צלם

1

מבעד שלבי התריס עמד והביט. היום איחר לעלות.

רעש ריקון פחי זבל אל משאית וכמה זרזירים שישבו על ענף. במדרכה ממול הוּלך הכלב של אנטוורט, מטופף ברגליו השחורות הבוהקות, מאריך בזה את הרצועה שלצווארו.

מחוג השניות על הקיר השלים סיבוב נוסף בדירה הקטנה, והוא הביט יחף החוצה, כפותיו החיוורות על השטיח ובטנו תומכת בקיר. על ידיו, שאחזו מאומצות מעט את השלבים, בלטו העורקים הכחולים. בגב השמאלית נפתח עורק אחד לכדי שניים.

הוא הרפה מן השלבים והביט בעיניים פקוחות למחצה בתוך האפלה, שצורתה השתנתה תדיר, מנסה לשרטט את קווי המתאר של הקירות, אך אלה הלכו ונמחו אל שעת ביניים, זו שלא ידע לאומדה.

הוא חלם על עץ. עמד לפניו. העץ, פוארותיו הענפות נשמו כמו ריאות אדם. מן המראֶה ניתק מן המיטה, והנה אלינה שוכבת לידו ושנתה חרישית.

קם והלך אל הספה וצנח לפני המרקע הדלוק – חומות מים תת־ימיות שנבנו לערים השוקעות ריצדו מבעד. עוד הוא בוהה בתוכנית שמע קריאות דררות מן הפארק. קרני שמש יחידות סיננו דרכן מבעד לשבכת העננים הסמיכה.

כשהקיץ, מצא עצמו לפני המרקע עדיין, שמיכה משובצת מעליו, קול קריין בריטי עקב במיומנות אחר מעופה של הצרעה המזרחית. בפינת האוכל רבצו על צלחת ביצה קשה אכולה למחצה וכמה טבעות מלפפון שהמלח דבק בהן. אלינה כבר לא הייתה שם.

פתח את הדלת ויצא ופנה עם השביל הפנימי אל תוך הפארק.

שלוש יאוריות מצריות, שרחקו מן האגם ונכנסו אל שביל האיקליפטוסים, באו לעברו. הוא רכן אליהן ופתח את הפה. הוא הניד אותו כדג. רכן קרוב אל שלוש היאוריות והניד את הפה-- הוא הביט אל תוך עיניה הסתומות של יאורית אחת.

שעת צהריים מוקדמת, חלון, הוא ישוב בגו כפוף ובוהה מבעד אל החצר. שני ילדים בועטים כדור אל קירו של בניין בית הספר, על פני הדלת הפתוחה חולף השרת הצנום, ידיו אוחזות אקדח דבק חם. מורה אחת, מן הצעירות, נכנסת אל החדר בשמלה רחבה וצונחת על הכיסא. ידיה האחוזות מחפשות בתיק. מן הפתח מציץ ראשה של סטלמך, תר אחריו ומוצא. "תיכנס אליי בבקשה אחר כך," היא נעלמת מן הפתח, ועיני המורה נתלות בו לשלום אגבי ומרפות. הוא לופת את 'ישראל היום' המוטל על השולחן. כבר ריחף על כולו עד חוויות השיט בים התיכון בעמוד האחורי. מבולגריה לקרואטיה לקפריסין ליוון – נשלחת ימינו רפה אל המכשיר – הוא מחייג לאלינה. שוב מחייג וממתין בתוך פעמון בית הספר המתריע על סוף השעה השישית. הוא קם מן הכיסא ומטפס שלוש קומות.

המולת הנערים במדרגות ובחוץ, הנערות נדות בקבוצות לאורך המסדרון, נעמדות מסתודדות ונשענות אל הקיר וצונחות לשבת, רואות אותו חולף על פניהן ומניפות כלפיו יד פתוחה ואצבעות, והוא פוטר אותן בהנהון קל ובצעד מושהה. הולך, הולך, מושך את דלת הברזל הכבדה שלמעבדה ונכנס פנימה כמאחר. משולחן חדר המורים לשולחן הזה – הפנים חיוורים קדימה, עד הקיר לפניו, הנה עייפותו של עוד לילה נותנת אותותיה, ובדרך – נער אחד מונח ישֵן על השולחן האחורי – לא שמע את הצלצול. רכון קדימה על השולחן, נתמך ראשו של הנער בין זרועותיו האסופות – הוא חולם. מבעד לחלון נדה עלוות השקמה. נתן יושב, בוהה בקנאה־כמעט בנער הישֵן ומשם אל שעון הפלסטיק העגול על קיר. שלוש דקות לסיום ההפסקה, ואצבעותיו המקישות בזו אחר זו על משטח השולחן הולכות ומתקשות. זבוב אחד עבה נאבק בחלון הימני הסגור, נחבט בו וניצב, נחבט ברחש מבחיל וניצב. החלונות האחרים פתוחים, והוא אינו הולך אליהם – נחבט, והנער מקיץ פתאום ונושא ראש ובוהה נכחו בעיניים ממצמצות עד נלכד בפניו הקהים של נתן. מפיו, הרפה־משינה־עדיין, נפלט חלושות, "יש שיעור עכשיו, המורה?" ונתן פוער את פיו.

צלצול.

הילד מתרומם, ימינו נשלחת מוכנית מטה־הצידה לאחוז בכתפיית התרמיל, ובמקום זה הוא לופת אוויר. רדום למחצה נוכח הילד לדעת שאין לו שם תרמיל, וקם כשואל, וככה הוא מדדה החוצה, נהדף לאחור מכתפי התלמידים הנכנסים עכשיו לכיתה, ערניים, קולניים, הם מתפזרים אל הכיסאות.

חריקות רגלי הכיסא הנגררות על הרצפה. ופתאום זה מכה בו שוב – רעד הצוואר. הוא אוחז בדופנות השולחן – הם אינם משגיחים בזה, מתיישבים, מדברים ביניהם, הם שולפים החוצה מחברות מעוכות ומחפשים בבלי דעת את הספר בתוך התרמיל, מוציאים ומדפדפים בו לאן? הם נותנים בו מבט ורואים אותו קהה, פיו צר. הם שומעים קול נפלט מגרונו. כמו כדי לדבר הוא בולע רוק. והנה שוב רעד הצוואר, רעד. מה שהתחיל יום אחד לפני שבועות שב וחוזר. "אחת התופעות," הוא פותח כנגד, כמו כדי לגבור על זה – אוחז חזק בדופנות השולחן. רעד הצוואר. העיניים שהשית רגע לעברם מושפלות מהר מטה, נאחזות בקילוף הכהה של משטח הפורמייקה – אולי בזה ייפסק. "אחת התופעות המעניינות..." – הוא חדל.

--

"אחת התופעות המעניינות הנגלות לנו, כשאנו מתבוננים בסביבה, היא ההתאמה של היצורים לתנאי הסביבה וליחסי הגומלין עם היצורים האחרים שבסביבה הזו," הוא צולח את המשפט וחדל. החלון מימין – שקמה ברוח. משהו מן החלום שב אליו. העץ, הפוארות הנושמות מעצמן. מבין ענפי השקמה נלכדים השמיים באפור רך, ומבעד לאקווריום הם מביטים בו. יש בעיניהם חשד סתום – הם נבונים יותר ממה שהוא חושב. "אתם זוכרים שדיברנו?" הוא מבקש לומר. הפה נאטם. פקודת המוח, הוא חושב, לופת רפה את השולחן, פקודת המוח אינה מגיעה עד הפה, שרירי הלשון, הלוע, פקודה נבלמת באמצע הדרך. ובכל זאת הוא פותח. קול מפקיע, כאילו ממקום אחר, "אתם זוכרים שדיברנו?"

פניהם הקפואים של התלמידים.

"דיברנו על מה?"

זה הלץ הישוב מלפנים. קצות השולחן נתחבים עוד יותר אל תוך הכף. יד נשלחת מימין, והוא מהנהן לה, שתדבר – "תהליכים אבולוציוניים?" היא שואלת, מאפירה, אחת התלמידות.

הוא מהנהן כלפיה, מהנהן, אף כי נדמה לו שאם יניד עוד רגע את הצוואר הזה יקרוס תחתיו הגוף אל הרצפה. שוב נלפתים אישוניו בקילוף השולחן כדי לייצב.

"המורֶה חולֶה?" שואל הלץ.

"כן," הוא אומר, מביט אל תוך אישוניה הדהים של התלמידה הזו, היודעת – היא נבוכה, "נכון, דיברנו על תהליכים אבולוציוניים שהתקיימו במהלך עידנים ונמשכים גם כיום. התחלנו לדבר על יחסי הגומלין בין היצורים לבין הסביבה שלהם. אילו שני מרכיבים יש בסביבה, אתם זוכרים?"

הפנייה החוצה בשאלה מקילה דבר, מטילה ממנו משקל, ובכל זאת – הם משפילים מבט. דממה.

כנגד הגוף הוא קם פתאום, צועד עד דלת הברזל שלכניסה הפתוחה לכדי רווח צר, עוד הוא בוהה שם דקה ארוכה, ופתאום, כמקיץ, הוא מושך אותה פנימה בכוח. רעש טריקה עז מרעיד את החדר, וכשהוא מסב אליהם הוא רואה – אצבע אחת מונפת מאחור, משולחנו של הנער החולם ההוא שנמלט בלי התיק.

"כן."

"הבִּיוֹטִי." זה התלמיד הגבוה הצנום המרכיב משקפיים, שיושב שם עכשיו, זה שאלינה מכנה בבדיחות הדעת "הבן שלך".

"והשני?" הוא דורש. הנה כך ירווח לו, המשקל עליהם, הילדים האלה, המשפילים שוב מבט אל השולחן. "הבן" מניף את ידו שוב.

"כן."

"אַבִּיוֹטִי."

"אביוטי. נכון. ביוטי ואביוטי" – ידו המונפת של הלץ.

"כן."

"מה זה ביוטי ואביוטי, המורה?"

"אמרנו כרגע."

"מה זה, אבל." המיה צפופה. שעה מאוחרת, שביעית. הם עייפים מכדי להפריע ממש, ובמקום זה נמרחים וזזים עכשיו באי־נחת על פני השולחנות, עוד רגע יִרפה המתח, זה המוחזק מתוקף המעבר מהפסקה לשיעור, ובשלב מסוים ניתק תמיד כמו קפיץ משעון, אז ימצא עצמו עומד ומדבר בכוח, בכוח, אל החלל הריק המלא באוויר דחוס הבל פה ותרדמת, אבל עוד לא – עוד מעט, ובינתיים הוא נושא עיניו אל הלץ המתבונן בו, אל שערו הקצוץ ועיניו הצרות, הסתומות, הפה המוטה מעלה־מטה בעווית עקומה, מתגרה, כשנתן אומר עכשיו, "אני לא מבין את השאלה שלך." וזה מלעיג כנגד, "אתה לא זוכר את השם שלי, נכון?"

הוא תולה בו, בחוצפה הזו, בהעזה-- וניגש מהר קדימה להישען על השולחן. משהו מתזזיתו המחפירה של עמוד השדרה שחדַל לרגע ליד הדלת, שב עכשיו ביתר שאת – הוא רוכן לפנים עם משקל הגוף. "בביולוגיה, באקולוגיה," הוא מסנן כלפי המטומטם הזה, המרפאה פתוחה היום אחר הצהריים? "יש כימיקלים וחלקיקים פיזיים של הסביבה שמשפיעים על אורגניזמים חיים – זה האביוטי. והביוטי--"

"נהוראי," אומר הלץ, "קוראים לי נהוראי."

"והביוטי הוא כלל האורגניזמים החיים בבית הגידול, כל מרכיבי הסביבה והחיים. כל היצורים החיים זקוקים לחומרים, לאנרגיה, לתנאי גידול, כדי להתקיים. וביקשתי דוגמה."

כאן הוא עוצר ומתיישב, צונח על הכיסא. המרפאה השכונתית? יש כזו? מכה בו עכשיו שמעולם לא ביקר בה, ואולי ביקר ושכח, וכנגדו ממש הלץ הזה, מרוח אל המשענת והרגליים משוכלות באלכסון קדימה על הרצפה, רחוק מן השולחן, ומשם הוא מנופף לו, מנופף לו באצבעות רוקדות, צוהלות, שפתיו צרות משהו בלי קול – הוא בוהה בזה רגע, לאיזו קוּפּה הוא שייך? "למשל טמפרטורה," הוא נושא עיניו אל קהל האדישים, "היצורים קולטים חומרים ואנרגיה מהסביבה ופולטים לסביבה חומרים ואנרגיית חום--" ושוב ידו של הלץ המונפת ונתן בוהה לעברו, "כן."

"מתי ננתח צפרדע?"

צלצול.

הוא רואה אותם קמים ונמלטים בהקלה מן החדר ומקים עצמו לאט.

שתי קומות מטה – צעידה במסדרון. עוד רגע וכבר יעמוד לפניה. זה כמה שבועות שהם משלחים ביניהם את הביורוקרטיה העבשה הזו כמו שני שחקנים חבוטים, והשיחה גוועת, גוועת וגוועת ומסרבת למות. ובינתיים נפנוף אילם קל אצבעות, כזה שלמד מתלמידותיו, כלפי המזכירה־הממלאה־מקום – הוא אינו זוכר את שמה והיא אינה מחבבת אותו – ודלת הקיטון הצר נפתחת.

סטלמך יושבת צפופה מאחורי השולחן הרחב בחדר הצר, לכודה בינו לבין הקיר כאילו עוד רגע תתאחה בו. היא מדברת בטלפון. נתן מקפל אצבעו ומקיש על השולחן להקיץ. כמו מטומטם הוא עומד, שהרי הבחינה בו וממשיכה לדבר, ובכל זאת נוקש על השולחן ומבחין תוך כדי באצבעו הרועדת – הוא משית אישוניו באלכסון אל הרטט הקל, ובינתיים מניחה סטלמך את השפופרת על כנה ונושאת עיניה אליו. האצבע שבכף, הוא חש, עדיין רוטטת שם למטה, אולי אם ידבר תניח לו הרעידה הארורה, המשנית. פיו משתהה אם להיפתח, והנה היא פורצת, סטלמך, מדברת ומדברת, הערכה וצמיחה והוקרה ושותפות ותקווה ואמון – הדדי, היא רוצה להאמין – ועיבוד ומחשבה – "רבה רבה, שלא תחשוב" – ועיכוב ושיהוי ושיחות "בארבע ושש ושמונה עיניים" איתו ועם התלמידים ועם המחנכת ועם היועצת "ועם המחנכת ו־היועצת," עד התלונות. משום שהתלונות נמשכות. היותו בוהה בשיעור – ניחא. קם ויוצא לפני הזמן – ניחא גם זה – היא ראתה אותו בשבוע שעבר ולא אמרה מילה – לא נעלם מעיניה, ובכל זאת-- ניחא אפילו שהוא, שמלמד כאן – כבר כמה שנים? – "לא משנה, כך וכך שנים," בוחר לנהל את עבודתו בדרך, "איך לומר? לא הכי סוציאלית..." ולא שיש לה בעיה עם זה – "חס וחלילה!" איש יחיה על פי דרכו, היא תמיד אומרת, "האחר הוא אני" – זה המוטו שלה, ולאורו היא צועדת בגאון כבר שנים רבות, פשוט... לא אחת שמעה טרוניה מפי המורות, משהו שמשרה אי־נחת בחדר המורים ו"בישיבות שלנו," בעיקר השתיקות, "השתיקות..." ואולי זה בכלל עניין מגדרי, "על אחת כמה וכמה אצלנו," היא מצחקקת, "שלהוציא את השרת, כולן אצלנו נשים, אפילו בספורט," היא מצחקקת, "למרות שיש מורים גברים" – היא מכירה לא מעט – "שלא היו מתנגדים לדיל הזה," היא מצחקקת, מורים שיכולים דווקא, בסיטואציה כזו, "איך לומר... לעשות מהלימון לימונדה! אבל לא כולם, לא כולם... ואֶנִי־ווֵיי זה כבר עניין אחר, ובכל מקרה, נניח לזה עכשיו, נתן, כי באמת... זה לא העניין... אז נשים את זה בצד, אוקיי? אבל ברגע שזה מגיע להתנהגויות, איך לומר... ובאמת בלי שום כוונה... – ביז--– לא קונבנציונליות, נגדיר את זה ככה... לא קונבנציונליות... הקימות האלה פתאום... הנפות הידיים... אני מנסה לתת לזה קרדיט, שואלת את עצמי--" פתע הרצינה מאוד. "מה שלום אימא שלך?" נשאה אליו מבט. "דעיכה היא דבר לא פשוט, אני יודעת, אני עצמי ליוויתי שני הורים, איך אומרים, לעבר השני של הנהר? וזה היה כבר מזמן... ולפעמים, במצבים כאלה... עד כמה שלא נעים..." היא בוהה לפנים, "קל לנו יותר כשהם אינם מאשר כשהם ישנם, וכל עוד הם ישנם..." היא נושכת שפתיה וחדלה. אחר נושאת אליו כשואלת, כמי שנשכחה על אי. נתן מביט לפנים. "אלה ילדים, אתה יודע," שב קולה ומקבל משנה תוקף, "ואם נשים בצד את העניין ההורמונלי – ואין ספק שגם זה אישיוּ – אז לפעמים התנהלות כזו... כמו שלך... זה מבהיל אותם... והם לא יודעים--" לרגע חדלה ומרכינה עיניה אל נעליה המוגבהות בעקב קטן, הלוכדות פנימה, מבעד לפתח הצר, אצבע ואגודל המסתיימים בלק שחור. "אני רוצה לתת לך קרדיט, נתן, אתה מלמד כאן כבר – כמה שנים? – הרי הגעת לחטיבה הזו לפניי ועשית דרך" – חלחלה עולה בו – "אבל אולי כדאי שתבדוק בכל זאת מה זה אומר לך כשאני אומרת שזה נמשך כבר זמן, ה--- כן... ואולי זה דורש בירור יותר מעמיק... איך לומר... אולי רפואי...? או נפשי למשל? או משהו אחר... ואת זה אני אומרת כחברה, נתן. גְרם לא פחות מזה – חברה. ושלא תחשוב – חלילה – שיש כאן איזה רמז או טעם לפגם, להפך! ל־ה־פך... כולנו בני אדם... מי יותר מי פחות, כן...? ואולי פשוט נחוצה כאן הפסקה, מה שקוראים 'עצירה להתרעננות', ריפרש, כמו שאומרים היום..." – היא מצחקקת – "עוד שנייה השנת־שבתון גם ככה... מה אתה אומר?"

פזילה נבוכה הצידה של אישוניה.

"מה אתה אומר?"

נדמה לו כי ידיו, המוטלות רפויות משני צידיו כל הזמן הזה, שותקו. בבהלה הוא שולח אותן קדימה בבלי דעת – והיא נרתעת לאחור עם הכיסא המסתובב – המשענת נחבטת בקיר.

לאחרונה, ולא אחת, ברגעים כאלה כשאכף אותו הגוף, אמר לעצמו מדיטציה – יֵשב אל השולחן בחדר המורים או בבית, לפני השיעור או לפני השינה, וישקע. אך בו ברגע שסגר את השמורות אחז בו רעד כזה שהיה עליו לפקוח אותן ולהיתלות בתקרה, ופתאום הייתה התקרה כמו קרש על מים נוסעים. ופעם, בבית ולפנות בוקר, שכוב ומתהפך במיטה לצד אלינה, עלתה בו המחשבה להפוך לנזיר. חרישי נטל את מכשירו מן השידה, שלא להעיר, ותר אחר "מנזרים בישראל" ומצא את מנזר סטלה מאריס עם המסדר הכרמליתי. ולרגע ראה עצמו שמה, הולך בגלימה השחורה ומרצין, הולך ונעלם לאלינה ולבית הספר, נעלם לתלמידיו, לאימו, לשכניו, עולה על הר הכרמל ברגליו הכושלות מישיבה רצופה, דופק על הדלת חרישי ואולי מידפק ממש, אדם בגלימה שחורה, שאינו רואה את פניו, פותח לו, והוא נכנס – הדלת נסגרת. ובינתיים השמורות פקוחות, הדברים – דברים, והוא חולף על פני השומר, הצוחק עם ילדים־נערים ליד השער, ומכיסו מתריע המכשיר על הודעה. "שוב נרדמת או מה?"

בעומדו ככה, באמצע הרחוב, בהה כלפי ההודעה שהגיעה באיחור, רגע השליחה קדם בעשרים דקות לרגע ההגעה, ואולי פשוט עמד שם אצל סטלמך ולא הבחין. עוד צעדים תכופים ובא אל הספרייה וטיפס אל חדר העיון.

אל עמדות המחשב הבודדות הפזורות באולם הרחב ישבו אברכים וגלשו, שקיות ניילון מרשרשות לרגליהם, משלחים מדי פעם עיניהם לצדדים, לוודא שהם לבדם. מפה ומשם שקעו שני זקנים אל שנתם בתוך כורסאות חדשות, העיתון בידם כהסוואה. לפני הדלפק ישב ספרן, הכיפה לראשו, עיניו בצג המחשב ושפתיו רועדות קמעה מתוך מלמול. נשא לעברו נתן יד ומלמל, "היא כאן?" הספרן לא שמע, שקוע היה. נופף נתן בידו ביתר שאת, ולא נענה. האברכים נסבו רגע והשיבו ראש אל המסך. "ישראל!" קרא נתן. אחד הזקנים ניעור וזע ברפלקס על הכורסה, והספרן הקיץ, ונתן החווה בידו כשואל, והספרן הניד ראשו לשלילה ומפיו נפלט כמו בלי קול, "הלכה לאכול," מחווה אצבע אל תוך הפה.

במורד הרחוב השתרך נתן עד המסעדה המקומית. מבעד לחלון ראה את אלינה יושבת לפני צלחת מרק וגומעת מתוך קריאה. פאניה חמורת הסבר, שותפתה לעבודה של אלינה, אותה שנהג לכנות בבדיחות הדעת כנגד "אימֵך", ישבה עכשיו לידה ולעסה בכל פה, בעיניים פקוחות לרווחה, צמוד לזגוגית, בוחנת מתוך הלסתות הגדולות העולות ויורדות את נתן שעמד מן העבר האחר. אגל רוק, מהול בשומן, ניתז מפיה אל פיו הפעור ונתקל בזגוגית. גבו רכון במין עקמת קלה, ואלינה שקועה בקריאה, לא מבחינה בו. במנהג קבוע שילח נתן את כף היד לפניו ודפק בחלון להקיצה, אך זו נפלה ברפיון. ברחוב נמלא הבטון שמש צהריים. איש אחד, גבוה, ישב לפני שולחן רחוק וסימן דברים ביומנו. עוד כמה היו פזורים בחלל הדחוס. שלף נתן מטבע של חצי שקל שהיה תחוב בכיסו ושילח עצבני אל אישה בסחבות שהופיעה לפניו פתאום עם איזו כוס. אחר נכנס אל המסעדה. האיש ההוא סב אליו. פניו, העטופים בשיער לבן, הנהנו בנימוס של מכר רחוק. "שב," נהמה כלפיו פאניה מעל הצלחת בטון הכלבי שבו הייתה מדברת אליו – פיו נמתח כנגדה באירוניה מאוסה. הוא התיישב. אלינה גמעה עוד ממרק הגריסים לפני הספר הפתוח, בתנועות מדודות, מוקפדות, ונתן עצם עיניו וראה לנגדן שוב פנים. אותם פנים שהופיעו כנגד עיניו העצומות בכל פעם בשבועות האחרונים, זרים לכאורה. עדינות נוּגה, מהורהרת, שכבר פגש, בבית הספר אצל אחת התלמידות או בנעוריו ואולי בשנות הפקולטה ראה או בילדותו ממש – עדינות כזו פגש פעם, ידע, ושוב אימץ לשווא מתוך עיניו העצומות את כוח מחשבתו להיזכר היכן ראה פעם – היכן ראה...-- רחש עצם נשברת – הוא פוקח אל פאניה הגורסת עדיין אל השולחן לפניו סמוך לאלינה השקועה בספר. עצם אחת היא מצצה עכשיו ובהתה בו מתוך הפה הלכוד. אלינה צחקקה קלות מתוך הקריאה. מעט העוף שעוד נותר גורם מעל העצמות, ואל הגריסה נתלוותה עכשיו נהימה נמוכת קול. נתן הביט בתקרה, בכתלים, באיש המסמן ביומנו. שוב עלתה נהמתה נמוכת הקול של פאניה, ששקעה בטרף המת, ואלינה סגרה את הספרון וקמה לקראתו.

הם שילבו זרוע והלכו אל התחנה, המטריות הסגורות הארוכות בידיהם.

אחר כך, ישובים בספסל האחורי של האוטובוס, בהה נתן מבעד לשמשה הלוכדת טיפות גשם זעירות שניחתו כמו בשוגג. הספרון של אלינה על ברכיה, וידיה מונחות עליו כמו על מגש קטן. מבטה נעוץ קדימה.

חילץ זרועו מזרועה וניער את כפו. נדמה היה לו שמשהו זז בבוהן שמאל.

"אתה קמת בלילה כמה פעמים," אמרה אלינה. עיניה לפנים.

מנועו הטרחן של האוטובוס, ונתן מלמל.

"מה אתה אומר?"

הוא חבק את התיק, האוטובוס משך עצמו במעלה הרחוב. באבחה אחת שילח אישון ימני אל הבוהן – להפתיע את עצמו ביקש.

"אני הזמנתי את פאניה לקלפים."

"קלפים..." החרה אחריה.

"מה אתה אומר?"

הוא נעץ פניו בחלון. היה נדמה לו שהוא רואה שם אדם הולך לאחור. המנוע רחש. אלינה צלצלה בתחנה שלה ונשקה ללחיו וירדה. הוא חייך, מנופף כלפיה באצבעות הפתוחות, האילמות, מבעד לשמשה. רגע עצרה על מקומה ובהתה בו כשואלת, ואחר נפנתה ללכת. האוטובוס נסע.

שוב הבזיק מבטו לבוהן. יותר לא לכד שום תנודה.