צרות צרורות

פרולוג

שיי

המטרה הלימודית של היום — התלמידים יהיו מסוגלים לדעת מתי לחתוך

לבשתי את שמלת הכלה שלי כשהוא התקשר. שמלה, הינומה, נעליים, ומחוך שנועד להחזיק את הקימורים שלי. זו הייתה שמלה ענקית בצורת קאפקייק, כבדה ומצועצעת וממש לא פרקטית לחתונת קיץ של חודש יולי, ובכל זאת נראתה מושלמת.

הכול היה מושלם.

הוא אמר, "זה לא יעבוד בינינו, שיי."

ידעתי למה הוא התכוון וידעתי את זה עוד לפני שאמר את שמי. הוא לא דיבר על הבר הטבעוני, או על ענפי הקרנית שהיו אמורים לסוכך על המעבר, או על הלהקה שהייתה אמורה לנגן. ולא הופתעתי.

הייתי אמורה להיות מופתעת. הייתי אמורה להיות המומה. אבל הרגשות האלה בתוכי היו מלאים בריקנות יבשה ושברירית שגיחכה עליי. והגיחוך הזה אמר לי שהייתי צריכה לדעת.

כל מה שיכולתי לעשות היה לקרוע את ההינומה מראשי ולהטיח אותה על השטיח המפואר שבסוויטת בית המלון שבו שהינו, בזמן שרביעיית שושבינות צרחו באימה. להינומה יש משמעות, והן ידעו זאת. שערה סוררת הייתה סיכון שלא יכולתי לקחת, לא דקות ספורות לפני היציאה לצילומי טרום הטקס.

הצלמת הורידה את המצלמה שלה כשאמרתי לארוסי לשעבר, "אוקיי."

אוקיי, זה לא מצדיק שיחת פנים אל פנים.

הצלמת פסעה צעד אחד לאחור. ואז עוד אחד.

אוקיי, אז אנחנו לא מתחתנים בעוד שלוש שעות.

ג'יימי, שושבינת הכבוד שלי התקדמה לעברי, ידה מושטת ועיניה פקוחות לרווחה.

אוקיי, שנה וחצי של תכנונים נזרקות לפח.

איימי וגרייס השושבינות שלי החליפו מבטים, שואלות ככל הנראה, מה, לכל הרוחות?

אוקיי, אז כל הדברים שחשבתי שעשיתי נכון, הכול לשווא.

אודרי החליקה את החצאית של שמלת השושבינה שלה ומיהרה לסלק את מעצבת השיער והמאפרת.

אוקיי. אוקיי.

"האם... שמעת אותי?" הוא שאל. "את מבינה את מה שאני אומר?"

הלוואי שיכולתי להגיד שדבר כזה לא קרה לי. מעולם לא עזבו אותי ביום החתונה — ממש לפני הטקס — או שעזבו אותי איפשהו בכלל.

"אתה זורק אותי," אמרתי, שונאת את הרעד בקולי. הוא לא היה אמור להרוס אותי ואז גם לשמוע אותי מתפרקת. משכתי במחוך המחניק של השמלה שלי. הרגשתי שאני עומדת להקיא אם לא אוריד את הדבר הזה. "אתה תכריז על כך לאורחים?"

הוא לא ענה מייד, ובדממה הזאת שמעתי תקתוק שנשמע כמו איתות פנייה ברכב. "אני לא יכול להיות זה שיכריז על כך," הוא אמר. "כי אני לא שם."

לא לגמרי הבנתי את משמעות האמירה 'לעשות סיבוב של מאה שמונים מעלות' עד שארוסי לשעבר זרק אותי וסירב לסדר את הבלגן — וכל זה תוך חמש דקות. אהבתי אותו, אהבתי אותו במשך שנים, ובכל זאת הוא הרס את יום החתונה שלנו, ואפילו לא הייתי מופתעת. לא הצלחתי להרגיש את החיבה שהייתה לי כלפיו. כל הדברים הטובים והנחמדים שחיברו אותי אליו הפכו מרים. הכול הצטמק וגווע בו במקום. עד כמה שאהבתי אותו, גיליתי שעכשיו אני יכולה לתעב ולשנוא אותו. זה בא לי די בקלות.

וזה הפתיע אותי.

"מה זאת אומרת אתה 'לא שם'?" שאלתי, בועטת מרגליי את נעלי העקב בצבע פוקסיה שתאמו באופן מושלם לזר שלי. "אתה לא חושב שאתה צריך להגיד משהו למשפחה שלך?"

הוא כחכח בגרונו. "הם לא באים. הם כבר יודעים. אמרתי להם אתמול בלילה." עוד כחכוח גרון. עוד קול איתות. "אחרי ארוחת החזרות לחתונה אתמול."

קול מזועזע נפלט ממני, משהו בין צחוק לגניחה שלאחר ספיגת אגרוף בבטן. באותו רגע הייתי בטוחה שאני עומדת להקיא. אבל לפני שארוץ לשירותים, התכוונתי — לראשונה מזה שלוש שנים — לספר לגבר הזה בדיוק את מה שאני חושבת. שום צנזור עצמי יותר. שום ניסיון לייפות את הדברים.

"אתמול... מה? לא. לעזאזל עם זה. ולעזאזל איתך. אני לא יכולה לדמיין למה שתספר למשפחה שלך אתמול בלילה, אבל תחכה משהו כמו שמונה־עשרה שעות כדי לספר לי. האישה שהיית אמור להתחתן איתה היום. וגם לא אכפת לי. אני לא רוצה הסבר. זה לא משנה. אנחנו גמרנו." משכתי את המחוך עד שקול קריעה מספק מילא את החדר. ואז החברות שלי היו שם, מקיפות אותי, פורמות, פותחות רוכסנים וקרסים, עד שכל שמלת הקאפקייק החלומית והמדהימה הזאת, נאספה לרגליי.

"אל תדבר איתי שוב. אף פעם."

זרקתי את הטלפון שלי נגד הקיר בכוונה לרסק אותו למיליון חתיכות, אבל לא כיוונתי נכון והוא נחת על המיטה, המסך הכהה בוהק לעברי.

"מה את צריכה?" שאלה אותי ג'יימי.

הנדתי בראשי. שלוש מאות מחברינו הקרובים ובני משפחתנו יגיעו לכאן תוך שעה. חוץ מאלה שהאקס שלי כבר הזהיר. לא הייתה שום דרך לתקן את זה.

"את רוצה שאקרא לאימא שלך?" שאלה איימי.

"לא," ג'יימי ואני אמרנו יחד. הערצתי את אימא שלי, אבל אימהית או מנחמת לא היו מילים שמישהו ישתמש כדי לתאר אותה.

"את רוצה קערה ענקית של אלכוהול וגרזן?" שאלה גרייס.

"מה דעתך על קערה ענקית של אלכוהול ודרך מילוט זריזה?" שאלה אודרי.

"משהו כזה," לחשתי.

"אנחנו נדאג לך," אמרה איימי.

התייפחתי באותו רגע, בקולי קולות, בהיסטריה, הייתי מרוסקת לגמרי.

חברותיי הקיפו אותי מכל עבר, אחת מהן הניחה חלוק על כתפיי, השנייה דחפה בקבוק לידי ואמרה, "תשתי" בתקיפות שאי אפשר להתנגד לה, והשלישית הוציאה סיכות משערי בזמן שהרביעית אספה את השמלה וסילקה אותה משדה הראייה שלי. לא שיכולתי לראות הרבה מבעד לזרם הבלתי פוסק של דמעותיי.

"שילך להזדיין." זאת הייתה איימי.

"הוא לא היה ראוי לך בכל מקרה." אודרי.

"כדאי לו מאוד שאני לא אגיע אליו." גרייס, קטלנית מתמיד.

"בזמן שאתן מתכננות את ביתור הגופה שלו, אני ארד למטה כדי — כדי לטפל בכול. אני גם אתקשר לאימא שלך ולאביך החורג."

משהו בהכרזתה הזהירה של ג'יימי, על סידור ההרס של חיי, פגע בי עמוק יותר מכל מה שהאקס שלי אמר לפני רגע. הרמתי את הבקבוק לפי והטיתי את הראש לאחור, לא היה אכפת לי שהוודקה תשרוף לי בגרון או תטפטף לי על הסנטר או תמרח את השפתון.

שום דבר מזה לא היה חשוב.

לא הייתי צריכה להיות מושלמת יותר, וזו הייתה מתנת פרידה מוזרה. מתנה שלא ביקשתי ולא רציתי. אבל אהבתי את השלמות. אהבתי איך שזה נראה עליי. ופעלתי לפי כל הכללים של המושלמות. עשיתי הכול נכון.

וזה לא שינה דבר.