צללי ברלין

1 הכול מושלם

בעיני רוחה, הרגעים האחרונים באווירון הצולל בתוך הסערה הם לובן, לובן צח. השלג מסתיר את השמשה של תא הטייס ואז לשבריר שנייה של בהירות ההר מגיח, והמצוק פורץ קדימה בחטף לפני ההתנגשות.

הפסיכיאטר שלה מטה את ראשו. מעט. "למה רק התרסקות של אווירונים?" הוא תוהה בקול. "למה לא שיטפונות או תאונת רכבת או איזשהו אסון אחר?"

היא נזכרת בכותרת הכתבה שגזרה מהעיתון בבוקר בזהירות במספרי התפירה שלה. מטוס סילון התנגש בהר בעת סופת שלגים. התצלום של שרידי האווירון מתחת לכותרת מראה את התוצאה. גוף האווירון קרוע ושבור לחתיכות. גושי פלדה מעלים עשן.

"כי לדעתי, התרסקות של אווירון היא שונה," אומרת רייצ'ל.

ד"ר סולומון נראה מרוכז. כיוון שהוא גובה הון עתק, מתפקידו לחפור ולחשוף את שיגעונה של הצעירה, לא? בדיוק כפי שתפקידה להיות משוגעת אבל במידה שתאפשר לה להירפא. "שונה?"

"כי זה פתאומי נורא," היא מסבירה. בשקט. "זה מוחלט. ומעטים מאוד שורדים. אז איך מתקבלת ההחלטה?"

האיש שוב מטה את ראשו. היא מבחינה שהוא לא מבין בדיוק את כוונתה. איך מתקבלת איזו החלטה?

"לפעמים יש כמה ניצולים, אבל מעטים. איך מחליטים על זה?" היא שואלת. היא החלה לאסוף את גזירי העיתונים זמן מה אחרי שהיא והדוד שלה הגיעו לארצות הברית והשתכנו במלון לפליטים בברודוויי. דודהּ דרש, והיא תמיד קנתה, עיתונים. כדי לשפר את האנגלית שלהם, הוא טען, אבל מה הוא קרא בסופו של דבר, פֶעטֶער פריץ שלה? את ה"פארווערטס", ביידיש. כשהוא ישב ליד שולחן קטן עם ספל נֵסקָפה באיזשהו מזנון. אבל האם נכון שאז היא התחילה לגזור כותרות על אסונות אוויריים?

ב־1949, השנה שבה הם הגיעו לנמל ניו יורק על סיפונה של ה"מארין סֵיילפיש", היא היתה בת עשרים ואחת. לפני יותר משש שנים. התמונות המעטות שלה שצולמו אז מראות אסופית מבוהלת עם רעמת שיער כהה. היא היתה כולה פצע וחבורה ומכה טרייה באותם ימים. צרורה בבגדים שאנשים מסרו ושלא התאימו למידתה, רזה כמו גפרור ועדיין מדיפה סירחון קלוש של יבשת שנשרפה עד אפר. האנגלית שלה היתה רצוצה, והיא התבשלה בחום הקיץ ובעוצמה הנישאה של ניו יורק, בגורדי השחקים, בהמון האדם, בתנועה הסואנת. שדרת אוּנטֶר דֶן לינדֶן בברלין נודעה בניחוח הדבש של עצי התרזה, עד שהנאצים פקדו לכרות אותם, ואילו ניו יורק הצחינה מאדי פליטה של מכוניות ומאשפה מרקיבה. העיר היתה מחרישת אוזניים, מחניקה וצפופה עד כי נדמה שהולכי רגל מנסים לדרוס זה את זה. אפילו המאמץ להישאר בקצב התנועה על המדרכה היה מתיש. התישה גם ההתמודדות עם השפע של העיר. המבחר העשיר של פרי וירק, הססגוניות המרהיבה שמילאה את המדפים בחנויות בקרנות הרחוב בלבלה את חושיה עד כדי כך שנתקפה חרדה גם כשהיתה צריכה לקנות רק כרוב ומלפפונים.

אבל קרוב לוודאי שהיא התחילה לאסוף את גזירי העיתונים רק אחרי שחלפו אותם חודשים ראשונים מסחררים. ודאי אחרי שארגון היאס, ארגון הסיוע לפליטים יהודים (HIAS), עזר להם למצוא דירה קטנטונת ברחוב אורצַ'רד. בניין משותף שאכלס המוני פליטים חסרי בית. יהודים כמותם, שארית הפלטה ממחנות עקורים שירדו זה עתה מהאוניות. היא זוכרת שהסתירה את גזירי העיתונים בקופסת נעליים. אבל היא התחילה להדביק את הגזירים באלבום רק אחרי שהתחתנה עם אֶרון. אז גם החלה להתייחס אל הגזירים כאל סוד, סוד מביש, והסתירה אותם בפינה האחורית של חדר הארונות, מאחורי שואב האבק, משום שידעה שבעלה לא מחפש שם כלום אף פעם. כי בשביל מה לו בכלל לגעת בשואב אבק?

"אז אני פה כדי להתוודות, דוקטור?"

"זאת החלטה שלך," הדוקטור אומר לה.

היא מהנהנת. אז ככה זה יהיה? הכול תלוי בה? האם חוטאת צריכה להתוודות מרצונה על חטא? יהודים לא מתוודים בתוך תאים קטנים. עליהם למרק את חטאיהם בעולם הזה במעשים טובים, אבל בימים אלה אין לה נטייה לעשות מצוות.2 בחג המולד הקודם ניגנה תזמורת של צבא הישע ליד מייסי'ז. בדחף של רגע היא הניחה שטר של חמישה דולר בקערה שלהם, ובכל זאת לא הצליחה להשיג מונית. היא היתה בטוחה שאלוהים לקח את הכסף לכיסו.

"הייתי רוצה שתשקלי את האפשרות לחזור לצייר," אומר ד"ר סולומון.

רייצ'ל בוהה בו. "לצייר."

"כן."

היא נתקפת בעתה עד בחילה ומוכרחה להסב את מבטה ומסתכלת על ספת העור כדי לראות אם אמא הגיעה, אבל הספה נטולת אמהות. "למה שאני ארצה דבר כזה, דוקטור?" היא שואלת. לשים מכחול בידה של משוגעת. לדחוף אותה אל בד ציור ולצוות עליה לצייר? זה מסוכן. איזה טירוף נורא עלול לפרוץ מגופה ולהכתים בדם את הבד?

ובכל זאת! "זה יכול לעזור מאוד," מוסיף הרופא. "לא פעם יצירתיות מספקת הקלה רגשית." אבל הוא לא לוחץ. "תחשבי על זה," הוא מציע. "זה כל מה שאני אומר," הוא מוסיף. "נראה לי שהאמנות ממלאת תפקיד חשוב בזהות העצמית שלך."

הזהות העצמית שלה. ההטלאה המרופטת של אמיתוֹת ואי־אמיתות. במלחמה היתה זהותה תלויה בתעודות מזויפות, והיא דבקה באני החליפי שלה כי זהותה האמיתית היתה עלולה לרצוח אותה.

*

אחד הדברים הראשונים שזעזעו אותה בניו יורק סיטי, חוץ מהמגדלים המתנשאים במרכז מנהטן ומנחילי ההמונים על המדרכות, היו הרחובות המטונפים. ברלין היתה עיר נקייה לפני שספגה חבטות ונהפכה לעיי חורבות. איש לא העז להשליך פסולת ברחוב, זה היה דבר שלא יעלה על הדעת! אבל ניו יורק היא דיר חזירים בהשוואה לברלין. תעלות הניקוז לאורך המדרכות סתומות מפסולת. פחי האשפה עולים על גדותיהם. לכלבים מותר לטנף את המדרכות ואין עונש.

בשנה שעברה הקימה העירייה פח אשפה ענקי מרשת מתכת במרכז טיימס סקוור ומילאה אותו בפסולת שנאספה ברחובות. ההאשמה נכתבה בבירור בדפוס ובאותיות ענקיות: האשפה הזאת היא שלכם! אתם מפזרים מחוץ לפחים 500 קילו של אשפה ליום בטיימס סקוור בלבד! ובירידה לרכבת התחתית המצב לא טוב יותר. בדלי סיגריות מעוכים מסביב. עטיפות של סנדוויצ'ים, שקיות מקומטות, בקבוקים של שתייה קלה, קליפות של פירות ונקניקיות אכולות למחצה ושורצות נמלים. בברלין היא היתה בזמן מסוים אחת מהנמלים הללו — היא סרקה את תעלות הניקוז וחיפשה אוכל.

שלטים בקו של הרכבת התחתית מספקים שיעור באזרחות טובה בשעה שהרכבת מיטלטלת במנהרה: נא לא להשתרע, נא לא לחסום את הדלת, נא לא להניח רגליים על המושב ממול, נא לא לשבת בפיסוק, פסולת רק לסל! וכל הנוסעים מתעלמים מכל ההנחיות. גם זה הבדל בין ניו יורק לברלין. בברלין מי היה מעז לעשן כשהשלט פוקד: רַאוּכֶן פֶרבּוטֶן! ומי העז להיות יהודי כשהשלט הכריז יוּדן פרבוטן!

הצפיפות בקרון פחתה. ואז רייצ'ל מבחינה בילדה שנועצת בה עיניים. הילדה, כבת ארבע או חמש, חובשת כובע סרוג, ופוני חום משיי מכסה את מצחה הקטן. עיניה כפתורים נוצצים, והיא סוקרת את רייצ'ל בעניין תמים. שועלה קטנה ומרוצה שנתפסה על חם אבל יכולה לבחון כליות ולב ולגלות את האמת החייתית על הבריות.

אי־אפשר לומר שרייצ'ל לא רוצה ילדים. היא כן רוצה, או לפחות לפעמים רוצה. התשוקה לילד משלה הולמת בה ברגעים של בולמוס. אולי ככה הולידו אותה עצמה. באחד מרגעי הבולמוס של אמא שלה. כי האמת שקשה לדמיין את אמא מתכוננת, הלכה למעשה, לתהליך כמו התעברות. קודם כול רושמת סקיצות של פרי בטנה במוחה ואחר כך מפקידה אותן בלבה, עד שילדה ממלאת אותן, ממלאת את רחמה. עד שילדה מתחה את גופה ובלבלה את חייה. עד שילדה חיבלה בדקדקנותה, הפריעה לשגרתה, גזלה את הצבע משפתיה ותבעה תשומת לב בלתי מתפשרת בקנה מידה רודני רק כדי לשרוד יום. האם היא היתה מסכימה בכלל לפלישה משבשת כזאת אילו היה בידה היתרון של תכנון מראש? ספק. בתה היתה בוודאי תאונה של רגע.

רייצ'ל מישירה מבט אל הילדה עם הפוני החום הישר ומצליחה לראות אמהוּת רק כמושג זר. כמו הירח או כמו "החלום האמריקאי". לחלום כמו אמריקאית? מה פירוש? אפילו אחרי שקיבלה אזרחות לא ידעה. אולי כי היא עדיין רק חלקית פה, בארץ הזאת. חלק ממנה עדיין קבור באפר של ברלין. לפני שהיא היתה רייצ'ל האמריקאית, היא היתה רשקה או רוֹחל או רוּחל או הָעִיזָה של אמה. וחרדתה של רשקה הקטנה היא שמנקבת את כל רגעי הבולמוס בחייה של רייצ'ל שעלולים להסתיים בהתעברות. כל תשוקה אמיתית לילד משלה מוגבלת לחלום בהקיץ נוגה, בדיוק כפי שהיא משחקת בדמיונה במשחק ואם... ואם אמה היתה אוהבת אותה בדיוק כפי שאהבה אמנות? ואם היא, רייצ'ל, היתה חפה מפשע? ואם לא היתה יושבת ליד השולחן עם האישה אדומת השיער בבית קפה בברלין? ואם לסבתא היו גלגלים? ואם היה אפשר להוריד את הצלחת מהשמים? ואם.

בבית הם פשוט לא מדברים על "המקרה".

כלומר, היא ובעלה אֶרון.

ה"מקרה" לא נכלל בין הנושאים העולים לשיחה. אדרבה, הם עוקפים אותו, על פי הפזמון החוזר של אֶרון: "אנחנו לא רוצים חזרה על המקרה."

"המקרה" הוא הלילה שבו מצאה את עצמה במחלקה הסגורה בבית החולים בֶּלוויוּ, וכפותה בכתונת משוגעים שתגן עליה מפני עצמה. הרופא שם תפר וחבש את היד שהיא חתכה בזכוכית שבורה, ולא רואים את הצלקת. אבל צלקות הן לא פעם מטושטשות. מאז אותו לילה השכבה החיצונית של הפצע החלימה. כבר חלפו יותר משישה חודשים, וגם היא וגם אֶרון חזרו לשגרת חיי היומיום, חוץ מאשר בדבר אחד. דבר אחד שבעצם בקושי מצדיק התייחסות. שכבת האימה הדקה שמוסיפה גוון נוסף לצבעים היומיומיים של כל רגע. "השכבה המתה" מתחת לשכבות החיצוניות של רייצ'ל. חוץ מזה? אָלֶעס איז שְלֶמוּתֶדיק. הכול מושלם.

*

לכבוד יום הנישואים הראשון שלהם רצתה אמו של אֶרון לקנות להם טלוויזיה, אבל אֶרון מתנגד נחרצות לטלוויזיה, לכן היא קנתה רדיו. פילקו 532-51, מודל שולחני שמונח על מדף. אם רייצ'ל רוצה לראות טלוויזיה היא נאלצת לגרור את בעלה ברחוב עד לחלון הראווה של חנות למכשירי חשמל ברחוב 20 מערב. כשמקרינים את הסדרה "הפרש הבודד" מתקבצים בדרך כלל הרבה אנשים, אף על פי שקשה לשמוע דרך השמשה. לרייצ'ל לא אכפת. זה מערבון אמריקאי. כולם מתיישבים על אוכפים. כל הגברים חוגרים על המותניים שישה אקדחים וכולם צלפים מומחים ומצליחים לקלוע בנחשי הפעמונים הרובצים על הצוקים. הנשים לבושות בשמלות מכותנה גסה, ואפילו הן יודעות להשתמש ברובה.

"אנחנו יכולים לקנות טלוויזיה," היא אומרת לאֶרון.

"מי יכול להרשות לעצמו?" הוא שואל בלי להרים את מבטו משולחן המטבח, שלידו הוא מעשן בשעה שהיא מדיחה את הכלים מארוחת הערב. "חוץ מזה, טלוויזיה היא לפראיירים. המטרה היחידה שלה היא לפרסם סחורה."

לרייצ'ל זה לא מפריע. היא אוהבת את הפרסומות. הג'ירפה המצוירת עם כובע המלחים שמוכרת קורנפלקס מצופה סוכר, ואפשר לאכול אותם ישר מהקופסה! והיא היתה שמחה לשבת כשהיא רואה את "הפרש הבודד" במקום לעמוד מחוץ לחנות. ואולי לראות פרק שלם בלי שאֶרון ינדנד לה שכואבות לו הרגליים אחרי העבודה במשמרת של יום חמישי עם המזנון של "אכלו כפי יכולתכם" כולל קוקטייל שרימפס שהמסעדה מציעה, או יתלונן שהגב מציק לו כשהוא עומד כמו שמוק חצי שעה. אֶרון אומר: "מי צריך קופסה עם תמונות?" הוא היה מעדיף את ג'ק בני ברדיו כי הוא אוהב להשתמש בדמיון שלו. זה יותר זול.

"היינו יכולים לשים אותה שם," רייצ'ל אומרת לו.

"מה?"

"את הטלוויזיה. היינו יכולים לשים אותה שם, מול הספה."

"היא לא מקשיבה?" הוא תוהה בקול רם.

"זה היה מתאים שם."

"אבל יש שם כיסא."

"אז נזיז את הכיסא."

"אין מקום."

"אז נתרום את הכיסא לצבא הישע."

"תודה, לא. הכיסא הזה היה של שֶרלי, הדודה של אמא שלי, ויש לו ערך סנטימנטלי."

"הכיסא הזה היה פה כשעברנו הנה."

"ומאז נקשרתי אליו מאוד. חוץ מזה, אין איזשהו ארגון יהודי שאפשר לתרום לו? לג'וינט אין חנות יד שנייה?"

"הג'וינט לא רוצה את הכיסא שלנו."

"אולי לא, אבל הנקודה שלי היא: למה לתת כיסא חזק וטוב לגויים? שיקנו בחנות."

"אתה לא מצחיק במיוחד."

"לא? אז למה שלא תלכי ותיתני את החפצים שעברו בירושה במשפחה שלך לצבא הישע?"

כי לה אין ירושה משפחתית. לא נשאר כלום מהכיסאות היפים של קלימט וגם לא ממערכת השולחן והכיסאות של בידרמאייר. גם לא פמוטי השבת העשויים כסף ולא החנוכייה האיטלקית מעץ מוזהב. לא נשאר דבר מהשטיחים הטורקיים של אמא וגם לא מסרוויס הפורצלן לקפה משלזיה. לא דבר ולא חצי דבר. אף כתם שמוּץ אחד שטואטא אל מתחת לשטיחים לא נותר שם. הדוד פריץ הוא הענתיקה המשפחתית היחידה שעונה איכשהו להגדרה.

בחדר השינה, כשהמולת הרקע של התנועה ברחוב מרחפת ועולה מלמטה, מכבים את המנורות שליד המיטה. רייצ'ל ואֶרון מתכסים בשמיכות, אבל מתברר מיד שאֶרון מעוניין להמשיך הלאה, למשהו קטן שיתווסף לשגרה הלילית של נשיקות לילה טוב חטופות. כשהוא מושך אותה אליו ריחו עדיין יכול לשכר אותה, אפילו אחרי חמש שנות נישואים. תחושת עורו, השיער על חזהו, הראש השופע תלתלי חלודה סמיכים. קל לה ללכת לאיבוד. מנורת הלילה הקטנה העשויה קרמיקה, שקנתה תמורת עשרים סנט בחנות לציוד ביתי, תקועה בשקע מתחת לחלון, ובכל לילה היא מדליקה אותה כי היא לא מסוגלת לשאת חושך מוחלט. בחושך מוחלט היא תטבע. מנורת הלילה מאירה כמו כוכב צהוב קטון.

אֶרון פותח את הפיג'מה שלה. פיג'מת המשי הכחולה שהוא קנה בצ'יינטאון לכבוד יום הנישואים החמישי שלהם, אבל קרוב לוודאי שאחותו נעמי בחרה אותה. ובכל זאת, הפיג'מה היא לוקסוס אמיתי. רייצ'ל מעבירה את אצבעותיה בשערו, ושפתיו סורקות את עורה. ידו נעה לאט, בעדינות, ומחליקה את המשי הסיני מירכיה. חשופה, על השמיכה, היא מרגישה שפגיעות גופה גוברת. שפתיו מוצאות את קימור צווארה. היא נושקת לאוזנו, ותאוותה מתחזקת.

"אנחנו לא שוכחים משהו?" היא לוחשת חרש. "אנחנו לא שוכחים משהו?" אבל הוא לא עונה. ידיו נעות. פיו. היא מרגישה שהיא מתחממת, שנשימתה מתרחבת. חלל נפער. אבל כשהיא לוחשת את שמו, היא עדיין חוזרת על שאלתה המנומנמת. "אֶרון...? אֶרון...? אנחנו לא שוכחים משהו?"

בתשובה, אֶרון מזיז את גופה תחתיו, והיא מרגישה ערגה נוזלית אבל גם קורטוב של פחד. האם אין התלמוד מלמד שפרו ורבו זו חובתו של הגבר? לכן הולדת ילדים היא מצווה לבעל, ומכאן נובע הבוז שאֶרון רוחש לקונדומים. ומכל מקום, רייצ'ל מעדיפה לשלוט בתהליך. לנשים יש יותר מרחב תמרון. לכן לחישתה הגיונית ואינטימית. "אֶרון, אני בלי המגן שלי."

היא מתכוונת לדיאפרגמה. מילה שהיא מבטאת לא נכון באנגלית עד כדי כך שהיא מפיקה תיקון סלחני: דאי־א־פראם, אומר אֶרון. כמו די כבר, ולא דִי־א־פראם. לכן במקום דאי־כבר־פרגמה, היא קוראת לזה המגן שלה, כי הרי זה מה שזה. המגן שמגן עליה מפני גופה שלה. היא יכולה לחמוק מבעד לפרצות של חוה ולהימלט מהביולוגיה שלה. מהעבר שלה. "אֶרון..."

"זה יהיה כל כך נורא, מותק?" בעלה מבקש לדעת. "זה יהיה כל כך נורא אם נשכב כמו בעל ואישה? תחשבי על עזרא ויינשטוק," הוא אומר לה. "יש לו כבר שלושה ויינשטוקים קטנים, והרביעי בדרך."

"אֶרון."

"הבן דוד שלי, העזרא הדפוקניק הזה, משיג אותי, רייצ'ל. עזרא ויינשטוק משדרת קוני איילנד, החכם בלילה הזה שתקע לעצמו עיפרון באף כשהוא היה בן עשר — משיג אותי. את מבינה מה זה עושה לאמא שלי? כל יום רביעי היא משחקת מָאהג'וֹנג עם דודה רות, ואוי ויי, היא לא מפסיקה לשמוע על הנכדים החמודים. כמה זמן האישה הזאת עוד תצליח לעמוד בבושה? היא תצטרך לאמץ בן אחר."

רייצ'ל קולטת את הצחוק בקולו, את החמימות הפושטת של מגעו. "אֶרון," היא חוזרת ואומרת.

"היא תצטרך להחליף אותי בבן של הִילדה אורבך. הוא כבר רופא ויש לו מרפאה בפרוספקט הייטס. רופא עיניים, אף, אוזן, גרון." הוא אומר את זה במעין התלוצצות ומנשק את הטבור שלה ואת שדיה פעם אחת לכל התמחות: עיניים, אוזן, אף, גרון. אבל רייצ'ל מבחינה שהוא גם רציני לחלוטין. איך הוא יכול להיראות גבר כלפי העולם? כמה זמן הוא עוד צריך לראות את עצמו בלי ילדים? בלי המתנה הזאת מאשתו החמודה? הזמן הולך ואוזל.

הוא מתקדם לתוכה. הוא משתמש ביתרון שיש לו, מנצל את חולשתה אליו, והיא מרגישה שנחישותה מתמוססת. "אני לא יכולה", זה כל מה שהיא מצליחה לומר, אבל קשה לנצח בוויכוח הזה בארבע האמות של חדרם, במתיקות מיטתם. המילים בורחות ממנה. לפעמים היא חושבת שעליה פשוט להניח לו לפרות. להניח לו להפקיד תינוק בקרבה. לזרוע זרע באדמתה. זרעם שלהם. אבל אז חולפת בשאגה רכבת משא בקו העילי, ומשהו ברעם התובעני שמפיקה המסילה הזאת מעורר בה חרדה. רכבות מובילות אל מוות.

"תפסיק," היא שומעת את עצמה נוזפת. "תפסיק," אימה לופתת אותה, אוחזת בעצמותיה. היא מרגישה שהיא עלולה פתאום להיחנק תחת משקלו. כאילו לבה עלול להיעצר. "אֶרון!" היא מתחננת, עכשיו היא נסערת, ועכשיו כבר די לו מזה. הוא נסוג, ניתק ומתגלגל על הגב.

לרגע הם פשוט מתנשפים בכבדות אל תוך האפלה המרחפת מעליהם. רייצ'ל מרגישה את הדמעות מלהיטות את עיניה. זאת באמת בקשה גדולה מדי? ילד לבעלה? הוא מעולם לא הסתיר את רצונו בתינוק. "סליחה," היא פולטת ומוחה את הדמעות. "סליחה," היא חוזרת ואומרת, אבל מה זה משנה. בעלה נהפך לאי בודד לצדה.

"לא, זה בסדר, אני מבין." הוא נאנח. "לא כועס. עזבי את זה," הוא אומר לה בקול מעובה. הוא מנשק אותה בחטף על לחייה, מסתובב עם הגב אליה ומושך אליו את השמיכה. הוא זונח אותה באפלה. כשהיא לבדה עם גופה, תחושת האשם שלה תובענית: איזו זכות יש לרוצחת ליצור חיים? בכסות הלילה רק הילה קטנה של צוהב ממנורת הלילה מונעת ממנה לשקוע במצולות.

בכל מה שקשור לכישרון, עליה להסתדר עם מה שהיא מצליחה לחלץ מנבירה בשיירים. אמה תמיד עודדה אותה. רייצ'ל היתה בתה של לוויניה מורגנשטרן־לנדאו, ציירת הפורטרטים של הדגולים והכמעט דגולים. אחת משתי נשים בלבד שנבחרו לאקדמיה הפרוסית למדעים! המייסדת של חוג אמניות שהיא קראה לו כיאה בֶּרולינה, הכינוי הנשי המייצג את העיר ברלין! מובן שהבת חייבת להוכיח כישרון.

אבל רק עד נקודה מסוימת. אסור לה להפגין כישרון שיציב אתגר להגמוניה של אמא כציירת המצטיינת של המשפחה. אביה, נודע לה, זכה לתהילה כמשורר, והתהילה קיבלה גושפנקה משום ששירים הם רק מילים, ומילים לא נחשבו לתחרות מבחינתה של אמא. וכשרשקה היתה פעוטה אבא כבר לא היה בחיים, לכן לא נשארו לה זיכרונות ממנו. הוא שרד אחרי המלחמה, אחרי השפעת, אבל השחפת טרפה אותו בשנת 8291 כשרשקה היתה רק בת שנתיים. הזיכרון היחיד שלה מאביה עוצב מתמונת פורטרט שלו, שהיתה תלויה בסלון. אמא ציירה אותו בצללים זמן קצר לפני מותו, פנים כחושות, נאות ומרוחקות, חלקן באפלולית, וכבר ניכרו בהן השמות שעשתה בו המחלה שתגבה את חייו.

כשרשקה גדלה, אנשים העירו שירשה את עיניו. לפעמים את אפו. כמו כן, הם אמרו, את עיקשותו ואת שתקנותו. מאפייני הרפאים הללו, התכונות שירשה מאביה המת, היו תמיד כמו דיבוק ששכן בה, אבל באופן אבהי נסתר. עיניים, אף, עיקשות. שתקנות. אלה היו הדברים היחידים שאבא הוריש לה. כל היתר היה אמא. רשקה הורשתה לזהור כבבואת הכישרון של אמה. העובדה האחת הזו הגדירה את התפתחותה של רשקה כציירת. אפילו עכשיו, שנים רבות אחרי מות אמה, העובדה הזו נותרה בעינה גם פה, תפורה ללבה של רייצ'ל כשהיא בוחנת את בבואתה שעוותה במשטח האלומיניום של הטוסטר החשמלי.

כמה ימים חלפו מאז אותו ניסיון נפל ליחסי מין בין בעל לאישה. האוויר הולך ונעשה צונן. הרדיאטור מגרגר עם החום. היא לבושה באחד מהסוודרים הישנים של אֶרון, מעל חלוק רחצה ורוד משניל, ועל רגליה גרבי צמר, כי תמיד קר לה. אחת מסיגריות לאקי סטרייק של בעלה מעלה עשן במאפרת הזכוכית הירוקה המונחת על שולחן המטבח, בעת שהיא רושמת את דמותה על בלוק נייר בעיפרון פחם. אמה שותפה לשולחן. היא מעשנת סיגריית ז'יטאן בּרין מנייר אורז שתחובה בפומית ענבר מהודרת. ניחוח עז וחריף בעבר, אבל רייצ'ל מריחה רק את סירחון האפר שאופף תמיד את בואה של אמה. פניה של אמא הם צורת לב מושלמת, ועורה בהט. היא לבושה בהידור בקטיפה ובצובל. החץ שמתווה קו השיער על מצחה מכסיף את שערה השחור הגזור בתספורת קארה. קלסתרה ניחן ביופי צונן. אולי היא לא בדיוק הורה מטפח. היא תמיד שמחה למתוח ביקורת.

אז אנחנו פה, את ואני, היא שומעת את אמה מציינת. אָזוֹי, מיר זֶענֶען דאָ. ביניהן תמיד יידיש.

"כן, אמא, אנחנו פה."

היא מתבוננת בבתה בסקרנות ובמורת רוח גם יחד, כהרגלה, ותוהה, מה את עושה?

"אני רושמת," רייצ'ל עונה לה.

באמת? אמא ספקנית. זה מה שאת חושבת? זה נחשב רישום?

"עֶס איז א שְמירֶעכץ," אומרת רייצ'ל ושולפת כמה מילים באנגלית שמשמעותן שרבוט.

נו, אז תקראי לזה ככה. אבל זה לא בזבוז של הכישרון שאלוהים נתן לך?

"אז עכשיו זה משהו שאלוהים נותן לנו, אמא? חשבתי שהכישרון שלי בא ממך. חוץ מזה אמרת שזנחת את אלוהים."

אמא משיבה בקול כבד כעופרת, כמובן! ככה בת מדברת אל אמא שלה. ובואי נדייק, רשקה. לא אני זנחתי את אלוהים, אלוהים זנח אותי. היא פולטת עשן בביטחון עצמי דרמתי מסוים, אבל רייצ'ל אינה מגיבה ומדרבנת את אמא להקדיר מצח לנוכח השתיקה. אז השמירעכץ הזה? את חושבת שהוא משרת את האמנות?

"דֶגה אמר שאמנות היא לא מה שאת רואה, אלא מה שאת מאפשרת לאנשים אחרים לראות."

דגה, אמא מלגלגת. דגה היה אנטישמי ומיזוגן, ציגֶעלֶע.

"אל תקראי לי ככה. אני כבר לא העיזה שלך."

אבל עדיין עקשנית כמו עיזה. מתי תפסיקי להיות סהרורית? נשארת עם צלקות, נכון. אנחנו חיים, אנחנו מתים. אבל בין זה לזה, עלינו, הנבחרים, מוטלת החובה ליצור.

"לך קל מאוד להגיד, אמא." עיפרון הפחם של רייצ'ל שורט את הנייר. "את מתה."

אבל זאת עובדה מתה מבחינתה של אמא. היא לופתת את צווארון הצובל של מעילה. כשהייתי בגילך, כבר הייתי אמנית ידועה, רשקה. היצירות שלי זכו להערכה רבה. הן היו תלויות בגלריות הכי חשובות בברלין.

"ובכל זאת, אף ציור אחד לא שרד. כולם עלו בעשן. בדיוק כמוך."

כרגיל, את מפספסת את העניין. גם את התברכת בכישרון, רוחל. ברכה או קללה? אני לא יודעת. אבל למה את מבזבזת את עצמך?

"אני לא מבזבזת את עצמי, אמא, אני מגינה על עצמי."

תעזבי את הרישומים הטיפשיים האלה. לכי לקחת את המכחולים שלך. שימי צבעים בפלֶטה.

"לא," רייצ'ל עונה.

תפתחי את הכן ותעמדי מול בד ריק!

"לא," עונה רייצ'ל בתקיפות רבה יותר. "לא, אני לא יכולה. מצטערת, אני לא יכולה. זה יפגע בי."

זה ירפא אותך!

"לא! אני מפחדת, אמא," היא מתוודה, ועיניה מתלהטות מדמעות. "אני מפחדת ממה שיצא ממני." היא נבהלת כשהחתול הבנגלי שלה קופץ על השולחן, ובד בבד הכיסא של אמה נותר ריק. ריח העשן חוזר אל הסיגריה שבמאפרה. רייצ'ל מנגבת את העיניים ותופסת את החתול. קיבּיץ, היא קוראת לו, כי הוא תמיד דוחף את האף, תמיד מתערב בכל דבר.

כשנמלטה לאמריקה, כששרדה אחרי חורבנה של אירופה, היא הרגישה שהיא מחויבת — מחויבת — להמשיך כבתה של אמה. לכן במשך כמה שנים היא טבלה מכחול בשלוליות קטנות של צבעים שמנוניים ומרחה אותם על בדים. "רוחות רפאים" היא קראה להם. בתחילה אלה היו רק תימרות צבע. אבכות עשן. שום דבר אנושי. אבל בהדרגה הן החלו ללבוש צורות אנושיות יותר. של זיכרונות אנושיים. שוב ושוב היא ניסתה ללכוד את מהות אבדותיה. חיי אמה? כן. חיים שהכחיד רוצח חסר צבע, גז ציאניד. מיליוני החיים שנכחדו. אבל היא לא העזה להודות בזה, אפילו כשמצאה גלריה. אפילו אחרי שהגלריה מכרה את היצירות הקטנות על הבדים הקטנים או על לוח מזונית. עיתון הדפיס את שמה וכינה את עבודתה בתארים מאתגרת ומבטיחה. היא כבר היתה נשואה אז, אבל לא נראה שלאֶרון אכפת. הוא לא בדיוק מומחה לאמנות, הוא הודה, ברור. אבל הוא בכל זאת התרשם מהעובדה שאפשר למכור ציור תמורת כסף. הוא התבדח על האפשרות לפרוש לחיים הטובים בזכות הרווחים של אשתו!

אבל לאמיתו של דבר, מתחת לכול, זה היה שקר. בעצם היא רק העמידה פנים שהיא ציירת. אבכות הצבע האנושיות שהיא ייצרה היו לא כלום. הן היו אישיות בלי להיות עמוקות. השפעתן היתה חסרת משמעות כמו להבות של נרות. שיעול יכול לכבות אותן. והן בוודאי ובוודאי לא היו אמנות. הן לא היו אמנות אמיתית, כמו האמנות שייצרה אמה. בסתר לבה היא התביישה בחוסר הערך שלהן. היא התביישה אבל גם רווח לה. אולי היא לא צריכה להיות ציירת. אולי היא יכולה להיחלץ. לנטוש את מורשתה של אמא יחד עם האפר. אולי מספיק שתהיה מה שבעלה מצפה ממנה להיות. רעיה ואמא. שני העיסוקים האלה היו מניחים את דעתו. אולי תוכל לקבל על עצמה להיות אישה אמריקאית רגילה. ואם תצייר בד אחד או שניים מהצד? נו, לזה יש מילה שתסיר מהעיסוק הזה את הקללה. תחביב. בידור, דרך להעביר זמן. ואם גם תצליח לגבות קצת כסף תמורת זה? עוד יותר טוב. זה לא אומר שהיא חייבת להיות — שנגזר עליה להיות — הבת של אמה. רייצ'ל תימָנע ממשלח היד הזה באותה קנאות שאמא טיפחה אותו.

אבל אחרי בלוויו? אחרי "המקרה" לא היתה כל שאלה. היה עליה להכיר באמת. מפלצת שוכנת בתוכה. היא כלואה בקרבה כדי שאיש לא יראה אותה? כן. אבל הציור מסוכן. הציור פיתה את המפלצת לצאת ולהתגלות. בגלל המפלצת היא עלולה להיפגע מעצמה. במי היא מנסה לשטות? באלוהים? בעבר? בעצמה? היא הפסידה את זכויותיה להיות אמנית באותו יום כשישבה בבית קפה בברלין. לפיכך, כשחזרה מבלוויו אל דירתם ברחוב 22 מערב, היא סגרה את הכן מאחורי דלת נעולה והטמינה בארון את ארגז הציירים וינזור את ניוטון. היא חדלה להעמיד פנים שיש תכלית לאבכות הצבע שלה. הן היו חסרות משמעות. נישטיק! הן היו זבל, והיא נפטרה מהן כמו מהפסולת של ניו יורק, היא השאירה אותן בזו אחר זו ברכבת התחתית או ברחוב, שעונות על ברזי המים נגד שרֵפות כדי שכלבים ישתינו עליהן.

ועכשיו? היא מגבילה את עצמה לשרבוטים האלה. "המקרה" היה קו גבול. אחריו לא היתה יכולה לקחת מכחול ולהניח צבע על בד, בדיוק כשם שלא היתה יכולה לפרוש כנפיים ולעוף אל צמרות עצים. כל מה שנותר לה היה השמירעכץ. שרבוט פניה המלעיג על בבואתה המעוותת בטוסטר. האישור שנתנה לאמת על קיומו של עיוות פנימי, על הימצאותה של מפלצת הרובצת עמוק כל כך בקרבה.

כשהיא שומעת את המים המדיחים את האסלה, היא מורידה את החתול לרצפה וסוגרת את בלוק הציור. "בוקר טוב, בעלי," היא קוראת, מועכת את הסיגריה ומוחה את אבק הפחם מאצבעותיה.

אֶרון מטופח ופניו נאות אך לא בולטות בייחודן. תלתליו לא מסורקים והוא מתנהל לאטו מחדר השינה בפיג'מה, גורר את הטוכֶעס, כפי שהוא אוהב לומר. הוא לובש חלוק רחצה מפלנל משובץ עם נעלי בית תואמות שהיא נתנה לו במאי, לכבוד יום הולדתו השלושים וארבעה. החלוק פתוח והחגורה נסחבת על הרצפה בצד אחד. רייצ'ל קמה וניגשת בגרביים אל פינת הבישול של המטבח למזוג לו קפה.

"בוקר טוב, אשתי," הוא משיב בפיהוק רחב.

הקפה נמזג אל ספל חרסינה המונח על הדלפק של הכיור. "מתי חזרת הביתה בלילה?" היא שואלת.

"לא יודע. מאוחר," אֶרון אומר וצונח לכיסא ליד השולחן. "לליאו היה שולחן לארבעה מהמגבית היהודית, והם ישבו וישבו. הוא שיחק את המוישה גרויס, כרגיל. יש קפה?" הוא שואל בו־ברגע שרייצ'ל מניחה ספל על התחתית. "אה, מצוין. תודה."

"אני יכולה להכין לך ביצייה על טוסט."

אבל אֶרון עסוק בהחמצת פנים. "מה זה הדבר הזה?"

"זה נסקפה. 'טעים עד הטיפה האחרונה'."

"עד הטיפה האחרונה? שידאגו קודם לטיפה הראשונה. איפה הסוכר?"

רייצ'ל מכניסה פרוסה של לחם שיפון מהשקית לטוסטר. "אין לנו. שכחתי."

בעלה מסתפק במשיכת כתפיים. "בסדר. אני אסבול." הוא לוגם מהקפה ומצית סיגריה בזיפו, ואילו רייצ'ל מוציאה ביצה מהמקרר ושוברת אותה אל מחבת ברזל.

"אז תשמעי משהו שסיפרו לי," אֶרון פותח ונושף עשן. "בחור אחד הולך לו לתומו ברחוב 33 מזרח ופתאום — טראח! נופלת לבנה מאחד מהבניינים המשותפים הגדולים ונוחתת לו בדיוק על הקאָפ."

הביצה רוחשת בקולי קולות במחבת. "ומה קרה לו?"

"מה קרה לו? מה את חושבת שקורה אחרי שגוש אבן נוחת טראח על הראש של מישהו?"

"וזה באמת עשה קול כזה? טראח?"

"כן. זה עשה בדיוק את הקול הזה." כיוון שסיים עם עניין הטראח ומה שקרה אחר כך, הוא מעשן לו. "נו, יש לך רעיונות ליום ההולדת שלך השנה?"

השאלה נועצת אוטומטית קוץ לבטנה של רייצ'ל. "יום ההולדת שלי?" היא שואלת ונרתעת בתוך תוכה למראה העכברוש המת הרוחש על המחבת. היא קולטת את הזוועה וממצמצת עד שזו חוזרת להיות ביצה מיטגנת.

"זה כבר בעוד שבועיים, שלושה," אֶרון מזכיר לה. "מה את רוצה לעשות?"

"אני לא יודעת. מה עשינו בשנה שעברה?"

בעלה משחזר את השעמום. "הזמנו הנה את נעמי לארוחה ממסעדה ושיחקנו שבץ נא. בדיוק כמו בשנה שלפני כן ובשנה שלפניה ובשנה שלפניה, עד בראשית ברא."

כשרייצ'ל משיבה, היא מגינה על משהו. "טוב, בסדר, אני אוהבת את נעמי." הטוסט קופץ. רייצ'ל תופסת אותו בפינתו ומטילה על צלחת ומחליקה אותה על גבי השולחן.

"אה־הה. גם אני אוהב את נעמי," מסכים בעלה בקול נטול הטעמה ומגרד את הטוסט השרוף בסכין שולחן. "היא אחותי, אז יש לי ברירה? זה חמאה או מרגרינה?"

"מרגרינה," עונה לו רייצ'ל.

הוא שוב מחמיץ פנים אבל לא מתלונן בקול. "חשבתי שאולי השנה נעשה משהו אחר."

רייצ'ל מוטרדת מזה. "אבל מה הבעיה עם שבץ נא, אני רוצה לדעת? שבץ נא זה המשחק שאני הכי אוהבת." האמת היא שמשחקי שבץ נא עם גיסתה מקנים לה תחושת ביטחון. היא מרגישה כמו שהרגישה כילדה בביתם בפַזאנֶנשטראסה, כששיחקה במשחקי שולחן על שולחן הקלפים עם חברות מבית הספר, זרקה קובייה ומנתה משבצות. היא לוקחת את המחבת לשולחן, משחררת את הביצה השרופה במרית ומטילה אותה על פרוסת הטוסט הממתינה. "סליחה, זה שחור בקצוות."

"לא נורא. יש פלפל?"

רייצ'ל מקרבת את הפלפלייה ממרכז השולחן אל ידו של אֶרון. שלא יצטרך חס וחלילה להושיט את היד ולקחת אותה בעצמו.

הטלפון מצלצל. אֶרון לא מזיז שריר כדי לענות. הוא רק פולט אנחה. "אוף, מעניין מי זה יכול להיות."

הטלפון הוא מכשיר בקליט שחור. הוא מצלצל משולחן קטן שצמוד אליו כיסא, רהיט ישן שהגיע משוק פשפשים בדאונטאון. הטלפון ממשיך לצלצל עד שרייצ'ל מרימה את השפופרת, כי מי עוד יכול לענות? "משפחת פרלמן," היא מודיעה. קול מוכר מגיב. קול גברי, קול אבהי עם מבטא ברוקלינאי כבד מברך אותה לשלום על רקע ההמולה של מטבח עמוס עבודה. "הלו? גברת פרלמן? מדבר אייב גולדמן."

היא רואה בעיני רוחה את אייב, ראש הצוות. לא עול ימים, אבל עדיין גבר ענקי, שפופרת הטלפון המותקן בקיר המטבח טמונה תחת סנטריו המרובים, והוא מזיע בחולצת הערב המצויצת שלו.

"את מוכנה להגיד למר פרלמן שהמקרר עושה צרות וכמות אדירה של דגי מלכת הים עלולים ללכת קאקען, אם תסלחי לי על השפה?"

"רק רגע, מר גולדמן," אומרת רייצ'ל ומושיטה את השפופרת. "כמות אדירה של מלכת הים עלולה ללכת קאקען."

אֶרון כבר קם מהשולחן ומתייצב לידה כדי לקחת את הטלפון. "טיפש עלוב," הוא מפטיר, ולשפופרת הוא אומר, "אז מה, אייב, כבר אמרתי לך שאני שונא אותך עד העצם? איפה ליאו?"

תפקידו של אֶרון לנהל את שֶרֵיידס, מסעדת דגים מפוארת לקהל חובבי התיאטרון, שפתח מול תיאטרון הווינטר גרדן מר ליאו בלום, המומחה הגדול לענייני מסעדות באזור התיאטראות של ברודוויי, בין הרחובות 15 מערב ל־51 מערב. "סעודות משובחות עד שהמסך עולה".

"ברור למה!" צועק בעלה לטלפון, בנעימה צדקנית חמוצה. "המסעדה עולה באש, והמוישה גרויס נעלם ואיננו, כרגיל." הקרבות שלו עם ליאו, הקרבות שלו עם המלצרים, עם מפנֵי השולחנות, כל המשוגֶעס — מכלים אותו כמו להבה המכלה נר. אבל רייצ'ל מנותקת מהמאבק שלו. למעשה הוא אפילו מקל עליה. השיגעון שלו לעבודה פירושו פחות לחץ עליה. יותר זמן לבד.

קיביץ מיילל בקולי קולות כדי שרייצ'ל תוציא אותו, והיא הודפת כלפי מעלה את החלון ומריחה אגב כך את אדי הגריז של הרחוב המרחפים באוויר הצונן. החתול קופץ החוצה אל מדרגות החירום ומסתער עליהן בדרכו אל הגג. למרחב המשתרע מעל לבניינים יש עומק מרהיב. שרידיו הכחולים הבשלים של נובמבר מתפיחים את השמים קודם שאפרוריות החורף באה ומתמקמת בהם. רייצ'ל מפצלת בכפייתיות את הצבעים לגוונים המקובלים על ציירים. ואן גוך אמר שאין כחול בלי צהוב וכתום. בשמים האלה יש גוונים מרומזים של צהוב־קדמיום ואדום־שני שמעניקים להם משקל נכון. ואז תערובת של כחול־קובלט ולבן שמשטחת אותם ליריעה אין־סופית.

"אייב, לא שמעת אותי אומר לו אולי מאה פעמים שאנחנו צריכים פריזר חדש?" אֶרון תובע אישור. "לפחות מאה פעמים."

"תגיד לו לצלצל לאיש שממנו קניתם את זה," קוראת רייצ'ל מהחלון.

"אוקיי, אוקיי, אני בדרך," נעתר אֶרון אל תוך הטלפון. "בינתיים תשיג את מה שמו בטלפון. את גרוּבֶּר. הנוכל שמכר לנו את הדרעק הזה." אֶרון טורק את השפופרת ופולט אנחת השלמה עם גורלו. "נו, באמת מפתיע," הוא אומר ועוטה על פניו את הבעת הזעף הרגילה שלו. "כל העסק מהומת אלוהים, וליאו במרפסת שלו באַפּטאוּן מעשן לו מונטֶכריסטו בּי."

מהומת אלוהים! הוא עלול לחטוף מזה קלקול קיבה. וזה בדיוק מה שאֶרון אוהב! כשהוא הולך להתלבש, הטלפון שוב מצלצל. "אם זה אייב," אֶרון צועק מחדר השינה, "תגידי לו שאני מוכרח ללבוש מכנסיים, אחרת לא ייתנו לי לעלות לרכבת."

"למה שלא תיקח מונית ושליאו ישלם," צועקת אליו רייצ'ל בתשובה ומרימה את השפופרת. "מר גולדמן," היא אומרת, "הוא מוכרח ללבוש מכנסיים אחרת לא ייתנו לו לעלות לרכבת."

"רשקה!" היא שומעת ומרגישה שלפיתתה בשפופרת מתחזקת.

"פעטער פריץ," היא אומרת בקול רם שמגיע לאוזניו של אֶרון החוזר מחדר השינה במכנסיים ובחולצה לא מכופתרת. הוא מגיב לשם של דודהּ בגלגול עיניים, לוקח בננה משחימה מהדלפק במטבח ומתחיל לקלף.

"בּיסטוּ גוּט, פֶעטֶער?" היא שואלת את הטלפון.

"רשקה, זיסקַייט, צו הֶערן דַיין קול איז אָ ברכה." אף על פי שדודהּ אוהב לטעון ששפה אחת לא מספיקה, הוא לעתים רחוקות מדבר איתה בשפה אחרת חוץ מזו שדיברו בה בבית. לא בגרמנית, שדיברו בה יהודים מתבוללים טובים, כשהעמידו עצי אשוח בחג המולד וניסו להיות יותר גרמנים מהגרמנים. אך ורק יידיש! בעיקר בטלפון, כאילו שיחת טלפון יוצרת איזשהו קשר רוחני, קולות רחוקים שאינם כבולים לקרבה פיזית ויש לעגן אותם באבן הפינה המשותפת של עברם. של חייהם שנעלמו. שנעלמו בכל המובנים, להוציא את אופן דיבורם, אופן חשיבתם, מה הם זוכרים ומה הם בוחרים לשכוח.

היא רואה אותו בעיני רוחה, את דודהּ, ספון כנסיך זוטר, גולֶה בכורסת קטיפה קטנה ובלויה שהוא גורר אל מסדרון הבניין המשותף כדי להשתמש בטלפון הציבורי. סיגר דולק מסלסל עשן מעלה אל התקרה המוכתמת מטבק. קולו נוסך בה עידוד, אבל היא יודעת גם שלכל שיחה עם הפעטער שלה מוצמד תג מחיר. הוא רוצה לפגוש אותה, הוא אומר לה. ולא סתם רוצה! "זה הכרחי, רוחל," שהוא יפגוש אותה. ושהיא תיפגש איתו. כרגיל, השיחות האלה גדושות עד להתפקע בצהלה המעושה של דודהּ, אבל הפעם שמץ של ייאוש מדהה את היהירות השובבה שלו. היא מצטערת שלא הניחה לטלפון להמשיך לצלצל. אבל היא מסכימה להיפגש איתו כי איזו ברירה יש לה? משמעות הדבר שהיא לא הולכת למכולת לקנות סוכר לקפה של בעלה ולא הולכת למסור את חולצותיו לניקוי. משמעות הדבר, שהיא לא מנצלת את הבוקר כדי לנקות את התנור או לשאוב את האבק מהווילונות. היא תיאלץ להשאיר את המשימות הללו לעכברים, אם הם מוכנים להקדיש לזה זמן. כשהיא מניחה את השפופרת, אֶרון משליך את קליפת הבננה לפח האשפה. חולצתו כבר מכופתרת, ושוליה תחובים במכנסיו.

"אז זה הדוד שלך, הה?" הוא אומר בלי להפסיק ללעוס את הביס האחרון של הבננה, אבל פניו מכורכמות עכשיו, כאילו הדיבור על הפעטער שלה קלקל את טעמה. היא יודעת שאֶרון סבור שפעטער פריץ הוא חבית ללא תחתית מבחינתה. "ומה שלומו?" תוהה בעלה ומרים על הכיסא נעל אלגנטית כדי לחזור ולקשור שרוך רופף. "ובזה אני מתכוון לשאול, מה הוא צריך?" והוא מלקק את האגודל כדי לנקות את העור בחרטום הנעל.

"שום דבר," היא מרגיעה אותו. "הוא לא צריך כלום. הוא רק מזמין אותי לקפה," היא טוענת ומביאה את המעיל והכובע של בעלה מהקולב בצורת עץ שעומד בכניסה ליד הדלת.

"אז את לא חושבת שהוא רוצה לבקש עוד 'הלוואה'. ואני משתמש במילה באירוניה כי אף פעם לא זכינו לקבל בחזרה אפילו סנט אחד."

"לא," רייצ'ל עונה בקול נטול הטעמה ומושיטה לאֶרון את כובעו. "הוא לא רוצה לבקש כלום."

"אוקיי, סליחה." התנצלות לא מתנצלת. "אני לא רוצה להישמע מעליב. העניין הוא שבדרך כלל? הוא כן."

"כן מה?"

"רוצה לבקש משהו."

"הוא לא רוצה."

"אוקיי," אֶרון אומר שוב ולובש את המעיל. "רק אל תיתני לו לבלף אותך, זה כל מה שאני אומר."

"איך אני יכולה לא לתת לו, אם אני אפילו לא מבינה מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת שתשמרי על הארנק שלך."

"אני לא אשלם אפילו בשביל הקפה שלו."

הוא מקבל ממנה את כובעו. "מצוין, אז עכשיו את עושה ממני פוץ."

"אני עושה?"

"פשוט תשתדלי לשלוט בעניינים, זה הכול. תשלמי על הקפה שלו אבל שהוא ישאיר את הטיפ."

"כן, המפקד," היא אומרת ומוסיפה הצדעה קטנה.

"אוקיי," אֶרון נאנח וחובש את הכובע שהוא מכנה, "התרבוש הישן". "מה דעתך שאני אביא הביתה אוכל סיני לארוחת ערב? מה את רוצה, לוֹ מֵיין?"

"תפתיע אותי," אומרת רייצ'ל.

"אם את רוצה להסתכן." הוא מוכן ללכת, מוכן להיכנס לעולם שמעבר לדלת, אבל הוא שואל משהו, כאילו כבדרך אגב. משהו שקשור לבעיה המטרידה של היציבות הנפשית של אשתו. "אז את לא תאבדי את תחושת הזמן, נכון?"

"מה לא לאבד?"

"את לא אמורה לפגוש את מה שמו היום?"

"דוקטור סולומון. רק בשלוש."

"אוקיי." הוא מטביע נשיקה חטופה על שפתיה. "רק אל תפספסי אותו שוב, בבקשה. אנחנו מוציאים הון על הגאון הזה."

"אני לא אפספס אותו," היא מבטיחה.

"אני רק אומר, זה הכול." עוד נשיקה חטופה על השפתיים. "להתראות."

גם היציאה של אֶרון מהדירה לא משפרת את יומו. רייצ'ל סוגרת אחריו את הדלת ונשענת עליה כאילו נחוץ לה להתבצר, ואז היא שומעת את הקול הקליל, הקורא תיגר, של עזרא ויינשטוק, בן דודו של אֶרון, העולה במדרגות. הדפוקניק. "נו, שְוֶועסטֶערקינד!" קורא עזרא אל בן דודו אֶרון. "יוצא לעוד יום של שלֶעפינג פּירֶה? מתי תפסיק להתמזמז ותתחיל לעשות משהו עם החיים שלך, יינגעלע?" הוא רוצה לדעת.

"לא יודע, עזרא," משיב אֶרון. "מתי תלמד להרים את המושב של האסלה לפני שאתה משתין? אשתך כל הזמן מתלוננת לאשתי."

עזרא פולט צחוק נחרני. "אני רק אומר, איך זה שבן אדם מבוגר מגיש לשולחנות?"

"אני המנהל, חבר."

"בטח, המנהל. אמא שלך כל הזמן משוויצה בך, אני בטוח. הוא המנהל."

ועכשיו רייצ'ל שומעת את התוקפנות המרוסנת בקושי הסוחטת את קולו של אֶרון, סימן מובהק לכעס מורכב וסמיך מדי שקשה לרסנו בהתנצחות בפרוזדור. "נו, אפשר לחשוב, ומי אתה? מר מוישה גרויס הסנגור הציבורי שמתחכך כל היום עם סרסורים ומסוממים. אני בטוח שבעיני כל הגויים בבית המשפט אתה נחשב ליהודון עליון."

לאחר מכן היא שומעת את אֶרון יורד ברקיעות במדרגות ומשאיר מאחור את עזרא שממשיך לצעוק מאחורי גבו דברים בלהט לעגני. "בדיוק! מוישה גרויס! נדמה לך שאתה יודע מה זה להיות יהודי? אז יש לי חדשות בשבילך, באָבע. מה שאתה לא יודע יכול למלא אוקיינוס!"

רייצ'ל נשענת על הדלת עד שמשתרר שקט בחדר המדרגות. קיביץ שנמצא ליד החלון נמלך בדעתו, הנמר הטיפש, ועכשיו שורט את השמשה בכפו כדי להיכנס.

היא ניגשת לחלון, מרימה אותו ומאפשרת לחתול לקפוץ לרצפה, אבל אוויר הבוקר מעביר רעד צונן על גופה. היא סוגרת את השמשה, אוספת את החתול לזרועותיה ומחבקת אליה את החמימות של הגוף החתולי השעיר.

היום הפציע באפור־אבן בבוקר שאֶרון בא לחלץ אותה מבלוויו. פניו היו לבנות מהלם, אבל הבושה העמוקה שצבעה את עיניו העידה שהוא עצמו זקוק לחילוץ. הוא היה זה שסבל שם. להציל את אשתו מבית משוגעים? זה לא היה חלק מהעסקה. רק חסר לו שאמו תשמע על זה אי־פעם. כל זה חלף על פניו כמו הכותרות של החדשות שהוקרנו בפס מואר גבוה על הבניין בטיימס סקוור.

בדירתם יש אמבט ישן נושן העומד על כרעי חיה, ראש המקלחת מותקן על צינור גבוה ומעליו מותקנת טבעת, שממנה יורד וילון מקלחת מניילון. לפעמים בשעה זו של הבוקר המים בצינורות כבר מספיקים להתקרר, אבל למזלה היום הם עדיין שוצפים בזרם חם, חם ככל שרייצ'ל מסוגלת לשאת. המים החמים משיבים את הדם לעורה. היא עומדת מתחת למקלחת בעיניים עצומות ומניחה למים המהבילים לזרום עליה.

היא והפעטער הורשו לרדת אל חופי אמריקה בזכות חוק העקורים של 1948 ונכנסו במרווח המצומצם של התקף נדיבות מצד הקונגרס האמריקאי. בו־בזמן שקברי ההמונים באירופה שקעו באדמה, ועד עובדים יהודי כלשהו תמך בכניסתם וגם עזר להם להשיג עבודה. היא מצאה עבודה בחנות כולבו מוזלת, ופעטער פריץ קיבל עבודה כמנקה בבניין משרדים ולפעמים הפעיל את המעלית. במשך היום הוא עבד עם מטאטא וסחבת רצפה, אבל בערבים הוא חזר ושחזר גרסת עבר שלו, ולשם כך החליף את בגדי העבודה בחליפה רחבה מיד שנייה וישב לשתות אספרסו. הוא נהג לתת לאחייניתו מטבע של עשרה סנט ולשלוח אותה לחנות הטבק של האחים מיצ'ניק ברחוב ריווינגטון כדי לקנות סוג מסוים של סיגרים מתקתקים עד להחליא, כי הם נמכרו במחיר של שניים בחמישה סנט. אִין שְלֶעכטֶע צָיְיטְן איז אָ פֶּני אוֹיְך גֶעלְט, היה הפעטער אומר. בימים קשים גם סנט אחד הוא כסף. זה היה כשהם התגוררו בבניין הפליטים של "אגודת העזרה למהגרים עברים" ברחוב לפאייט, לצד אוסף של עלובי חיים יהודים אחרים שהצליחו להימלט מידי בטליונים של גולגולות המוות ומארובות הקרמטוריומים.

אבל גם עם העבודה, הכנסותיהם היו זעומות. ארגון היאס סיפק קצבה חודשית קטנה לפי ראש, אבל ככלל היה להם מעט כסף. לכן הפעטער השתדל לקצוב את מלאי הסיגרים שלו ולעשן בתבונה. תמיד סיגר אחד עם הקפה של הבוקר, אחד אחרי ארוחת הצהריים הקלה, שכללה פטריות מבושלות על טוסט, ואחד כל ערב אחרי הקערית הרגילה של כוסמת ולצדה סלט ביצים קשות עם בצל. או אולי קְרֶעפלָך גבינה עם שמנת אם ידו השיגה לשלם שני דולר לארוחה אצל רטנר וגם שלושים וחמישה סנט תמורת הסנדוויץ' של עגבניות וחסה של אחייניתו.

אבל בעיקרו של דבר, האוכל לא היה חשוב לו. פעטער פריץ למד לאכול כדי לשרוד באושוויץ, דהיינו, לאכול בלי ליהנות. הסיגר, לעומת זאת, סיפק לו הנאה. הטקס. הצתת הגפרור, רחש הלהבה. הנשיפות הקצובות שהפיחו אש בקצה הסיגר והפכו אותו לאבן אודם זוהרת. הלחש החרישי המתמשך של העשן. ברגעים המעטים והיקרים האלה של הנאה מהסיגר הוא שב להיות האדם שרייצ'ל הכירה כילדה. פעטער פריץ כאדם בטוח בעצמו, ממולח ומלא קסם אישי, לא הפליט העקור שלצדה. ולמרות הכול היתה לה הרגשה שהיא מתבוננת בצל רפאים השוכן בגוף החי, בדיבוק של רהב שהשתלט עליו ואז נמוג לאטו עם העשן.

רייצ'ל יוצאת מחום המקלחת, ושערה נוטף מים. כשהיא מתנגבת, היא מרגישה שאוויר צונן חודר מבעד לרווח שמתחת לדלת של חדר האמבטיה. כיוון שתמיד קר לה, היא קנתה תנור והניחה אותו מתחת לכיור בחדר האמבטיה. כשהיא מדליקה אותו גופי החימום מתלהטים בסלילים אדומים־זהובים, וגל החום מרגיע אותה. היא לובשת קומבינזון מבד סינתטי שנדבק לעורה ומוחה בכף ידה את האדים מהמראה של ארון התרופות, בוהה בבבואתה ופותחת את המראה החורקת על ציריה החלודים.

מדפי ארון התרופות עמוסים בחצי שפופרת של קרם ברילנטין לשיער, בחפיסה של סכיני גילוח, בבקבוק של משחת גילוח אולד ספייס ובבקבוק של אפטר שייב קינגס מן. צנצנת וזלין, קופסת כיס של טבליות אָנַסין נגד כאב, עשרה סנט במבצע בבית המרקחת בלוק, שפופרת מעוכה של משחה נגד טחורים, כי לאֶרון יש בעיה עם זה, ולא פעם הוא צריך יותר מטיפה. היא נאלצת לסדר הכול מחדש כדי למצוא את הבקבוק הקטן של גלולות ההרגעה המתונות שהפסיכיאטר רשם לה. הן נקראות מילטַאוּן.

אמה היתה מסתגרת מדי פעם בחדרה עם תמצית אופיום המוכרת בשם לַאוֹדֶנום דה רוּסוֹ, כי כפית אחת כל שלוש שעות הפחיתה את סבל ההתכווצויות של המחזור החודשי. זה לא היה סוד גדול. נשים בחוגים של אמא ניהלו פרשיות אהבים עם לאודנום. אמא זיקקה את השיקוי אל בקבוק זכוכית ורוד עם פקק קריסטל מפואר. אבל מילטאון? לא בדיוק אלגנטי אלא ייצור תעשייתי, תרופה מרגיעה עם פרופיל פרסומי.

בפרסומות בעיתונים, רעיות ואמהות המשתמשות במילטאון שולחות את הבעלים לעבודה ואת הילדים לבית הספר בשלווה ובלי לחצים. קבלת מרשם למילטאון שכיחה ובריאה כמו קניית ליטר חלב במכולת, מרגיעה אותה המודעה. שתי טבליות, ארבע מאות מיליגרם כל אחת, פעמיים ביום, בבוקר ובערב. רייצ'ל פותחת את הפקק של הבקבוקון ובולעת את המנה כדי לחזק את עצמה לקראת הפגישה עם פעטער פריץ. כשהיא תעלה לרכבת בשדרה השמינית פינת רחוב 22 מערב, היא תהיה רגועה כמו חתולה הרובצת על אדן החלון בשמש.

2 המילים המופיעות באות שונה הודפסו בעברית בספר המקורי.