צניעות למכירה

צוות החירום עזב, הצינוריות והמחטים הוסרו, הציוד נלקח. מוזר – היא למדה לשנוא את הביפים של המוניטור במהלך היומיים האחרונים עם התזכורת הבלתי פוסקת למצבו העדין באופן הולך וגובר של לורנס. אבל ברגע זה רובי קלמנג'ר היתה נותנת הכל כדי להחזיר את הרעש הזה – הכל כדי לשבור את דממת המוות שעמדה בחדר – הכל אם פירוש הדבר היה שלורנס היה עדיין כאן.

אבל לורנס כבר לא היה.

עיניה גירדו והיו נפוחות, אבל לא היו בהן דמעות, עדיין לא, מפני שהיה פשוט כל-כך קשה להשלים עם זה. וזה היה לא הוגן כל-כך. גיל חמישים-וחמש היה צעיר מכדי למות, בעיקר כאשר יש לך את החזון והאנרגיה של לורנס בסטיאני, ראשו המנוח של מפעל הפנינים התרבותיות הגדול ביותר בעולם.

גם עכשיו הוא נראה כאילו הוא ישן, ידו חמה עדיין בתוך ידה. אבל חזהו כבר לא עלה וירד מתחת לסדין, לא היה רטט של העפעפיים שהיה מעיד שהוא רק חולם, לא היתה לחיצת תשובה של האצבעות.

היא הניחה לראשה להישמט על חזה, לשמורות עיניה להיסגר בזמן שניסתה לראות מעבר לתהום שנפערה בתוכה. אבל ההגיון נטש אותה הערב באותה מהירות בה לורנס נפטר באופן כה בלתי צפוי. ועכשיו חשבה רק על המילים האחרונות שאמר לה, בחצי לחישה, בחצי השתנקות, אצבעותיו נלחצות בכוח לתוך בשרה כאשר ההתקף שנטל את חייו השתלט עליו.

"תשמרי עליו," הצליח להגיד בלחישה. "תשמרי על דיין. ותגידי לו – שאני מצטער..."

ואז האות של המוניטור השתנה לכדי קו ישר ומחשבותיה הפכו לבהלה אחת גדולה. לאחר הולם לב אחד הדלתות של החדר נפרצו ועגלה עמוסה מכשירים הוכנסה פנימה והיא הובלה הצדה.

כאשר הניחו לה לחזור אליו הכל כבר נגמר ולא היתה לה הזדמנות לשאול אותו למה התכוון ולמה הבן שלא טרח ליצור קשר עם אביו במשך כמעט עשור שלם זקוק להשגחה או למה לורנס מרגיש שהוא זה שצריך להתנצל בגלל הבן שזנח. והיא לא הספיקה לשאול למה לורנס מצפה ממנה להיות זו שתעשה את זה.

אבל לא היה לה זמן להרהר בבן האבוד. לאחר האופן בו הזניח את אביו, דיין היה כה בלתי קיים בעיניה, עד שפשוט לא התייחסה אליו. ברגע זה היא איבדה את מורה הדרך שלה, את האב הרוחני שלה ואת ההשראה שלה. יותר מכל, היא איבדה חבר יקר.

"אוי, לורנס," לחשה, קולה נסדק בגלל המתח. "אני אתגעגע אליך כל-כך."

הדלת נפתחה מאחוריה. היא משכה באפה והתנשמה. הצוות ודאי רוצה שתצא כדי שיוכלו לסיים את ההליכים הרשמיים. היא הרימה את ראשה כדי להעיד שהיא יודעת שהם בחדר.

"אני כמעט מוכנה," אמרה, מסתובבת למחצה בלבד לעבר הדלת. "רק עוד רגע, אם זה בסדר."

לא היתה תגובה מיידית, לא היתה נסיגה או סגירת דלתות, רק תחושה מוזרה שזחלה במעלה עמוד השדרה שלה. גבה הזדקף בתגובה וזרועותיה התכסו צמרמורות בזמן שהחדר כמו קפא.

"אני מעדיף לבקר את אבי ביחידות."

ראשה הסתובב אל המקום בו הזר עם הקול המקפיא מילא את הפתח. ועם זאת, לשניה אחת, לבה דילג בזיהוי – עד שהמציאות המרה חזרה, חונקת את החדווה הרגעית.

אוי, נדמה היה כאילו הביטה בעיניו של לורנס, עם אותו עושר קרמלי כהה, אותה צורה ועפעפיים כבדים, אותן שמורות מפתות כמעט. אבל בעוד שעיניו של הגבר המבוגר יותר היו מלאות תמיד תערובת של חיבה וכבוד, ופינותיהן מכווצות בצחוק בשל בדיחה או שמחה על גילוי הפנינה המושלמת, הרי שהעיניים שהביטו בה עתה היו קרות ומושלות.

דיין, חשבה והחיישנים שלה זעקו אזהרה מרה. אז מה אם הוא הבן של לורנס? זה לא הופך אותו באופן מיידי לידיד שלה.

שפת הגוף שלו הבהירה את זה. העמידה הבלתי מתפשרת שלו הביעה התנגדות, מהלסת הבלתי מגולחת והשיער השחור הקצר שסורק ביד ועד מכנסי הג'ינס השחורים ומגפי העור שהיו עשויים בעבודת יד, שהיו שתולים על הרצפה כאילו החדר שייך לו. אפילו החולצה הלבנה לא הצליחה לרכך את המראה, ותחת זאת רק הדגישה את העור השחור שלו ואת תווי פניו הכהים. הוא לבש את כוחו כאילו היה זכותו מלידה.

היא אילצה את גווה הכואב להזדקף בכסא שלה בזמן שמבטו הקפוא בחן אותה, מבחינה בכך שעצר לבסוף במקום בו היו אצבעותיה, שהיו סגורות עדיין סביב ידו של אביו. מורת הרוח עלתה ממנו בגלים, אבל היא שמרה על אחיזתה במכוון. היתה לה זכות להיות כאן גם אם זה לא מצא חן בעיניו. והיה ברור שזה לא מצא חן בעיניו. החיים קשים.

ובכל זאת, יהיו מגרעותיו אשר יהיו, חלק ממנה ידע שגם הוא סובל. למרות שהשניים לא דיברו זה שנים, הרי שמות אביו ודאי בא לו כהלם גדול. לפני יום אחד אמרו הרופאים שלורנס צפוי להחלים באופן מלא, כך שכאשר דיין עלה על המטוס בלונדון, המחשבה שאביו עלול למות היתה רחוקה ממנו וכמעט בלתי אפשרית. הוא היה צריך להיות עשוי מאבן צור כדי לא להיות מושפע ממה שגילה כאן עם הגיעו. אף-אחד לא יכול להיות כל-כך קשה. אף-אחד לא יכול להיות כל-כך חסר רגישות.

"אתה ודאי דיין," אמרה, מנסה לשנות את הזרמים הנעים בחדר ביניהם. "אני רובי קלמנג'ר. עבדתי עם אבא שלך."

"אני יודע מי את," התיז.

היא מצמצה והתנשמה בניסיון לייצב את עצמה, ממהרת לשנות את הערכתה הקודמת. אולי הוא כן קשה וחסר רגישות, אחרי-הכל.

"אני מצטערת על מות אביך," התעקשה, מנסה שוב, ולו רק למען לורנס, מפני שגם אם דיין לא עניין אותה, הרי שהיא רצתה למלא את משאלתו האחרונה. היא נענעה בראשה. "הוא כל-כך רצה לראותך. אבל איחרת."

עיניו הצטמצמו כאשר הביט בה, ואיכות הלייזר שלהן התעצמה.

"איחרתי?" אמר אחריה. "כן, כך זה נראה מהמקום בו אני עומד."

היא נרעדה באווירה הקרה. למה נדמה לה שדיבר ולא רק על מותו של אביו?

דיין ניסה להילחם בכעס הגובר שלו. היה צריך לצפות שהיא תהיה כאן. הוא לא ראה אף צילום של אביו מהשנים האחרונות בלי שהאשה הזו תהיה צמודה אליו. רובי קלמנג'ר – בת לווייתו הקבועה של אביו, יד ימינו של אביו. אביו היה תמיד גבר של רגליים, ואם לשפוט לפי הרגליים הארוכות שהיו תחובות תחת הכורסא, הרי ששום-דבר לא השתנה.

אבל ברגע זה כל מה שרצה היה שהיא תשתמש ברגליים האלה כדי לצאת מהחדר. זהו אביו, הצער שלו, הכעס שלו. הוא היה בנסיעה במהלך עשרים-וארבע השעות האחרונות, רק כדי שהמפגש עם אביו ייגזל ממנו. הוא לא רצה לחלוק את הזמן הזה עם אף-אחד, בוודאי לא עם מישהי מסוגה.

לבסוף נדמה שהיא הבינה את הרמז. ניצוץ המאבק שנדלק בעיני התכלת שלה התעמעם כאשר קמה מהכסא, תנועותיה איטיות ומכוונות, כאילו ישבה שם זמן רב מדי. ובכל זאת, היא לא התרחקה מהמיטה, והחצאית הדקה שלה צפה מעל הברך.

אפילו במצבו, עיניו לא יכלו שלא להבחין – הוא צדק ביחס לרגליה. אבל עתה היא עמדה וניכר היה שאלה לא היו נכסיה היחידים – היו לה נכסים גם בצפון, תערובות של קימורים נשיים מפתים ועור נשוק שמש, עיניים כחולות מוקפות ריסים שחורים ושפתיים נדיבות המתחננות לנשיקה – בדיוק כמו שאהב אותן.

בדיוק כמו שאביו אהב אותן.

המרירות התעוררה בתוכו כמו משקולת של עופרת. היא היתה ודאי צעירה בשלושה עשורים מחמישים-וחמש שנותיו של לורנס; עם גוף ופנים כמו שלה, לא היה לאביו סיכוי – היא היתה התקף לב שחיכה בסיבוב!

בעודו מתבונן, היא הרימה את היד שהחזיקה והצמידה אליה את שפתיה לפני שהניחה אותה בעדינות על צד גופו של לורנס. ואז גהרה מעליו והחליקה את אגודלה על מצחו. הוא צפה בה בזמן שהשפילה את ראשה ונשקה לאביו על הלחי פעם אחת אחרונה, שערה משתחרר מהסיכה שהחזיקה אותו.

"להתראות, לורנס," שמע אותה לוחשת. "תמיד אוהב אותך."

המילים הלמו בו כמו מהלומה במקום שכבר היה מלא חימה ומוכתם ציניות שנולדה מעבודה בתאגידי ההשתלטות המכוערים ביותר של אירופה. אין ספק שההצגה שלה נועדה לעיניו. הוא ידע למה אנשים מסוגלים כאשר כסף גדול מונח על כפות המאזניים.

רובי קלמנג'ר היתה עובדת בתאגיד בסטיאני-פרל, למרות שברור היה שחובותיה היו מעבר לעיצוב תכשיטים. מובן שהיא יודעת שהתאגיד שווה מאות מיליוני דולרים. אולי קיוותה ליצור את הרושם שהיה מדובר ביותר מיחסים של מילוי צרכים הדדיים? האם זו דרכה לתקוע יתד בהון המשפחה, עתה, לאחר מותו של לורנס?

היא תצטרך לעשות מאמץ הרבה יותר רציני מזה.

"נוגע ללב," אמר, הקבס עולה בגרונו, סבלנותו מגיעה לקצה גבול היכולת. "גמרת?"

גבה נדרך והיא עמדה בלי לזוז רגע אחד לפני שהושיטה את ידה אל לחיו של לורנס פעם אחת אחרונה. ואז הסתובבה ובלי להביט בו כמעט בעיניה הכחולות, היא עקפה אותו ויצאה מהחדר.

הניחוח שלה נשאר בחדר, רענן וקל באווירה הקלינית של בית-החולים.

מפתה.

מעצבן!

הוא גנח בתסכול עז כאשר התקרב אל המיטה עליה שכב אביו. הוא היה עייף, הוא סבל מג'טלג והוא כעס. המרדף שלו מסביב לעולם נגמר בלא-כלום. כאדם שהתגאה בכך שתמיד ניצח כל תאריך הגשה שהוטל בפניו, העובדה שנוצח הפעם גרמה לו להרגיש שהובס.

אבל גרועה מכל היתה ההכרה שלמרות כל המתרחש סביבו, הוא עדיין פותה על ידי הריח של האדם האחרון עלי-אדמות עליו היה צריך לחשוב – פילגשו של אביו!

"אני יכולה לקחת אותך טרמפ לבית?"

רובי חיכתה מחוץ לחדרו של לורנס במשך עשרים הדקות האחרונות לצאתו של דיין. וכאשר יצא לבסוף, הוא התעלם במכוון ממנה ומשאלתה ופנה ישירות אל תחנת האחיות כדי לדבר עם הסגל הרפואי.

אישית לא עניין אותה היכן הוא מתכוון להתאכסן או איך יגיע לשם, ומשאלתה היחידה היתה שיסתובב לאחור וייעלם אל מתחת לאבן שתחתיה הסתתר במהלך העשור האחרון, אבל בקשתו של לורנס לא נתנה לה מנוח. תפקחי עין על דיין, התחנן בפניה. ואם הוא הצליח לחשוב בחיבה על הבן שלא טרח ליצור אתו קשר במשך עשר שנים, אז היא תוכל לפחות להיות מנומסת – ולו רק למען לורנס.

הצוות התרחק לאיטו, אחד הוציא בשבילו תיק מתוך תחנת האחיות. אז הוא הגיע הנה ישר משדה-התעופה? אז הוא יזדקק לטרמפ לאיזה מקום. היא קמה מהכסא וניסתה לשכוח עד כמה היא סולדת מהגבר הזה.

"שאלתי אם אתה רוצה טרמפ לבית," חזרה על שאלתה.

הוא הסתובב אליה, תווי פניו ולסתו קשים בזמן שהטיל את התיק על כתפו. המעשה הדגיש את רוחב חזהו, חושף בבירור את עוצמת זרועותיו השריריות. למרות שמבנה גופו היה זהה לזה של אביו, הרי שהוא היה גבוה ומאיים יותר מכפי שלורנס היה אי-פעם. היא הרגישה זעירה לצדו.

"שמעתי אותך."

"ו–?"

"ואני יכול לקחת מונית."

"זה יהיה חסר טעם מאחר שאני נוסעת לשם בכל מקרה."

"באמת?" גבה אחת התרוממה בזמן שעיניו נצצו במה שנראה כמו ניצחון. "ולמה שתסעי לשם?"

לרגע היססה, שכן הסידור שהיה לה עם לורנס ונראה נורמלי השמיע לפתע פעמוני אזהרה במוחה. הדברים יצטרכו להשתנות ומהר – זה היה דבר אחד לחלוק את הבית עם לורנס, שהיה כאב בשבילה בזמן שלמדה בקולג'; זה היה עניין שונה לגמרי להעלות על הדעת שתחלוק את הבית עם בנו, עם העוינות הבוטה שלו והסכנה החבויה שלו. היא הרגישה את הלהט העולה בלחייה בזמן שהתחבטה עם התשובה שלה.

"מפני – שאני גרה שם."

שפתו התעקלה. פילגש בבית. "כמה נוח," אמר. "נראה שאבי נהנה..." משירותייך לפי דרישה "מחברתך."

היא הרימה את סנטרה גבוה יותר בזמן שעיניה נותרו נעוצות בעיניו. "אביך היה אדם מדהים. היתה בינינו ידידות מיוחדת."

"אני בטוח," אמר בביטול. אביו נהג ליצור 'ידידויות מיוחדות'. האחרונה עלתה ללורנס בהערכתו של בנו וגרמה לשבר מוחלט במערכת היחסים בין האב לבן. הוא היה נחרץ בדעתו שזו לא תעלה לו דבר.

הנסיעה מבית-החולים לבית היתה קצרה בלבד, אבל המיזוג של הב-מ-וו הפך את הנסיעה להקלה גדולה מול הצורך לצעוד את הדרך. דיין בילה את הנסיעה הקצרה כשהוא בוהה החוצה דרך החלון, נזכר במראות של השכונה הישנה שלו, מנסה להתעלם מהניחוח שהזכיר לו בדיוק של מי המכונית ובחברת מי הוא נמצא.

אבל היא שתקה לפחות. הוא היה צריך לעכל יותר מדי מכדי להמשיך בקרב המילים. הוא כבר הרגיש בעייפות העזה בעקבות המסע הארוך וסיומו הבלתי צפוי שהזדחלו והשתלטו עליו, מקהים את חושיו ומוחו עד שהיו רק שני דברים בהם היה בטוח.

שאביו עבר מן העולם.

ושחייו של דיין בסטיאני עומדים לעבור שינוי קיצוני.

רוב הסיכויים היו שהשינוי לא יהיה לטובה.

רובי היטתה את המכונית אל שביל הגישה, ועצרה מחוץ לבית קולוניאלי רחב ידיים שהיה ביתו של דיין במהלך עשרים השנים הראשונות של חייו. הוא יצא לאיטו מתוך המכונית, מרגיש פרץ פתאומי וחטוף של חמימות שלא היתה קשורה לאור השמש בזמן שבחן את המבנה.

לונדון וחייו הקודמים נדמו רחוקים כל-כך.

הבית שנבנה בשנות העשרים של המאה העשרים, כאשר צדפת הפנינה היתה זהב ואלה שהיו בעלי ציי הספינות שמשו את הצדפות מן הים היו מלכים, היה מוקף במרפסות רחבות וגדרות סבכה מכוסות בבוגנוויליות פורחות, הזמנה ססגונית לבית קריר ומאוורר.

בית ריק.

מרירות שטפה את הפצע שלא הספיק להגליד למרות חלוף השנים. אמו אהבה את הבית הזה, את החדרים הגדולים עם התקרות הגבוהות, את רצפות העץ, את החלונות הגדולים שנועדו להניח לרוחות הקרירות להיכנס פנימה. והיא אהבה את הגנים הטרופיים, שאיימו תמיד להפוך לג'ונגלים ולהשתלט על הבית ברגע של חוסר תשומת לב.

תחושת האובדן שלו שינתה משהו בתוכו, הפכה ממשית, משהו מוצק עמוק בתוך קרביו. הוא הצליח להרגיש כיצד היא גואה בפנים עד שהפכה את איבריו. הוא הצליח לטעום את מיצי הקיבה המרים בפיו.

"ברוך הבא הביתה," מלמל חרישית.

"אתה בסדר?"

הוא שמע את המילים שלה למרות שדיברה בקול חרישי, עוד גורם שבלבל עליו את חושיו וטלטל אותו יחד עם העבר.

"סבי קנה את הבית הזה מאחד מאמני הפנינים האחרונים," אמר בלי להסיט את מבטו, חוזר על סיפור ששמע לעתים קרובות כל-כך מאמו. לורנס היה רק ילד אז. "תעשיית הפנינים גוועה כבר וסבא השקיע כל מה שהיה לו בטכנולוגיית פנינים תרבותיות חדשה. היה לו חלום להפוך לראשון מסוג חדש של אמני פנינים."

"והוא הצליח," אמרה. "סבך ולורנס הצליחו להשאיר מאחוריהם מורשת כבירה. פניני בסטיאני שווה עתה הון."

המילים שלה פילחו את מחשבותיו, חתכו אותן לסרטים והוא הסתובב אליה במלוא עוצמת מבטו.

מה קורה לפילגשים האלה? גם אנלייז חשבה רק על כסף. גם בפגישה הבלתי צפויה האחרונה שלהם, יומיים לפני הבריחה הנואשת וחסרת התוחלת שלו לאוסטרליה, היא הדהימה אותו בצפותה ממנו לסוג של פיצוי על שסוף-סוף קלטה שזה נגמר. וכאשר הוא צחק בקול, היא נפרדה בדמעות וביכתה את כל ההזדמנויות שהפסידה בזמן שהקדישה לדיין את כל תשומת לבה.

גם אם זה היה נכון, היא קיבלה לא מעט מתנות בתקופת הרומן הקצר שלהם, אותן תוכל למכור כדי לתחזק את עצמה ברמת החיים אליה התרגלה. לא שייקח לה זמן רב למצוא קורבן אחר, אם לא הספיקה לעשות זאת כבר. היא היתה מדהימה למדי, עם עורה הצחור והנשיות השברירית שלה שגרמה לו לרצות להגן עליה בתחילה – עד שגילה שהשבריריות הזו חיצונית בלבד. אבל לפחות עכשיו הוא משוחרר מהנטיות הפרזיטיות שלה. הוא גמר עם נשים מסוג העלוקה, עד האחרונה בהן.

"קרה משהו?" שאלה, מנהגה מבהיר שהיא לא אוהבת את מבטו הבוחן.

הוא הסיט מעליה את עיניו, הוציא את תיקו מתא המטען של המכונית וסגר אותו. "בואי ניכנס פנימה," אמר.

החצאית שלה ריחפה סביב ברכיה כאשר הובילה אותו במעלה גרם המדרגות הקצר אל המרפסת, ושוב הריח את הניחוח המשכר של בושמה, מחיר ארור עבור האבירות שלו.

עיניו הסתגלו לאפלולית בתוך הבית לאחר שניה. הוא הביט סביב. הבית אמנם נבנה לפני שמונים שנה, אבל אמו תמיד דאגה לכך שהשיפוצים יכניסו לבית את הנוחיות המרבית תוך שמירה על אופיו הקולוניאלי. הוא פלט נשימה כאשר התחוור לו שתקופתה של רובי לא השפיעה על החזון של אמו.

"ביקשתי מקיוטו להכין לך את חדרך הישן למקרה שתרצה להתגורר כאן," אמרה, פונה אליו. "אני מקווה שזה בסדר."

הוא עשה אתנח, אינו מאמין למשמע אוזניו. "קיוטו עדיין כאן?" זה לא נתפס שהאיש עודו בחיים. שולה הפנינים היפני לשעבר עבד בעסק המשפחתי במשך שנים, תחילה כמבשל ואחר כך כסוכן בית. הוא נראה כמו זקן גרום כאשר דיין היה ילד קטן. "לא ייתכן שעודו עובד!"

היא הנהנה, חיוך מימי מאיר לשניה את תווי פניה. "הוא מפקח עכשיו בעיקר – יש לנו טבח ומנקה שעושים את רוב העבודה." הוא התבונן וראה כיצד החיוך נעלם. "אבל אמרתי לו שהוא חייב לחזור הביתה היום. הוא הרוס מהחדשות."

היא קפצה שפתיים והסתובבה, מפנה אליו את גבה, אבל לא לפני ששמע את הסדק בקולה, את הרטט בתנועותיה כאשר אמרה את המילה האחרונה והבהירה לו שהיא מנסה בכל כוחה לאצור את בכיה, או שאם לזכור כיצד אנליז עשתה זאת, מנסה בכל כוחה לגרום לו לחשוב שהיא עושה זאת. אנליז יכלה לכתוב ספר על אמנות השימוש בדמעות – למרות שהוא פקפק באם אי-פעם הורידה דמעה אחת אמיתית מעיניה. למה שרובי לא תהיה חמושה באותו ארסנל? זה ודאי חלק מתיאור המשרה.

"טוב," מלמלה, גווה עדיין מופנה אליו, קולה שקט ומתוח בזמן ששפשפה את מצחה ביד אחת, "אני בטוחה שאתה לא צריך שאראה לך איפה החדר שלך. אני אתן לך להתארגן."

הוא יכול היה להתרחק, להמשיך לצעוד לאורך המסדרון בכיוון החדר שלו. הוא יכול היה להתעלם ממנה ולהניח לה להבין שהתכסיס שלה לא עבד עליו. הוא היה צריך לעשות את זה.

אבל הדחף להראות לה שהוא לא נופל קורבן לתכסיסים שלה היה גדול מדי. היא צריכה לדעת שהוא מכיר את המשחקים שנשים אוהבות לשחק כאשר מדובר בכסף. היא צריכה לדעת שהוא לא ייפול בפח הזה.

הוא הושיט את ידו אל כתפה, מתעלם מהחלחלה שאחזה בה נוכח אחיזתו בזמן שסובב אותה אליו.

הוא התגבר על ההתנגדות שלה, היטה את סנטרה ביד אחת עד שלא יכלה לחמוק ממבטו. לאט, בחוסר רצון, עיניה התרוממו עד שמעמקיהן פגשו את עיניו. ברגע הראשון הוא הבחין ברטיבות, בריסים הלחים והכהים, והוא חשב לעצמו שהיא טובה, ממש טובה, אם היא מסוגלת להעלות דמעות באופן רצוני.

אבל אז ראה מה היה בתוך עיניה והדבר חתך אותו עד עמקי ישותו.

כאב. אובדן. ייאוש מקהה כל.

כל הדברים שזיהה. כל הדברים שמצא להם הד עמוק בתוכו, משהו שזע וכאב מחדש בתוך עיניה הרטובות כמו חשף את נשמתה בפניו. זו היתה תחושה מוזרה, לא נוחה, לא מבורכת.

הוא התבונן בה בזמן שקפצה שפתיים כאשר דמעה אחת זלגה מעינה. לרגע חשוף, מתנהג בלי לחשוב, הוא הרים את ידו מסנטרה וניגב את הדמעה בעדינות מלחיה בכרית אצבעו. שמורות עיניה נעצמו ושפתיה נפשקו בזמן שהיא התנשמה בפתאומיות והוא הרגיש כיצד נרעדה תחת מגעו.

הילוך התחלף בתוכו. לא כך ציפה שהדברים יתנהלו. מפני שהיא לא היתה מי שציפה לראות כאן.

"באמת אהבת אותו?"

השאלה הסגירה את מחשבותיו, מבולבלות וכבדות מחוסר אמון. אבל לא היה זמן לתקן זאת – המחשבה שלורנס היה חשוב לה יותר מאשר כמי שיכול לספק לה מותרות וכסף לא התיישבה לו טוב.

היא התנשמה ונסוגה, מנערת מעליה את ידו בזמן שהתרחקה לתוך טרקלין הנצרים. "האם כל-כך קשה להאמין בזה? לורנס לא הקשה על אנשים לאהוב אותו."

ההודאה המהירה שלה שינתה הכל, הפכה את הבלבול שלו לזעם רוחש בתוך שניה בזמן שהעובדות חזרו למקום הנכון שלהן. לורנס לא הקשה. בלי העמדות פנים, בלי סיפורים. היא הודתה מה היה המצב ביניהם בניד עפעף! ולזה בדיוק ציפה. לא פלא שהרגישה הרוסה כל-כך. היא איבדה את המאהב שלה יחד עם מטה לחמה.

"כן, אני בטוח שהוא לא הקשה עלייך."

היא התקרבה אליו, ראשה נוטה הצדה, כאילו לא שמעה אותו טוב. "אני לא בטוחה שהבנתי אותך. למה אתה מתכוון בדיוק?"

"לא כל-כך קשה להבין את זה. זקן עשיר שאוהב נשים יפות ושיכול להרשות לעצמו לדאוג לכך שיהיה שווה לבחורה לבלות בחברתו."

אם לא היה עייף כל-כך, אם לא היה ער במשך רוב שעות הטיסות שלו במקומות רבים מדי בעולם, ודאי היה מצליח להדוף את ההתקפה שלה. אלא שהוא אפילו לא ראה אותה מתקרבת.

כף ידה השטוחה הלמה בלחיו ולסתו כאילו היתה קליע שנורה מתוך אקדח.

היא נסוגה מיד באימה, עיניה רחבות, היד המכה מאוגרפת על פיה. היא חיכתה בזמן שהוא התנשם ושפשף את המקום הכואב, עורו כבר מאדים. אבל הוא לא הגיב, לא גופנית, והיא הרגישה כיצד ההלם נמוג, הרגישה כיצד לבה ההמום נרגע די כדי להתעורר בזעם.

"אין ספק שאת מסוגלת להכות כמו שצריך," לאט, מזיז את לסתו מצד לצד, עיניו צרות וקשות בזמן שאמד אותה מכף רגל ועד ראש.

"זה לא היה יותר ממה שהגיע לך." הוא הזמין את זה. למה הוא חשב דבר כזה על לורנס? למה שיחשוב דבר כזה עליה? "ואל תחשוב שאני אתנצל. אני לא חייבת לסבול זבל מהסוג הזה ממך."

"מפני שאת לא מסוגלת להתמודד עם האמת?"

"זה לא ייאמן! אתה באמת חושב שאני כאן בגלל הכסף של לורנס?"

"רוב האנשים היו מתפתים בגלל הכסף שלו."

"אז אני לא 'רוב האנשים'. אני לא רוצה את הכסף שלו. מעולם לא רציתי."

"אז למה את גרה אתו, עם גבר מבוגר מספיק להיות אביך?"

היא צחקה באותו רגע, בעיקר מפני שידעה שאם לא היתה צוחקת, ודאי היתה פורצת בבכי בגלל חוסר הצדק שבכל זה. הוא טעה כל-כך. הוא לא הכיר את אביו. הוא לא הכיר אותה. הוא לא ידע כלום.

"אני מרחמת עליך," אמרה, מדברת בשלווה שלא הרגישה. "נראה שאתה לא מכיר את המילים 'ידידות' או 'חברות'."

הוא נחר בחוסר אמון וזעמה גבר לרמות מסוכנות. אבל הפעם היא היתה נחרצת לשלוט בו. היא ידעה שעליה לזכור שלורנס ביקש ממנה משהו. היא התנשמה עמוקות, מנסה להישאר הגיונית ורגועה למרות המתקפה שלו.

"רק בגלל שאתה לא היית מסוגל לגלות כלפי אביך חיבה או כבוד..." היא נענעה בראשה "...זה לא אומר שאף-אחד אחר לא היה מסוגל לכך."

עיניו הצטמצמו באופן מסוכן והכעס שהכיל היה כל-כך קשה, כל-כך מוחלט, עד שהעיניים נצצו. "אז את טיפלת בו מתוך טוב לב? נשארת כאן רק כדי לארוח לו לחברה? תכף תצפי ממני להאמין שבאמת אהבת אותו."

"מישהו היה חייב! רק אלוהים יודע שממך הוא זכה רק לצער."

היא התרחקה, רוצה להסתלק משם, רוצה להתרחק ממנו עד כמה שאפשר, אבל יד ברזל על זרועה מנעה זאת ממנה, עצרה את בריחתה. היא הסתובבה, כעוסה, אבל המחאה גוועה על דל שפתיה ברגע בו ראתה את פניו, את תווי הפנים המכורכמים מזעם.

"אל תנסי לדבר אתי מגבוה. אין לך מושג מה הרגשתי כלפי אבי או למה. אין לך מושג."

היא אגרפה את ידה וניסתה למשוך את זרועה ממנו, אך ללא הועיל. כך שבמקום היא גהרה לעברו, קרוב כל-כך עד שהרגישה בכעס הקורן ממנו גלים-גלים. אבל זעמו היה כאין וכאפס לעומת הכעס שעלה ממנה – היא כעסה די בשביל שניהם גם יחד.

"אתה צודק," הסכימה, מרגישה כיצד שפתה מתעקלת בבוז. "אין לי מושג מה הרגשת או למה. אבל באשמת מי זה? שלי, על שאני הייתי כאן כאשר אביך נזקק לתמיכה, או אשמתך, על שלא היה מספיק אכפת לך להיות כאן בעצמך?"