צמיד היהלומים של די-סיאונה

ביאנקה די-סיאונה סקרה את אולם הוועידה המלא מנקודת התצפית שהיא בחרה לעצמה, בחלקו האחורי. היא חיפשה את אחותה, אלגרה. רחש הקולות הלך ונעשה רם וחזק יותר ככל שהאולם החל להתמלא, אך היא היתה מרוכזת מדי וכלל לא הבחינה בזה. היא לא היתה מסוגלת להשתחרר לגמרי מההרגשה שמשהו אצל אחותה אינו לגמרי כשורה. לא שהיא אמרה לה משהו בנידון. זה היה לגמרי מנוגד לאופי של אלגרה.

כשהוועידה עצמה החלה, ביאנקה ראתה את אלגרה עולה אל הבמה וידעה שמשהו לא בסדר. אלגרה היתה חיוורת מתחת לחזות המלוטשת שהיא הציגה תמיד בפני כל העולם, וביאנקה חשה נקיפת אשמה. היא עמדה להוסיף גם את זה לרשימת הדאגות שלה. העול של בקשתו של סבא שלהן, החולה במחלה סופנית, רק הוסיף ודאי על מה שהדאיג את אלגרה, אבל היא היתה חייבת לדבר איתה. היא היתה צריכה לשתף בזה מישהו, ואלגרה היתה תמיד זאת שבפניה היא שפכה את ליבה. היא לקחה על עצמה את התפקיד הזה אחרי מותם הטרגי של הוריהן, כשהן היו ילדות קטנות, ומאז היתה שם תמיד כדי לעזור לה, בכל צורה שהיא.

הדובר האחרון הוצג בפני הקהל, אבל ביאנקה לא היתה מסוגלת להתרכז; במוחה היא שבה ועברה על מה שסבהּ ביקש ממנה, בשבוע הקודם. הוא היה כה שברירי, כל כך חלש, שהיא לא רצתה לחקור אותו ולנסות לקבל מידע נוסף, אבל עכשיו היא כבר הצטערה על כך. המידע היחיד שעמד לרשותה היה הסיפור על המאהבות האבודות שלו, סיפור שעליו גדלו היא, אחיותיה ואחיה. מה שהיה עוד יותר מסקרן הוא העובדה שהיא לא הנכדה היחידה שנשלחה למשימה של השבת אחת המאהבות האבודות הללו, אבל היא כן הבינה עד כמה זה חשוב לו. היא נזכרה באינסוף הפעמים שבהן הוא סיפר להם על חפצי החן הללו, שערכם לא יסולא בפז, ואיך הוא הצליח להשתמש בהם כדי להקים את חברת הספנות די-סיאונה, אחרי הגיעו לאמריקה. הוא התייחס אליהם תמיד כאל המורשת שלהם – של נכדיו.

"מיס די-סיאונה. איזה עונג לא צפוי."

הקול, המבטא שלא לוטש ונעלם כליל, ניערו אותה משרעפיה. היא הסתובבה והביטה אל תוך פניו הקשים, אם כי בהחלט יפי התואר, של לייב דרגונוב.

הופעתו היתה ללא רבב, וחליפתו השחורה רק הדגישה את הנוקשות שקרנה מעיניו האפורות כקרח. שערו החום היה קצר, קצוץ בתספורת חמורה בדיוק כמו הבעת פניו. הוא נראה מאיים ומרשים. בדיוק כמו שנראה ביום שבו היא פגשה אותו לראשונה, כשהוא פנה אל החברה שלה כדי שתייצג אותו. הקו המוצק של פיו רמז על החיוך שמרחף אצלו ממש מתחת לפני השטח. ליבה צנח. היא לא היתה זקוקה לזה, לא היום. מה, האיש לא מסוגל לקבל תשובה שלילית?

"מר דרגונוב. אני מקווה שאתה נמצא פה מאיזו סיבה לגיטימית." אותה תחושה לא נעימה שתקפה אותה בפעם הראשונה שבה הוא עמד במשרדה, בשבוע הקודם, חלפה כעת כמו רעד במורד גבה. היא החלה אפילו לתהות אם היא הולכת ומאבדת את יכולתה לקרוא אנשים. ביאנקה עשתה מאמצים מיוחדים להתחמק ממתן תשובות ישירות, כפי הנראה בעקבות הנסיעה שהיא עשתה לאחרונה. אבל האיש הזה, עם נוכחותו המצווה וההילה השולטת שהוא מקרין, עירער את שלוותה יותר מדי.

"לכל דבר שאני עושה יש סיבה לגיטימית." האם היתה זאת נימה של איום שהסתתרה בקולו?

היא הרימה גבה מפקפקת בהביטה בו, ולא היתה לגמרי חסינה בפני קסם הבחור הרע שלו. מבטה חמק בחשאי לבחון את כל גופו, בעת שהוא סקר את האולם. הוא משך את חפתי חולצתו הלבנה, שנראו מציצים משרוולי חליפתו השחורה, כאילו הכין את עצמו לאיזה עימות או מאבק. ובתגובה, היא קלטה שחשה איזה דחף לעמוד מעט יותר זקופה, כאילו רצתה להתאים את קומתה לקומתו.

"זה יכול להיות. אבל איזו סיבה יכולה להיות לך להימצא פה, עכשיו, מר דרגונוב? ז'נבה רחוקה מאוד מניו-יורק." הוא היפנה את תשומת לבו בחזרה אליה, והיא הביטה ישר אל תוך עיניו, ונאבקה לגבור על הרעד בגלל הצינה שנראתה בהן. היא רק הותירה את סנטרה מורם ואת הבעת פניה שלווה לחלוטין, בהסתירה את חוסר הנוחות שחשה – מיומנות שהיא סיגלה לעצמה במהלך השנים.

"מאחר שהעברתי תרומה משמעותית לקרן די-סיאונה, עלה בדעתי שיהיה נבון לבדוק איזו מין עבודה הקרן עושה. הגיוני, לא, מיס די-סיאונה?" הוא התקרב אליה עוד קצת, הנמיך את קולו, ולמרות שחיוכו המנומס לא נעלם לרגע, היא חשה שהיה דבר מה נוסף שהוא ביקש להבהיר לה.

"יש לך עניין ביצירת הזדמנויות לנשים במדינות מתפתחות, מר דרגונוב?" ביאנקה לא הצליחה להסתיר את הנימה הסרקסטית שהיתה בקולה. היא גם לא פיספסה את ההתהדקות המינימלית של לסתותיו, או את ניצוץ הפלדה שהבליח בעיניו. האם הוא באמת משתמש בקרן די-סיאונה כדי לדבר איתה שוב? היא הבהירה לו שהחברה שלה לא יכולה לטפל בקמפיין ההשקה הבא שלו, אם כי ברור לגמרי שהוא התקשה להשלים עם העובדה הזאת.

היא הידקה את אחיזתה בקלסר שהחזיקה והצמידה אותו אל חזהּ. היא לא ידעה מה יש בו בדיוק באיש הזה, שגורם לה להרגיש מתוחה אך גם מאוד נרגשת. הוא הצליח להתיר משהו שהיה נעול בתוכה, הרגיז אותה כמו שאף גבר לפניו לא הצליח לעשות, ותגובתה המיידית היתה להתגונן. אך מפני מה, בדיוק?

כבר עתה, זה היה דו-קרב מילולי ביניהם, בדיוק כמו באותו יום שבו הוא ביקר במשרדה. אז היא יחסה את התגובה שלה כלפיו להלם שגרמה לה בקשתו של סבהּ, אבל עכשיו היא כבר לא היתה כה בטוחה. לייב דרגונוב היה אדם שחייבים לקחת ברצינות, וברגע זה, זה היה הדבר האחרון שהיא רצתה לעשות.

הוא לא הסיר את עיניו ממנה אך היא סירבה להפנות את מבטה, סירבה לתת לו אפילו שמץ של שליטה עליה. את הטריק הזה היא למדה בשלב מוקדם מאוד של חייה – איך להיראות כלפי חוץ כאילו היא ממשיכה לשלוט בעצמה לחלוטין בזמן שבתוכה היא גוש של עצבים וחשש. שנים רבות חלפו מאז הפעם האחרונה שגבר הצליח לגרום לה להרגיש חוסר נוחות כה עז, אבל גם אז, זה לא היה בדיוק כמו עכשיו. לא שהיא חשבה לתת למיליארדר הרוסי לראות את זה. לא כשבמבט קפוא אחד הוא מצליח להעלות אצלה על פני השטח את כל החולשות והספקות שלה.

"לא. אבל יש לי עניין בך." התשובה היתה ישירה ובוטה, והיא כמעט הניחה לאנקת תדהמה לחמוק מפיה, אבל הצליחה לעצור אותה ברגע האחרון.

רק פעם אחת בעבר, גבר היה ישיר עד כדי כך בנוגע לעניין שהיה לו בה, והיא כמעט נפלה בפח שטמן לה. ועכשיו, עשר שנים אחר כך, ההשפלה שלה מליל נשף סיום התיכון שעדיין בערה בתוכה, הועלתה אל פני השטח על ידי גבר שעורר בה מין חשש אינסטינקטיבי, ביחד עם מין משיכה חסרת שליטה, כמו של פרפר אל להבה של נר.

מה יש בו בדיוק? טוב, בשום פנים לא היתה לה שום כוונה לגלות את התשובה לשאלה הזאת. חייה עמוסים מדי כרגע, ואין לה זמן לבזבז על שטויות שכאלה.

"אני הסברתי לך כבר בשבוע שעבר, מר דרגונוב, שאני לא נמצאת בעמדה שבה אוכל לייצג אותך או את החברה שלך." קוצר רוח גרם למילותיה להישמע עיקשות וכעוסות, ועיניו הוצרו קצת בחשד – מה שרק הוסיף להילת העוצמה שקרנה ממנו.

"אני לא מאמין לך." הוא עשה עוד צעד לעברה, ונחיריה לכדו שמץ של ניחוח האפטרשייב שלו, חזק ומשתלט כמו האיש עצמו.

היא לא היתה מסוגלת להסיט את מבטה, עיניה ננעלו על עיניו. הדופק שלה זינק, והיא תהתה אם אי-פעם תשוב בכלל לנשום כרגיל. ובדיוק כשכבר חשבה שלא תוכל להמשיך בהעמדת הפנים האדישה שלה, הוא שב והתרחק ממנה.

"ואני לא מאמין שאת מאמינה לעצמך," הוא המשיך ואמר לפני שהיא הספיקה להתעשת מספיק כדי לנסח מענה. הוא שב וסרק במבטו את האולם בדברו, מה שהעניק לה זמן התאוששות נחוץ מאוד. כששב והיפנה את תשומת ליבו בחזרה אליה, היא כבר היתה שוב מוכנה. "את לא מאמינה בזה בכלל."

הוא באמת דחק בה יותר מדי, והיא הביטה בו בכעס ותהתה אם עליה לקרוא לאנשי האבטחה של הוועידה. ואז היא נזכרה מה הוא אמר על התרומה הנכבדה שהוא תרם לקרן. הקרן של אחותה. היא לא יכלה פשוט לדרוש שיזרקו אותו החוצה.

לאלגרה היו די דאגות כרגע, והיא לא יכלה להעמיס עליה עוד, רק בגלל גבר אחד שלא יודע מה משמעות המילה לא. היא תיאלץ להתמודד עם זה בעצמה. בשום פנים היא לא תערוך מסע יחסי ציבור לחברה שלו בשעה שהיא המתחרה העיקרית של הלקוח הכי גדול שלה. למה הוא לא מסוגל להבין את זה?

"התכוונתי למה שאמרתי, מר דרגונוב." היא נשארה מאחורי המסכה המגוננת של המקצועיות, שאותה היא לבשה תמיד, למרות שבתוכה היא חשה שדברים שנעלה עמוק בתוכה לפני שנים, מתחילים להתעורר עכשיו, רק מעצם נוכחותו בקרבתה. "אני לא נמצאת בעמדה שבה אוכל לדון בזה עכשיו, אבל אתה מוזמן להתקשר ולתאם פגישה, דרך המזכירה שלי, בשובך לניו-יורק."

תשואות מילאו את האולם, והיא הפנתה את מבטה אל הבמה, אבל עדיין לא הצליחה להשתחרר מהתחושה שהוא מוסיף להפעיל עליה את העוצמה שלו. איכשהו הוא תפס את היתרון; לא היה ברור לה איך, אבל הוא היה בעמדת שליטה עליה כעת, והיה מסוגל להשתמש בכוח הזה שלו. "אם תסלח לי, אני צריכה לדבר עם אחותי," היא אמרה בהיאחזה במהירות בדבר הראשון שעלה בדעתה. חסרת שליטה עד כדי כך היא לא הרגישה כבר שנים.

הוא הביט בה, כשמבטו העז חודר אל תוך נשמתה, כאילו הוא מסוגל לראות את כל הדברים שמהם היא ברחה אי-פעם. זה לא היה כלל לרוחה. כלל וכלל לא. היו לה די דאגות גם ככה, בלי שלייב דרגונוב וההתעקשות שלו יוסיפו עליהן.

"תצטרפי אליי לארוחת ערב היום, מיס די-סיאונה. אם אחריה עדיין לא תרצי לייצג את החברה שלי, אני אניח לך וזהו."

ארוחת ערב? עם האיש הזה? למה המחשבה על ישיבה איתו ליד שולחן, עם כוסות של יין וארוחה משובחת גרמה לדופק שלה לדהור בכזאת פראות?

"התשובה שלי תהיה עדיין אותה התשובה." היא שמרה על הבעתה האדישה, מתוך צורך נואש להסתיר את הרגש המשונה שהחל לגעוש בתוכה כעת. כבר הרבה מאוד זמן שהיא לא יצאה עם גבר לארוחת ערב.

"בכל מקרה, אין לנו מה להפסיד, ואנחנו רק נהנה זה מחברתו של זה." צל חיוך ריחף על שפתיו, והיא תהתה לעצמה איך זה ייראה אם הוא ממש יחייך. האם ההבעה הקשה הזאת תתרכך קמעה? אם כן, הוא בוודאי ימיס כל לב נשי שיהיה בקרבתו.

"אם אסכים," היא החלה להשיב, בלי שתדע מאין מגיעות המילים הללו או למה היא משחקת באש בפזיזות שכזאת. "אתה תגלה שסתם בזבזת ערב, מר דרגונוב."

"זהו סיכון שאני מוכן לקחת." הוא חייך אליה, ואישר לגמרי את הניחוש שלה. זה היה חיוך קטלני, וכבר עכשיו היא החלה להרגיש את האישה התמימה ניעורה, דמיינה לעצמה דברים שלא יוכלו לקרות לעולם. לא עם האיש הזה.

"מה שאני אומרת, מר דרגונוב, הוא שבשום פנים אני לא אשנה את דעתי."

"אז רק ארוחת ערב, אם כן? את שוהה כאן, במלון הזה, נכון?" הוא הציץ בשעונו והיא מצאה את עצמה בוחנת את ידיו החזקות, והסמיקה קמעה כשהוא השיב את מבטו אליה.

"כן, נכון." חשד מסוים הציק לה קצת. זה היה כאילו הוא יודע אודותיה קצת יותר מדי, אך היא מיהרה לגרש את הרעיון הזה, בהיותו מופרך לגמרי, והחליטה לברר לעצמה את הסיבות לעקשנות הזאת שלו.

"אני אפגוש אותך בטרקלין, בשעה שבע וחצי." נימת קולו הפסקנית, שנשמעה נרגזת, בגלל המבטא שלו, לא השאירה מקום לשום ויכוח. אם הוא עדיין מעוניין שהחברה שלה תייצג את החברה שלו, הוא יצטרך ללמוד שהיא זאת שקובעת מה יהיה.

"אני לא בטוחה שזה רעיון כה טוב," ביאנקה נותרה איתנה, דאגה שמילותיה יישמעו חזקות. הוא לא היה כמו אף גבר שהיא פגשה אי-פעם; הוא היה בלתי מתפשר, אבל היה בו משהו נוסף. אחרי שהוא יצא מהמשרד שלה, היא ערכה תחקיר אודותיו, כמו שעשתה לכל הלקוחות האפשריים שלה, אך לא הצליחה לגלות שום דבר מיוחד. שום סיבה לדחות את הצעת העבודה שלו, פרט להיותו מתחרה פוטנציאלי של איי.סי.אי. החברה של אחיה.

"ארוחת ערב עסקית, מיס די-סיאונה." כתפיו התרוממו במלוא רוחבן, בעת שהוא לקח נשימה עמוקה – הרמז היחיד לכך שהוא נאלץ להתאמץ כדי לשמור על האדישות המרוחקת שכמעט נטפה ממנו. "אני עדיין מקווה שיעלה בידי לשכנע אותך לייצג את החברה שלי."

"זה בלתי אפשרי," היא התחילה להגיד, אך למרבה תדהמתה שלה, הוא קטע אותה באמצע המשפט.

"רק ארוחה."

לייב ראה איך ביאנקה סוקרת במבטה את האולם בזמן שהדובר סיים את דבריו לקול תשואות רמות. הוא לא הצליח למנוע את עצמו מלחייך בשביעות רצון. סוף-סוף, הוא הצליח להתחיל לפצח את נסיכת הקרח הזאת. ניסיונותיו הקודמים, שהתנהלו כולם בצורה עסקית ומקצועית לגמרי, החטיאו את המטרה. אבל נראה היה שכמו כל הנשים, ובמיוחד אחת שהוא זכר מעברו, קצת יין טוב וארוחה לאור נרות זה כל מה שנדרש. תוכניית המכירה הפומבית שהוא ראה במשרדה של ביאנקה בשבוע הקודם, היא מה שהיפנה אותו אל הכיוון הזה; תכשיטים נוצצים מעניינים אותה, אז גם ארוחת ערב תעשה לה את זה בוודאי, אפילו אם ההזמנה ניתנת ומתקבלת תחת התואנה של ארוחה עסקית.

בזמן שהם דיברו, הוא נאלץ להיאבק כדי להרחיק ממוחו את התמונה של ביאנקה, כששערה הכהה גולש בחופשיות סביב כתפיה בהיותה ישובה מולו לארוחת הערב, והנרות הדולקים מדגישים את יופייה. התמונה מילאה את דעתו והציתה להט בגופו. לא, אסור היה לו להניח למשהו לשבש לו את התוכניות. אפילו לאישה כל כך מושכת... והוא ידע די טוב עד כמה מבלבלות והרסניות נשים יפות יכולות להיות.

הוא מיהר לטרוק את הדלת על מחשבות מהסוג הזה, להרחיק אותן בכוח מראשו. משיכה פיזית כלפי ביאנקה די-סיאונה הגאה לא היתה כלולה בתוכניות שלו. האסטרטגיה שלו היתה לדאוג שהחברה שלה תייצג את החברה שלו, מה שיאפשר לו להתקרב אל מטרתו הסופית. היא היתה אמצעי חיוני לצורך השגת המטרה. שום דבר מעבר לכך.

"רק ארוחה." היא הציצה בשעונה, ואז חזרה בדיוק על מה שהוא חשב. "שום דבר מעבר לכך."

"אני נותן לך את מילתי."

היא שבה והביטה בו, ומצחה נקמט בזעף. להרף עין הוא הבחין בשמץ של פגיעות בכחול עיניה שפגשו את מבטו, אלא שאז שב ניצוץ הקרחונים והותיר אותו קפוא בחוץ. "למה שאבטח בך? הרי אני לא יודעת שום דבר אודותיך, מר דרגונוב. יחסית לאדם בעל חברה כה מצליחה, קשה מאוד למצוא איזשהו מידע עליך."

אז היא ערכה תחקיר אודותיו. היא אולי דחתה על הסף את ההצעה המאוד נדיבה שהוא הניח לפִתחה תמורת ייצוג החברה שלו על ידי החברה שלה, אבל עדיין היא התעניינה מספיק כדי לרצות לדעת עוד. כמו תמיד, הכסף מדבר. "אני סבור שאותו הדבר נכון גם בנוגע אלייך, מיס די-סיאונה."

הוא הכיר את כל הדרכים להשאיר את המידע מתחת לרדאר, הרחק מכל העיניים הסקרניות, ועל פי האופן המוצנע שבו היא ניהלה את החברה שלה, זאת היתה יכולת ששניהם חלקו.

"מה שאומר שאתה ניסית לברר עוד מידע אודותיי? בדיוק כמו שאני בדקתי אודותיך." הפעם נשמע בקולה שמץ של שעשוע ושפתיה כמעט החלו להתעקל. איך זה יהיה לנשק את השפתיים הללו, לחוש אותן מתרככות תחת שפתיו? הוא מיהר למחוק את המחשבה ממוחו, בכעס על כך שהאישה הלוהטת הזאת מצליחה לחדור מתחת לעורו.

"האם זה לא הבסיס לכל קשר עסקי? לדעת מי הם אויביך?" הוא בהחלט הכיר את אויביו. הוא ידע את זה מאז שהיה רק בן שתים-עשרה, מאז ששני הוריו הלכו לעולמם בתוך כמה חודשים. אחרי אובדן העסק המשפחתי והבית שלהם, הוא נאלץ לראות את אביו מידרדר לאלכוהוליזם ושוקע במרה שחורה; מדוכא מדי בשביל לשים לב עד כמה אשתו נעשתה חולה. לייב היה חסר אונים, ובסופו של דבר מצא את עצמו לבד, כשהרחובות הם הבית היחיד שנותר לו, והוא נאלץ לגנוב כדי להמשיך להתקיים.

הזיכרונות הללו נותרו חקוקים במוחו והצלקות היו עמוקות מאוד. הזעם שאביו הפגין הדהים אותו ואת אמו. המשפחה המאושרת עם העתיד המבטיח שהם היו לפני כן נגזלה ממנו, ועוד לפני מות הוריו הוא כבר נאלץ להתחיל לדאוג לעצמו, מאחר שאמו היתה חולה מדי ואביו היה לגמרי מעולף.

הו כן, הוא בהחלט ידע מיהם אויביו.

הוא פיקפק בכך שיש לה בכלל מושג מה זה אויבים, מאחר שהיא גדלה עטופה ומוגנת מפני העולם הגדול והאכזר על ידי השם של משפחתה. לה לא חסר ודאי דבר בילדותה, היא בוודאי זכתה לכל פינוק אפשרי. הדבר היחיד שהיה להם במשותף הוא האובדן של הוריהם. מלבד זאת, הם באו מעולמות שונים לגמרי.

"אויבים?" עיניה נעשו ענקיות, והגוון הכחול האמיתי שלהן ניכר ממש בבירור. "האם זה מה שאנחנו?"

הוא הביט בה, כעס על כך שאיבד מעט שליטה על פיו ואמר את האמת. "איך מישהו יכול בכלל להפוך אישה יפה כמוך לאויבת?"

למרבה הפתעתו, היא פרצה בצחוק, צחוק עדין וחרישי, שעורר בו זיכרונות של אושר מלפני שנים. "עכשיו ממש הגזמת, מר דרגונוב." מילותיה היו קשות אבל חיוך האיר את פניה, והמסכה הקפואה שמאחוריה היא הסתתרה עד כה נשמטה לה לרגע וחשפה אישה מאוד יפה ומושכת.

"להתראות הערב, מיס די-סיאונה."

לפני שיספיק לומר דבר נוסף, או שיניח לה להפנט אותו עד שישכח מה בדיוק הוא רוצה, הוא הסתלק בביטחון מוחלט שעד לסוף הערב, היא תנהל קמפיין יחסי ציבור יוקרתי ורווחי מאוד עבור החברה שלו. והצעד הראשון של נקמתו בחברה שהרסה להוריו את החיים, ייעשה סוף-סוף.

"את בטוחה שאת לגמרי בסדר?" שאלה ביאנקה את אלגרה כשאחותה כמעט התמוטטה מעייפות אל תוך כורסה בטרקלין הסוויטה. הוועידה היתה הצלחה כבירה, אך מעולם היא לא ראתה את אחותה כה עייפה. בדרך כלל, היא היתה נראית מלאת אנרגיה והתלהבות אחרי ערב כה מוצלח.

המחלה של סבא שלהן, או נכון יותר, בקשתו התובענית שחפצי החן שאותם הוא מכנה אהובותיו האבודות יושבו לו, הותירו בה את חותמם ללא ספק. הלם מוחלט נגרם לה כששמעה שמתיאו, אחיה הגדול, התבקש אף הוא למצוא ולהחזיר אחד מהם. כילדים, הם הקשיבו בלי סוף למעשיות של סבא שלהם, על חפצי החן היקרים שאותם הוא נאלץ למכור כשרק הגיע לאמריקה, אבל הם לא הכירו את הסיפור במלואו. כמו מתיאו ואלגרה, גם היא התכוונה לעשות כל מה שביכולתה כדי להשיב לסבה את הצמיד שעליו הוא סיפר לה.

"מובן שאני בסדר. יש נושאים חשובים יותר שעליהם אנחנו צריכות לדבר, כמו למשל, מי זה היה, האיש שאיתו את דיברת מוקדם יותר?"

"אני קיוויתי שאת תגידי לי שזה אחד התורמים הגדולים שהזמנת." ביאנקה, שהיתה מודאגת עדיין בגלל חיוורונה של אלגרה, מזגה לשתיהן יין, והיתה מעט מודאגת כשאפילו זה לא הצליח לעניין את אחותה. "הוא מיליארדר רוסי שרוצה שאייצג את החברה שלו. הוא די מתעקש בנוגע לזה. קצת יותר מדי, למען האמת. ונדמה לי שהוא גם תרם תרומה משמעותית לקרן, רק כדי שיוכל לבוא לפה בעקבותיי."

מבטה של אלגרה פגש את מבטה. "ומה בדיוק הבעיה עם זה?"

"קודם כל, אני מייצגת את איי.סי.אי., ולייב דרגונוב הוא מתחרה שלהם. אבל יש שם משהו נוסף. אני לא בטוחה מה זה בדיוק. יש בו משהו, באיש הזה." זאת היתה מין פראות. כאילו החיים עוד לא הספיקו לאלף אותו לגמרי. ביאנקה נדהמה מהמחשבות הללו, התרגזה על כך שהוא הצליח להשתחל אל תוך מוחה בקלות רבה כל כך.

"מלבד העובדה שהוא כל כך נאה?" הקניטה אותה אלגרה. "באמת שאת לא צריכה להרחיק כל גבר נאה מהחיים שלך, ביאנקה. מה שקרה עם דומיניק היה כבר לפני עשר שנים."

"אז את תשמחי לשמוע שהסכמתי להיפגש איתו לארוחת ערב – זאת אומרת, כדי לדבר על הייצוג של החברה שלו."

"אני מבינה." אלגרה חייכה וביאנקה חשה הקלה בראותה שאחותה חזרה קצת לעצמה, אם כי זה עדיין לא אמר שהיא יכולה להעיק עליה עם הדאגות שלה בקשר לסבא שלהן. רק אחרי שובן לניו-יורק הן יוכלו לשבת לדבר על זה כמו שצריך.

ביאנקה נדה בראשה בנזיפה מעושה. "די, אלגרה. אני מניחה שאני מוטרדת יותר מדי ממצבו הבריאותי של סבא ומהבקשה האחרונה שלו ממני. הוא הירבה כל כך לדבר על המאהבות האבודות שלו במהלך השנים, שהן הפכו לחלק מהילדות שלנו. מעניין למה הן כל כך חשובות לו עכשיו."

"אין לי מושג, אבל הענק של מתיאו וקופסת הפברז'ה שלי לא נראות קשורות בשום צורה שהיא. מאיפה סבא הצליח בכלל להשיג פריטים כה יקרים? הוא כל כך שמח לראות את הקופסה. הוא ליטף אותה כאילו באמת היתה מאהבת אבודה שלו."

"אני נתתי לאנשים לבדוק עבורי איפה הצמיד הזה נמצא, והוא עתיד לעמוד למכירה פומבית בניו-יורק, בשבוע הבא." ביאנקה נזכרה בתחושת השמחה העצומה שחשה כשעלה בידה לאתר את התכשיט. "אני פניתי אל הבעלים וניסיתי לרכוש את הצמיד באופן פרטי, אבל הם התעקשו על כך שזה פריט ייחודי מאוד, שיילך למכירה הפומבית."

"לפחות יהיה לך קל לרכוש אותו. כל מה שתצטרכי הוא להציע את ההצעה הכי גבוהה," אמרה אלגרה במהירות, וביאנקה שבה ותהתה בקשר לביקור של אחותה בדאר-עמאן, המקום שבו היא מצאה את קופסת הפברז'ה של סבן.

"שום חלק מהסיפור הזה לא הגיוני בכלל," אמרה ביאנקה ותהתה אם עליה להוסיף ולחקור את אלגרה. "אבל אם זה יצליח לגרום לסבא לחייך בזמן שהוא כל כך חולה, אז אני אעשה כל מה שביכולתי כדי לעשות את זה."

"את לא חושבת שמוטב שתתחילי לזוז?" אלגרה הביטה בשעונה, אמהית ודואגת כתמיד. או שמא אחותה ביקשה להתחמק מפני השאלה שהיא השתוקקה לשאול אותה?

ספקות החלו להסתנן למוחה של ביאנקה בנוגע לארוחת הערב עם לייב דרגונוב. לא היתה לה שום כוונה לייצג את החברה שלו, והעובדה שהוא התעקש על זה כל כך גרמה לה להרגיש מעט לא נוח. היה בו משהו שהיא לא היתה מסוגלת להניח עליו את האצבע בדיוק, וזאת היתה סיבה אחת נוספת לדאגה; והיא לא היתה זקוקה לזה בכלל.

"כן. אני מניחה שמוטב לי לא לתת לאיש כל כך עשיר ועיקש להמתין לי."

עד שביאנקה הגיעה אל הבר של המלון, זה בדיוק מה שהיא כן עשתה. היא הבחינה בו מיד בהיכנסה. הוא התבלט בין כל שאר הגברים שמסביבו, לא רק בשל קומתו הגבוהה והופעתו המרשימה. אפילו בין שאר אנשי העסקים העמידים, נוכחותו היתה רבת עוצמה והשתלטה לגמרי על החדר.

הוא היה ישוב ליד הבר כשגבו מופנה אליה בעת שהיא ניגשה אליו, מה שנתן לה זמן להתבונן בכתפיו הרחבות, ובאופן שבו ז'קט החליפה שלו ישב עליו בצורה מושלמת, מדגיש את העוצמה שלו מבלי להראות את גופו. גוף – היה ברור לה – שהיה מעורר ודאי קינאה בלב כל הגברים, והערצה בקרב כל הנשים.

שערו החום, הקצר, שהובהר כנראה על ידי קרני השמש, העניק לו מין נוקשות שהסתתרה ממש מתחת לפני השטח של מפגן העושר שלו. אי אפשר היה לטעות בנוגע להצלחתו של האיש הזה, שהוצגה לראווה על ידי חליפותיו המחויטות ושעוני היד היקרים שלו.

היה בו גם משהו לא מלוטש שרמז על סכנה ושהיה, כפי הנראה, הדבר שבו הוא השתמש כדי למשוך נשים. אך לא אותה. היא לא עמדה ליפול בפח של קסם הרסני כזה – לא שוב.

"צר לי על האיחור הקטן." הוא הסתובב כשהיא דיברה, ומבטו החליק במורד השמלה השחורה הקטנה, הקלאסית, שהיא בחרה ללבוש. היא היתה אלגנטית מספיק ליציאה לארוחת ערב, אך לא נועזת עד כדי כך שהוא יקבל איזשהם רעיונות מוטעים. אם יש גבר אחד לו היא היתה חייבת להבהיר היטב את עמדתה, אין ספק שלייב דרגונוב הוא האיש.

היא החליקה והתיישבה על כיסא בר גבוה לידו, ועשתה את הטעות להסתכל ישר אל תוך עיניו. בעיניים האפורות הללו הסתתר איזה שמץ של כחול, כמו האוקיינוס כשקרני שמש אביבית שבות ומרצדות על פניו סוף-סוף, אחרי חורף ארוך. עיניו נראו כבוחנות אותה במין שלווה מחושבת.

"האין זאת תכונה משותפת לכל הנשים?" ההטעמה העמוקה של קולו היתה מנומסת אבל גם מתנשאת מאוד, מה שהכניס אותה מיד למגננה.

"דווקא לא, עליי לומר. אני נאלצתי להתעכב בגלל עניינים משפחתיים. ועל כך אני מתנצלת מכל הלב."

"הרשיתי לעצמי להזמין לנו שמפניה."

הוא עשה סימן למוזג, ובקבוק השמפניה נפתח ונמזג לגביעים גבוהים, לפני שהיתה לה הזדמנות להביע איזו התנגדות.

"עושה רושם שאתה חי עם הרבה מאוד הנחות מוטעות ביחס לנשים, מר דרגונוב."

הוא הרים את גביע השמפניה שלו. עיניו התגרו בעיניה שתעז לסרב להרים איתו כוסית, אבל משהו ניצת לחיים בתוכה. משהו שנהנה מהרעיון של האתגר שלייב דרגונוב ייצג. היא הקישה את הגביע שלה בשלו, ולא הצליחה לכבוש לגמרי את החיוך שאיים להפציע.

"ולאחת מהן במיוחד," הוא אמר ולקח לגימה מהמשקה המבעבע.

ביאנקה הסמיקה כשהבינה שהוא ראה שהיא סקרה אותו במבטה בהיכנסה לבר. היא כבר הרגישה איך השיחה סוטה מהמסלול שלה, עוד לפני שבכלל החלה. הוא דיבר איתה כאילו הם בדייט, ולמרות הנינוחות שהיא הרגישה, זה היה דבר אחד שהיא היתה חייבת לשנות. "אולי תוכל להסביר לי בקשר לחברה שלך ולסיבה שבגללה אתה עומד על כך שדווקא החברה שלי תייצג אותה, עד כדי כך שטרחת לבוא עד ז'נבה וגם תרמת כסף לקרן הצדקה של אחותי."

גבותיו התרוממו ושמץ של פליאה משועשעת הופיע בזוויות שפתיו המוצקות. "אז בכל זאת יש לנו משהו לחגוג. סוף-סוף אנחנו מדברים עסקים."

ככה בדיוק זה גם יישאר. בלי לדעת איך אפילו, הוא הצליח להסיח את דעתה, ואת זה אסור היה לה לאפשר. לא עכשיו. היא חייבת להישאר מרוכזת. כל תשומת הלב שלה חייבת להיות ממוקדת בהשגת הצמיד של סבא שלה, ובהשקת המוצר החדש של אחיה דריו, בחודש הבא. לרוסי יפה התואר אין שום תפקיד בתוכנית העבודה שלה.

"זה שנדבר עסקים לא אומר שהוחלט שהחברה שלי תייצג את זו שלך, מר דרגונוב." הוא עשוי להיות התגלמות הקסם האישי, אך היא עדיין לא החליטה למה בדיוק היא לא בוטחת בו בכלל. תחושת הבטן שלה הזהירה אותה להתרחק ממנו, כי הוא מסתיר ממנה דבר מה, בין אם בנוגע לעצמו או לחברה שלו.

"אני מאמין שאת ייצגת את איי.סי.אי." עיני הפלדה האפורות שלו האפילו והבעת פניו הרצינה.

"כן, זה נכון." היא לא עמדה לגלות לו שהיא עדיין מייצגת את החברה, ושממש ברגע זה היא עסוקה בתכנון קמפיין השקה למוצר האחרון שלה, או שבראש חברת איי.סי.אי עומד אחיה דריו. "ואתה רואה את החברה שלך כמתחרה של איי.סי.אי?"

"זאת תהיה בעיה אם כן?" הוא נשען קדימה במושבו והתבונן בה במה שהיא יכלה לתאר רק כהבעה של חשד.

"זה יהווה ניגוד עניינים, ללא ספק, מר דרגונוב. אתה צריך לדעת, מאחר שערכת, כפי הנראה, תחקיר יסודי מאוד על החברה שלי, שבכך שאני מייצגת את איי.סי.אי אני מייצגת את דריו, אחי."

לייב לא נרתע באופן שנראה לעין לשמע האזכור של דריו די-סיאונה, הבעלים של איי.סי.אי, והמטרה הראשונה של מסע הנקמה שלו, בעשותו את דרכו במעלה הסולם. אם היה נרתע הוא היה חושף את הקלפים שלו, והוא הרי מהמר מצוין, ששיחק תמיד כשהקלפים שלו צמודים היטב לחזהו.

"החברה שלי מייצרת חומרה ותוכנה שישלימו את המוצרים של איי.סי.אי. אנחנו לא נהיה בתחרות ישירה איתם." היא הביטה בו ישירות, ולרגע אחד הוא די הבחין בהיסוס שאחז בה.

"מר דרגונוב," היא החלה להגיד. קולה היה יציב, סנטרה מורם גבוה. "אני מייצגת את חברת איי.סי.אי, המובילה בתחום. אני לא יכולה לראות שום סיבה לסכן התקשרות כזאת כדי לייצג את החברה שלך – בין אם אתם בתחרות ישירה ובין אם לא."

הוא הידק את לסתותיו לשמע האופן שבו היא המעיטה בערך החברה שלו, האופן שבו היא דחתה אותו כאיש עסקים. יכול להיות שהוא לא המוביל בשוק – עדיין – אבל איש העסקים שהוא כיום ודאי אינו רגיל שמזלזלים בו בצורה כזאת. הוא לא היה סובל התייחסות כזאת אפילו כשרק החל להקים מחדש את העסק של אביו מתוך הפיסות שהותירה אחריה ההשתלטות האכזרית של איי.סי.אי, ובטוח שהוא לא יסבול אותה כעת.

"האם זה יעזור אם אפגוש אותך במשרדך, עם דוגמאות של המוצרים שלנו? ביום רביעי הבא, אולי?"

"לא. צר לי, מר דרגונוב. זה לא ישנה שום דבר. וחוץ מזה, אני עסוקה ביום רביעי הבא. אני צריכה ללכת למכירה פומבית." היא קמה ממקומה, לקחה את תיק היד שלה, והביאה את ארוחת הערב העסקית הזאת אל סופה, עוד לפני שהיא בכלל החלה.

לייב נזכר בעלון המכירה שהיה על שולחנה כשהוא ביקר במשרדה, ובסימן שהקיף בעיגול צמיד אחד, בפרט. למלכת הקרח יש חיבה מיוחדת לתכשיטים, מה שאישר את ההתרשמות שלו ממנה – ילדה עשירה קטנה ומפונקת, עשויה בדיוק מאותו החומר כמו הבחורה שאיתה הוא חשב פעם שהוא רוצה להתחתן.

"טוב ויפה, מיס די-סיאונה. את הבהרת לי בהחלט את רגשותייך." לנימת קולו הכעוסה לא היתה השפעה רבה במיוחד על האישה הקרה הזאת. הוא הביט בביאנקה, כשהוא מגרש כל שמץ של עניין שהיה לו בה כאישה, ונזכר שוב בסיבות שגרמו לו לבקש אותה. תוכניתו לגלות כל מה שיש לדעת אודות איי.סי.אי שובשה אולי בגלל הסירוב שלה לייצג את החברה שלו, אך הוא היה עדיין רחוק מאוד מלסיים את ענייניו איתה.

היא המפתח לדלת המובילה לנקמה שלו בחברה שהרסה את הוריו ושדדה ממנו את ילדותו, לקחה ממנו את כל מה שהיה לו, כולל החופש שלו. יש יותר מדרך אחת להשיג את מבוקשו, והיא הראתה לו זה עתה אלטרנטיבה אפשרית. הוא ייקח לעצמו משהו שיקר לה ושהיא רוצה בו מאוד, ועכשיו הוא כבר ידע מה בדיוק זה יהיה.