוג רצונה של אילונה לחיות. שאנדור היה יהודי גאה. שלא כמו רוב היהודים היה גבה קומה ויפה תואר, ובעל כוח פיזי רב. הוא היה אהבת חייה וצדקת קיומה. רק תחושת האחריות לילדיה החזיקה אותה בחיים לאחר מותו. לא היו להם חברים בעיר ולא משפחה. הם היו תא משפחתי בודד בקרב כל המשפחות היהודיות הענפות. כמו אי בודד בים.

אימרא הזכיר במראהו את אביו שאנדור. הוא היה גבוה מכפי גילו, בעל מבנה גוף חזק, רעמת שער שחורה, תווי פנים חדים, סנטר בולט ועיניים שחורות. מראהו היה לה לנחמה אך גם תזכורת געגועים קבועה. לאצי ירשה מאִמה את פניה הנאים ואת שערה הבלונדיני. רק את עיניה השחורות ירשה מאביה.

אילונה ושאנדור נמלטו לסיגט כשהחליטו להינשא, תוך הפרת "השידוך" שהוריה של אילונה כרתו עם הבן "העילוי" של סוחר התבואה האמיד בקישווארדה שבהונגריה. סיגט הייתה עיר מחוז במרמרוש שבטרנסילבניה, שבה חייתה קהילה יהודית-הונגרית גדולה. אילונה ושאנדור נישאו בסיגט אצל הרב המקומי ושאנדור הקים עסק קטן לייצור מצבות. הוא לא כרה זהב ממצבותיו אך הצליח להוציא מהם פרנסה דחוקה, עד אשר הגיעו שליחי הצבא ההונגרי וגייסו אותו בכפייה לצבא.

כשהגיעה הידיעה על נפילתו בקרבות סירבה אילונה לשבת שבעה והתעקשה להמשיך בשגרת יומה, ללא גינוני אבלות דתיים. הרב המקומי המזועזע ניסה לדבר על לבה. "מה זאת אומרת 'את לא יושבת שבעה'?" נזף בה בחומרה והטיב את מגבעתו השחורה לראשו ליתר תוקף.

"אני מסרבת לשבת שבעה," הישירה את מבטה המתריס אל עיניו.

"אבל את חייבת," התרה בה הרב.

"מי אמר?"

"אלוהים," פסק את המובן מאליו, לכאורה, תוך שהוא מלטף את זקנו.

"אני את האלוהים שלי איבדתי ביום ששאנדור מת," אמרה מבלי להסיט את מבטה.

"אח, אילונה, איך את מדברת? אלה דברי כפירה, אלוהים ישמור."

"זאת האמת, ואנא, הנח לי לנפשי."

היא העוותה את פניה וקמה ממקומה ללוות אותו החוצה. הרב לא חדל מלצקצק בלשונו ומלהניד בראשו כל הדרך אל דלת היציאה. איש מעולם לא פגע כך בכבודו ובוודאי לא גירש אותו מביתו, ועוד מניחום אבלים, רחמנא ליצלן. העולם יצא מדעתו.

כשישבו לארוחת הערב, שכללה פרוסת לחם עבה מרוחה במרגרינה וספל תה, בישרה אילונה לבנה בן השמונה, "אימרא, מהיום אתה ראש המשפחה."

הילד שעדיין לא הבין מה בדיוק קרה לאביו, למה לא חזר ומדוע השאיר אותם לבד, ומה המשמעות של היותו ראש המשפחה, שאל בבהלה, "מה זאת אומרת?"

"אתה הגבר במשפחה ואתה אחראי לפרנסתנו."

"אבל אני ילד," ניסה להתקומם.

"מהיום אתה גבר."

"אז מה זה אומר, שיהיה עלי לעזוב את הלימודים?"

"חס וחלילה. אתה תמשיך ללמוד כרגיל, אפילו יותר מהרגיל, ואחרי הלימודים תלך לעבוד ולהביא כסף הביתה."

"איפה אעבוד? מה אני אעשה? אני רק בן שמונה."

"שכח את הגיל שלך, למספר הזה אין יותר כל משמעות. מה שקובע זאת האחריות. מהיום אתה אחראי. צא לחפש עבודה ותמצא, ואם לא תמצא, תשיג. רק תזכור תמיד דבר אחד. אם יש משהו שאתה רוצה או צריך, קח אותו. אף אחד לא ייתן לך דבר מרצונו החופשי."

אימרא, שלמד בכיתה הרביעית, היה תלמיד מחונן. ידיעותיו הרחיקו הרבה מעבר לרמה של בני כיתתו. חשבון היה תחום ההצטיינות שלו, הוא אהב מספרים ואת המניפולציה שלהם, והוא גם אהב להמציא סיפורים, שסיפר לאחותו לאצי ולאמו. בשבת בבוקר הם היו שוכבים במיטה, נהנים מהעובדה שאין צורך לקום מהמיטה החמה, ולאצי הייתה דוחקת בו לספר לה סיפורים, שהיה שולף משרוול הפיג'מה. כמו למשל הסיפור הבא:

 

פרח ופרחיה הלכו לגן שבת בבוקר, פרח ופרחיה הלכו לטייל.

 

בוא נשב על הספסל בגן ונתבונן באנשים שעוברים, אמרה פרחיה לחבר שלה פרח.

 

השתגעת? הזדעק עליה פרח אם נשב על הספסל יבואו אנשים רעים וישבו עלינו וזה יכאב לנו מאוד מאוד.

 

פרח אהובי החכם איך לא חשבתי על זה בעצמי? חשבה פרחיה וחשבה הוגיעה את ראשה ולא מצאה תשובה. היכן היא ופרח יוכלו לתפוס מעט שלווה.

 

כשעברה לידם משפחה עם תינוק בעגלה פרחיה קפצה משמחה. יש. בוא נשכב בערוגה הסמוכה ונעשה הרבה פרחים יפים.

 

פרח נענה. הוא נטל את ידה והם הלכו לערוגה. אחרי חצי שנה כל השדרה פרחה.

"מאיפה אתה מביא את הסיפורים האלה?" הייתה שואלת אותו אמו המשתוממת.

"לא יודע. הם באים לי," השיב.

בזכות מבנה גופו החסון הצטיין גם במקצועות הספורט: בריצה ובכדורסל. בגיל שמונה הוא נראה, חשב והתנהג כמו בן שלוש עשרה.

עם תום יום הלימודים היה יוצא לשוטט ברחובות לחפש עבודה. הוא ביקר אצל בעלי המלאכה השונים, שאת חלקם הכיר מבית הכנסת, והציע את עצמו כשוליה בנגרייה, כשליח אצל הנפח שעסק בפרזול סוסים, כסבל שקי קמח אצל האופה וככולבויניק אצל הרצען. לאיש מהם לא היה צורך בשירותיו של הילד. יום אחד, בדרך לביתו, נכנס לחנות המכולת של האדון גלב לקנות סוכריה על מקל "על החשבון". בעודו ממתין לתורו צץ בראשו רעיון.

"אדון גלב, אני יכול לעבוד אצלך?"

בעל המכולת, שכרע תחת העומס, הביט בו משועשע. "בן כמה אתה ילד?"

"בן אחת עשרה," שיקר אימרא.

"במה אתה רוצה לעבוד אצלי?"

"אני עומד פה כבר חצי שעה, ואני רואה שבזמן שאתה משרת קליינטית אחת אתה מפסיד שתי קליינטיות אחרות שכבר לא הייתה להן סבלנות לחכות. ראיתי לפחות שתיים שעזבו," שיקר במצח נחושה.

"אז מה קרה? הן תחזורנה אחר כך," השיב גלב הזקן ועשה תנועת ביטול בידו האחת וניגב את מצחו בידו השנייה.

"לא. הן הלכו לקונקורנציה מעבר לרחוב. עקבתי אחריהן."

"אז מה אתה מציע, לי ילד?"

נאנח אדון גלב והתיישב על השרפרף הגבוה, אשר שימש אותו כדי להגיע למדפים העליונים ולישיבה בעתות הפוגה.

"אני יכול לעבוד לצדך, מאחורי הדלפק, ולהכפיל את המכירות שלך. אני יכול לספק ללקוחות את מה שהן מבקשות, בדיוק כמוך, ואני אפילו יכול לסכם להן את החשבון ולגבות כסף ובמקרה הצורך לעשות משלוחים הביתה."

" רעיון נחמד, אך לצערי אין לי מאיפה לשלם לך," נאנח גלב.

"אל תשלם לי. מספיק לי הטיפים שאקבל מקליינטיות מרוצות, מה דעתך?"

"אתה יודע מה, ילד, אתה מוצא חן בעיניי, בוא תתחיל ונראה איך נסתדר."

הוא חשב לעצמו שזה דווקא יכול לצאת לטובה שיהיה לו ילד שיעבוד בחנות וישמש לו חברה לעת מצוא, מישהו שיהיה לו כבן.

אימרא חגר את הסינר הדהוי שגלב נתן לו, התייצב מאחורי הדלפק והחל לשרת לקוחות. בתחילה התקשה לאתר את המצרכים על המדפים, אבל עד סוף היום כבר ידע בעיניים עצומות היכן נמצא שק הסוכר, היכן המלח, היכן הקמח, השמן, חבית המליחים ורוב המצרכים האחרים. הוא למד את המחירים תוך כדי תנועה. הוא התחבב על הלקוחות שאהבו את חיוכיו, את הלצותיו ואת יעילותו. אם גלב היה משול לעגלה מקרטעת, אימרא היה כמו לוליין בקרקס.

הילד הציע ללקוחותיו לשאת את סלי הקניות שלהם לבתיהם, והם תגמלו אותו בעין יפה.

עם הזמן, למד שמרבית הנשים אינן באות לחנות למטרת קניות בלבד, אלא בעיקר לשם אתנחתא חברתית. החנות סיפקה להן הזדמנות לצאת מדלת אמותיהן, לפגוש ולדבר עם נשים מהשכונה ולאסוף פירורי רכילות טריים.

אימרא הקפיד לפתוח בשיחה עם הלקוחות. הוא היה מרשים אותן בשנינותו ובמשחקי המילים שהמציא. עיקר העומס בחנות עבר בהדרגה משעות הבוקר לשעות אחה"צ והערב, השעות שבהן עבד אימרא בחנות. בשעות הבוקר ולפני הצהריים, כשתנועת הלקוחות הייתה דלילה, היה גלב הזקן חש בבדידותו וציפה בקוצר רוח לבואו של אימרא, שיפיח רוח חיים בחנותו האפלולית.

אימרא היה מפליא ברעיונותיו היצירתיים לקידום המכירות בחנות. כשאחת הלקוחות ביקשה לקנות קמח, אימרא מיד אמר לה, "או, גברת גאבור, את אופה עוגה, למי יש יום הולדת?"

"לבעלי, איך ידעת?"

"נו, אז כדאי שתקני גם שמרים ושוקולד."

"למה? רציתי דווקא לעשות עוגה בחושה."

"עוגה בחושה נותנים לבעל כחוש. לבעל אהוב נותנים עוגת שמרים ושוקולד. הריחות ממלאים את הבית וכולם יודעים שיש סיבה לחגיגה."

והגב' גאבור רכשה, כמובן, גם שמרים ושוקולד.

את פני הגב' לנצ'יצקי היה מקבל במאור פנים, "או! גב' לנצ'יצקי הנכבדה, כמה את יפה היום. מה קרה, את משתתפת בתחרות מלכת היופי של סיגט?"

"תפסיק, תפסיק עם החנופה," הייתה מהסה אותו בהינף כף יד כשסומק עז עולה על לחייה.

"יו רגל (יום יפה) גב' אורבך, יש לנו היום קפה משובח שיתאים לך לבופה," בישר אימרא ללקוחה שזה עתה נכנסה לחנות ונראתה כמהססת.

"איזה בופה, על מה אתה מדבר?"

"מה, את לא מתכננת בופה לשבת אחרי הצהריים?"

"לא," השיבה הגב' אורבך, שלא הבינה מהיכן עלה רעיון הבופה.

"אז עכשיו, כשקיבלנו את הקפה המיוחד הזה ישירות מקולומביה, כדאי לך להכין בופה," חייך אליה כממתיק סוד. "ואל תשכחי לקנות גם את קוביות הסוכר שהגיעו מוינה."

והיא כמובן קנתה קפה קולומביאני וקוביות סוכר מוינה לבופה שלא תכננה.

לגב' זורל, שמילאה שני סלי קניות ועמדה לצאת מהחנות הוא מיהר להגיד, "גב' זורל הנכבדה, לא חבל על הרגליים היפות שלך ועל ידייך העדינות?"

"למה אתה מתכוון, ילד?"

"לא חבל שתזיקי לעצמך בסחיבת סלים כבדים? את רוצה שיצאו לך ורידים ברגליים והידיים שלך יתארכו עד הברכיים? השאירי לי את הסלים ואביא לך אותם הביתה, בהקדם."

"אדון גלב," פנתה הגברת זורל אל בעל החנות שהשקיף עליהם מעל שרפרפו הגבוה. "יש לך כאן אוצר. לא אוצר, מלאך. בטח אלוהים שלח לך אותו," אמרה ויצאה מהחנות שמחה וטובת לב.

עם הזמן פיתח אימרא תורה מתוחכמת של קניית לב לקוחותיו, שלא רק גרמה להן להוציא יותר כסף אלא הבטיחה שישובו לבקר בחנות גם למחרת. בעקבות זאת חלק גדול מהלקוחות שהגיעו לחנות העדיף להמתין כדי לקבל שירות מאימרא במקום מאדון גלב, סר הפנים.

לאחר ששינן את מקומותיהם הקבועים של המוצרים על המדפים קלופי הצבע, החליט אימרא לשנות אותם. הוא הציב מוצרים רווחיים בקדמת המדפים, בגובה העין, ואת מוצרי היסוד העביר למקומות בולטים פחות. מה שהעלה עליו את זעמו של גלב.

"מה עשית לי פה? פעם הייתי יכול לשרת את הלקוחות בעיניים עצומות, הידיים ידעו בעצמן לאן ללכת, עכשיו אני צריך להתחיל לחפש כל פעם מחדש, הפכת לי את החנות."

"הטרחה שווה את התוצאה."

"מה, התחלת להמציא לי חרוזים?" התרעם גלב.

"אף שזה חרוז זה נכון. הקופה לא משקרת," חתם אימרא את הדיון לאחר שגלב לא מצא מענה הולם.

המצאתו הבאה של אימרא צצה כאשר הציב יום אחד על הדלפק צלוחיות עם קוביות גבינה, לטעימה.

"מה זה צריך להיות? התחלת לחלק גבינות בחינם?" גער גלב באימרא בפנים סמוקות.

"זאת השקעה בטוחה."

"אתה מוכן בבקשה להסביר לי את זה, ילד?"

"זה פשוט. אני מחלק קוביות מהגבינות הכי יקרות ומוכר גושים ברווח נאה. זאת ההשקעה הכי כדאית. הלקוחות מרוצים מהמתנה והם גם פותחים את הארנקים."

"מאיפה אתה מביא לי את כל ההמצאות האלה שלך? חמישים שנה אני מתנהל פה בחנות שלי, בסדר קבוע ובלי שינויים, ומאז שקיבלתי אותך לעבודה הפכת לי את כל החנות. אני כבר לא מוצא שום דבר, אני מחלק גבינות יקרות בחינם, ואני כבר לא יודע מה יהיה הדבר הבא."

"גם אני עוד לא יודע, אבל בשני דברים אני בטוח, מר גלב, יהיו עוד הרבה דברים וההכנסות שלך יגיעו לשמיים."

"תקשיב לי ילד. בגילי אני כבר לא רוצה להיות עשיר. תן לי לחיות את החיים שלי בשקט כמו שהייתי רגיל כל השנים."

אימרא הנהן כמשלים עם הגזֵרה, אבל בתוכו היה נחוש להמשיך בשכלול השיווק של החנות, למגינת לבו של גלב ולרווחת כיסו.

גלב התרגל לסמוך על אימרא ונטה להותיר אותו לבדו בחנות בשעות שהעייפות הכריעה אותו. שעות אלה רבו והלכו. אימרא נוכח לדעת שאת החשבונות ניתן לעגל כלפי מעלה מבלי שגלב יבחין בכך. את ההפרשים בין הסכומים המקוריים לבין "המעוגלים" היה משלשל לכיסו. גם את המשקלות היה מטה כלפי מעלה באמצעות אצבעו המוסתרת, ונוטל לעצמו את ההפרש.

לאט לאט, צעד אחר צעד, היה אימרא למעוז החנות. הוא הזמין סחורה, סידר אותה על המדפים, שינה מיקומים, ערך חשבונות וניהל את הקופה. החנות הפכה להיות ללב הפועם של השכונה. בבקרים הייתה תנועת הלקוחות דלילה וגלב התגבר עליה בכוחות עצמו, ובערבים שקקה החנות קונים וגלב היה נמלט לחדרו בתירוצים שונים ומשאיר את אימרא להתמודד עם המון הלקוחות לבדו.

"אדון גלב," פנה אימרא ואמר לו יום אחד כשעמדו לסגור את החנות. "אדון גלב, החנות חשוכה מאוד, חייבים לעשות כאן יותר אור."

"איך יותר אור? יש לנו כאן רק מנורה אחת."

"אז צריך להחליף את הנורה לחזקה יותר."

"אימראקם, נורה חזקה זה יותר חשמל ויותר חשמל זה יותר כסף." הוא חשב שהיכה את הילד בנימוק מנצח.

"אבל מרוב חושך לא רואים את המוצרים. יותר אור זה יותר מכירות. ויותר מכירות זה יותר הכנסות," השיב לו אימרא בניסיון להראות לו את האור.

"טוב, טוב, מספיק עם ההתחכמויות שלך. ממילא הלקוחות יודעים מה הן רוצים. הם מבקשים בלי לראות," אמר, הסיר את הקסקט המרוט שלו ומחה את מצחו בכף ידו.

"אבל אם הגברות יראו הן יבקשו גם דברים שלא חשבו עליהם," התעקש הילד.

"טוב, נדבר על זה פעם אחרת, אני עייף עכשיו בשביל הוויכוחים האלה."

למחרת החליף אימרא על דעת עצמו את הנורה משישים וואט למאתיים וואט, האיר את החנות באור יקרות ועורר אותה מתנומתה. ההבדל ניכר היטב בקופה, ורק גלב הזקן לא הבחין בעובדה שאימרא החליף את הנורה.

כשאימרא היה סוגר את החנות הוא הצטייד במצרכים שונים שהיה מביא עמו הביתה. גלב לא השגיח בחסרונם ולמשפחתו של אימרא רווח. את המטבעות שהצטברו בכיסיו היה מוסר לאמו. לאחר ארוחת הערב היה פורש לקרוא ספרים שהיה שואל בספריית בית הספר.

"ומה עם שיעורי הבית?" הייתה אִמו דוחקת בו.

"עזבי, שיעורי הבית זה לתלמידים שלא לומדים כלום בכיתה."

אחרי כחצי שנה, כשעסקי החנות עלו ושגשגו, הציע אימרא לגלב לעבור לחנות גדולה יותר.

"עד כאן שבת הגדול," נעמד גלב על רגליו האחוריות, הרים את קולו וכמעט נשנק. "אני לא עובר לשום מקום, מכאן אני אצא רק על אלונקה. ואז ממילא החנות תהיה שלך ותוכל לעבור לאן שתרצה," קבע גלב נחרצות וטיפס לקומת המגורים שלו בפנים כעוסות.

גלב היה קשיש ערירי שחנותו הייתה כל עולמו, סיבת חייו, מקור פרנסתו וצדקת קיומו. לא היה לו דבר מלבדה. הוא התגורר בחדר מעל החנות. השכם בבוקר היה יורד לפתוח את החנות, ומאוחר בלילה כשהרחוב נדם ואיש כבר לא בא ושב, היה מחליט שהרחוב נטה ללון וגם שעתו הגיעה. היה נועל את הדלת, עולה לדירתו ושוכב לישון. כניסתו של אימרא לחנות הפכה את חייו. מצד אחד התקשה להתמודד עם כל החידושים והשכלולים שאימרא הביא אתו, מאידך אימרא היה קרן אור שסיפקה לו סיבה חדשה לקום בבוקר. הוא התקשה להפגין את רגשותיו כלפיו אבל בסתר לבו אהב אותו כאהבת דוד את אבשלום. פעמים רבות רצה להחמיא לו אבל התקשה להביא עצמו לידי כך והדבר ייסר אותו מאוד.

בלילה הארור ההוא, כשהגיעו הז'אנדרמים לאסוף את יהודי הרחוב, הוא פתח את חלון חדרו, הפיל עצמו והתרסק אל מול פתח חנותו.