קאובוי של אספלט – סיפורי נהגים

פגישה על כביש דימונה-סדום

תחילת 1951. בצד הדרומי של ים המלח מוקמים מחדש מפעלי ים המלח, ונוצר צורך ליצור מסלול תחבורתי לכיוון המרכז דרך באר שבע. הדרך הקיימת באותו זמן הייתה מפותלת וקשה, ובחלקה הגדול כלל לא הייתה סלולה אלא דרך עפר משובשת. החלק הסלול היה כביש מנדטורי שעבר דרך צומת הנגב, כביש הנפט הדרומי עד לצד הצפוני של המכתש הגדול, ומשם עד עין חוסוב (עין חצבה) דרך מעלה העקרבים בדרך עפר. משם הייתה הדרך לנוסעים דרומה לאילת, וגם לנוסעים המועטים צפונה, לכיוון סדום.

באותה שנה הממשלה מחליטה על הקמת כביש מכורנוב (ממשית), הנמצאת קילומטרים אחדים ממזרח לדימונה (שטרם הוקמה), בקטע לכיוון סדום, קטע קשה בגלל הפרשי גבהים של 800 מטרים ובאזור הררי. כדי להשלים את הרצף התחבורתי לכיוון באר שבע, ועקב בעיות תקציב, נסלל רק קטע חיבור בין כורנוב לציר כביש הנפט. רק כעבור שנים אחדות נסלל הכביש הישיר מבאר שבע לדימונה, שכבר אִכלסה עולים חדשים מארצות צפון אפריקה, ולצומת כורנוב. קטע זה קיצר את הדרך לסדום בצורה ניכרת והיה נוח בהרבה.

משימת הפריצה והסלילה של הדרך בין כורנוב לסדום הוטלה על חברת "סולל בונה", שהייתה הגדולה ביותר בתחומה. למרות זאת נזקקה "סולל בונה" לחיזוק ניכר בציוד הנדסי ובאמצעי הובלה מכל מי שיכול היה לספק אותם. בקטע המערבי הוקם מחנה לעובדים, שעבדו על התוואי עד השלמתו בשנת 1953, 28 חודשים לאחר התחלת המבצע. מהמחנה עד למקום העבודה, אשר התרחק עם ההתקדמות, נסעו כולם על גבי משאיות, אשר שימשו לאחר מכן במשימתן העיקרית - העברת חומרים: החל בעפר, עבור בסלעים ובאבנים וכלה באספלט השחור לציפוי סופי של הכביש.

בין העוסקים במלאכה היה גם שאול. שאול, שהיה ניצול שואה ולחם גם במלחמת השחרור, הצליח לרכוש, בזמנו, טרקטור זחלי, "בולדוזר", מעודפי הציוד ההנדסי ששלטון המנדט הבריטי הוציא למכירה בארץ. למעשה הוא קנה שתי יחידות של אותו הכלי, לא פעילות אך זהות, ובכישרונו ההנדסי ובעמל רב ניסה להרכיב משני הכלים כלי אחד פעיל.

שאול, שנקרא בפי כולם שוּלֶק, עזב עם קבוצת צעירים בני 16 את גטו ורשה בתחילת 1943, לפני פרוץ המרד היהודי. הקבוצה חברה לכוחות החלוץ של הצבא האדום שהתקרב לוורשה. הצעירים לחמו לצד הכוחות הסובייטיים, ובייחוד הדריכו את הלוחמים במחוזות ילדותם. כמה מהצעירים אפילו קיבלו דרגות קצונה, וכולם קיבלו אותות הצטיינות - כמקובל בצבא האדום.

מייד בתום מלחמת העולם הצליח שאול, בין הרבה פליטים, להגיע ארצה. הוא היה אז כבן עשרים, ונראה שאיבד את כל משפחתו בזמן המרד בגטו. משפחה באחד מהיישובים הכפריים בשרון נתנה לו חדר צנוע, ומשם יצא לעבודתו במוסך הקרוב. אם המשפחה המארחת לקחה על עצמה את המטלה לחפש את קרוביו שאולי שרדו את השואה. ההליכה ברגל בבוקר אל עבודתו וחזרתו לחדרו לעת ערב, בכל מזג אוויר, חישלה אותו וחיזקה את רצונו להיות אדון לגורלו. היה זה אך טבעי שבעקבות עבודתו כמכונאי מצליח במוסך ראה שאול את עתידו בתחום המכני. לאחר שחסך מעט כסף קנה את שתי יחידות ה"בולדוזרים". בהסכמת ההנהלה הוא החנה את שני הכלים בחצר המוסך, ובזמנו הפנוי התחיל לתכנן ולבצע את שיפוצם.

במהלך שנת 1946 נודע למשפחתו המאמצת של שולק, אשר קיבלה מידע מהסוכנות היהודית, כי ייתכן שאחיו אברהם, הצעיר ממנו בכמה שנים, נמצא בקבוצת ילדים יהודים שנאספו ברחובות ורשה ועומדים לעלות לארץ במסגרת עליית הנוער. ואכן, אבריימל'ה היה בקבוצה זאת. בכל יום שישי אחרי הצוהריים היה שולק נוסע לבקרו במוסד של עליית הנוער ושהה עימו שם בשבת. בשיחות ביניהם ניסה שולק לדובב את אבריימל'ה, שהתברר שלא ידע מאומה על גורל הוריהם, אחותם וסביהם. בכלל, הוא היה מאוד מסוגר בתוך עצמו ולא שיתף את אחיו כיצד הצליח לשרוד כנער צעיר, עוד לא בן 15, בתנאי המלחמה, המרד, המוות וההרס של גטו ורשה.

מלחמת השחרור בשנת 1948 וגיוס הצעירים הביאו את שני האחים לשרת בצבא בו-זמנית. באותה תקופה הצבא היה לביתם, וקרבות המלחמה ואיבוד החברים לנשק הרגילו אותם למציאות הישראלית. מכל מקום, יכולתם להילחם על נפשם וגם להיות שותפים לניצחונות נתנה להם את ההרגשה שכה חסרה ליהודים בזמן השואה ומלחמת העולם השנייה.

בשוך הקרבות חזר שולק למוסך שבו עבד ושכר דירה בקרבת מקום. הדירה שימשה גם את אבריימל'ה, ולאחר שחרורו מהצבא הוא הצטרף לשורות משטרת ישראל. הבחור הצעיר הראה רצון ויכולות ושאף תמיד ליותר, וכעבור זמן לא רב שלחו אותו מפקדיו לקורס קציני משטרה.

לא עבר זמן רב ושולק הצליח להפעיל את אחד משני ה"בולדוזרים". בסיור אקראי של אנשי "סולל בונה" במוסך שבו עבד הם ביקשו לדעת של מי ה"בולדוזר". מנהל המוסך הציג את הצעיר בפניהם, והוא נשאל אם הוא מוכן להצטרף עם הכלי שלו לעבודה מיוחדת בדרום. אנשי "סולל בונה" גם הציעו לו עזרה בשיפוץ הכלי השני במוסכי חברתם, כך שיוכל להפעיל שני כלים במקום העבודה המוצע לו. ההצעות הכספיות שהובטחו לו, ולצידן הבטחה לעבודה של שנתיים לפחות, נראו לו, וכך מצא שולק את עצמו בדרום הלוהט בימות הקיץ, ולפניו משימת פריצת הדרך מכורנוב לסדום וסלילתה.

אף שלמד וידע היטב את השפה העברית, מנהגיו, דיבוריו, סגירותו והתמסרותו לעבודה הקשו עליו לייצור קשר עם יוצאי גלויות אחרות שהועסקו במקום ושעם רובם הוא עבד ביחד - הוא עם ה"בולדוזר" והם בידיים חשופות.

באחד הימים משך את עיניו של שולק גבר חסון שקדח בפטיש אוויר חורים בסלעים שבהם יידחס חומר נפץ, לפיצוץ מבוקר. בגלל כוחו הרב הוא השלים את עבודתו לפני חבריו שקדחו לידו. מדי פעם היה לוקח את פטיש האוויר מאחד מחבריו, ובמילים פשוטות מסביר, תוך שימוש בפעלים בעיקר: "תחזיק, עם יד שנייה תלחץ ידית, ידיים לוחץ למטה, לא עוזב..." כך הדגים להם איך לעבוד. אחרי הפיצוץ הייתה לקודחים עבודת פינוי רבה, שביצעו בידיים חשופות, וגם ריפוד, יישור וחיזוק תשתית הכביש בעזרת פטישים כבדים.

גם כאן התגלה אותו גבר כמהיר והחזק בין חבריו. מדי פעם אפשר היה לשמוע מישהו קורא לו לעזרה, "יוסף, בוא לכאן," והוא מיהר לסייע.

יוסף מצא חן בעיני שולק. מאחר שתיקון הבולדוזר השני עמד בפני סיום - כך על כל פנים עלה מהדיווחים שקיבל - התחיל שולק לחפש מפעיל בשבילו, ויוסף נראה לו מתאים לתפקיד. הוא ניסה להתקרב אליו ולעמוד טוב יותר על טיבו. בערבים, במחנה הלינה של העובדים, הם כבר שוחחו ביניהם בעניין רב.

יוסף היה מקהילת הסלוניקאים בארץ, אשר התחלקה לשתי קבוצות עיקריות: האחת - האמידה, שאנשיה היו זה דורות אנשי עסקים בסלוניקי. ענייני הנמל, המסחר והדיג היו עיקר עיסוקם. הקבוצה האחרת עסקה באותם תחומים, אלא שמצד עבודת הכפיים הקשה. מה שייחד את כולם היה שפת הלדינו שאבות אבותיהם הביאו מספרד, אשר ממנה גורשו על ידי האינקוויזיציה. גם הרבה כבוד עצמי היה משותף לכולם. מסיפוריו של יוסף למד שולק שחלק מבני הקהילה הסלוניקאית העשירה הגיעו ארצה בשנות השלושים עקב שריפה גדולה, כנראה מכוונת, שכילתה את בתיהם, רכושם ועסקיהם. רוב הנשארים בסלוניקי המשיכו לעסוק בעבודות הקשורות לים. החריצות והלכידות, ועימן חוסנם הגופני, היו לשם דבר בייחוד בתחום הסוורות (סבלות). לקהילה היה קשר רגשי עמוק למסורת היהודית. שמחת החיים שלה נבעה מכך והתווספה אל מסורת שתיית האוזו, השירה והריקודים של היוונים שבתוכם ישבו.

שולק הקשיב קשב רב לסיפוריו של יוסף. היו נקודות שבהן נעצר ולא הוסיף, ולשולק היה ברור שלא כל הסיפור סופר, אך הוא לא לחץ. התברר לו שיוסף עבד בסוורות בנמל תל אביב, אך הוא לא רצה להמשיך בזאת. מאחר שכבר הייתה לו "בחורה", הוא החליט לעשות מעשה ולהפוך לעצמאי. העבודה בכביש סדום נראתה לו כמקום שבו יוכל לחסוך כדי לרכוש לעצמו משאית שמנוף מותקן עליה. השאיפה להיות בלתי-תלוי אפיינה כזכור גם את שולק, והחיבור בין השניים התהדק.

לאחר זמן הציע שולק ליוסף להיות המפעיל של ה"בולדוזר" השני. יוסף התקשה לספר לשולק שמפעיל המחפר שעובד במקום עוזב ושהוא מועמד להחליפו. הוא העדיף עבודה זאת משום שהפעלת המחפר הזכירה לו את עבודתו בנמל גם כמפעיל מנופים. "יהיה חסר לי שיצעקו 'וירה' ו'מיינה', אבל ההפעלה תו'דבר," חייך יוסף.

בסופו של דבר מצא שולק מפעיל ל"בולדוזר", אדם חובש כיפה, חרוץ ונעים שהגיע ארצה ממרוקו רק שנים מועטות קודם לכן. יחסי החברות הטובים עם יוסף נשמרו לאורך כל תקופת עבודתם המשותפת בשנתיים וחצי של סלילה.

בשנת 1953 נחנך הכביש הסלול לסדום. לטקס הפתיחה הגיעו חשובי העם, נאמו וגזרו את הסרט. בין השאר הגיעה גם קבוצת שוטרים. יוסף, שעמד ליד שולק, אמר בהיגוי המיוחד שדיבר בו, כי הוא לא אוהב את כובעי המצחייה של השוטרים. הם מזכירים לו רק רע מעברו. "אני לא מבין למה הם צריכים כובעים כאלה. ראיתי בעיתון את... איך קוראים לו זה... נו, האנגלי הזה שגירש את רומל מאפריקה..."

"אתה מתכוון לפילדמרשל מונטגומרי?" שאל שולק.

"כן. מה היה לו על הראש, אתה תגיד. נכון היה לו כזה כובע של ברט. אם זה הספיק בשבילו, זה גם טוב לשוטרים וקצינים של צבא הגנה ישראל ולשוטרים של ישראל."

שולק הביט בחברו בעניין. "אתה רוצה לספר לי עוד משהו מלבד מה שכבר סיפרת לי?"

יוסף היסס לרגע ואז אמר: "תראה שולק. כשהגרמנים נכנסו בסלוניקי, בהתחלה היה בסדר. יום אחד הם העמידו אותנו בכיכר שהשם שלה היה 'חופש' ושם אמרו לנו 'תרקדו'. זה היה מאוד חם והיינו יותר מאלף יהודים, בלי נשים. היינו גם אבא וגם אח צעיר שלי. מולנו עמדו חיילים גרמנים עם רובים. הקצינים שלהם, עם הכובעים שלהם, אמרו להם שיירו ברגליים למי שלא רוקד. על הגגות מסביב עמדו יוונים שצחקו. לקחו לנו את כל הכבוד. בכיתי בשביל אבא שכל כך העליבו אותו לפני כולם ובייחוד לפניי ולפני אח שלי. בכיתי גם בשביל אימא ואחות שלי שעוד לא ידעתי שכבר לא אראה אותן אף פעם. יום שלם היינו ככה. בסוף העמיסו אותנו על קרונות של סוסים ושלחו אותנו למחנה. היום אני יודע שזה היה אושוויץ. היינו בלי אוכל ובלי מים. חבר שלי טוב, חיימיקו, מת בדרך. היו עוד מתים. כשבאנו למחנה, לא אפשר היה לנו לדבר עם אף אחד. ידענו רק יוונית ולדינו. שגרמנים ראו שאנחנו עושים טוב מה שמבקשים, הם נתנו לנו לבנות צריפים יחד עם שבויים רוסים, במחנה אחר, בירקנאו. כל הזמן היו חיילים גרמנים עם קצינים שלהם עם רובים ואקדואחים. אחרי זמן הם לקחו הרבה סלוניקאים לוורשה בפולניה. שם הוצאנו דברים מבתים הרוסים, כל מיני דברים שגרמנים לקחו לנו. אחרי זה אבא ואח שלי, שהיו איתי כל הזמן, מתו ממחלות."

קולו של יוסף נחנק, וזה היה אות לשולק להפסיק את השיחה. כשהלך משם הוא ראה את מסדר השוטרים שהגיעו לטקס. מפקדם היה אבריימל'ה אחיו.

"ראיתי אותך מדבר עם מישהו, איך קוראים לו?" התעניין אבריימל'ה.

"...יוסף. למה אתה שואל?"

"ייתכן שאני מכיר אותו."

"באמת?" התפלא שולק, "אתה מוכן לספר לי?"

אבריימל'ה הסיר את כובעו, ניגב את הזיעה ממצחו והחל לספר: "בסוף שנת 1943, כשגטו ורשה נחרב, נשארו בו רק מעט ניצולים. כמה מהם היינו אנחנו, הילדים שהצליחו להתחבא. רוב המבוגרים הרי היו הלוחמים ונפלו במרד. יום אחד הגיעה לגטו ההרוס קבוצה של יהודים אשר דיברו בשפה בלתי-מוכרת. הם פינו את הריסות הגטו ומסרו את השלל לגרמנים. מדי פעם הם היו מחביאים קצת משללם ונותנים לנו למכור אותו לפולנים בעסקת חליפין שבה היינו מחזירים מוצרי מזון, שלא היה להם מספיק. גם אנחנו רעבנו ולכן התחלקנו איתם במזון. לא רק במזון השתתפנו איתם. מאחר שהם לא היו מסוגלים לברוח כי ממש לא הבינו את שפת המקום ולא התמצאו באזור, גם השמירה של הגרמנים עליהם הייתה רשלנית ולא מוקפדת. לכן גם הצלחנו להסתתר ביניהם די בקלות. אחד מהם, איש גדול, 'אימץ' אותי. לא יכולנו לשוחח ולתקשר במילים, רק באופן הפשוט ביותר. הוא הצביע על עצמו ואמר, 'יוסף - יוספיקו', אז הצביע עליי, פעם-פעמיים, עד שהבנתי שהוא רוצה לדעת את שמי.

'אבריימל'ה', אמרתי, 'אברהם.'

'אברמיקו', הוא אמר וחיבק אותי. ישבנו ופתאום הוא התחיל לשיר לי משהו בשפתו. לא הבנתי כלום אבל אז שמעתי אותו מזכיר את שמי, 'אברהם אבינו...' הוא שר לי את השיר עד שהבנתי שעליי להצטרף וכך גם עשיתי, כשאיני מבין מילה ממלמוליו. כך זה התנהל במשך זמן, שבו התחלנו לתקשר יותר בעיקר תוך כדי שימוש בתנועות ידיים."

שולק ההמום שמע את עצמו אומר פתאום לאחיו, "בוא ניגש עכשיו אל יוסף."

יוסף הביט בתמיהה בשולק ובקצין המשטרה שנעמדו מולו. אבריימל'ה הסיר את כובעו, הצביע על עצמו ואמר, "אברהם." הצביע על יוסף ואמר, "יוספיקו," והחל לפזם, "אברם אבינו, פדרה קרידו, פדרה בנדיצ'ו לוז דה ישראל..."

יוסף הגדול והחזק החוויר. הוא הרגיש צורך להישען על שולק, כדי שלא ייפול מרוב תדהמה. בנשימה עצורה לחש במאמץ,

"א ב ר מ י ק ו..."

"זה אחי שסיפרתי לך עליו, הוא היחיד שנשאר ממשפחתי אחרי השואה," אמר שולק הנרגש.

יוסף ואבריימל'ה דמעו איתו. לאחר שנרגעו אמר יוסף: "אח שלי מת לפני שפגשתי אותך. פתאום בא קצין גרמני לקחת גם אותך ממני. היית פוחד כמו ביום שראיתי אותך, פעם ראשונה. הרגשתי כאילו הרגו לי עוד אח. אחרי זה שלחו אותנו, שנשארנו בחיים, בחזרה למחנה אושוויץ, משם הביאו אותנו. נשארתי לבד מכל המשפחה ומכל החברים, עד שהיה שחרור בסוף המלחמה. אני לא מאמין שהשאירו אותך, אברמיקו, בחיים."

"הקצין הגרמני שלקח אותי בכלל היה יהודי מחופש לקצין גרמני. הוא בא להציל ילדים יהודים שנשארו בחיים בהריסות גטו ורשה," השלים אבריימל'ה הנרעש את הסיפור. "בבית שחברי ואני הגענו אליו סיפרו שראו את הגרמנים מחסלים ביריות חלק מאלה שנשארו מכם ואת היתר שולחים בחזרה למחנה שממנו הגעתם. בשבילי היית כאחי הגדול שולק, שלא ידעתי אם הוא בכלל חי, וכך גם אתה נעלמת לי מחיי... עד עכשיו..."

בשולי הטקס לציון פתיחת קטע הכביש דימונה סדום שנסלל בתנאים קשים, בחום לוהט וששונו בו סדרי בראשית, במאמץ אנושי של ישראלים מתרבויות שונות, התקיימה הפגישה המרגשת. נפגשו בה שוב יחידים אשר שרדו שנות מלחמה ושואה נוראות שהעולם וההיסטוריה טרם חוו לפני כן. מהמקום הנמוך ביותר בעולם של המין האנושי, שבו נספו שישים מיליון בני אדם, מהם שישה מיליון יהודים שרובם הושמדו בהמתות תעשייתיות, אל סדום, המקום הנמוך ביותר בעולם, שתעשייתו קמה לתחייה בידי אלה שנותרו. לא ים המוות צריך להיות שמו. מתאים יותר שייקרא "ים החיים", לשורדים שבאו לחיות במדינתם כאנשים חופשיים.