צלקות

פרולוג

לא קיימת כמות של צלקות פיזיות או רגשיות שיכולה לחשוף את עומקו של כאב לב אמיתי.

הרוע שממנו הן נוצרו מוטבע עמוק כל כך בתוך העצמות, שהוא מחלחל לתוך מחזור הדם וזורם דרך הוורידים עד שהוא מצלצל באוזנייך. הצלקות לא באמת גלויות... לעולם לא חושפות את כוחן האמיתי. למרות שהן סמל להישרדות, הן גם תזכורות לדברים שהיינו מעדיפים לשכוח — לכאב שלא ניתן להשיל.

הפכתי ליתומה... נותרתי לאסוף את פיסות ליבי השבור שלעולם לא יהיה ניתן לתיקון. אני חסרת תקווה באופן אמיתי ומזעזע. הזמן עמד מלכת ביום שבו משפחתי נקרעה ממני. איבדתי את עצמי — את עצם מהותי. נבחרתי לחיות. נבחרתי לשאת עימי את העול בלהיות זאת ששרדה. נותרתי עם השאלה שרודפת אותי ללא מנוח:

למה אני?

למה אני?

למה אני?

ועכשיו אני שוכבת בחדר קטן. ארבעת הקירות הם אלה שמקבלים את פניי מדי יום. ללא חפצים חדים, בלי חבלים... בלי משהו שאוכל להשתמש בו אם ארצה לסיים את קיומי. הוא לקח אותי. זאת הסיבה לכך שאני כאן. הוא לעולם לא ייתן לי להחליט על חיי. הוא לעולם לא ייתן לי לבחור את גורלי.

הוא לעולם לא ישחרר אותי.

הוא זה שבחר בי.

הוא זה שעקב אחריי בתשעת החודשים האחרונים והוא זה שמשך אותי מהמכונית באותו יום גורלי לפני שבועיים. אולי שלושה. הוא לא יניח לי... הוא לעולם לא יעזוב אותי.

הוא תמיד מחכה בפינות, צופה בי. אני שלו, ככה הוא אומר לי. כל עוד יש נשימה באפי, תמיד אהיה שלו. הוא שולט בראשי, בגופי ובליבי. אבל המחשבה המפחידה מכולן היא ש... ממש בקרוב... הוא ישלוט גם בנשמתי.

עם המחשבה האחרונה אני מצמידה את השמיכה לחזה שלי.

ידעתי שאהיה בודדה בלי משפחתי, אבל הוא בהחלט דאג לכך שהמצב שלי יהיה גרוע יותר. הרבה יותר גרוע.

מאכילים אותי שלוש פעמים ביום, מספקים לי שתייה על בסיס קבוע, ומאוחר יותר גם אזכה לשמוע את קולו בוקע מהרמקול שבפינת חדרי. הוא מדבר איתי. הוא רוצה שאספר לו על חיי, על פחדיי, על געגועיי ועל חלומותיי.

הוא לא נכנס לחדרי אפילו פעם אחת, אבל עכשיו אני משתוקקת אליו. אני משתוקקת כל כך למגע אנושי עד שהקרביים שלי בוערים. הוקל לי לשמוע את קולו, אבל קולו בלבד כבר לא מספיק לי. אני רוצה עוד.

אני צריכה לראות אותו. להיות איתו... אני צריכה לגעת בו. אני משתוקקת למגע. להרגשה של עור על עור.

הוא התחיל לפלוש לחלומותיי עד כדי כך שאני זועקת בלילה. הוא יודע שאני חולמת עליו כי הוא אמר לי. נראה שאני מדברת מתוך שינה, וגם את זה הוא אוהב... הוא אוהב את צליל קולי. משום מה, זה גורם לי לחייך. אין לי מושג למה.

הוא חטף אותי וכלא אותי בשבי בניגוד לרצוני. לא ביקשתי את זה. הוא הכריח אותי. אז למה אני עורגת אליו כל כך? למה אני רוצה בחברתו? זה לא הגיוני עבור אדם נורמלי... אולי אני לא נורמלית.

למרות הכול, אני בכל זאת מרגישה פרץ התרגשות בכל פעם שאני שומעת את קולו. אני בכל זאת מחייכת כשאני שומעת את רעש הפעלת הרמקול. ליבי עדיין פועם במהירות של מיליון קמ"ש בכל פעם שאני שומעת את צליל קולו הקטיפתי.

לפני שישה ימים ביקשתי ממנו שיבוא לבקר אותי, ומאז חזרתי על הבקשה שלי בכל יום. התגובה היחידה שקיבלתי ממנו הייתה, "עוד לא הגיע הזמן."

"למה עוד לא הגיע הזמן?" שאלתי.

"אני לא יכול לומר, בינתיים. אני צריך שתסמכי עליי... שתביני שזה לטובתך."

התגובה שלו תסכלה והכעיסה אותי.

כך זה היה במשך כמה ימים, אבל המצב השתנה היום באופן בלתי צפוי.

אני נואשת לקשר איתו, ולכן משנה את בקשתי.

"אני רוצה שתבוא לחדר שלי... אני זקוקה לך בחדר שלי... נואשת לכך שתיגע בי... שתחבק אותי כמו אז באותו לילה בבית הקטן... בבקשה, תגרום לזה לקרות, ג'יי. בבקשה?" מאותו רגע ואילך הכול נהיה שקט. אני יושבת כאן ומרגישה את ליבי פועם באופן בלתי סדיר בשעה האחרונה — מאז שהתחננתי בפניו.

ליבי כואב.

גופי רועד.

מחשבותיי מתרוצצות.

הדופק שלי מאיץ כשאני שומעת רעש מעבר לדלת. ייתכן שהוא רק בא להאכיל אותי, אבל אני יודעת — לפי הדפוסים אליהם התרגלתי — שמוקדם מדי עבור הארוחה.

הוא לקח ממני את שעון היד שלי, כך שאין לי תפיסה של זמן באופן כללי, אבל התרגלתי להסתמך על השעון הפנימי שלי, והשעון שלי אומר שמוקדם מדי לאוכל, אז במה מדובר?

אני מתנשפת לשמע הפסיעות. הצליל הזה, קול הצעדים שלו, כאילו מלגלג עליי.

ידיי מצמידות את הסדינים חזק לגופי ברגע שאני קולטת שהרעש מתגבר. אני לא יכולה לעשות דבר חוץ מאשר לשבת ולהמתין למה שיקרה הלאה.

דממה משתררת ואני בוהה בדלת כמו נץ. עיניי מקובעות על הידית שעדיין לא זזה. אני נשבעת שגם היא מלגלגת עליי. אני נשבעת שהיא מודעת לחששות שלי ולא זזה בכוונה רק כדי להקניט אותי.

אני עוצרת את נשימתי רק כדי למשוך זמן, קפואה במקומי ונאחזת במצעים בכל כוחי. נדמה כאילו עוברות שעות, אבל אין לי ספק שעברו רק שניות ספורות מאז שהדממה המוחלטת התחילה.

ואז, זה קורה.

אני מתנשפת שוב ואוחזת בסדינים חזק יותר כשידית הדלת נעה מטה והדלת נדחפת קדימה. לשבריר שנייה לא קורה כלום. דממה מוחלטת ממלאת שוב את החדר והדלת החורקת נעצרת. ליבי מתחיל להלום בחזה שלי וגופי רועד בזמן שהחרדה מתפשטת בקרביי וגורמת לעורי לעקצץ.

אני לא רואה שם דבר למעט הדלת הפתוחה וצללית גופו שקוויה נראים משום שהאור מאיר על קיר חדר השינה.

אני נשארת קפואה במקומי ומחכה לראות מה יקרה הלאה. נשימה חדה ממלאה את ריאותיי באופן לא רצוני ומכאיבה לי בחזה כשאני רואה צללית של רגל אחת נעה קדימה... ואז את השנייה. עיניי נפערות ואני מהדקת את שתי ידיי על בד הסדין בכל כוחי. נשימתי נעתקת כשהצל נהיה ברור יותר, ומתנשפת כשאני רואה רגל... ואז יד. ואז...

הוא מגיח.