צריך לקיים

פרק ראשון אבולוציה או רבולוציה? בין תהליכים טבעיים לתהליכים מעשה ידי אדם

משחר האנושות ביקש האדם לתאר, להבין ולחקור את היקום, על הדרך שבה נוצר ועל סודות קיומו, וללמוד על מקור החיים. סיפור בריאת העולם, אם על ידי אלים, כפי שהוא מתואר בכמה מיתוסים פגאניים, ואם על ידי בורא כל יכול, כפי שמופיע בכתבי הדתות המונותיאיסטיות, מציג את היווצרות היקום מתוך תהו ובוהו כמעין יצירה של יש מאין. התפישה כי היקום לא נברא אלא התהווה בתהליך של שינוי מתמשך, היתה תולדה של הפילוסופיה היוונית, והתגבשה החל במאה ה־6 לפנה"ס, אף שתאוריות דומות, אך פחות מפותחות, הוצגו עוד קודם לכן בפילוסופיה המזרחית. בשונה מהחכמים הקדומים, שעסקו מאות שנים לפני כן בחקר סודות היקום ובניסיון ללמוד על העבר ולחזות את העתיד, הפילוסופים שפעלו בעת העתיקה במערב ובמזרח לא הסתפקו רק בתיאור התופעות בטבע. הם חיפשו אחר הסברים לאותן התופעות וניסו לגבש תיאוריות מדעיות כוללות יותר. הם גם היו אלה שהניחו את היסודות הראשונים להפיכה של מידע לידע וללימוד שיטתי של תהליכים ותופעות, ואת היסודות למה שאנו מכירים כיום כמחקר מדעי. לצד חקר העולם הפיזי, דנו הפילוסופים גם ב"טבע האדם", כלומר במהות החיים, בזהות האישית ובדפוסי ההתנהגות של האדם והחברה. ואולם, רק לפני כ־500 שנים נוצרה תשתית מדעית שאפשרה להציג מודלים מבוססים יותר בנוגע להיווצרות היקום, וזו הבשילה בשנות העשרים של המאה ה־20 להבנה כי היקום מתפשט. בהמשך התגבשה "תיאוריית המפץ הגדול", שהיא התיאוריה המדעית המקובלת כיום לתיאור היווצרות היקום, ולפיה, אירוע קוסמולוגי שהתרחש לפני כ־14 מיליארד שנים הוא שסימן את תחילת תהליך ההתפשטות של היקום מנקודה בודדת לזה המוכר לנו כיום.

הפער בין התפישה הרוחנית־אלוהית, שמיוצגת במיתוסים ובאמונות הדתיות, לבין התפישה המדעית, שבמרכזה היבטים של חומר וטכנולוגיה, הוביל לאורך ההיסטוריה למאבקים רבים, שחלקם פעילים גם בימינו. אבל לתפישות השונות יש גם הרבה מן המשותף, וכולן מתארות את היווצרות היקום כשרשרת של אירועים שהגדירו את המרכיבים של חומר ואנרגיה ואת ממדי הזמן והמרחב. בכל התפישות הללו מוקדש גם מקום של כבוד להיווצרות החיים, ובייחוד להיווצרות האדם, וברובן מודגשת עליונותו.

הדיון בנושא התהוות היקום, החיים והאנושות העלה לאורך ההיסטוריה שאלות רבות ומורכבות, אשר רק לחלקן יש תשובות שנשענות על השערות מבוססות. התפישה המקובלת כיום היא שמהרגע בו החל להיווצר היקום עברו עליו תהליכים פיזיקליים, כימיים וביולוגיים ממושכים ומורכבים, כלומר תהליכים אבולוציוניים (טבלה מס' 1). תהליכים אלה מאופיינים בשינויים של חומר ואנרגיה, כמו שינוי בהרכב האטמוספירה, שינויי אקלים ויצירת חומר אורגני, ואלה הובילו לאורך הזמן לשינויים בעולם הדומם, הצומח והחי, ובהם הופעה והכחדה של מינים או שינויים בשכבת האוזון ובשכבת גזי החממה באטמוספירה. עם הופעתו של המין האנושי נוספו לתהליכים האבולוציוניים הטבעיים גם תהליכים מהפכניים (רבולוציוניים), שנוצרו בשל פעילות בני האדם (טבלה מס' 1), המבוססים על שינויים טכנולוגיים ושינויים בתפישה של בני האדם את עצמם ואת הסובב אותם. בין אלה ניתן לציין בּיּוּת ותִּירְבּוּת של מיני בעלי חיים וצמחים וייצור של חומרים סינתטיים, שהובילו לשינויים חברתיים ותרבותיים בהיקפים שונים. נהוג להבחין בין "מהפכות גדולות", שבבסיסן שינוי טכנולוגי משמעותי, והן נמשכות שנים רבות ומובילות לשינוי חברתי נרחב, כגון המהפכה החקלאית והמהפכה התעשייתית, לבין "מהפכות קטנות" ואינטנסיביות יותר המתקיימות בפרק זמן קצר יחסית ובאזור מוגבל, שהכוח המניע שלהן הוא לרוב שינוי משמעותי בתפישות החברתיות או הפוליטיות של בני האדם, למשל המהפכה הצרפתית והאביב הערבי.

על הדמיון והשוני בין תהליכים אבולוציוניים טבעיים, שמובילים לשינוי של חומר ואנרגיה, לבין תהליכים רבולוציוניים מעשה אדם, שמובילים לשינוי חברתי־תרבותי, ניתן ללמוד גם בעזרת המקור של המילים אבולוציה ורבולוציה והגלגול של השימוש בהן לאורך השנים. השורשים של המילה רבולוציה (Revolution) מתחילים במאה ה־13 במושג revolucion אשר שימש לתיאור המסלול המעגלי של גופים שמימיים. מאוחר יותר, במאה ה־14, נגזר הפועל revolve, שמשמעו הסתובב, "חזר שוב" או "חזר על עצמו" (roll back), מהפועל volvere, שפירושו להתגלגל (to roll), כאשר תוספת הקידומת רה־ (re) מסמנת מהלך של חזרה. אולם רק במאה ה־15 התגלגל השימוש במילה רבולוציה לפירוש החברתי־פוליטי המקובל כיום של מהפכה, כלומר משהו הפוך או שינוי קיצוני, ממנו נגזרה גם המילה בעברית. כל זאת בניגוד למשמעות המקורית של המילה. מקור המילה אבולוציה (Evolution), לעומת זאת, הוא בפועל evolve, שנגזר מאותו השורש של הפועל volvere, ומשמעותו היא לגולל, כלומר לפתוח משהו שמגולגל (to unroll). במאה ה־16 המילה שימשה לתיאור של ההתפתחות של מין כל שהוא בתהליך של הבשלה עד בגרות (אונטוגנזה, Ontogeny), ולאחר מכן לתיאור התפתחות של תהליך ביולוגי למצב מתקדם או גבוה יותר. זאת גם היתה הסיבה שצ'ארלס דארווין, אבי תורת האבולוציה הביולוגית והברירה הטבעית, דווקא העדיף שלא להשתמש במושג אבולוציה המייצג התקדמות או עליה בדרגה, ונהג להשתמש בתיאור המפורש "הורשה עם התאמה או הסתגלות" (Descent with modification) ומאוחר יותר במושג "התפתחות מתקדמת" (Advanced development) המובדל מהמושג הביולוגי של התפתחות. אפילו בספרו המפורסם ופורץ הדרך "על מוצא המינים בדרך הברירה הטבעית, או השתמרותם של גזעים מועדפים במאבק לחיים" או בשמו המקוצר "מוצא המינים" (Darwin, 2009), שהתפרסם בשנת 1859, השתמש דארווין במילה אבולוציה רק פעם אחת, בסוף הספר. אך המונח "אבולוציה ביולוגית" השתרש לבסוף, והוא משמש כיום לתיאור תהליך מתמשך המתבטא ברמה התאית של יצור חי מסוים. ביטוי זה הוא גנטי, ועיקרו התאמה או הסתגלות לשינויים בסביבה, ומי שנושא את ההתאמה או מסתגל לשינוי שורד ומצליח להעביר את המידע הגנטי והיכולות הפיזיולוגיות שלו לדורות הבאים. במהלך השנים הושאל המושג אבולוציה לתחומים רבים והוא משמש לתיאור של תהליכים המאופיינים בהתפתחות ממושכת, בהתקדמות או בשינוי משמעותי, החל באבולוציה חברתית־תרבותית, שמתארת שינוי שעבר על חברות או תרבויות כתוצאה מהסתגלות לשינויים בסביבה האנושית והטבעית, ועד לאבולוציה טכנולוגית, שמתארת התקדמות טכנולוגית של מכונה או מכשיר מדור לדור בדומה לשלבי ההתפתחות של מינים חיים.

היווצרות היקום

המפץ הגדול החל כשאנרגיה עצומה, שהצטמצמה והתרכזה בנקודה בודדת, הנקודה הסינגולארית, התפרצה. כתוצאה מכך נוצרו חלקיקי החומר הראשונים והתקבצו לאטומים. התפרצות זו, שבה אנרגיה הפכה לחומר, החלה את תהליך ההתפשטות של היקום והגדירה את ממדי הזמן והמרחב. התקופה הראשונה לאחר המפץ הגדול כללה תהליכי ענק, שנמשכו מיליוני שנים, וכללו שינויים קוסמולוגיים במבנה היקום ובהרכב החלל וכן שינויים גיאולוגיים של החומר המוצק. תקופה זו מתוארת לא פעם במושגים של "אבולוציה קוסמית" או "אבולוציה של חומר". השלב הראשון של היווצרות החומר, המכונה גם "אבולוציה גרעינית", החל בדחיסה של חלקיקי יסוד כגון קווארקים וגלאונים ליצירת מרכיבי האטום: פרוטונים ונויטרונים, שמרכיבים את הגרעין של האטום, ואלקטרונים שנעים מסביב לגרעין. בצורה זו נוצרו יסודות קלים כמו מימן (H2) והליום (He), שבתהליך של מיזוג גרעיני הפכו ליסודות כבדים יותר. אטומים אלה, בנוכחות של אנרגיה גבוהה, התחברו בהמשך בקשרים כימיים ויצרו מולקולות (בעברית פרודות) פשוטות כגון מתאן (CH4) ואמוניה (NH3). בשלב זה החל תהליך של "אבולוציה כימית" או "אבולוציה פרה־ביוטית" (פרה־ביולוגית או לפני ביולוגית), שבמהלכו נוצרו מולקולות אורגניות ראשונות, מולקולות המורכבות מאטומי פחמן ומימן הקשורים ביניהם, ואלו היוו את הבסיס להיווצרות וקיום של חיים.

היווצרות כדור הארץ מענן בין כוכבי של גז ואבק במערכת השמש מתוארכת לתקופה של לפני 4.5 מיליארד שנים (Gradstein, Ogg, & Schmitz, 2012). התקופה שעברה מאז ועד היום נחלקת לשני עידני־על גיאולוגים: עידן העל פרקמבריון (לפני 4.5 מיליארד שנים עד 542 מיליוני שנים) ועידן העל פנרוזואיקון (לפני 542 מיליוני שנים ועד היום), ואלה נחלקים לתקופות קצרות יותר, כאשר החלוקה לתקופות מיוחסת לשינויים מרכזיים בחומר. עידן העל הראשון, הפרקמבריון, נחלק לשלוש תקופות מרכזיות: עידן האדן (3.8-4.5 מיליארד שנים) שבו נוצרו הגלעין, המעטפת והקרום של כדור הארץ והחלו להיווצר האטמוספירה והאוקיינוסים, עידן הארכאיקון (2.5-3.8 מיליארד שנים) שבו הופיעו המיקרואורגניזמים הראשונים, יצורים זעירים וחד תאיים כגון חיידקים ופטריות (לפני כ־3.5 מיליארד שנים), ובמהלכו נוצרה רוב המסה של היבשות, ועידן הפרוטרוזואיקון (2.5 מיליארד שנים עד 542 מיליוני שנים) שבו נוצרו היצורים הרב תאיים הראשונים והחלו להופיע היבשות המוכרות לנו כיום. עידן העל השני, הפנרוזואיקון, החל עם הופעת בעלי החיים הנראים לעין (לפני 542 מיליוני שנים) ובמהלכו, עם השינוי בסביבה הדוממת ובתנאי הסביבה, הופיעו מגוון צמחים ובעלי חיים וחלו תהליכים של אבולוציה ביולוגית וברירה טבעית, שכללו הופעה והיעלמות של מינים שונים. כל אלה הובילו לפני כ־30 מיליוני שנים להופעתם של קופי האדם ולפני כ־5 מיליוני שנים להופעת קופי האדם הזקופים (האוסטרלופתיקים) מהם התפתח לפני כ־2-2.5 מיליוני שנים המין מסוג אדם — האדם הראשון (הומו).

ההומו היבליס היה המין הראשון מסוג אדם שהתפתח באפריקה, ולפני כ־1.5 מיליוני שנים התפתח המין הומו ארקטוס שהיה מין האדם הראשון שיצא מתחומי אפריקה, ולו מיוחס השימוש לראשונה באש ובכלי אבן. האדם הנבון, הומו ספיאנס, הופיע לפני כ־200 אלף שנים באפריקה ולאחר כ־100 אלף שנים נדד למזרח התיכון ולאירופה, ובמקביל התפתח מחוץ לאפריקה לפני כ־130 אלף שנים האדם הניאנדרטלי. לפני כ־40 אלף שנים התפתח באירופה האדם הנבון־המודרני (הומו ספיאנס מתת המין ספיאנס), שכולנו צאצאיו, ובמקביל נעלם האדם הניאנדרטלי.

מאז היווצרותו, השתנה האקלים על פני כדור הארץ, כנראה בגלל שינויים במסלול של כדור הארץ סביב השמש, דבר שגרם לתנודות בטמפרטורה של האטמוספירה. מחקרים שונים מראים ששינויים אלה הם מחזוריים, ושעד כה היו חמישה עידני קרח, שנמשכו עשרות עד מאות מיליוני שנים, הראשון ביניהם לפני 2.4-2.1 מיליארד שנים והאחרון החל לפני כ־2.5 מיליון שנים ונמשך עד היום (Lockwood, & van Zinderen-Bakker, 1979). בעידני הקרח מתקיימות תקופות קרות יותר שנמשכות אלפי שנים, ומכונות תקופות קרח (Glacial periods), ותקופות חמות יותר שנמשכות גם הן אלפי שנים, ומכונות תקופות בינקרחוניות (Interglacial periods) (Severinghaus, & Brook, 1979). תקופת הקרח האחרונה, שנמשכה כ־95,000 שנים, הסתיימה לפני כ־15,000 שנים, ומדענים רבים סבורים שתקופת קרח חדשה תחל בעוד כ־10,000-15,000 שנים. במהלך תקופות הקרח הטמפרטורה באטמוספירה נמוכה ב־3-6 מעלות מזו השוררת כיום, מה שגורם לשטחים נרחבים על פני כדור הארץ להתכסות בקרחונים או בים קפוא, אך ממצאים גיאולוגיים שונים מלמדים שהטמפרטורה בחלק מהתקופות הבינקרחוניות היתה אף גבוהה בכ־2-3 מעלות מזו השוררת כיום. תופעה זו של שינויים באקלים גרמה לאורך השנים להיכחדות של מינים רבים של צמחים ובעלי חיים. מזג האוויר הקר גם גרם לאדם, על גלגוליו האבולוציוניים השונים, לפתח בתקופות הקרח השונות יכולות חדשות שיסייעו לו לשרוד, ובהן שיטות צייד מתקדמות יותר או שימוש באש. ההשערה המקובלת כיום גורסת שיכולתו של האדם המודרני להבעיר אש היא שאיפשרה לו להתמודד עם התנאים הקרים שמצא כשהגיע לאירופה.

היווצרות העולם וכדור הארץ גם הגדירה ואפיינה את "הסביבה הטבעית" או ה"טבע", שבהגדרתו הפשוטה הוא כל מה שאינו מעשה ידי אדם. הטבע הוא מכלול המורכב ממגוון רב של חומרים וממארג של מערכות ביולוגיות (ביוטיות) של אורגניזמים כמו חד־תאיים, צמחים ובעלי חיים, וסביבה דוממת (א־ביוטית), שמספקת תנאים סביבתיים משלימים כגון חום, חמצן ומים. מערכות אלה נקראות גם "מערכות אקולוגיות". המרכיבים השונים במערכות האקולוגיות הללו מקיימים ביניהם יחסי גומלין מורכבים, ומערכות אלה, קטנות כגדולות, על כל מרכיביהן, מקיימות גם ביניהן יחסים הדדיים.

ניתן להגדיר את יחסי הגומלין בתוך ובין מערכות אקולוגיות במונחים של מעבר של חומר ואנרגיה. משאבים אלה נצרכים מהסביבה הדוממת על ידי האורגניזמים, מעובדים בתוכם ונפלטים חזרה אל הסביבה הדוממת בצורה של אנרגיה או כחומר מוצק, נוזל או גז, ונצרכים על ידי אורגניזמים אחרים לטובת קיום תהליכי חייהם. כדי לקיים את התהליכים בתוך ובין המערכות הללו יש צורך במגוון רב של מינים, שאותם נהוג לחלק ליצרנים, צרכנים ומפרקים:

1.יצרן או אוטוטרוף, שפירושו מזין את עצמו, הוא מין שקולט אנרגיה מהסביבה בצורת קרינה או חום וחומר בצורת מינרלים, מים, חמצן ופחמן דו־חמצני, ומייצר מהם חומר אורגני. דוגמא ליצרן הוא צמח.

2.צרכן או הטרוטרוף הוא מין שצורך חומר אורגני על ידי אכילת יצרנים או צרכנים אחרים, כלומר בעלי־חיים. הצרכנים (הרביבורים — אוכלי צמחים או קרניבורים — אוכלי בשר), נחלקים לשלוש קבוצות הנבדלות זו מזו באופי המזון שלהן: צרכנים ראשוניים או צמחונים, שצורכים ישירות צמחים; צרכנים שניוניים או טורפים, שצורכים צמחים וצרכנים אחרים; וצרכנים שלישוניים או טורפי־על, שצורכים צמחים ובעלי חיים ושאין להם אויב טבעי. היצרנים והצרכנים השונים מרכיבים שרשראות מזון מגוונות, וכולן יחד מרכיבות את מארג המזון בטבע. כמו כן, לטורפי העל ובהם האדם, העומדים בראש שרשראות המזון, יש תפקיד אקולוגי חשוב באיזון בין המינים השונים בטבע.

3.מפרקים, הקבוצה האחרונה במגוון המינים, ובהם חיידקים ופטריות, אחראית על פירוק של יצרנים או צרכנים מתים לחומרי המבנה הבסיסיים שלהם תוך שחרור אנרגיה והשבה של החומר והאנרגיה לטבע. על פי הסיווג המקובל בעולם המדעי שביסס קארולוס לינאוס קבוצה זו היא ממלכה בפני עצמה באפיון מיני היצורים החיים על פני כדור הארץ.

לכל אחד מהמרכיבים במערכת אקולוגית יש תפקיד ברור ומוגדר, ותכליתן של המערכות השלמות הללו, על התהליכים שמתקיימים בהן, הוא להמשיך ולקיים את המערכת כולה על כל מרכיביה. כדי להשיג את היעד הזה, פועל הטבע בתהליכים יעילים ומחזוריים, "מחזורי חיים" (Life cycles), המתקיימים תוך התאמה לסביבה והטמעה מתמדת של השינויים שמתרחשים במערכות האקולוגיות. שינויים אלה יכולים לבוא לידי ביטוי בסביבה הא־ביוטית, למשל בשינויים גיאולוגיים או אקלימיים, או בשינויים במבנה הגנטי של המרכיבים הביוטיים של המערכות במנגנון של ברירה טבעית.

ערש האנושות

עם הופעתו של האדם הראשון, לפני כ־2.5 מיליון שנים, ותחילת התקופה הפרהיסטורית, כלומר התקופה שלפני ההיסטוריה המתועדת, עברו על היקום תהליכים אבולוציוניים שונים. תהליכים אלה התאפיינו בשינויים גרעיניים, כימיים, גיאולוגיים וביולוגיים. בהמשך, עברו על המין האנושי שינויים גנטיים, לצד שינויים בתפישה וביכולת הקוגניטיבית של בני האדם. כל אלה הובילו את האדם לפתח ולייצר כלים חדשים וטכנולוגיות מתקדמות יותר ויותר, שאיפשרו לו להתמודד עם איתני הטבע ולהמשיך להתקיים. הפרהיסטוריה מחולקת לתתי תקופות, המאופיינות על פי החומר העיקרי ששימש לייצור הכלים בכל אחת מהן, למשל תקופת האבן, הברונזה והברזל, והן מתוארכות על בסיס ממצאים ארכיאולוגיים.

רוב החוקרים מסכימים שמאז הופעת האדם הנבון, לפני כ־200,000 שנים, ועד לימינו, עברו בני האדם רק מעט שינויים גנטיים (Stock, 2008), אבל בפרק הזמן הקצר הזה, הם עברו שינויים קוגניטיביים גדולים, ובהם התפתחות משמעותית של האינטליגנציה, ויכולת החשיבה, התפישה והלמידה. שינויים אלה הובילו לתהליכים מהפכניים מבחינה טכנולוגית, כלכלית, חברתית ותרבותית, ויש אף כאלה שמגדירים אותם כתהליכים של "אבולוציה חברתית־תרבותית" (Andrew, 2011).

לצד הסקרנות והרצון לחקור ולהבין את סודות הטבע, הוביל הגילוי והאימוץ של כלים טכנולוגיים חדשים בכל תקופה גם להתקדמות ולהתייעלות ביכולת האנושית להתמודד עם הטבע ולנצל את הסביבה הטבעית. במקביל, החל האדם להתערב בתהליכים הטבעיים ובמחזורי החיים, למשל על ידי כריתת יערות וכרייה של משאבי טבע, ובכך הפר את האיזון העדין שקיים בבסיסן של מערכות אקולוגיות. ואולם, ככל שעליונותו של האדם על שאר המינים בטבע הלכה וגברה הוא החל לצרוך כמויות גדולות יותר של משאבים, הן למילוי צרכיו הפיזיים והן למילוי צרכיו הנפשיים, והמקום והזמן שהיו דרושים לו כדי לקיים חיים אלה הלכו והצטמצמו. יתרה מכך, השינויים שעברו על החברה האנושית לאורך השנים אמנם עיצבו את הדרך שבה בני האדם תפשו את הסביבה הטבעית, אך הם גם הרחיקו את האדם מהטבע, פיזית ונפשית.

מרגע הופעתו של האדם הראשון בעולם ולאורך מאות אלפי שנים היו בני האדם לקטים־ציידים ועסקו באיסוף מזון מהצומח ובציד של בעלי חיים כדי לספק את צרכיהם. החיים כלקטים־ציידים הוכתבו על ידי עונות השנה והיו תלויים במחזורי הצמיחה וההבשלה של מיני צמחים ופירות ובמסלולי התנועה של בעלי החיים. באותה התקופה חיו בני האדם מיום ליום ולא הבדילו בין הזמן שהקדישו לקיום הפיזי לבין הזמן שהקדישו לצרכים הרוחניים־הנפשיים שלהם. אופי הקיום של חברת הלקטים־ציידים הכתיב חיי נוודות, ומרחב המחיה שלה, שנע לרוב בין קילומטרים בודדים למאות קילומטרים, הוגדר בהתאם לכמות האוכל שהיתה בו. הכלכלה של האדם באותה התקופה, כלומר האופן שבו הוא השתמש במשאבי הטבע ובמשאביו האישיים כדי לספק את צרכיו, היתה למעשה כלכלת קיום, שתכליתה לקיים את חייו ולהבטיח את המשך הקיום של בני מינו. אורח חיים זה איפשר למערכות האקולוגיות לשאת את גידול האוכלוסין ואת השגשוג הטבעי של בני האדם, וכלכלה זו הגדירה מודל של חיים חברתיים בקבוצות קטנות ומבודדות, שמתקיימות על פני שטח גדול יחסית. בנוסף, בעוד שבאופן עקרוני כל אחד מחברי הקבוצה היה מיומן בכל השיטות לקיום חייו, החלה כבר אז חלוקה של תפקידים בין חברי הקבוצה, שהיתה מבוססת על שיקולים ביולוגיים־פיזיולוגיים. כך, עסקו לרוב הגברים בציד, בשל חוסנם הפיזי ובשל יכולתם להיעדר מהבית לזמן רב, והנשים עמלו על ליקוט וטיפול בצאצאים. אורח החיים של הלקטים־ציידים יצר חיבור אינטואיטיבי לטבע והם השתלבו במערכות האקולוגיות ובמחזורי הטבע בצורה הרמונית, שבה אמנם ניצלו את הטבע למחייתם אך גם סיפקו לטבע שירותים, כגון דילול עשבים והפצת זרעים.

המהפכה הלשונית

המהפכה הגדולה הראשונה שהשפיעה על המין האנושי היא "המהפכה הלשונית", שמכונה גם "המהפכה האנושית" (Mellars, Boyle, Bar-Yosef, & Stringer, 2007). ההערכה המקובלת כיום היא שהמהפכה הלשונית החלה לפני כ־70,000 שנים (Ottenheimer, 2012). מהפכה זו לא התאפיינה ביכולת של בני האדם לתקשר בסימנים או בקול, אלה באינטנסיביות ובאיכות של הדיבור של בני האדם ושל התקשורת ביניהם. במחקר גם מקובל לקבוע, כי השפה התפתחה לאורך השנים כחלק מההתפתחות של המין האנושי, והמהפכה הלשונית לא היתה מבוססת על שינוי ביולוגי–אנטומי משמעותי, אלא לכל היותר על שינוי גנטי קטן, כנראה מוטציה, שהוביל למיצוי הפוטנציאל והיכולות שהיו לאדם עוד קודם לכן.

המהפכה הלשונית הובילה לנדידה של האדם הנבון ברחבי העולם ולהפיכתו למין השליט והיחיד מתוך כמה מינים מהסוג אדם, כשבמהלכה התפתח האדם הנבון־המודרני. המהפכה הלשונית גם סייעה לאדם להעביר כמות גדולה יותר של מידע ולתאר באופן מדויק יותר את הסביבה שבה הוא נמצא, ואיפשרה לו להעביר מידע חברתי, שאינו הכרחי לקיום החיים הפיזיים, כדי לקיים חיי חברה מורכבים יותר ולחיות בקבוצות גדולות יותר מאלה שחי בהן לפני כן. ההתפתחות של החיים החברתיים סיפקה לבני האדם ביטחון גדול יותר ואיפשרה להם לבסס מגורי קבע, שהשפיעו מאוד על האופן והכמות של משאבי הטבע שצרכו. המהפכה הלשונית חיזקה, אם כן, את העליונות של המין האנושי, וגרמה לשינוי משמעותי בתפישת האדם את הסביבה. שינוי זה בא לידי ביטוי בשליטה גוברת של האדם בטבע אך גם בהעמקת הניכור שלו כלפי הטבע, ובהפרת האיזון שבין השירותים שהטבע נתן לו לבין השירותים שנתן הוא לטבע. התרומה העיקרית של המהפכה הלשונית היתה ביכולת של בני האדם ליצור מציאות מדומה, שלא תלויה בחושים או בעולם הפיזי־הטבעי, ושאיפשרה להם לבנות מערכת כללים וערכים ולפתח רעיונות חברתיים מורכבים. מציאות מדומה זו גם איפשרה לבני האדם להתאחד ולשתף פעולה, והובילה לבניית החברה האנושית.

המהפכה החקלאית

הידע, היכולות והטכנולוגיות שצבר האדם בחברת הלקטים־ציידים, הבשילו באזורים שונים בעולם בתקופה הניאולתית, לפני כ־7,000-12,000 שנים, לכדי "המהפכה החקלאית הראשונה" או "המהפכה הנאוליתית". מהפכה זו התאפיינה בְּתִּרְבּוּת של מיני צמחים ובְּבִּיוּת של בעלי חיים, והובילה להתיישבות קבע של בני האדם. מקובל לומר, ששינויים סביבתיים, אקלימיים או דמוגרפיים, הם שהובילו למהפכה החקלאית הראשונה, ולא רצונו של האדם לשנות את חייו. על פי גישה זו, הקצנה בתנאי מזג האוויר, שהובילה לקור עז או למחסור במים זמינים, אילצה את בני האדם למצוא דרכים חדשות לכלכל את עצמם, למשל על ידי הגדלת כמות הגידולים ואגירה ושימור של מזון, כך שיהיה מספיק מזון להישרדות. תיאוריה אחרת קובעת כי גידול אוכלוסין היה זה שאילץ את בני האדם למצוא דרכים חדשות לספק את הדרישה הגוברת למזון. עם זאת תיאוריות אחרות קובעות כי המהפכה החקלאית לא נולדה מכורח אלא מבחירה ומרצון של בני האדם לשפר את חייהם, כלומר שהיא היתה תולדה של שינויים חברתיים וקוגניטיביים ואפילו אידיאולוגיים בתפישת האדם את הטבע.

כך או אחרת, המהפכה החקלאית הביאה לצמצום משמעותי במרחב הפיזי ובזמן שהיו דרושים לאדם כדי לקיים את עצמו, אך היא גם הובילה, בפעם הראשונה בתולדות האנושות, להפקעה של שטחים טבעיים נרחבים לטובת התיישבות וגידול מזון. אין מדובר רק בתפיסה של שטחים ובשליטה בהם, אלא בבעלות שלקח האדם לראשונה על האדמה, הצמחים ובעלי החיים שבטבע והפיכתם לשלו. כלומר, בשונה מחברה של לקטים־ציידים, שנהנתה אך ורק מהתוצרים הסופיים שהעניק לה הטבע, במהפכה החקלאית ניכס האדם לעצמו את המשאבים הללו ועשה בהם כבשלו. יתרה מכך, ביות של בעלי חיים ותרבות של צמחים, תוך העצמה או דיכוי של תכונות מסוימות שלהם, אינו רק התערבות אנושית בתהליכים טבעיים, אלא הוא תהליך שהוביל לשינויים אבולוציוניים בטבע ולשינויים אקולוגיים בקרקע, וכתוצאה מכך לשינויים במארג המזון.

בדומה לתקופה שבה היו בני האדם לקטים־ציידים, היתה תפישת הזמן במהפכה החקלאית תלויה במחזורי הטבע של היום והלילה ועונות השנה, שהם הבסיס לעבודה החקלאית, אבל הזמן והשטח שנדרשו לייצור מזון הלכו והצטמצמו עד מאד. כמו כן, ריבוי הגידולים והפריון בשטח נתון שהניבה המהפכה החקלאית, הגבירו את הזמינות של המזון ואף יצרו עודף מזון, שאיפשרו לאגור מזון לתקופת מחסור, ובהמשך גם הובילו לפיתוח של מסחר. בהתאם, הכלכלה בתקופת המהפכה החקלאית הפכה מכלכלת קיום לכלכלה של סחר חליפין. העלייה המשמעותית בכמות ובזמינות המזון בחסות המהפכה החקלאית הובילה גם לשינויים חברתיים משמעותיים ובראשם גידול אוכלוסין ויצירת מבנים חברתיים גדולים יותר. כמו כן, הצורך לאגור ולשמור מזון ולספק ביטחון לבני האדם היה מהגורמים המרכזים להקמת ערים, לפני כ־10,000 שנים. ערים אלה התאפיינו בצפיפות אוכלוסין גבוהה יחסית, אך גם בטכנולוגיות בנייה ובמערכות קיום חדשות, החל במערכות אגירת מים וסילוק שפכים ועד למערכות ממשל. תהליך העיור היווה שלב נוסף בהשתלטות של האדם על הסביבה הטבעית ובהפקעה של שטחים טבעיים למטרות שאינן טבעיות, והוביל ליצירה של "סביבה מלאכותית".

המהפכה החקלאית היתה גם הנקודה שבה האדם הבחין בין "סביבה", שבהגדרתה היא טבעית וגבולותיה מוגדרים על ידי גורמים טבעיים כגון תנאי אקלים או טופוגרפיה, לבין "מקום", שמוגדר על ידי האדם ויש לו גבולות ברורים כגון שדה או עיר, ולפעמים אפילו גבולות לא פיזיים כגון גבולות פוליטיים או תרבותיים. הבחנה זו התפתחה מאוחר יותר והובילה להגדרה של תפישות ומושגים סביבתיים כגון "סביבה טבעית", "סביבה אנושית" או "סביבה עירונית". התפתחות העיור הובילה גם להבחנה בין "סביבה פרטית" המשמשת לקיום החיים האישיים לבין "מרחב ציבורי" המאפשר פעילות קהילתית־חברתית. המעבר לחיים בערים גרם לשינוי נוסף בממדי המרחב והזמן הדרושים לאדם כדי לקיים את חייו, שכן כיום תושבי הערים יכולים לקנות את המזון הדרוש להם מבלי שידרשו לגדל אותו בעצמם, לאחר שמזון זה עשה דרך ארוכה מאד מהשדה שבו גדל ועד הצלחת של מי שרכש אותו.

המהפכה החקלאית גם הובילה לראשונה ליצירה של חברת שפע ומותרות, לא רק מבחינת המזון שהיה זמין בכמות גבוהה מזו הדרושה כדי לחיות, אלא גם מבחינת הזמן הפנוי שעמד לטובת האנשים ואיפשר להם לפתח עיסוקים נוספים. בהקשר זה, המהפכה החקלאית גם הגדירה מחדש את העבודה או את חלוקת העבודה, והיא איפשרה התפתחות של מקצועות שונים. לראשונה גם נוצרו ריבוד חברתי ומעמדות ואיתם נולדו מאבקים חברתיים בין החברים בקבוצה ובין הקבוצות השונות. לצד אלה, הובילו ההפרדה בין הטבע לאדם והעמדת האדם מעל הטבע כשולט בו, לניצול הולך וגובר של הטבע על ידי בני האדם תוך התערבות בתהליכים טבעיים ופגיעה במערכות אקולוגיות. יתרה מכך, בעוד האדם המשיך ללמוד מהטבע ולחקות אותו, הוא עשה יותר ויותר פעולות שמנוגדות לתהליכים טבעיים לצד מניפולציות על הטבע כדי להשביע את צרכיו האישיים בלבד, מבלי שהבין כיצד ישפיעו פעולות אלה לאורך זמן על הטבע וכתוצאה מכך גם על חייו הוא.

המהפכה החקלאית הראשונה ארכה שנים רבות, ובמהלכה חלו באזורים שונים בעולם שינויים והתפתחויות בתחום החקלאות. בנוסף למהפכה החקלאית הראשונה, מקובל להתייחס לשתי תקופות נוספות, שבהן היתה התפתחות משמעותית בתחום החקלאות, ולצדן תמורות חברתיות וכלכליות נרחבות, והן מכונות "המהפכה החקלאית השנייה והשלישית". המהפכה החקלאית השנייה מתייחסת לתקופה שבין המאות ה־17 ל־19 באירופה, שבמהלכה החל מיכון של תהליכים חקלאיים שונים לצד הצלחות בתחום השבחת זנים. במהלך המהפכה החקלאית השנייה הואץ גידול האוכלוסייה באירופה וגרם לעלייה בביקוש למזון ולהתפתחות מסיבית של הערים. הביקוש הגובר למזון, לצד ההתפתחות הטכנולוגית, הובילו לגידול בייצור המזון, שגרם לא אחת גם להיווצרות של עודפים. לאורך המהפכה הזו חל גם שינוי חברתי משמעותי, שעיקרו חלוקה מחדש של הקרקעות באירופה והעברת הבעלות עליהן מהאצילים לחקלאים. בתקופה זו כבשו מדינות אירופה אזורים נרחבים באפריקה, דרום אמריקה ואסיה, והביאו עמן לשם את בשורת החקלאות, כל זאת לצד ניצול משאבי הטבע ובני האדם באזורים שאליהם הגיעו. המהפכה החקלאית השלישית, שמתרחשת מתחילת המאה ה־20 ועד לימינו, האיצה אף יותר את התהליכים שהחלו במהפכה החקלאית השנייה והרחיבה את האזורים שבהם תהליכים אלה מתרחשים. במקביל, המגמות של נגיסה במרחבי הטבע לטובת חקלאות ועיור לצד ההתרחקות של בני האדם מהסביבה גוברות והולכות.

העת העתיקה

הצורך לנהל מסחר ושלטון מרכזי בתקופת המהפכה החקלאית הראשונה היה כנראה גם מהגורמים המרכזיים להופעת הכתב, באלף הרביעי לפנה"ס, כשמערכות שונות של כתב התפתחו בתרבויות שונות. הופעת הכתב היתה גם נקודת המעבר מהתקופה הפרהיסטורית לתקופה שבה החל התיעוד של האירועים ההיסטוריים, דבר שאיפשר ללמוד על תרבויות שונות ועל יחסי האדם והסביבה, שלא רק על סמך ממצאים ארכיאולוגיים אלא גם על ידי תיעוד כתוב.

התקופה הראשונה של ההיסטוריה מכונה העת העתיקה, שגבולותיה בין 4,000 לפנה"ס ועד המאה החמישית לספירה עם נפילת האימפריה הרומית, והיא אופיינה בקיום של חברות ותרבויות מבודדות באזורי מחיה שונים. בתקופה זו החלו להופיע שתי תופעות חברתיות־תרבותיות חשובות, שאומנם לא מוגדרות כמהפכות אך השפיעו על החברה האנושית ועל היחסים שבינה לבין הסביבה. התופעה הראשונה, שהחלה לפני כ־3,800 שנים, היא האמונה באל אחד (מונותאיזם), שתחילתה מיוחסת לאברהם אבינו וליהדות, ממנה נוסדו לפני כ־2,000 שנים הנצרות וכ־600 שנים לאחר מכן האסלאם. הדת היא צורה של התארגנות חברתית־תרבותית תחת מערכת אמונות, ערכים, השקפות עולם, חוקים וכללים משותפים. לרוב הדתות יש נרטיבים וסמלים, שתפקידם לגבש את הקבוצה ולתת מענה לשאלות, לפחדים ולתקוות, וכן להסביר את משמעות החיים. אך בעוד האמונות הפגאניות היו מושתתות על אלילים שהיו מחוברים לתופעות טבע מוחשיות, הרחיקה האמונה באל אחד נסתר וכל יכול, שברא את כל מה שקיים בטבע ונמצא בכל, גם את הקשר הראשוני והאינטואיטיבי בין האדם לבין הטבע.

גם הפילוסופיה התפתחה בשלהי העת העתיקה ועסקה, לצד שאלות של מוסר ורוח, גם בשאלות הקשורות במהות החומר ובמוצא היקום והחיים, וביחסים שבין האדם לסביבה. בתקופות מוקדמות יותר, עסקו החכמים בתצפיות ובאיסוף מידע, שאפשרו להם להסיק מסקנות ולנבא את הבאות. אך בראשיתה של הפילוסופיה היוונית, שנקראת גם הפילוסופיה המערבית בתקופה הקדם־סוקרטית, כלומר לפני ימיו של סוקרטס, עסקו הפילוסופים גם בהצגת שאלות מחקר בסיסיות ובהטלת ספק והעלאת ביקורת באשר לתהליך העברת המידע לידע. באותה העת טבעו הפילוסופים היוונים את המושג "העולם הפיזי" או "העולם החומרי", שמאוחר יותר התפתח למושג "טבע" (Nature) שפירושו המילולי לידה. התחומים המרכזים בהם עסקו אותם הפילוסופים היו הקוסמולוגיה — חקר היקום (מיוונית תורת היקום) והקוסמוגוניה — חקר היווצרות היקום (מיוונית לידת היקום), ובכלל זה עסקו בהיווצרות החומר ובמבנה החומר ומהותו. התיאוריות המרכזיות באותם הימים גרסו שהחומר נוצר מיסוד אחד או ממספר מצומצם של יסודות.

תאלס, שנחשב לפילוסוף המערבי הראשון, קבע שהטבע פועל על־ידי כוח פנימי ולא על ידי כוח חיצוני, כפי שהיה מקובל לחשוב עד אז, והציג את השאלה המדעית הראשונה: "ממה עשוי היקום?" הוא האמין שהעולם עומד על יסוד אחד בלתי משתנה ולא ניתן לחלוקה — המים. במאה החמישית לפנה"ס, הניח הפילוסוף היווני אמפדוקלס את הבסיס לתפישה כי העולם וכל חומר מורכב מארבעה יסודות ראשוניים: אש, אוויר, אדמה ומים, תפישה שאומצה בהמשך על־ידי רבים מהפילוסופים היוונים ובראשם אריסטו. אלף שנים מאוחר יותר, היתה תורת ארבעת היסודות לבסיס להתפתחות האלכימיה, ששילבה בין מדעי הטבע, הרפואה, המיסטיקה והדת, וביקשה להפוך מתכות פשוטות למתכות יקרות ולמצוא תרופה אחת שתוכל לרפא כל מחלה. תורת ארבעת היסודות רווחה אמנם עד לעת החדשה, אבל זמן קצר לאחר הופעתה הציג דמוקריטוס תיאוריה אחרת, שעל פיה כל חומר בנוי מיסודות בלתי נראים שאינם ניתנים לחלוקה, שלהם הוא קרא אטומים (מיוונית, שאינו ניתן לחיתוך), אך תיאוריה זו זכתה לביסוס רק שנים רבות אחר־כך. מאוחר יותר היה זה אפיקורוס שהציג לראשונה את עיקרון השימור, על פיו סך הדברים בעולם היה ויהיה תמיד קבוע. התפישות והגילויים הללו עמדו בהמשך בבסיסה של המהפכה הגדולה הבאה, "המהפכה המדעית".

המהפכה המדעית־תעשייתית

המהפכה המדעית מוכרת כמהפכה הגדולה השלישית בתולדות האנושות, והיא החלה באירופה במאות ה־16 וה־17 ולא הסתיימה עד ימינו. תחילתה של מהפכה זו בסדרת תגליות מדעיות, שהפכו בהמשך לתחומי ידע נפרדים, ובהם מתמטיקה, פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, רפואה ואסטרונומיה. יש היסטוריונים שטוענים כי תגליות אלה היו המשך ישיר של לימוד מדעי מוקדם יותר, ויש היסטוריונים שטוענים שמדובר בפריצת דרך. כך או אחרת מקובל על כולם כי מספרן העצום של התגליות המדעיות והמגוון האדיר שלהן, והעובדה כי לראשונה הן היו מבוססות על ניסויים, מסמנים את המעבר מימי־הביניים אל העת החדשה. כמו כן, אף שהתפישות והיסודות של תחומי המדע השונים הונחו כבר על ידי הפילוסופים בעת העתיקה, הרי שבמהפכה המדעית נוצרה הפרדה ברורה בין המדע, שעוסק בחומר ובתהליכים פיזיים, כלומר בטבע, לבין המטאפיזיקה, שעוסקת בטבעם של המציאות, הקיום והעולם, ולבין תורת המידות, האתיקה, שעוסקת במוסר. לצד אלה החלו החוקרים לעסוק גם בקשר שבין התחומים המדעיים השונים, דבר שהוביל לגילויים חדשים, ובהם למשל גילוי של מצב צבירה מסוג פלסמה, המוגדר כחומר שמכיל חלקיקים טעונים בלתי קשורים, ונשען על ידע במתמטיקה ובכימיה.

במהפכה המדעית נוסחו לראשונה גם חוקי השימור: חוק שימור האנרגיה על ידי גלילאו גליליי ומאוחר יותר על ידי גוטפריד וילהלם לייבניץ, וחוק שימור החומר על ידי לבואזיה. חוקי השימור הגדירו שהאנרגיה והמסה לא יכולות להיווצר או להיעלם אך יכולות להשתנות, ולכן הן תכונות נשמרות. במקביל התבססה התורה האטומית, ולפיה כל חומר מורכב מחלקיקים בסיסיים, תחילה אטומים, כפי שפיתח ג'ון דלתון בתחילת המאה ה־19, ולאחר מכן חלקיקים תת־אטומיים כגון אלקטרון, כפי שגילה ג'וזף ג'ון תומסון ופרוטון ונויטרון שאותם גילה ארנסט רתרפורד. אך מעל לכל, המהפכה המדעית עיצבה את ההבנה שידע הוא כוח, כפי שטען הפילוסוף פרנסיס בייקון (Rodrígez, 2001), ולכן הידע צריך לשמש להפקת תועלת ולא רק להשכלה לשמה. בייקון סבר שככל שנדע יותר על העולם כך נוכל לשלוט בו, וכתוצאה מכך נוכל לשפר את חיי בני האדם ואף להאריך אותם. בכך ניתנה גם גושפנקה חברתית לצורך בהענקת השכלה והתבססה ההבנה שהשכלה היא מרכיב הכרחי בשוויון הזדמנויות.

המהפכה המדעית הובילה גם למהפכה התעשייתית, שהתרחשה באירופה ובארה"ב במאות ה־18 וה־19 וכללה שורה של שינויים טכנולוגיים משמעותיים, הבולט בהם היה המצאת מנוע הקיטור. במהפכה התעשייתית החלה לראשונה העברה של הידע המדעי מהתיאוריה למעשה ומן המעבדה והמדענים אל הרחוב ואל ההמונים, והיא העמיקה את התהליכים הכלכליים, החברתיים והסביבתיים שהחלו כמה עשרות שנים לפני כן עם המהפכה המדעית. הגילויים והידע שנרכשו במהפכה המדעית לצד הטכנולוגיות החדישות שהבשילו במהפכה התעשייתית אפשרו ייצור ממוכן, יעיל ומוגבר של מזון, והובילו להגברת העודף של המזון בעולם. לצד זאת, במאה ה־19 החל גם הייצור של חומרים סינתטיים שאינם טבעיים, כלומר חומרים שאותם מייצרים בני האדם, כגון סיבים סינתטיים ומוצרי פלסטיק.

המהפכה המדעית־תעשייתית הובילה לשינויים כלכליים נרחבים, ובעיקר למעבר משוק עבודה המבוסס על ייצור חקלאי לשוק עבודה המבוסס על תעשייה ועל ייצור חומרים סינתטיים, המיוצרים במהירות. אלה הובילו לייצור מוגבר של מוצרים חדשים, להתפתחות מסחר ולשינויים דרמטיים בתרבות הצריכה של החברה האנושית. מבחינה חברתית, התיעוש והעיור המוגברים הובילו לשינויים רבים, ולמעבר מחברה המבוססת על משפחה וקהילה מקומית לחברה שבה למדינה ולכלכלה יש תפקיד מרכזי יותר.

ההתפתחות הטכנולוגית הובילה גם לפערים חברתיים בין חברות ובתוכן, ולשינויים תרבותיים. כל אלה היו הבסיס לעלייה ולנפילה של מודלים חברתיים־כלכליים שונים, בהם הסוציאליזם, שבו הקניין וחלוקת המשאבים נתונים לפיקוח של הממשל כדי לצמצם את הפערים החברתיים; הקומוניזם, ששואף לבעלות מוחלטת של החברה על כל הנכסים ושמירה על שוויון מוחלט; והקפיטליזם, המבוסס על הזכות לקניין פרטי. בתקופה זו גם התגבשו ההגדרות החברתיות של עם, לאום ומדינה, ופרצו מהפכות חברתיות רבות, החל במהפכה האמריקאית ובמהפכה הצרפתית (במאה ה־18) ובמהפכה הבולשביקית (במאה ה־20) ועד לאביב העמים הערבי (במאה ה־21). המהפכה המדעית־תעשייתית המשיכה את התהליך שהחל במהפכה החקלאית, שאיפשר לבני האדם לספק את הצרכים הדרושים למחייתם בהיבטים הפיזיים והחברתיים שלהם במרחב קטן ובזמן קצר. לאורך השנים המשיך האדם לנצל באינטנסיביות את משאבי הטבע לצרכיו, פעמים רבות מבלי שהבין שהוא פוגע בסביבה הטבעית, והניכור בין האדם לטבע המשיך להעמיק.

העידן הטכנולוגי והשפעתו על תפישת הזמן והמרחב של האדם

המאה ה־20 התאפיינה בהתפתחות מואצת של המדע והידע. "תורת היחסות" שהציג אלברט איינשטיין בראשית מאה זו היתה מהגילויים המדעיים המהפכניים והמכוננים בהיסטוריה האנושית והיא שינתה את משמעותם של מושגים בסיסיים כגון חומר, אנרגיה, זמן ומרחב (איינשטיין, 2015). בשנת 1905 הציג איינשטיין את "תורת היחסות הפרטית", שעסקה בהתנהגות של האור, ובבסיסה הטענה כי אין זמן ומרחב מוחלטים ושני הממדים כרוכים זה בזה, כלומר שהמיקום הפיזי התלת־ממדי והזמן מהווים יחד מרחב־זמן אחד. תורת היחסות הפרטית קבעה גם שהמסה והאנרגיה שקולות זו לזו, וסללה את הדרך לפיתוח האנרגיה הגרעינית. בשנת 1915 פרסם איינשטיין את "תורת היחסות הכללית", שעיקרה נושא הכבידה, כלומר המשיכה בין שני גופים בעלי מסה, והתאוצה, כלומר שינוי המהירות ביחס למרחב ולזמן. איינשטיין טען שהכבידה והתאוצה המדומה שקולות זו לזו ויוצרות עיוות במרחב־הזמן, כלומר שכוח המשיכה מטה את המסלול של גופים ומאט את הזמן.

במאה ה־20 נעשתה גם קפיצת מדרגה משמעותית בטכנולוגיות שהוצגו במהפכה התעשייתית, ולהן נוספו פיתוחים טכנולוגיים חדשים בתחומי האנרגיה, התחבורה, החלל וטכנולוגיות המידע והתקשורת, לרבות המחשבים והאינטרנט. במקביל, עם הדרישה למזער אמצעים טכנולוגיים, התפתחו המחקר והפיתוח בתחום החומרים הננומטרים (Nanomaterials, ננו — מיליארדית המטר) והחומרים המְרוּכָּבִים (Composite materials), שמורכבים ממספר חומרים ויוצרים חומר קל וחזק יחסית ופעמים רבות בעל יכולת הולכה חשמלית גבוהה. להתפתחות הטכנולוגית המואצת נלוו גם שינויים גדולים בחברה האנושית, שרובם התרחשו לאורך תקופות זמן קצרות יותר מאשר אלו שאפיינו את המהפכות הגדולות. עם זאת, מקובל לכנות כמה מהתהליכים האלה "מהפכה", למשל "המהפכה הדיגיטלית" ו"מהפכת המידע", שכן הם השפיעו באופן עמוק על התרבות והחברה.

השינויים הפוליטיים והכלכליים שהתרחשו לאחר מלחמת העולם השנייה בעולם כולו בפרק זמן קצר יחסית, החל בסיום המלחמה הקרה ועידן האימפריאליזם ועד לגלובליזציה ולתהליכים מאסיביים של הפרטה של נכסים לאומיים, הפכו את הכלכלה לגורם השולט בכל תחומי החיים. לצדם התרחשו גם שינויים חברתיים־תרבותיים גדולים, שבבסיסם ההבנה שהידע והכוח הם נחלת ההמון, ולכן לפרטי ולאישי יש ערך ומשמעות גדולים יותר. הבנות אלה הובילו לקריסת הסוציאליזם והבולשביזם, בעוד שההגדרות הקלאסיות של לאום וחברה השתנו. שינויים תכופים אלה גם הביאו בשלהי המאה ה־20 לצמיחת הפוסטמודרניזם, שביקש לחשוב מחדש על התפישות וההבנות הפילוסופיות, התרבותיות וההיסטוריות המסורתיות ולהגדיר מחדש מושגים. כלומר לחשוב אחרת על ההווה ולהבין באופן שונה את העבר.

ההתפתחות הטכנולוגית של החברה האנושית נמשכת ואף מואצת במאה ה־21, עם הופעת טכנולוגיות מתקדמות יותר בתחומים ותיקים ובתחומים חדשים, ובהם גנטיקה והנדסה גנטית, ביוטכנולוגיה, ננוטכנולוגיה, רובוטיקה ובינה מלאכותית. אחד התחומים המתפתחים ביותר בשנים האחרונות הוא התפתחות של העולם המדומה (הוירטואלי) לצד העולם הפיזי, שבו לזמן ולמרחב ולצדם למושגים חברתיים וכלכליים בסיסיים יש משמעות חדשה, והם אינם כפופים לחוקים הפיזיקליים ולפעמים גם לא לכללים האתיים הקיימים בעולמנו. כך, למשל, ניתן להשתמש בטכנולוגיה של מציאות רבודה (Augmented reality), המשלבת אלמנטים וירטואליים של קול או תמונה בעולם המציאותי ומשמשת בתחומים רבים ללימוד, למשחק ולהעצמה של חוויה, למשל להדמיה של מבנה עתידי בשטח שבו יבנה. לחילופין, ניתן להשתמש בטכנולוגיה של מציאות מדומה (Virtual reality) באמצעות מחשב, טלפון נייד או משקפיים מיוחדים, שמאפשרים למשתמשים בהם לחוות חוויות שהם לא יכולים לחוות בצורה פיזית, למשל "לצלול למעמקי הים" מבלי להירטב. מערכות אלה יכולות לשמש כאמצעי ללימוד והכשרה בתחומים רבים, למשל לשימושים צבאיים. במקרים מסוימים ניתן להשתמש גם בדמות וירטואלית מייצגת (אווטאר), לדוגמא במשחקי מחשב המדמים את העולם הממשי או מציגים עולם לא מציאותי, או לקיים חיים חברתיים וירטואליים ברשתות המחשב, ואפילו להיפגש עם דמויות שנוצרו על ידי המחשב ולא מייצגות אף אדם אמיתי. עם זאת, החשש העיקרי הוא שטכנולוגיות אלה עלולות לגרום להתמכרות ולבריחה מהמציאות ולאפשר ליוצרים של המערכות הללו לשלוט בתודעה ובחוויות של המשתמשים בהן.

ההשפעה של הטכנולוגיה על החיים של יחידים וחברות מתבטאת בכל תחום ובכל רגע, ונדמה כי לעיתים הופכת הטכנולוגיה להיות היעד עצמו ולא רק כלי עזר להשגת המטרה. אף שאת השפעתם המלאה של הטכנולוגיות הללו על החיים שלנו ניתן יהיה לבחון רק בעתיד, הרי שכבר כיום ניתן לומר ללא היסוס שהן העצימו את התהליכים המרכזיים שהחלו במהפכות הגדולות:

1.ייצור חומרים תעשייתיים: הטכנולוגיות שפותחו החל במאה ה־20 מאפשרות לעשות שימוש עקיף במשאבים טבעיים של חומר ואנרגיה, ומעודדת ייצור של חומרים סינתטיים רבים וצריכה מוגברת של מוצרים ושירותים.

2.שינוי במרחב המחייה האנושי: המרחב הדרוש לאדם כדי לקיים את חייו הלך והצטמצם, הן מבחינת המקום הפיזי שבו מתנהלים החיים והן מבחינת המקום הדרוש לגידול המזון ולייצור מוצרי הצריכה השונים. למעשה, הפך העולם לכפר גלובלי קטן שבו למרחקים הפיזיים יש משמעות קטנה יותר, בעוד שלמציאות המדומה יש מקום גדל והולך.

3.צמצום הזמן הדרוש לתהליכים: תפישת הזמן בחברה התעשייתית והצרכנית שבה אנו חיים התרחקה ממחזורי הטבע, ופרקי הזמן הדרושים לביצוע פעולות שונות בחיינו התקצרו והלכו.

4.שינוי בחלוקת הזמן: באופן פרדוקסאלי, אף שהזמן והמרחב הדרושים לקיום הפיזי של בני האדם הצטמצמו והזמינות וההיצע של מוצרים רבים גדלו, הרי שרוב בני האדם בעולם נאלצים להקדיש כיום זמן רב לעבודה כדי שיוכלו לאפשר לעצמם ולבני משפחתם לצרוך את המוצרים האלה.

5.שינויים חברתיים: המהפכה המדעית־תעשייתית יצרה גם חיבור בין תפישת הזמן ותפישת המרחב, וככל שמרחב ומקומות המחיה התרחקו מהטבע, הרי שגם הזמן התנתק מהשעון הביולוגי־טבעי. עולם גלובלי כזה, שבו המרחקים והזמנים התקצרו, הוליד גם שינויים חברתיים ותרבותיים ושיתופי פעולה ומאמצים בינלאומיים בתחומים שונים, ובהם מאבק בהתפשטות של מחלות או קידום של חינוך במקומות נחשלים.

גידול האוכלוסין והשפעתו על מצב משאבי הטבע

המהפכה המדעית־תעשייתית הובילה גם לשינוי משמעותי בתפישת הסביבה של האדם וביחסים שבין האדם לסביבה. הקידמה והטכנולוגיה אפשרו לאדם ללמוד על הטבע ולחקות תהליכים טבעיים כדי לשפר את איכות החיים, למשל לשלוט באקלים בחללים סגורים, לסנן קרינה, להתפיל מים ולטהר שפכים, אך הן גם איפשרו לו לבצע מניפולציה על תהליכים טבעיים ולפגוע בטבע, למשל להטות נחלים ולבצע שינויים גנטיים מלאכותיים. אחד השינויים המשמעותיים שעברו על העולם ועל האנושות במאות האחרונות, וביתר שאת מאז החלה המהפכה המדעית, הוא גידול אוכלוסין מואץ. משנת 8,000 לפנה"ס עד לשנת 1804 לספירה גדלה אוכלוסיית העולם במשך כ־10,000 שנים מ־5 מיליון למיליארד אחד. אבל הזמן שלקח לאוכלוסיית העולם להגיע ל־2, 3, 4, 5 ו־6 מיליארד התקצר ל־123, 33, 14, 13 ו־12 שנים בהתאמה (United Nations Population Division, 2001), ובתחילת שנת 2016 הוערכה אוכלוסיית העולם בכ־7.3 מיליארד בני אדם, כשהצפי הוא שעד סוף המאה ה־21 יחיו על פני כדור הארץ יותר מ־10 מיליארד בני אדם. גידול האוכלוסין המואץ והעלייה ברמת החיים הובילו לעלייה בצריכה הגלובלית של משאבי הטבע ולעלייה בצריכה לנפש. כתוצאה מכך, צורכת החברה האנושית יותר משאבים מכפי שהטבע יכול לייצר, ולכן יש ירידה מתמדת בכמות המשאבים בטבע ובאיכות שלהם, וכן ביכולת של הטבע לחדש אותם.

רק כ־2.5% מהמים בעולם הם שפירים, כלומר מים ראויים לשתייה, אך כ־70% מהם מצויים בצורת קרחונים או שלג עד ולכן אינם נגישים, והתחזיות של ארגון המזון והחקלאות של האו"ם צופות שעד שנת 2025 כ־1.8 מיליארד בני אדם (כ־20-25% מהאוכלוסייה) יחיו באזורים שבהם יש מחסור במים שפירים (United Nations, 2013). גם ההערכה של מאגרי הדלקים המאובנים (הפוסיליים) בעולם מראה כי בהתחשב בצריכה הנוכחית ובגידול האוכלוסין הצפוי תספיק כמות הנפט שנותרה כיום בעולם לכ־40 שנים, כמות הגז הטבעי לכ־40 שנים וכמות הפחם לכ־110 שנים (Singh, & Singh, 2012). זאת בעוד שמרבצי הזרחן, שחיוני לגידול צמחים ולתפקוד גוף האדם, צפויים להיגמר בפחות מ־100 שנים והדרישה לפלדה צפויה לגדול ב־80% עד לשנת 2030.

גידול האוכלוסין והעלייה באיכות החיים הובילו גם להפקעת קרקעות רבות לטובת שטחי מגורים, חקלאות ותעשייה ולזיהום של קרקעות אחרות, וכיום פחות מ־15% מהקרקעות בעולם ראויות לעיבוד. אם לפני כ־200 שנים היה לכל אדם בעולם קרקע חקלאית בשטח של כ־175 דונם לקיים את צרכיו (כ־24 מגרשי כדורגל), ב־1960 היה לכל אדם במדינות המפותחות כ־7 דונם לקיום צרכיו (כמגרש כדורגל אחד), כיום לכל אדם במדינות המפותחות יש כ־4.6 דונם לקיום צרכיו (כשני שליש מגרש כדורגל) ובשנת 2050 המספר צפוי להגיע לכ־4 דונם (Heinrich Böll Foundation, 2015), בעוד שבמדינות מתפתחות נמוכים מספרים אלה בכ־60%.

בהתאם לחוקי השימור הבסיסיים של מסה ואנרגיה, ברור כי גידול האוכלוסין בעולם מטה את כמות המשאבים בטבע לטובת הקיום של בני האדם ובכך מקטין את המשאבים שנותרים חופשיים לטובת הקיום של המערכות האקולוגיות, כלומר הקיום של הטבע עצמו. ההידרדרות במצבה של הסביבה הטבעית וההתערבות של האדם בתהליכים הטבעיים, הובילו גם לשינויים אקולוגיים, שהמשיכו להשפיע על כמות ואיכות המשאבים הזמינים בטבע ועל איכות השירותים שהטבע מעניק לבני האדם, למשל ניקוי אוויר ומים או הַאֲבָקָה. לכן, עלינו להבין כי אם ימשך הגידול באוכלוסייה ותימשך העלייה בצריכה של משאבי הטבע, הרי שנגיע לנקודת אל חזור שבה כמות המשאבים הטבעיים כבר לא תספיק כדי להמשיך ולקיים את המערכות האקולוגיות החיוניות גם להמשך קיום חייהם של בני האדם.

גידול האוכלוסין, הפגיעה המתמשכת במערכות האקולוגיות והמחסור במשאבים זמינים, פגעו גם במגוון הביולוגי. המגוון הביולוגי הוא מדד ליציבות הסביבה הטבעית, והוא כולל את בעלי החיים, הצמחים והמיקרואורגניזמים באזור נתון ואת האינטראקציות ביניהם. מדד זה מתייחס גם להבדלים שבין מערכות אקולוגיות ובין אוכלוסיות שונות ובתוכן. שמירה על המגוון הביולוגי הכרחית לשימור יציבות המערכות האקולוגיות, שמספקות שירותים טבעיים רבים שמהם נהנים גם בני האדם. כמו כן, המגוון הביולוגי משמש כמאגר טבעי לאספקה של מזון, אנרגיה, סיבים ותרופות. מקובל לטעון, כי מאז היווצרות האורגניזם הראשון ועד היום הוכחדו כ־90% מהמינים בתהליכים אבולוציוניים של ברירה טבעית, וכיום המגוון הביולוגי הידוע בעולם, כלומר מספר המינים המקוטלגים, מסתכם בכ־1.5 מיליון, כ־83% מהם ביבשה וכ־17% בים (Mora, Tittensor, Adl, Simpson, Worm, & Mace, 2011). עם זאת, יש חוקרים שטוענים שכיום חיים כ־8.7 מיליון מינים, כ־75% מהם ביבשה וכ־25% בים, ויש אף כאלה שמעריכים את כמות המינים בטבע בכ־50 מיליון מינים. למרות המחלוקת על מספר המינים, מסכימים כל המדענים שפעילות האדם בתקופה הנוכחית גורמת לדלדול הגבוה ביותר של המגוון הביולוגי מאז תחילת האנושות, והם מעריכים שעד שנת 2050 יכחדו כ־30% מהמינים הקיימים. על פי מחקר של הקרן העולמית לשימור חיות הבר (World Wildlife Foundation), ב־40 השנים האחרונות איבדנו יותר ממחצית ממיני הצמחים ובעלי החיים בעולם, ורבים מהמינים ששרדו מוגדרים כנדירים או כנמצאים תחת איום משמעותי (World Wildlife Foundation, 2014). יתרה מכך, השינויים בסביבה הטבעית ובמגוון הביולוגי עלולים גם לגרום להתפרצות של מגיפות עולמיות, שיפגעו בצמחים, בבעלי חיים ובאדם. בחברה הגלובלית שבה אנו חיים, עלולה מגיפה כזאת להתפשט במהירות ואף להכחיד את האנושות.

כל התהליכים שנמנו עד כה גרמו ליותר ויותר בני אדם לחיות ללא ביטחון באספקת משאבים, אפילו משאבים בסיסיים כמו מים ומזון, וזאת חרף היכולות הטכנולוגיות המרשימות אליהן הגיעה החברה האנושית. מחסור זה גורם לעלייה במחיר של משאבים רבים, לרעב, לעוני ולחוסר יציבות חברתית ופוליטית, שעלולים להצית מאבקים על משאבים, ואף לחולל הפיכות ומלחמות. תרבות הצריכה בעולם שבו אנו חיים פגעה גם בערכים המרכזיים שעמדו לאורך דורות בבסיסה של החברה האנושית, ובהם צדק, שוויון ואחווה, ובמקומם היא מקדשת ערכים חומריים ושטחיים.

השפעת האדם על תהליכים אבולוציוניים

המהפכות הגדולות והשינויים הטכנולוגיים, לצד התמורות החברתיות שבאו בעקבותיהם, השפיעו גם על תהליכים אבולוציוניים ארוכי שנים. השינויים הדמוגרפיים הובילו לדיון השנוי במחלוקת בנושא הגבלה ופיקוח על הילודה, ולפעולה הממוסדת ביותר בעניין, שבאה לידי ביטוי בהגבלת הילודה בסין, שהחלה בשנת 1979. למדיניות כזאת יש כמובן היבטים תרבותיים־חברתיים ודתיים מורכבים, והיא קשורה גם לזכויות הפרט. אך מעבר לשאלות אתיות ותיאולוגיות, להגבלת הילודה יש גם משמעות פיזית, בהיותה מנוגדת לריבוי הטבעי, והיא מעמידה בספק את קיומן העתידי של קבוצות אוכלוסייה מסוימות.

ואולם, ההתערבות של האדם בתהליכים אבולוציוניים לא מסתכמת רק בהגבלת הילודה או בהידלדלות המגוון הביולוגי. טכנולוגיות של הנדסה גנטית, החל בגידול יבולים מהונדסים לייצור סיבים או מזון, שמהווים כיום יותר מ־50% מהתוצרת בחלק מהמדינות בעולם, דרך היכולת לשבט בעלי חיים ולהאריך את תוחלת החיים של בני האדם ועד למהלכים רפואיים שיוכלו לקבוע את התכונות של עוברים ולהגדיל את היכולות הפיזיות והשכליות שלהם בעזרת שימוש בתאי גזע, כבר קיימות על המדף ומאיימות לשנות שוב את החוקים ואת האנושות. החשש המרכזי הוא שפעולות רפואיות אלה, המתערבות בתהליכים אבולוציוניים טבעיים ומאיצות אותם, יובילו לפערים חברתיים בין אלה שידם תוכל להשיג את אותן הטכנולוגיות לאלה שלא יוכלו. זאת, בנוסף להשפעות הלא ידועות על הסביבה האנושית והטבעית.

החיבור שבין תהליכים רבולוציוניים לתהליכים אבולוציוניים מגיע בימים אלה לנקודת שיא, שבה עולות תיאוריות שעד לא מזמן היו שמורות לספרי מדע בדיוני. רבות מהתאוריות הללו טוענות כי השינויים הטכנולוגיים שיוצר האדם יכולים לצאת משליטתו ולאיים על המין האנושי או לגרום לשינויים שיצריכו התאמה גנטית של בני האדם למציאות החדשה. בהקשר זה חשוב לציין את "השערת הסינגולריות הטכנולוגית" (Technological singularity) (Eden, Moor, Soraker, & Steinhart, 2013), ולפיה מערכות של בינה מלאכותית, שהן מערכות מחשב שמסוגלות ללמוד, להסיק מסקנות ולפעול בהתאם באופן עצמאי, יעברו בעתיד שינויים מהירים יותר מהשינויים הטבעיים שחלים על המוח האנושי, ו"האבולוציה הטכנולוגית" תהיה מהירה יותר מהאבולוציה הביולוגית. אם השערה זו תתממש, היא תוכל להוביל לעוד קפיצת מדרגה של החברה האנושית, אבל היא תעמיד בסכנה גדולה את המשך הקיום של המין האנושי. נדמה כי תרחיש כזה לא נראה כיום רחוק מהמציאות, אבל אף אחד לא יודע לחזות אם ומתי יתממש, ובעיקר מה יקרה כשנגיע לנקודה זו והאם בני האדם ייעלמו או יצליחו להתאים את עצמם לשינויים. עם זאת, המשמעות המרכזית של תרחיש זה היא שתהליכים רבולוציוניים ואבולוציוניים יתערבבו וייטמעו זה בזה. כלומר, כשם שתהליכים אבולוציוניים־טבעיים: ביולוגיים, כימיים ופיזיקליים, מובילים לאורך השנים להתפתחות מתקדמת (כפי שהגדיר דארווין) ומשפיעים על תהליכים קוגניטיביים, חברתיים ותרבותיים של בני האדם, כך גם תהליכים רבולוציוניים־אנושיים המובילים לשינויים חברתיים־תרבותיים משפיעים על התהליכים הטבעיים, עד שאי אפשר יהיה להפריד ולהבחין בין השניים.

באחרונה מתקיים גם דיון מדעי בנוגע לאבולוציה של החומר ולתחילתה של תקופה גיאולוגית חדשה, תקופת האנתרופוקן, כלומר תקופת האדם. השימוש העיקרי במושג זה נעשה החל משנת 2000 על ידי פרופ' פול קורצן (Zalasiewicz, Williams, Steffen, & Crutzen, 2010), שזכה בשנת 1995 עם כמה שותפים בפרס נובל בכימיה על עבודתם בתחום הכימיה האטמוספרית שעסקה בהידלדלות שכבת האוזון. קורצן טען שיש להתחיל ולמנות תקופה גיאולוגית חדשה, שתשקף את ההשפעה של האדם על כדור הארץ. לטענתו, האדם הפך לכוח שמעצב את המבנה הגיאולוגי של היקום, טענה שעלתה פעמים רבות החל מראשית המהפכה התעשייתית. תקופת האנתרופוקן אמורה להחליף את תקופת ההולקן, התקופה הנוכחית, שהחלה בסוף תקופת הקרח האחרונה לפני 11,700 שנים והתאפיינה בכיבוש טריטוריות נרחבות בעולם ובגידול אוכלוסין מואץ. המדענים שמצדדים בקביעת התקופה החדשה מתארים כמה שינויים עיקריים, ובהם ההופעה של צורונים רדיואקטיביים ומבנים גיאולוגיים שונים בעשורים האחרונים, שנגרמו כתוצאה מפעילות גרעינית של בני האדם, וכן שימוש נרחב בחומרים סינתטיים ובעיקר בפלסטיק ופליטה מוגברת של גזי חממה ותרכובות אורגניות לאטמוספירה.

ההתפתחות המואצת של המדע והטכנולוגיה וההתפתחות של האינטליגנציה הלא־אנושית, ולצדה הפגיעה בסביבה הטבעית והשינויים הגאולוגיים והביולוגיים שהתרחשו כתוצאה מתהליכים שקשורים בפעילות האנושית, יכולים להוביל גם לתהליך אבולוציוני שבו החומר האי־אורגני בטבע יחליף את החומר האורגני כבסיס לחיים. שינוי זה יכול להתבטא בייצור מוגבר של חומרים סינתטיים מחומרים אי־אורגניים, ואף בתהליכי יצור חדשניים שיידמו ואף ישכללו את הייצור של חומר אורגני מחומר אי־אורגני, כפי שהוא מתקיים באופן טבעי למשל במעבר מפחמן דו־חמצני ומים לסוכר בתהליך הפוטוסינתזה. בנוסף, בעוד שהמחשבים והרובוטים לא צורכים מזון, הליבה שלהם מורכבת מחומרים אי־אורגניים כגון סיליקה ומתכות שונות, וככל שהשימוש בהם בחיי היומיום יגבר והחברה האנושית תהיה תלויה בהם יותר ויותר, תגדל גם התלות בחומר האי־אורגני בטבע.

לסיכום, ככל שהאנושות התפתחה, עושים בני האדם פחות ופחות שימוש ישיר ומקומי במשאבי הטבע ובתנאי הסביבה. המשמעות היא שהם צורכים יותר ויותר מוצרים ושירותים שייוצרו במרחק רב מהם תוך שימוש עקיף בחומרים ובאנרגיה. גם המרחב שבו חיים בני האדם הצטמצם לאורך ההיסטוריה, והפך להיות פחות טבעי ויותר סינתטי או מדומה. כל אלה גרמו להתרופפות הקשר הפיזי והנפשי שבין האדם לבין הטבע, ולאובדן היכולת האנושית להעריך מוצרים ושירותים שאותם צורכים בני האדם. בנוסף, יותר ויותר משאבים מתבזבזים ולא מוטמעים במוצר או בשירות הסופיים, ולצדם מצטברים תוצרי לוואי לא טבעיים שחוזרים אל הסביבה ופוגעים בה.

כיום אין כבר ספק שלתהליכים שלהם אחראי האדם יש השפעה מרחיקת לכת על תהליכים טבעיים. יתרה מכך, הקצב של השינויים הטכנולוגיים והחברתיים־תרבותיים גובר והולך, ופרק הזמן שעובר בין שינוי לשינוי מתקצר. ריבוי השינויים הטכנולוגיים והחברתיים־תרבותיים, לצד ההתערבות הגסה של בני האדם בתהליכים טבעיים, גורמים גם לשינויים ביולוגיים וגיאולוגיים של חומר, כלומר לשינויים אבולוציוניים. כל אלה מאיימים על הסביבה הטבעית ועל החברה האנושית, ומרמזים על בואו של שלב אבולוציוני חדש. האם יהיה זה שלב שבו האנושות תכבוש טריטוריות חדשות מחוץ לכדור הארץ ותגלה משאבים חדשים, או שיהיה זה שלב שבו ייווצר מרחב מחיה דיגיטלי שבו התודעה תתקיים מחוץ לגוף גם לאחר המוות? ואולי תשוב האנושות אל המקורות ואל הטבע ותלמד לחיות בעולם הקיים עם המשאבים המוגבלים שבו ותאפשר לו להתקיים ולהתחדש?