קאמורה קרטל 1: נאמנות מעוותת

פרק 1 העבר פביאנו

הצטנפתי לתוך עצמי. לא השבתי מלחמה. כמו תמיד.

אבא גנח מהמאמץ שדרשו ממנו המכות שהכניס לי. אגרוף אחר אגרוף. הגב. הראש. הבטן. יוצר חבורות חדשות, פותח חבורות ישנות. השתנקתי כשקצה נעלו נדחק לתוך בטני ונאלצתי להחניק מיצי מרה. אם הייתי מקיא, הוא היה מכה אותי בכוח רב יותר. או מוציא את הסכין. הצטמררתי.

ואז המכות פסקו והעזתי להרים את המבט. מצמצתי כדי לראות צלול יותר. זיעה ודם נטפו על פניי.

אבא הביט בי בזעם והתנשם בכבדות. הוא ניגב את ידיו במגבת שהחייל שלו אלפונסו הושיט לו. אולי זה היה המבחן האחרון כדי להוכיח מה אני שווה. אולי סוף-סוף אהפוך לחלק רשמי מהארגון. לבכיר.

"אני מקבל קעקוע?" שאלתי בצרידות.

שפתו של אבא הסתלסלה. "קעקוע? אתה לא תהיה חלק מהארגון."

"אבל..." הוא בעט בי שוב ונפלתי לאחור, על הצד. המשכתי הלאה בלי לחשוב על ההשלכות. "אבל אני אהיה קונסיליירי כשתפרוש." כשתמות.

הוא תפס בצווארוני והקים אותי. רגליי כאבו כשניסיתי לעמוד. "אתה חתיכת בזבוז של הדם שלי. לך ולאחיות שלך יש את הגנים המלוכלכים של אימא שלכם. סדרה של אכזבות. כולכם. האחיות שלך זונות ואתה חלש. גמרתי איתכם. אחיך יהיה קונסיליירי."

"אבל הוא תינוק. אני הבן הגדול שלך." מרגע שאבא התחתן עם אשתו השנייה, הוא התייחס אליי כמו אל זבל. חשבתי שזה נועד לחשל אותי לקראת המטלות בעתיד. עשיתי הכול כדי להוכיח שאני ראוי לו.

"אתה אכזבה בדיוק כמו האחיות שלך. לא ארשה לך להמיט עליי בושה." הוא הרפה ממני ורגליי כשלו.

עוד כאב.

"אבל אבא," לחשתי. "זו מסורת."

פניו התעוותו מרוב כעס. "אז נצטרך לוודא שאחיך הוא הבן הכי גדול שלי." אבא הנהן בראשו אל אלפונסו, והוא הפשיל שרוולים. האגרוף הראשון פגע לי בבטן והשני בצלעות. עיניי היו נעוצות באבא שלי בשעה שסדרת אגרופים טלטלה את גופי וראייתי סוף-סוף השחירה. הוא יהרוג אותי.

"תוודא שלא ימצאו אותו, אלפונסו."

*

כאב.

עד העצם.

גנחתי. רטט עבר בצלעותיי. ניסיתי לפקוח את עיניי ולהתיישב, אבל עפעפיי נעצמו. שוב גנחתי.

לא מתִּי.

למה לא מתִּי?

"אבא?" קרקרתי.

"תסתום ותישן, ילד. נגיע בקרוב."

זה היה קולו של אלפונסו.

התאמצתי להתיישב ופקחתי את עיניי.

הראייה שלי הייתה מטושטשת.

ישבתי במושב אחורי של מכונית. אלפונסו פנה אליי. "אתה חזק משחשבתי. כל הכבוד לך."

"איפה?" השתעלתי והתכווצתי. "איפה אנחנו?"

"קנזס סיטי."

אלפונסו הוביל את המכונית אל מגרש חניה ריק. "תחנה סופית."

הוא יצא, פתח את הדלת האחורית וגרר אותי החוצה. השתנקתי בכאב והחזקתי בצלעותיי ואז דידיתי חזרה אל המכונית. אלפונסו פתח את ארנקו והושיט לי שטר של עשרים דולר. לקחתי אותו בבלבול.

"אולי תשרוד. אולי לא. אני מניח שעכשיו הכול ביד הגורל. אבל לא ארצח ילד בן ארבע-עשרה." הוא לפת את צווארי והכריח אותי להביט בו. "אבא שלך חושב שאתה מת, ילד, אז תוודא שאתה שומר מרחק מהטריטוריה שלנו."

הטריטוריה שלהם? זו הטריטוריה שלי. הארגון הוא הייעוד שלי. אין לי שום דבר אחר.

"בבקשה," לחשתי. הוא נד בראשו, הקיף את המכונית ונכנס לתוכה. צעדתי לאחור כשנסע משם וצנחתי על ברכיי. בגדיי היו מכוסים דם. לפַתי את השטר בכפות ידיי. זה כל מה שהיה לי. אט-אט נשכבתי על האספלט הקר. לחץ על שוקי הזכיר לי שהסכין האהובה עליי מחוברת לנרתיק שם. עשרים דולר וסכין. גופי דאב ולא רציתי לקום שוב לעולם. לא היה טעם לעשות משהו. הייתי כלום. הצטערתי שאלפונסו לא עשה את מה שאבי הורה לו לעשות - להרוג אותי.

השתעלתי וטעמתי דם. אולי אמות בכל מקרה.

עיניי ריצדו. גרפיטי ענקי היה מצויר על קיר הבניין לימיני. זאב נוהם מול חרבות.

סמל הברטווה.

אלפונסו לא היה יכול להרוג אותי בכוחות עצמו.

המקום הזה יהרוג אותי. קנזס סיטי הייתה שייכת לרוסים.

פחד עורר בי את הרצון לקום וללכת. לא ידעתי לאן אלך או מה אעשה. כאב לי בכל הגוף. לפחות לא היה קר. התחלתי לחפש מקום שבו אוכל לישון בלילה. לבסוף התפשרתי על כניסה לבית קפה. מעולם לא הייתי לבד, מעולם לא נדרש ממני לגור ברחובות. הצמדתי את רגליי אל חזי והחנקתי יבבה. צלעותיי. הן כאבו בחוזקה. לא יכולתי לחזור לארגון. אבא יחסל אותי. אולי אוכל ליצור קשר עם דנטה קבלרו. אבל הוא ואבא עבדו יחד תקופה ארוכה. יחשבו שאני מלשן, פחדן ונמושה.

אריה תעזור. הבטן שלי התכווצה. בגלל העזרה שלה ללילי ולג'יאנה אבא שנא אותי כל כך. בריחה לניו יורק עם הזנב בין הרגליים כדי להתחנן ללוקה שיהפוך אותי לחלק מהפמיליה היא לא בגדר אפשרות. כולם יֵדעו שהוא לקח אותי מתוך רחמים, לא כי אני נכס ראוי.

חסר ערך.

זהו זה. אני לבד.

*

ארבעה ימים עברו. ארבעה ימים לבד. לא נשאר לי כסף ולא נותרה בי תקווה. כל ערב חזרתי למגרש החניה בתקווה שאלפונסו יחזור, שאבא שינה את דעתו, שהמבט האחרון וחדור השנאה ששלח אליי היה פרי דמיוני. הייתי מטומטם. ורעב.

אני בלי אוכל כבר יומיים. בזבזתי את כל הכסף שלי ביום הראשון על המבורגרים, צ'יפס ומשקאות מוגזים.

החזקתי את צלעותיי. הכאב הלך והחמיר. ניסיתי לכייס מישהו כדי להשיג כסף. בחרתי את האיש הלא-נכון וקיבלתי מכות. לא ידעתי איך שורדים ברחוב. לא הייתי בטוח שאני רוצה להמשיך לנסות.

מה יכולתי לעשות? בלי הארגון. בלי עתיד. בלי כבוד.

צנחתי על רצפת מגרש החניה מול הגרפיטי של הברטווה. נשכבתי לאחור. הדלת נפתחה, גברים יצאו החוצה והסתלקו.

טריטוריה של הברטווה.

הייתי כל כך עייף.

זה לא יהיה איטי. הכאב בצלעותיי וחוסר האונים לא אפשרו לי לזוז. הבטתי בשמי הלילה והתחלתי לחזור על השבועה ששיננתי לפני חודשים כהכנה ליום החניכה שלי. המילים האיטלקיות זרמו מפי והציפו אותי בתחושת אובדן וייאוש. חזרתי על השבועה שוב ושוב. הייעוד שלי היה להפוך לבכיר.

קולות נשמעו מימיני. קולות גבריים בשפה זרה.

פתאום בחור שחור שיער הביט בי. הוא היה חבול, לא במצב גרוע כמוני, ולבוש במכנסי אגרוף קצרים. "אומרים שיש בחוץ מזדיין איטלקי משוגע שמדקלם את האומרטה. כנראה התכוונו אליך."

השתתקתי. הוא אמר 'אומרטה' כמו שאני הייתי אומר את המילה, כאילו יש לה משמעות. הוא היה מכוסה צלקות. מבוגר ממני בשנים ספורות. אולי בן שמונה-עשרה.

"אם אתה אומר דברים כאלה באזור הזה, אתה רוצה למות או שאתה משוגע. כנראה גם וגם."

"השבועה הזאת הייתה החיים שלי," אמרתי.

הוא משך בכתפיו ואז הביט לאחור ושוב סובב את פניו בחיוך מעוות. "עכשיו יגיע המוות שלך."

התיישבתי. שלושה גברים במכנסי אגרוף, גופם מכוסה קעקועי זאבים ורובי קלצ'ניקוב, ראשם מגולח למשעי, יצאו מדלת שליד הגרפיטי של הברטווה.

שקלתי לשכב שוב ולתת להם לסיים את מה שאלפונסו לא הצליח לגמור.

"איזו משפחה?" שאל הבחור שחור השיער.

"הארגון," השבתי, אף שהמילה פערה בור בליבי.

הוא הנהן. "כנראה הם נפטרו ממך. לא היו לך ביצים כדי לעשות מה שבכיר צריך לעשות?"

מי הוא? "יש לי מה שצריך," סיננתי. "אבל אבא שלי רוצה שאמות."

"אז תוכיח. עכשיו קום מהרצפה ותילחם." הוא צמצם את עיניו כשלא זזתי. "קום. עכשיו."

וקמתי, אף שהעולם שלי הסתחרר ונאלצתי להחזיק את הצלעות. עיניו השחורות קלטו את פציעותיי. "נראה שאצטרך לעשות את רוב הלחימה. יש עליך כלי נשק?"

הוצאתי את סכין הקרמביט שלי מהנרתיק שסביב השוק.

"אני מקווה שתוכל להתמודד עם הדבר הזה."

ואז הרוסים הסתערו עלינו. הבחור החל לעשות תנועות של אומנויות לחימה, שהעסיקו שניים מהרוסים. השלישי היה בדרך אליי. הנפתי את הסכין לעברו והחמצתי. הוא הנחית כמה מכות שגרמו לחזי לצווח מכאב ואז צנחתי על ברכיי. לגופי הפצוע לא היה סיכוי מול לוחם מיומן כמותו. אגרופיו הומטרו עליי בכוח, במהירות, ללא רחמים. כאב.

הבחור שחור השיער התנפל על התוקף שלי ותקע את ברכו בבטנו. הרוסי נפל קדימה. הרמתי את הסכין והיא ננעצה בבטנו. דם זלג על אצבעותיי והרפיתי מהידית כאילו נכוויתי כשהרוסי נפל מת על הצד.

הבטתי בסכין שלי, שבלטה מבטנו. שחור השיער שלף אותה, ניקה את הלהב במכנסיו של המת ואז הושיט לי אותה. "הריגה ראשונה?" אצבעותיי רעדו כשהסתכלתי עליה ואז הנהנתי.

"יהיו עוד."

גם שני הרוסים האחרים מתו. נשברה להם המפרקת. הוא הושיט את ידו, אחזתי בה והוא הרים אותי על רגליי.

"כדאי שנלך. עוד מזדיינים רוסים יגיעו לכאן בקרוב. בוא."

הוא הוביל אותי אל טנדר חבוט. "כשבאתי להתאגרף שמתי לב שהתגנבת אל מגרש החניה בשני הלילות האחרונים."

"למה עזרת לי?"

שוב החיוך המעוקל. "כי אני אוהב להתאגרף ולהרוג. כי אני שונא את הברטווה. כי גם המשפחה שלי רוצה שאמות. אבל הכי חשוב, כי אני צריך חיילים נאמנים שיעזרו לי להחזיר לעצמי את מה ששייך לי."

"מי אתה?"

"רמו פלקון. ואני אהיה הקאפו של הקאמורה בקרוב." הוא פתח את דלת הטנדר ובאמצע הדרך הוסיף, "או שתעזור לי או שתחכה שהברטווה ישיגו אותך."

נכנסתי פנימה. לא בגלל הברטווה.

כי רמו הציג בפניי ייעוד חדש, גורל חדש.

משפחה חדשה.