פרק 1
רוזי וגה: סיוטה של כל לקוחה בחנות כלבו.
באמת, זה מה שאמור להיות כתוב בתג שלה, במקום יועצת קוסמטיקה. כדי לעמוד בדרישת התפקיד, מישהי צריכה בראש ובראשונה לבקש ממנה ייעוץ, נכון? הבעיה הייתה שאף אחת לא ביקשה שירססו אותה בבושם. ובאמת, זה כל מה שזה היה. רק שפריץ קטן. למה הלקוחות לא הסכימו שהיא תגרום להן להריח טוב? זאת בקשה כל כך גדולה?
רוזי קרטעה לדלפק של קליניק על עקביה הגבוהים, תוך שהיא נזהרת מפני המפקחת שלה, מרתה, ואז נשענה באגביות על הזכוכית ונאנחה בעוד הלחץ יורד מבהונותיה וקרסוליה. אפשר היה לשער שרוזי חיילת בצבא, ולא דיילת יופי במחלקת הבשמים בקניון. אם היו תופסים את רוזי בהפסקה לא מתוכננת, לא היו מנכים משכרה או משהו רציני כל כך. היא רק הייתה מקבלת משמרת של השפרצת בושם מסריח יותר למחרת. למרתה היו דרכים משלה להיות מרושעת.
רוזי רכנה מעל הדלפק והציצה בשעון הנוכחות: 21:29. נותרה קצת יותר מחצי שעה, והיא הייתה מותשת מעמידה על רגליה מהשעה שלוש. הלקוחות היחידים שנותרו ב"הָסקֶל" היו עסוקים בקניית מתנות יום הולדת של הרגע האחרון, או ברכישה ספונטנית של בגדים לקראת ראיון עבודה. לקוחות לא שוטטו בקניון להנאתם בשעה כה מאוחרת. אך היא נדרשה להישאר עד סוף המשמרת. בגלל הסיכוי הקלוש שמישהי תרצה להריח כמו בֶּגוֹניה ואלגום לפני השינה.
צווחה פילחה את האוויר, ושני ילדים שאחזו בפרעצלים מהסוג שקונים רק בקניון, דהרו לאורך שורת הבשמים בה רוזי עמדה, כשאימם רצה אחריהם עם לא פחות משלוש שקיות מתחת לזרועה. רוזי הספיקה לזנק הצידה מדרכם, אבל רגלו של אחד הילדים התסבכה ברגלו של השני ושניהם השתטחו, ושני הפרצעלים התהפכו והתגלגלו כמו שיח עשבים במערב הפרוע אל תוך התצוגה של דיור, שנטתה על צידה, התנדנדה, והתרסקה. בקבוקי בושם התנפצו על הרצפה בקול נפץ מרתיע, ויצרו הצטברות של ריחות שונים שהתמזגו למשהו שניתן לכנות רק כיותר מדי מדבר טוב.
"תהרגו אותי עכשיו," האימא ייללה לעבר התקרה, והפנתה עיניים אדומות לעבר רוזי. "תעזרי לנו, בבקשה."
צליל צורמני בקע ממערכת הכריזה של חנות הכלבו. "שירות תחזוקה לקוסמטיקה."
שני הילדים פרצו בבכי רם, ואף אחד מהם לא קם מהרצפה.
מערכת הכריזה השמיעה רחש סטטי בחלל האוויר, ואילצה את כולם לאטום את אוזניהם, אלא שרוזי הצליחה לאטום אותן רק באצבע אחת, מכיוון שעדיין אחזה בבקבוק בושם. "ותביאו איתכם סחבה," האיש סיים את דבריו בנימה ישנונית.
רוזי לעסה את שפתה התחתונה לרגע, ואחר כך הניחה את הבושם, ובכך חטאה חטא בסיסי בעיני המפקחת שלה. אל תתבטלי, תמיד אחזי בבקבוק. המילים הללו היו כתובות על שלט בחדר ההפסקה בפונט שגודלו 72. אבל זמנים נואשים הצריכו שימוש באמצעים נואשים, ובידיה החופשיות רוזי יכלה להתכופף ולעזור לילדים לקום על רגליהם, בעוד אימם הצטערה על כך שכבר אינה מעשנת.
למקום הגיע נער שגרר סחבה מאחוריו והקשיב למוזיקה רועשת באוזניות, ורוזי הובילה את הילדים אל אימם, נופפה את ידה בביטול בתגובה להכרת התודה וידעה שעליה למצוא את בקבוק הבושם שלה, לפני ש —
"אין לך בושם ביד, אני רואה," מרתה התלוננה והתרוממה מאחורי דלפק הזכוכית, כמו ערפד עם רדת השמש. "איך נוכל למשוך את הלקוחות?" היא העמידה פנים שהיא סורקת את סביבתה הקרובה. "אולי העמלה שלנו תצוץ פתאום מהאוויר?"
מחייכת כנדרש, רוזי הרימה שוב את הבקבוק שלה וניערה אותו. "חמושה ומוכנה, מרתה."
"הו, הינה הוא." מרתה הסתלקה משם והלכה להטיל את אימתה על מישהו אחר. אבל לא לפני שצעקה אל רוזי מעבר לכתפה, "מחר את מציעה דגימות של Le Squirt Bon Bon."
רוזי חשקה את שיניה הטוחנות וזקרה אגודל לעומת המפקחת שלה. "לא יכולה לחכות!" איש לא מכר מעולם בקבוק Le Squirt. היה לו ריח של מישהו שהתעורר עם הנגאובר, כשל למטבח בלי לצחצח שיניים ודחף לפיו קאפקייק — ואחר כך נשף לתוך בקבוק והניח אותו על המדפים.
היא חככה בדעתה האם זה יהיה נבון מצידה לשלם לאיש התחזוקה כדי שיעלים את בקבוקי ה־Le Squirt — עבודה לאדם שמכיר את המערכת מבפנים — כשקול צעדים מתקרבים לכיוונה של רוזי אילץ אותה להזדקף, כמו על פי פקודה. היא דחפה את עצמה מהזכוכית והושיטה את בקבוק הבושם, מוכנה, שפתיה נפערו בחיוך שהכאיב ללחייה הצורבות. גבר הגיח מעבר לפינה, חיוכה נעשה מעט יותר נינוח וידיה חזרו למקומן לצידי גופה. גם אם בא לקנות מתנה לאשתו, אין ספק שהבחור לא ירצה לחזור הביתה כשהוא מדיף ניחוח בושם של נשים.
רוזי הניחה שהאיש יחלוף על פניה, אבל הוא עצר ליד הדלפק מעברו השני של המעבר, והציץ לתוך תיבת הזכוכית לרגע. אחר כך הוא הזדקף ושלח אליה חיוך חם.
"היי." הוא תחב את ידיו לכיסים, ורוזי עברה על רשימת תיוג הלקוחות הקבועה שלה. שעון יפה. חליפה מחויטת. פוטנציאל לקידום מכירות אם תצליח לשכנע גבר שנראה בבירור כאיש עסקים, שאריזת מתנה הכוללת שלושה פריטים ריחניים היא מצרך חובה בשביל אשתו. "לא היית אמורה להשתחרר כבר וללכת הביתה?"
הוא דיבר אליה? משונה. על רצפת מחלקת הקוסמטיקה רוב האנשים חלפו על פני רוזי כאילו הייתה חפץ דומם. מטרד שולי שהצליחו להתעלם ממנו למשך 3.7 שניות, אלא אם כן נזקקו להכוונה או עזרה בהתנצחויות עם ילדיהם. היא חשה דחף להביט מעבר לכתפה כדי לוודא שהגבר לא פונה למישהי מאחוריה. אולי מרתה חזרה על עקבותיה כדי לוודא שהיא מוכנה לרסס.
"אממ." רוזי ניסתה לנוע בעידון על עקביה והעבירה את הכאב מכף רגל אחת לשנייה. "אין מנוחה ליגע, אני מניחה. הקניון ייסגר בעשר, אז..."
היה משונה לדבר עם גבר. זר. במשך שנים היא לא דיברה אפילו עם בעלה על משהו חשוב באמת. ושאלוהים יעזור לה, העובדה שמישהו טורח לשאול למה היא מאיימת על אנשים בבקבוק בושם בשעה תשע וחצי, נראתה בעיניה חשובה. מישהו שאל אודותיה, הבחין בה, וגרם לה להרגיש מוערכת.
לשבריר שניה, רוזי הרשתה לעצמה להבחין גם היא באיש. באובייקטיביות מוחלטת. הוא היה חמוד. הייתה לו כרס קטנה של אבא, אבל היא לא שפטה. היא לא יכלה לחפש טבעת נישואים מאחר ששתי ידיו היו נתונות בכיסים, אבל האינטואיציה שלה אמרה שהוא גרוש. אולי אפילו גרוש טרי. משהו באופן שבו התקרב, כאילו התכוון ללכת ישירות אל עבר היציאה, גרם לרוזי לחשוב שהוא רק מעמיד פני מתעניין בתיבת התכשיטים. כתפיו המכווצות ושיחת החולין הרשמית רמזו על כך שלמעשה הוא עצר כדי לדבר איתה, ולא הרגיש לגמרי נינוח לעשות את זה.
"את עובדת כאן כבר הרבה זמן?"
הגבר הזה התעניין בה. עד שרוזי הבינה את זה, היא הבחינה שטבעת הנישואים שלה מוסתרת מאחורי בקבוק הבושם. היא התאמצה להטות את הבקבוק אל חזה בלי לעשות זאת בצורה בולטת מדי, כך שטבעת הזהב קרצה אליו מצידו השני של המעבר. האור בעיניו התעמעם כמעט מייד.
רוזי הייתה נאמנה לדומיניק מאז חטיבת הביניים, וזה לא עמד להשתנות בקרוב, אבל היא הרשתה לעצמה ליהנות מהסיפוק הנשי הטמון בידיעה שגבר נמשך אליה. האם הרשתה לגבר אחר מלבד דומיניק לחוש את ההנאה הפשוטה הזאת? לא. לא, היא לא חשבה כך. ובשנים שחלפו מאז שדומיניק חזר משירות פעיל, היא לא זכתה לתחושה מרוממת וקלילה כזאת גם מכיוונו.
הכל ביניהם היה אפל, תאוותני, מבלבל, ו... וכל כך לא בסדר, שהיא לא הייתה בטוחה שנישואיהם יחזרו שוב למסלולם.
אולי זה היה טיפשי להרשות לניסיון פלרטוט מצידו של זר להחזיר הכול לפרספקטיבה באופן כל כך מובהק, אבל זה בדיוק מה שקרה. בליל שלישי משעמם, שהיה אמור להיות דומה לכל ערב אחר. לפתע, רוזי לא רק עמדה במקומה הקבוע מאחורי נברשת הקריסטל המזויפת, כשמנגינת פסנתר משעממת בוקעת מהרמקולים. היא ניצבה בכור המצרף. של מי היו החיים האלה?
לא שלה.
פעם, לפני שנים רבות, היא הייתה תלמידה מצטיינת. חברה בקבוצת הכדורעף של תיכון פורט ג'פרסון — בצוות המחליפות, אבל לא משנה. פעם חלמה להיות שפית.
רגע. לא נכון. רוזי עדיין חלמה להיות שפית. היא צריכה להפסיק לחשוב על החלום הזה בזמן עבר. משהו שנמוג עם משאלה ישנה שהביעה למראה כוכב נופל.
רוזי הניחה את בקבוק הבושם על הדלפק של קליניק ושלחה אל הגבר חיוך לא יציב. "כמה זמן אני עובדת כאן?" היא פלטה צחוק חרישי. "יותר מדי."
הגבר צחק, ונראה שמח על כך ששברה את המתח שנגרם מטבעת הנישואין. "כן, אני יכול להזדהות." הוא שפשף את עורפו בידו. "טוב, אני צריך ללכת..."
הוא עצר את דבריו אבל לא פנה ללכת. רוזי נזקקה לרגע קצר כדי להבין שהוא בוחן את מידת העניין שהביעה, על אף שהיא נשואה. בשאיפה חפוזה היא הנהנה. "שיהיה לך ערב נעים."
רוזי נותרה לעמוד שם אחרי שהגבר הסתלק, עדיין לכודה בתחושה החוץ־גופית. של מי היו החיים האלה באמת? בעוד דקות ספורות היא תחתים את שעון הנוכחות ותסיים משמרת נוספת בעבודה שהיא שונאת, ותחזור אל בית שקט מדי. בית שקט להכאיב ובאופן נורא, שם תחוג סביב דומיניק כאילו שניהם יעלו באש אם יצרו ביניהם קשר עין. איך הכול השתבש כל כך?
היא לא ידעה. אבל עשרים ושבע הוא גיל צעיר מכדי להסתפק באומללות. באי־נחת.
כל גיל מבוגר מכדי לחוש כך.
ואף על פי כן, זה בדיוק מה שעשתה. מבחינה מקצועית ואישית.
"אני חושבת שסיימתי," היא לחשה, והמילים נבלעו בתוך מוסיקת המעליות, צלצול הקופות הנשלפות, וסורגי הברזל שהורדו על דלתות הכניסה לכלבו הסקל. באופן דומה, סורגים ירדו סביב ליבה שנשבר בכל פעם שחלפה בסלון ולא זכתה לשמוע אפילו שלום, מה שלומך.
אני אוהב אותך.
מתי בפעם האחרונה שמעה את המילים הללו יוצאות מפיו של בעלה?
היא לא הצליחה אפילו לזכור.
היא לא הצליחה אפילו לזכור.
אולי דומיניק היה הסיבה לכך שלא יכלה לגרום לעצמה לזנק לעבר השלב השלישי של שאיפותיה. העדר האמון והעידוד מצידו — העדר מוחלט של הכרה בה — מנע ממנה להתקדם. היא השלימה עם גיהינום הבושם הזה. אם היה לה יותר אומץ, היא הייתה אומרת למרתה לאן לדחוף את בקבוק ה־Le Squirt Bon Bon. אבל האומץ הנדרש לכך נעדר אצלה. יותר מדי זמן.
מה קרה לנו? פעם אהבנו זה את זה בטירוף. היינו צוות.
עם תחושה של חזה מלא ברסיסי זכוכית, רוזי נשענה על הדלפק והביטה שוב על שעון הנוכחות. עשר. היא שרדה יום נוסף. הנישואים שלה לא ישרדו.
דורה אלנשיא (בעלים מאומתים) –