א. לפני
שנת 1973 הייתה שנה טובה מאוד לקיבוץ גבעת חיים איחוד. מספר החברים חצה, לראשונה, את רף ה־500; 170 ילדים, מגיל ינקות ועד מסיימי י"ב ("כולל ילדי חוץ!" הקפיד ודייק הסטטיסטיקאי האלמוני) התרוצצו בשבילי הקיבוץ; 80 תושבים זמניים (שזכו לקטגוריות משנה מפורטות של "אולפן", "תיירים" ו"מתנדבים") עבדו בענפי המשק השונים. מדי בוקר פרקו המכוניות במגרש החנייה 250 תלמידי חוץ, שהגיעו ללמוד במסגרות החינוך המקומיות. מיעוטם הצטרפו לילדי הקיבוץ הלומדים בבית הספר היסודי, ורובם אל "הכיתות המקדמות" – המסגרת לחינוך מיוחד שצמחה בחצר הקיבוץ, ביוזמתו של בנימין שפריר. כמעט 800 נפש מנה היישוב, שחגג אך שנה קודם לכן מלאות עשרים שנה להיווסדו. כברת ארץ קטנה וצפופה, שוקקת חיים ופעילות.
בחג שבועות תשל"ג מסר שמאי מדיני, מרכז המשק, "ביכורי סיכומים" על המצב בענפים: הפרדס הניב 517 טונה יותר מהשנה הקודמת, "ולאחר הקטיף אפשר לסכם את השנה אצלנו כטובה"; ההודִיָה – אחת הגדולות והמצליחות בארץ, שייחודה היה בהפעלת שלוחת פיטום ושלוחת רבייה גם יחד – הצליחה בטיפול קפדני להתגבר על מחלות שתקפו את העופות שוב ושוב, והסתמן "סיכוי לעלייה על דרך המלך בענף זה"; במטע גידלו אגסים ותפוחים, שהחורף הקר של אותה שנה עשה להם טובות, ו"התחזיות מנבאות יבול גבוה"; בענפי השדה ("שלחין" בשפה המקומית) הכותנה "מתפתחת יפה"; החיטה הניבה יבול גבוה, נקצרה לתחמיץ, "ומילאנו את שני הבורות ירק להחמצה"; והאספסת – אותו ירק רענן למאכל בעלי החיים – גדל, נקצר כמתוכנן, "וצפויה שנה של יבולים רגילים". בשנת 1973 נפלה החלטה דרמטית בקיבוץ ביחס לרפת: הקמת מכון חליבה משוכלל בשיטת "הקרוסלה" – אחד הראשונים בארץ – שיאפשר הכפלה של מספר הפרות למספר דמיוני של 400 חולבות. השלבים הראשונים והמסעירים של החלטה זו כבר נראו בשטח.
בית החרושת "גת" – המפעל לעיבוד תוצרת חקלאית שהיה, ועודנו, משותף לשני הקיבוצים גבעת חיים איחוד ומאוחד – היווה כבר אז תשתית איתנה לחוסן הכלכלי של הקיבוץ. יצחק המאירי, איש מזכירות "גת" מן הקיבוץ המאוחד, מסר לעלון כי עד סוף השנה "נעבור את 50,000 טון פרי הדר", וכי היצוא עלה בשבעת החודשים הראשונים של השנה ב־658,170 דולר, "שהם עלייה של 34% ביחס לשנה קודמת!" הבוטנייה מתוכננת לגידול "אמביציוזי" של 4 מיליון לירות, "וסיכום הביניים החצי־שנתי נותן תקווה שאמנם נשיג אותו". ואילו שטח הזריעה המתוכנן לתירס עומד על 1,500 דונם, "ומבחינת מכירות ליצוא הסיכויים הם טובים, במיוחד בתירס קפוא – קלחים וגרעינים".
בפרוס מועד 1 במאי, חג הפועלים, התקיים דיון במזכירות אם לקיים שבתון או יום עבודה רגיל. השאלה הופנתה אל "איחוד הקבוצות והקיבוצים"', ומן התנועה נמסר: "אין נוהג אחיד בִּמשַקינו". באין הכרעה תנועתית להסתמך עליה הוחלט – בפתרון מפא"יניקי אופייני – "לקיים שבתון, ולארגן בו גיוס לקטיף בפרדס". את ערב החג הקדישו לקבוצות דיון בנושא: "העבודה במשקנו – תיאוריה ופרקטיקה, מעשים ומגמות". הדיון, אגב, היה סוער מאוד, עבר גם לאספת הקיבוץ, והניב שרשרת התייחסויות בעלון.
נושא העבודה לא היה דיון ערטילאי. הפרי על העצים תבע ידיים עובדות, והקיץ המתקרב – על שִפעת תפוחיו ואגסיו – הבטיח אף הוא גיוסים אין־סוף, עובדים זמניים ללא גבול, וכעסים ומריבות עד בלי די בסידור העבודה. "אני מעדיף לראות את החברים נינוחים ורגועים, מתפנים לפעילות תחביבים ולפעילות תרבותית, זוכים לימי חופש כשרצונם בכך, גם במחיר של עבודה שכירה כשיש בה צורך", טען ארנון לפיד, צעיר בן עשרים וארבע, חד לשון ועז ביקורת, שהיה רכז התרבות באותה העת. הצדקת העבודה השכירה הייתה בבחינת סדין אדום לחברים רבים, בעיקר מן הוותיקים, וחנן שפע כתב בלהט בעלון העוקב: "משוכנעני שחבר קיבוץ המוכן להעסיק פועל שכיר למען רווחתו ונוחיותו האישית יסכים גם, במוקדם או במאוחר, לאמץ לעצמו תרבות קנויה בלילות שבת, או יסרב ברוב המקרים להירתם לתפקיד חברתי או משקי, אשר יתבע ממנו עשייה אישית רבה ויגזול מזמנו הפנוי".
עוד בשנת 1972 נענה הקיבוץ לפניית מזכירות "האיחוד" לאמץ את גרעיני הנח"ל היוצאים להקים את קיבוץ קליה הצעיר, שלחוף ים המלח. חברי הגרעינים הראשונים עשו בגבעת חיים את פרקי ההכשרה לפני השירות הצבאי, ואת תקופות השל"ת (שירות ללא תשלום – שהות בקיבוץ במסגרת מסלול הנח"ל דאז). הקיבוץ נרתם להדריך את הגרעינים וללוותם, הן בהכשרתם לחיי קיבוץ והן בשלבי ההקמה המעשיים של היישוב הצעיר. בקיץ 1973 הגיעו בני גרעין א' והצטרפו לבנות הגרעין שחיו בקיבוץ כבר כמה חודשים. הגרעין בשלמותו היה עתיד לשהות עוד זמן מה בקיבוץ, עד יציאתם הצפויה של הבנים להמשך השירות הצבאי ושחרורן של הבנות מן הצבא. הקיבוץ התגייס במלוא כוחותיו למשימה: הוקמה "ועדת אומנוּת" שליוותה את התהליך, הוקצו מבנים לאירוח הגרעין במשק, נבחרו מדריכים מצעירי הקיבוץ להדריך את הקבוצות השונות, והתקיימו חוגי דיון לחברים בשאלה "על הקשרים בין קיבוצנו וגרעיני קליה". באספת הקיבוץ, שהתקיימה ב־15 בספטמבר 1973 והוקדשה "לראשית דיון בבעיות האומנות של גרעיני קליה", סיכם עמרם הישראלי, המזכיר, את האספה במילים הנוקבות הבאות: "טוב אולי שנאמרו דברים קשים ללא טשטוש. בכל זאת מן הראוי להזכיר שלמען תפקידי אומנוּת הופעלו יותר צעירים מקרבנו מבכל עשר השנים שלפני כן, בתפקידים תנועתיים למיניהם! [...] ניתנה כאן הכשרה חקלאית טובה בהחלט, אורגנו הרצאות וימי עיון, וחברינו נענו ברצון לפעולות הסברה. אף פעולות אימוץ אישי במשפחות נעשו, אם כי לא בהיקף הדרוש. עוד שני חודשים לפנינו", סיים עמרם בלהט, "ואפשר לתקן הרבה!"
הקיבוץ שקק מפעילות ספורטיבית רבת ענפים: כדורסל, אתלטיקה, רכיבת סוסים, טניס, כדורגל. הפועל גבעת חיים, קבוצת הכדורגל שהתרוצצה על המגרש כמעט ארבעים שנה, עוד מימיו הראשונים של הקיבוץ המאוחד, עבדה עתה קשה "לקראת הסתערות מחודשת על כתר העלייה לליגה א'". השחיינים המקומיים שברו שיא אחר שיא, וגרשון שפע – שאך חמש שנים קודם לכן נשא את דגל ישראל בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מקסיקו, האולימפיאדה השלישית שלו ברציפות – אימן את שחייני הקיבוץ בברֵכה לקראת אליפות ישראל. נבחרת כדור־המים של גבעת חיים זכתה פעמיים ברציפות ב"דאבל": גביע המדינה וראשות הליגה, ושחקניה המצטיינים – דובי קרול, עוזי לס, מיכה קניץ – יצאו עם נבחרת ישראל למשחקי אליפות העולם.
בצד הספורט המקצועי, שהגיע שוב ושוב להישגים נאים, דאג הקיבוץ גם לספורט העממי. "נקבע תקציב לטניסאים חובבים", החליטה המזכירות ב־22 ביוני 1973. "טניסאים מתחילים יקבלו רקטות ישנות, מתקדמים – רקטות חדשות. מי שיקבל ציוד יקר זה ויפסיק אימוניו", הזהירה המזכירות, "יחויב בתשלום בעדו!" ובחודש אוגוסט דיווחה המזכירות על הגעת ה"גלדיאטור" – מכשיר מתוחכם ורב יכולות לאימון גופני ופיתוח כושר, וציינה בסיפוק כי "גרשון שפע [...] הצליח לאסוף כספים לרכישת המכשיר ולהובלתו לארץ". נותרו עדיין כמה תשלומים קטנים לשחרורו מהמכס, והמזכירות החליטה כמובן לאשר את התוספת הנדרשת.
בערב יום העצמאות תשל"ג נפל דבר בגבעת חיים: חולקו הטלוויזיות הראשונות לחברים. עד אותו רגע היסטורי צפו חברי הקיבוץ במשותף בטלוויזיה היחידה שעמדה לרשות הציבור במועדון לחבר. עתה יכלו להתרווח בחדרם הפרטי, ללא צורך בהתחככות חברתית מיותרת. בגיליון "בתוכנו" החגיגי של יום העצמאות כתב ששון שוחט, הגזבר, מאמר ארוך על השאלה: "מדוע בחרנו לקנות מקלטי טלוויזיה מתוצרת תדיראן?" "אני יודע שיש דעה טובה על מכשיר מתוצרת 'סילורה'", כתב בפתיחה, "ובמידה מסוימת רוחשים סימפטיה למכשיר המיוצר על ידי משק קיבוצי [כפר מסריק – מ.ז.]". לאחר השאלה הרטורית הסביר, על פני שלושה עמודים (!), את נימוקיו. מערכת העלון, ספק משועשעת ספק רצינית, הקדישה את המאמר "לשבעים המאושרים שזכו ראשונים", והוסיפה: "מִקלט נבנֶה? [על משקל "גזית נבנֶה", הסיסמה שפיארה את טקס העלייה לקרקע של הקיבוץ בשנת 1952 – מ.ז.] – מַקלֵט נקנֶה!"
מעבר לכך התנהלו חיי היום־יום במעגליהם השוטפים. חיימקה ורדי – מרכז הנוי הנצחי של הקיבוץ ואימתם של ילדים עם כדורים ושל בעלי כלבים – קָבל בעלון על כי מדי ערב עומדים ילדים ותולשים מלוא חופניים מפרחי הוורדים הננסיים שנשתלו ליד חדר האוכל, ומפזרים אותם לכל עבר. "עד כדי כך הגענו שלא נוכל להעיר לילדים שלנו שאין לעשות כן?" זעק. "עומדים חברינו מהצד, מביטים ומחייכים: 'מה יפה יודעים בני הטף למצוא לעצמם התעסקות'. רבותיי, לא קטע הוא שנלקח מעלון אחר. זה קורה אצלנו בבית!"
פינדה שפע הוותיק הוביל מחאה ציבורית נוקבת כנגד המעשנים בבית־וינה, האולם המקומי, בזמן הקרנת הסרט השבועי. בעצומה שהוגשה למזכיר הקיבוץ, שעליה חתמו עשרים חברים, שאל: "מה הם האמצעים שהמזכיר חושב לנקוט בהם נגד חברים שבקביעות מתעלמים מההוראה לא לעשן בבית־וינה, ובזים לבקשות החברים המבקשים לכבות את הסיגריה?" פינדה לא שקט ואף יזם דיון במזכירות, וזו מצדה העבירה לאספת הקיבוץ הצעה "לחדש את האיסור המוחלט. אם לא יחול שיפור במצב [...] תינתן הוראה להפסיק את הקרנת הסרט". האספה אישרה ברוב קולות את עמדת המזכירות.
בין לבין אושרו לימודים גבוהים לשנת תשל"ד. על פי הצעת ועדת השתלמויות אושרו לימודיהם של 34 חברות וחברים, כמובן תוך מתן עדיפות גבוהה למקצועות נדרשים לקיבוץ: הוראה, חקלאות, כלכלה. חברים יצאו – וחזרו – מנסיעות לחו"ל, וכולם דווחו באופן מדוקדק בעלון. כך נלמד שרות אריאלי טסה לאנגליה ב־18 ביוני, וב־2 ביולי חזרה; דבורה ומנחם צנגן נסעו ב־10 ביוני, מרים שוורץ ב־3 ביולי, ורבקה ועזרא שמש ב־8 ביולי – כולם לסיבוב ב"אירופה הקלאסית". כמו כן המשיך הדיווח ומסר כי ב־21 ביוני יצאו נחמה ודן שגיא לשליחות בארצות הברית, וב־17 ביולי חזרו עודד ויערה בן־אור וילדיהם משליחות בקנדה.
העלונים של שנת 1973 פורשׂים הוויה קיבוצית שוצפת, מלאת חיים, המורכבת זוטות של חיי יום־יום ועניינים הרי גורל, שמחות ועיצבונות, טרוניות ומחמאות, תלונות וציונים לשבח, בדיחות "מפי הטף" ומאמרים פוליטיים כבדי ראש, דוחות משמימים ותיאורים צבעוניים. כך דרים בצוותא בין דפי העלון ניתוחים קולינריים על איכותו השמימית של מרק השעועית ביום שישי בצהריים; התכנסויות חמורות סבר בבית טרזין (המוזיאון לזכר גטו טרזין, שאבן הפינה להקמתו הונחה ארבע שנים קודם לכן); טרוניה על שכונת הצריפים (מגורי החיילים והצעירים) שהפכה ל"רכבת" של זמניים; טבלאות מרובות מספרים על מצב להקת העופות בהודיה; ברכות ללידת נכד ראשון או בת בכורה; אישור הארכת שירות קבע לאבנר פרנק; עדכון על הורדת הפרגולה של מועדון הקיץ; תוכניות בנייה לשנה הקרובה; פנייה נרגשת אל החברים להגביל את מספר אורחיהם בארוחות ליל שבת ושבת בצהריים העמוסות ללא תקנה; אישור עבודת חוץ לדני צ'רבינקה ונמרוד דרייפוס ב"הפועל תל־אביב" ועוד, ועוד, ועוד.
באספת הקיבוץ שהתכנסה במוצאי שבת 8 בספטמבר נבחר חנוך מיכאלי כמזכיר הקיבוץ, ודוּוח כי יחליף את עמרם, המזכיר הנוכחי, מיד עם תום עונת הקטיף במטע. באותה אספה אושר גם מינויו כגזבר של עודד בן־אור שחזר כזכור זה עתה משליחות של שלוש שנים בתנועת "הבונים" בקנדה. מרכז המשק היה שמאי מדיני, וכמחליפו נקבע אורי מירון. חנוך, עמרם, ששון, עודד, שמאי, אורי – היו כולם בני הדור השני בקיבוץ. מאמצע שנות השישים ואילך החלה ההנהגה הוותיקה מדור המייסדים, שהיו בעשור השישי לחייהם, בתהליך מסודר של מסירת שרביט המנהיגות אל בני המשק הראשונים. אלה קיבלו עליהם את המשימה ואיישו, כבר עשור שנים ומעלה, את כל התפקידים המרכזיים: מרכז משק, מזכיר, גזבר, מרכז עבודה – ועשו זאת בהצלחה מרובה.
בשנת 1970 החלה לבעבע התארגנות, חתרנית משהו, של בני קיבוץ בשנות העשרים לחייהם, צעירים אך שנים ספורות מהנהגת הקיבוץ המכהנת. בשנת 1973 היו נושאי התפקידים ממחזורי הבנים הראשונים באמצע שנות השלושים לחייהם, וככל שייראה הדבר מוזר – נחשבו הללו לפתע לזקנים, המזוהים עם הממסד השמרני ועם דור המייסדים.
את עליית הצעירים על הבמה יש לקשור למתרחש בחברה הישראלית באותה העת. בשלהי שנות השישים חדרה למדינת ישראל של אז – אפופת המיליטריזם הצבאי ושיכרון מלחמת ששת הימים – רוח פרצים רעננה, שיובאה היישר מארצות הברית: ילדי הפרחים, "עשו אהבה ולא מלחמה", היפים וביטניקים, תנועת המחאה נגד מלחמת וייטנאם, השפעת המחזמר "שיער", ועוד כהנה וכהנה. אל התנועה הקיבוצית הגיע הגל הזה בדמותם של מתנדבים ותלמידי אולפן, מגודלי שיער ובעלי יצר חיים עז, שהסתערו בסקרנות על חיי השיתוף והטילו אדוות סוערות בברֵכת הקיבוצים השלווה.
המפגש המסעיר בין צעירי גבעת חיים לחבריהם החדשים התרחש בכל מקום בחצר הקיבוצית: במקומות העבודה, בשולחנות חדר האוכל, בחדרי הצעירים אפופי העשן, בפאב המקומי. רעיונות חובקי עולם הופרחו באוויר ונדונו בלהט: אהבה חופשית, סרבנות מצפון, אמנות פסיכדלית. צלילי הביטלס, האבנים המתגלגלות, פינק פלויד, בוב דילן ושאר חבריהם – היוו רקע מתאים מאין כמוהו לדיונים נלהבים אלה. "אינני בָּזה לחבורת ההיפיס ואינני לועגת להם", כתבה בדצמבר 1970 מגדה זלינגר, מוותיקות הקיבוץ, אל נוכח התופעה המוזרה. "צר לי שעודם צעירים מאוד ואינם חושבים עד הסוף, ועוזבים את בתיהם. הם משאירים אחריהם צער עמוק. האם זה כדאי?"
"השנים האלה של תחילת השבעים הן שנים עליזות וצבעוניות בגבעת חיים, כך לפחות בעיני רוחי", כתב, ממרחק הזמן, גדי ענבר. "המון צעירים (כולם, כמעט עד אחד, חוזרים הביתה אחרי הצבא), המון מסיבות, טיולים (לשטחים המשוחררים, לחופי סיני), מתנדבים/מתנדבות, תחושה של שחרור וחופש, אפילו שבירת מוסכמות [...] ארנון, אז מרכז התרבות, הוא לכל הדעות הרוח החיה. 'ערבי ביטלס', 'מסיבות פסיכודליות', הם חלק חדש ומתריס בנוף התרבותי של הקיבוץ".
אחד הבולטים ביותר בקרב צעירי הקיבוץ הללו היה אברמ'לה קורין. הוא הגיע כילד חוץ בן חמש־עשרה מקיבוץ אפיקים, אומץ בידי משפחת נחמני והפך, תוך תקופה קצרה, להיות מקומי גמור, המזוהה עד שורשי שערותיו עם גבעת חיים. בשנת 1970 – בהיותו בן עשרים ושלוש, נשוי כבר מזה שנתיים למירי בת הקיבוץ – ייסד את העיתון החתרני "פמפלט – דו־דף שבועי בלתי תלוי לקשר מידע וביקורת, של חיילי גבעת חיים איחוד וצעיריה". הוא גייס לצדו את חברו ארנון, הכותב המוכשר והמושחז, ואת תמי פרטיג בת העשרים (שזה עתה התחתנה עם יענקלה והפכה לתמי הורוויץ) כמדפיסה – והעיתון יצא לדרך. "למה קראנוהו 'פמפלט'?" כתבו העורכים בגיליון הראשון, ב־14 ביוני 1970. "משום שצלצולו יפה, ומשום שנודף ממנו ניחוח מהפכני ואוונגרדי".
כיאה למהפכנים בני תקופתם הזהירו מפני סכנה "שיתערבו בפמפלט אנשי ה'אסטבלישמנט' הקיבוצי, שדעתם לא תהיה נוחה מחירות הדעות שבו, מפרוגרסיביות שלא במקומה, ויעצרוהו". ה"פמפלט" סימן בחדווה תופעות של צדקנות יתרה, צרות עין קיבוצית, וסתם רוע אנושי מצוי: "אנא, אלוהי הקיבוץ, עשה שאנחנו, הצעירים של היום, לא נהיה הזקנים (במובנה הרוחני של המילה, לא הביולוגי) של מחר. שלא נטעה, ומרוב 'אהבת' ערכים נהיה שונאי הבריות, שלא ניתפס לקטנוניות, אפרוריות, דבקות בעקרונות עד כדי טמטום". הם בנו, ספק בצחוק ספק ברצינות, את הדימוי של כלי ביטוי נועז, הלוחם נגד סתימת פיות ובעד ניקוי ביצות קיבוציות מבאישות. "אני לא מספיקה לומר מילה, וכבר היא מופיעה בפמפלט", התלוננה אחת הוותיקות, ממושאות הביקורת של העיתון. "להווי ידוע", לא נשאר ה"פמפלט" חייב, "אנחנו גם מטמינים מיקרופונים בארונות, בחזיות [...] מצותתים לשיחות טלפון ומשתופפים תחת חלונות להאזין ללחישות. בגבעת חיים לא ישתולל חופש הדיבור!"
יעד חביב במיוחד להתקפותיהם של אנשי ה"פמפלט" היה החבר ברוך אזָניה. אזָניה – מוותיקי הקיבוץ, חבר כנסת מטעם מפא"י עד סוף שנות השישים ועסקן בכיר במפלגת השלטון – סימל עבור צעירי ה"פמפלט" את האנכרוניזם בהתגלמותו. הוא תבע חינוך אידיאולוגי נמרץ, ביכה את אדישותם הפוליטית של צעירי הקיבוץ, והצליף בהם על שאינם מתעניינים בעולמות הרעיוניים של המפלגה. בקיץ 1971 נפטר יצחק טבנקין, מנהיגה של תנועת "הקיבוץ המאוחד" (בתוכה התרחש הפילוג בשנת 1952). אזָניה עשה אז תחקיר פתע בקרב צעירי הקיבוץ, במטרה לברר אם הם יודעים מי האיש. "וכי ברוך אזָניה יֵדע מי זה לואי ארמסטרונג?" שאל ה"פמפלט". "תנוח דעתם של עורכי ה'פמפלט'", ענה להם אזָניה מעל דפי "בתוכנו", "ידעתי על ארמסטרונג עוד לפני היוולדם, כי דורנו כָּלל בתרבותו גם את כל גילויי תרבות ההווה, כולל הג'אז [...] אולם לקיום קיבוץ בישראל חייו של י. טבנקין חשובים לאין ערוך ממפעלו של ארמסטרונג!"
אזָניה לא היסס לבקר את פעולת התרבות בקיבוץ על רדידותה, ובהיות ארנון הצעיר רכז התרבות באותה העת – הפך כתובת קבועה לתוכחותיו: מדוע אין חברים ותיקים בוועדה? ולמה אין יותר "רצינות" בחיי התרבות? ומה פתאום מביאים בפני החברים מרצים שאינם "משלנו"? השאלה האחרונה כוונה ישירות כנגד יוזמתו של ארנון, שמימש במהלך שנת 1973, להביא מרצים בעלי דעות פוליטיות מגוונות: פליציה לנגר (לוחמת זכויות אדם ופעילת שמאל ותיקה), שמואל תמיר (חבר כנסת ממפלגת "המרכז החופשי", שחברה באותה שנה לתנועת הליכוד), ויאיר צבן (איש מפלגת "מוקד" השמאלית). "בהביעו התנגדות לחידוש שהנהגנו השנה [...] הוכיח ברוך את הידוע מכבר", כתב ארנון ב"פמפלט", "כי הוא איש מפא"י נאמן, וכיאה לאנשי צמרת מפלגה זו, גורמים לו חופש הדיבור והדעה להרגשה רעה [...] זכותו של ברוך להיעדר מהרצאות שאינן לפי רוחו. אחרי הכל, איזו דרך יש טובה מזו להישאר משוכנע בצדקת דרכו?"
ביקורתו החריפה של ארנון הובילה לסדרת תגובות בגיליונות הבאים. "ברוך הוא איש ציבור וסוס מלחמה ותיק, ואיננו זקוק לעזרתי", כתב עדי נחמני, מאנשי הרוח והספרות הבולטים של הקיבוץ, "אבל כתבה התוקפת אותו אישית, ולא רק את עמדתו [...] לא נראה לי הוגן". "ברוך אוהב לצחוק כמוני כמוך", כתב שָרי, הפרדסן הוותיק, "אבל עם זאת אינו משלים עם אלה שמעוניינים בריקודים בלבד. זכותו לשאול מה וכיצד לעשות ואיך להילחם בתופעות הרווחות בחלד". גרי בר־שלום, דמות צבעונית ויוצאת דופן בקרב הוותיקים, הצטרף אף הוא לויכוח, הציף את ארנון בשאלות אין־קץ, ולבסוף שאל: "אתה שם לב שהנני 'מפציץ' אותך בשאלות משאלות שונות. והיות והנני רחוק מלהיות מפא"יניק, אני כבר סקרן לאן תסווג אותי". ואילו חבר ותיק שחתם "א.ל.ר." (ככל הנראה זהו אורי לברון, שבחר לענות לארנון, שחתם לעתים "א.ל.") כתב: "תופעה פסיכולוגית מעניינת היא שאנשים הרגילים לבקר את הזולת בצורה חריפה למדי, רגישים בצורה קיצונית לביקורת כלפי עצמם". ארנון ענה במאמר ארוך ומנומק, ולבסוף הוסיף: "רצוני להתנצל על כל פגיעה שפגעתי במישהו. באמת, זו לא הייתה כוונתי. אלא לתקן את הדרוש תיקון. כשכתבתי את המאמר לא הרגשתי שום דבר מיוחד. זהו סגנון דיבורי, ואין מאחורי הדברים לא זלזול ולא לגלוג". בסוף ההתנצלות הכנה לא התאפק, וחתם במשפט: "ובתשובה לעדי ברצוני לומר כי עדיף בעיני הסגנון האישי, ולא הייתי מעוניין לראות את כל המאמרים בסגנונו של עדי".
על אף האצטלה המחמיאה של לוחמי חירות יש לציין כי הסכנה לחופש הדיבור לא התממשה לעולם. העקיצות נעשו ברוח טובה והתקבלו, בדרך כלל, בחיבה השמורה לילדים שובבים. "אני אהבתי את ה'פמפלט'", אמר אורי מירון. "הייתי חלק מהממסד ולא הרגשתי שאני מותקף אישית. חיכיתי לו שיֵצא. קצת חתרני, אבל נחמד, חיובי. לא סיכן את אושיות הקיבוץ".
אהבת הקיבוץ, נופיו ואנשיו, נשבה מבין שורותיו של ה"פמפלט": "נציין את עוז רוחם של הורי הגן, שחירפו נפשם בשבת גשומה יחד עם ילדיהם, והגיעו עד מעגן־מיכאל כדי לצפות בציפורים, וחזרו רטובים עד לשד עצמותיהם", נכתב בו למחרת הטיול. "הלזה התכוונו ההיפיס בקוראם לשיבה אל הטבע?" העיתון, הבועט והסרקסטי לעתים, חילק מדי גיליון "פרחים": לאנשי הכותנה "שעשו לילות כימים בקטיף הכותן, ויכלו לו"; לפנינה הספרית "על שהגדילה את קשת הצבעים שבראשי החברות (הסגול כהה מדי לטעמנו)"; למתגייסים הצעירים ערן לנג, אליק מלי ומרדכי קמרמן: "תקופה יפה היא זו, אם גם עשויה להיות רטובה משהו בתחילה"; ולפתיחת המועדון המשופץ, בצירוף פירוט דקדקני כי "הווילונות היפים עברו כביסה".
צעירי הקיבוץ התסיסו את האווירה הקיבוצית, ולקחו על עצמם, באנרגיות בלתי נדלות, משימות ממשימות שונות. בשנת 1973 היה ארנון לפיד רכז התרבות, גדי ענבר רכז החגים, אברמ'לה קורין נרתם להדרכת בני הנעורים ולקח אחריות (עם חנוך בן־אור, המבוגר ממנו בכמה שנים) על "חוג הנוער" – אותה מסגרת לא רשמית שאיגדה את צעירי הקיבוץ מגיל צבא ועד שהתחתנו (כלומר, בגיל עשרים ושלוש פחות או יותר...), ודאגה להם מקומקום לחדר ועד טיול לשחרור מהצבא. הצעירים ששבו מן הצבא השתלבו בענפי המשק, והפכו עד מהרה חלק בלתי נפרד מהוויית החיים של הקיבוץ.
ערב ראש השנה תשל"ד נחגג ביום רביעי 26 בספטמבר 1973 ברוב עם ושמחה. בתשע וחצי בערב התכנס כל הקיבוץ בבית־וינה ("השתתפות החל מכיתה ב'" – הדגיש הדף לחג שחולק לתאי החברים), ולאחר המסיבה התקיימו ריקודים באולם ושירה במועדון. למחרת הופיע "הזמר שלמה ארצי, בשירים משל אהוד מנור, חיים גורי, החיפושיות, ועוד". ובערב שבת, ב' דראש השנה תשל"ד, התקיים ערב "דלת פתוחה". החברים הוזמנו לבחור בין מפגש בביתם של רבקהלה ואריה רותם, שהציעו "משחקי חדר: דומינו, קנסטה, שש־בש, שח ועוד"; יערה ועודד בן־אור, שחלקו "מרשמי השליחות בקנדה"; רות והנס פיינברג, שהציעו "מוסיקה קלאסית, מיצירות שוברט"; תמר וגרשון שפע, שהזמינו ל"ריקודי שנות השבעים"; מירהלה ויוסי כפרי, בצוותא עם חוה ופינדה שפע, קיימו במועדון "ריקודי שנות הארבעים"; גידי שקדי וחגי בר־אילן הסבו במועדון קליה (מועדונם של בני הגרעין) לערב "לגימת משקאות חריפים, ומוסיקת ג'אז ופופ"; ותלמידי האולפן קיימו קומזיץ בברכה. קשה לשרטט תמונה מדויקת מזו לגיוון האנושי, פער הדורות, זרמי המעמקים וחדוות החיים – שפיכו בקיבוץ התוסס באותה שנה.
"אני זוכר באופן מאוד ברור את מסיבת ראש השנה שאני מארגן בבית־וינה", כתב גדי ענבר, רכז החגים דאז. "בין היתר, אני בוחר שלושה ארטיסטים/קומידיאנטים של אז, הילל ליפמן, רולף דרייפוס, גדעון ליבר, ועושה איתם מחרוזת פארודית על שירי ראש השנה. אני זוכר אותנו שוכבים על הרצפה מצחוק כל השבועיים האלה של החזרות. החוויה הזאת זכורה לי באופן מוחשי כל כך, כי בפעם הבאה שאני רואה את שלושתם, זה אצל ההורים שלי בבית, כחמישה שבועות אחר כך, אחרי המלחמה, כשהגיעו שלושתם יחד לנחם. אני זוכר את הילל, איש שנורא אהבתי, מיילל בבכי. הפער הזה בין הצחוק שלנו אז והבכי עכשיו, צורב את זה עמוק בנשמתי".
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.