קדושים וחוטאים 2: השטן אינו קיים

פרק 1

מארה

אני מתעוררת לקולם של הגלים המתנפצים אל הצוקים שלמטה. קול משאיר את כל חלונות הצד הצפוני של ביתו פתוחים. אני מריחה את ריחו של המפרץ, ריח מלח וברזל. ערפל מרחף אל תוך החדר, מסתחרר סביב עמודי המיטה המיושנת.

אני נחלצת מתחת לכיסוי המיטה הכבד, עירומה, הפטמות שלי מזדקרות בקור. הערפל המתעבה על עורי החם, הופך אותי לחלקלקה כמו כלב ים.

קול השאיר עבורי חלוק משי, מהסוג שכוכבת קולנוע מהעבר הייתה לובשת. הוא מסתחרר סביב גופי. כבד, מפואר וראוותני עד כדי גיחוך.

הוא השאיר עבורי גם נעלי בית, אבל אני מתעלמת מהן, מעדיפה לדרוך על שטיחיו הטורקיים העבים ברגליים יחפות.

ללכת במסדרונות סיקליף זה כמו ללכת בארמון ורסאי בשעות שלאחר קבלת הקהל. זה נראה שערורייתי שמותר לי בכלל להיות פה, לא כל שכן לגור כאן.

עושר אמיתי הוא משהו שלעולם לא הייתי יכולה לדמיין איך הוא נראה, איך הוא מרגיש למגע. החלל מפואר, ריק ומהדהד. אומנות יקרה מפז תלויה באגפים רחוקים, ויכולים לחלוף חודשים או אפילו שנים בלי שמישהו יצפה בה. השלמות האסתטית של אחרוני הברזים או ידיות הדלתות — כל אחד מהם עשוי מהחומרים הטובים ביותר. מעט עתיקים, אך לעולם לא נשברים או נשחקים.

בכל מקום יש חיישני תנועה והוא כבר יודע שאני ערה.

קול הוא האדם הכי חד־הבחנה שאי פעם פגשתי. הוא משתמש בטכנולוגיה כדי להעצים את מה שהוא יכול לראות, מה שהוא יכול לשמוע, עד שהוא כמו אלוהים ביכולות שלו.

בתוך הבית, הוא יכול תמיד להקשיב ולצפות.

וזה מה שאני רוצה.

אני בטוחה משאר העולם כשאני תחת השגחתו ותחת ההגנה שלו. אף אחד לא יכול לפגוע בי או לגעת בי.

חוץ מקול עצמו.

אני יורדת בגרם המדרגות הרחב והמתעקל לקומת הקרקע, שובל החלוק הארוך נגרר אחריי כמו שמלת חתונה. לא חגרתי אותו. אני רואה את הרעב בעיניו הכהות של קול כשהוא רואה את שדיי החשופים, החומקים פנימה והחוצה בין קפלי המשי הנשפכים והמנצנצים.

הוא כבר לבוש ושערו הגלי עדיין לח מהמקלחת. אחרי הגילוח, שיפולי פיו והקו החד של הלסת שלו נראים צעירים באופן בלתי אפשרי. הוא חסר גיל. נצחי. יפה בדרך שמכאיבה לי, שאוחזת בליבי בתוך החזה שלי ולוחצת בחוזקה.

הוא מושיט לי כוס בעלת דופן כפולה. שכבות האספרסו, החלב והקצף נראות כאילו הן מרחפות בחלל.

“הכנתי לך לאטה."

הוא בטח התחיל להכין אותו ברגע שפקחתי את עיניי. מתזמן בדיוק את מספר הדקות שייקח לי להתמתח, לצאת מבין השמיכות, ללבוש את החלוק ולרדת למטה.

הדיוק שלו מפחיד אותי.

אך באותה הנשימה, אני גם מעריצה את מה שאני, בהיותי אימפולסיבית ומוסחת, לעולם לא אוכל לקוות להשיג.

לעולם לא אוכל להיות כל כך מחושבת, כל כך סבלנית ויעילה. הוא באמת לא אנושי.

והוא אפילו לא מנסה. זה רק משחק עבורו.

זה משחק להגיש לי את כוס הלאטה המושלמת הזו, בדיוק בדרך שאני אוהבת. הוא כבר יודע גם את מידת החום הרצויה, כדי שאוכל ללגום בלי לשרוף את פי, את מידת המתיקות שמגבירה את טעם הפולים היקרים, אבל לא מטשטשת אותו, ואיך ליצור קצף חזק, סמיך ועשיר כמו קצפת.

אני מעבירה את לשוני על הכוס ומלקקת את השפתיים בלי בושה. גם אני לומדת, הוא אוהב לראות אותי נהנית מדברים. הוא שואב יותר הנאה מלראות אותי מחליקה את הלשון שלי על הקצף ומלקקת אותו מאצבעותיי, ממה שהיה מתענג אילו טעם אותו בעצמו.

אני מרווה את פי בטעם הנהדר, ומנשקת אותו כדי שיטעם את הלאטה שעל שפתיי.

הקפה גורם לפה שלי להיות חושני וחמים.

זו הסיבה שהוא הכין אותו עבורי.

כל זה מחושב כדי שלא אגש למקרר ואתחיל לחטט. הוא רוצה לבחור את מה שאוכל, אשתה ואלבש. הוא רוצה לבחור טוב יותר ממה שהייתי יכולה לבחור בעצמי, אז אני לא נלחמת בו ונכנעת.

בכל פעם שאני מקבלת את אחת הבחירות שלו, אני רואה את ניצוץ הניצחון שבעיניו. כך הוא מתכוון לאלף אותי.

אני לא חיית מחמד קלה. אני פראית וסוערת. מה שאני רוצה יכול להשתנות בכל רגע.

“יש לנו עוד מהאפרסקים של אתמול בלילה?" אני שואלת.

אני רואה את הלהבה מהבהבת בעיניו, רוגז על שהוא לא צפה את זה.

“אכלת את כולם לפני השינה."

“לא חשבת שאוכל שישה בבת אחת?" אני שואלת, הטון הקל של ההקנטה מרתיח ומעורר אותו בעת ובעונה אחת. הוא אוחז במפרק כף ידי ומושך אותי אליו.

נהמתו המחוספסת עוברת במעלה עמוד השדרה שלי כמו נייר זכוכית. “אם היינו על ספינה תקועה בלב ים, וכל מה שהיה לנו זה חפיסה של שוקולד, היית אוכלת את הכול בחמש דקות ומלקקת את האצבעות שלך אחר כך."

אני מחייכת אליו, ללא חרטה.

“לא הייתי רוצה להיות רעבה בזמן שאחזיר את הספינה לפעולה."

אני לוגמת את שארית הלאטה שהוכן כל כך בקפדנות. “הקצבת אוכל היא לאנשים שרק רוצים להחזיק מעמד."

“הייתי חושב שזמנים קשים לימדו אותך את הערך שיש בתכנון," אומר קול, ידו השנייה מתפתלת מאחורי ראשי ואוחזת בי בחוזקה, אצבעותיו שלובות בשיער שלי.

אני מרימה את פי כלפיו.

“אני לא רוצה לשרוד. אני רוצה לשגשג."

הוא מנשק אותי כפי שהוא עושה בכל פעם, כאילו הוא אוכל אותי. הוא מחליק את ידו אל תוך החלוק ואוחז בשדיים החשופים שלי, אצבעותיו הרגישות חוקרות את גופי כמו אדם עיוור, לומדות כל קימור מתחושה ולא מראייה.

אני מנסה להתנגד לכוח של הידיים האלה, אבל זה בלתי אפשרי.

האיברים שלי נרפים ואני נשענת על זרועו התומכת. החלוק נפתח, מעניק לו גישה מלאה לגוף העירום שמתחתיו. אני מסוחררת ומתנדנדת כשהיד החמה והעוצמתית הזו משוטטת על עורי החשוף.

אריחי תקרת המטבח המעוטרים ממלאים את עיניי בזוהרם הכסוף. אצבעותיו רוקדות על עצם הבריח שלי, לפני שידו נכרכת סביב גרוני. אני מרגישה את הזין שלו מתקשה כשהוא נוגע בירך שלי והוא חוסם לי לאט את קנה הנשימה.

“על מה חלמת אתמול בלילה?" הוא ממלמל לי באוזן. “נאנחת מתוך שינה."

“אני לא זוכרת," אני משקרת.

הוא מהדק את אצבעותיו עד שאריחי התקרה מתכסים בנקודות שחורות ואני בקושי יכולה להרגיש את זרועו מתחת לגופי.

“את לא יכולה לשמור ממני סודות, מארה," הוא נוהם, שיניו חשופות על הגרון שלי. “אני אשבור אותך בשיטתיות, ללא הפסקה, עד שתיתני לי את מה שאני רוצה."

אני מסובבת את ראשי, מסתכלת ישירות בעיניו.

“מה אתה רוצה?"

הוא מלקק את שפתיו, הפיות שלנו כל כך קרובים שהלשון שלו כמעט נוגעת לי בשפתיים.

“אני רוצה את כולך. כל חלק וחלק בך. אני רוצה לדעת כל דבר עלייך. את ההיסטוריה שלך וכל מחשבה שעולה בראשך. כל תשוקה, לא משנה כמה היא אפלה או מעוותת. כל פנטזיה, לא חשוב כמה בלתי אפשרית היא נראית. ויותר מכול, אני רוצה להעסיק את המחשבות שלך כמו שאת מעסיקה את שלי. אני רוצה שתהיי אובססיבית וכבולה אליי, שתהיי תלויה בי. אני רוצה שתחיי למעני, לא רק איתי."

זו אפשרות יותר מפחידה עבורי, מאשר המחשבה שקול עלול לרצוח אותי.

כל חיי נאבקתי לעצמאות.

כל אדם שהיה אמור לאהוב אותי ניסה לשלוט בי במקום. הם ניסו לכופף ולעצב אותי לפי מה שהם רצו, כדי שיוכלו להשתמש בי, כדי שיוכלו לחסל אותי כמו דלק.

אני מתרחקת ממנו, מזדקפת, סוגרת את החלוק ומהדקת את החגורה.

“שמתי את חיי בידיים שלך. מעולם לא אמרתי שאתה יכול לקחת את הזהות שלי."

קול מחייך אליי בלי בושה.

“אני לא מנסה לשנות את מי שאת. אני מנסה לחשוף את העובדה שיהלום לא יכול לנצוץ לפני שחותכים אותו."

אני משלבת את ידיי על החזה, כבר מבינה לאן הוא חותר.

“ואיפה אתה מתכנן לחתוך אותי היום?"

הוא מנסה להחניק את צחוקו, וזה אף פעם לא סימן טוב.

“את תמיד כל כך חשדנית, מארה. זה לגמרי לא צודק בהתחשב בזה שעדיין לא הכנתי עבורך תוכנית שלא נהנית ממנה."

“זו פרשנות נדיבה. במיוחד מפני שהמסע ל'הנאה' נוטה להיות לא פחות ממחריד."

עכשיו הוא באמת צוחק, והצליל מציף אותי בחום. כשהשטן צוחק, העולם נוטה קצת על צירו, ואיפשהו מישהו עושה טעות גורלית.

“אין שום דבר מחריד בזה שאקח אותך לקניות."

“בשום פנים ואופן," אני מתפרצת. “הבטחת להביא את הדברים שלי מהבית הישן."

“ועשיתי את זה. הדברים שלך יגיעו היום אחר הצהריים. על אף שהיה כדאי לחטא אותם קודם." הוא מרחרח.

“אתה לא רוצה שמעילי יד השנייה שלי יהיו תלויים בארונות הנקיים שלך? אל תדאג, אני בטוחה שיש אגף בבית הזה שמעולם לא ראית."

“אה, אני מכיר כל סנטימטר בבית הזה," מבטיח לי קול. “אין שום מקום בעולם שתוכלי להתחבא ממני, בטח שלא בבית שלי."

לכודה במבטו, אני מאמינה לו.

להתנגד לקול מרגיש כמו לעמוד בדרכה של רכבת משא.

ובכל זאת, הנה אני עומדת, מסתכלת ישירות בפנסים בזמן שהצופר מתריע בקול.

“אני אוהבת את הבגדים שלי," אני מסננת.

“אין לך את הבגדים שלך," מציין קול. “הם אצלי. ואני לא מחזיר לך אותם עד שתבואי איתי לקניות. אם לא תאהבי את מה שאבחר עבורך, לא תהיי חייבת ללבוש את זה. אבל את כן תבואי איתי, או שתצטרכי ללכת לסטודיו בחלוק הזה." הוא מחייך. “או עירומה. אני אשמח מכל אחת מהאפשרויות."

אלבש את החלוק הארור כל השבוע רק כדי לעצבן אותו. זה יערער אותו הרבה יותר מאשר אותי. זה רק הערפל האפור והקר שמחוץ לחלון שמונע ממני לעשות זאת. כי משי לא מחמם.

“בסדר," אני אומרת בטינה. “אבל אני מתכוונת לזה, אני לא אלבש שום דבר שלא אוהב."

“לא הייתי מצפה למשהו אחר," משיב קול בזחיחות מרגיזה.

אני לוקחת את כוס הלאטה שלי לכיור, מניחה אותה קצת יותר חזק מהנדרש ורוטנת, “בוא נגמור עם זה."

קול מרים גבה שחורה אחת.

“את צריכה להתקלח קודם."

מתחשק לי לחטוף את הכוס ולהטיח אותה בו. אף פעם לא מספיק לו לקבל את מה שהוא רוצה. זה צריך להיות בדיוק בדרך שהוא רוצה את זה.

במקום זה, אני מורידה את החלוק ומפילה אותו על רצפת המטבח.

“כרצונך, אדוני."

הטון עוקצני, אבל אני רואה את זיק ההנאה שזה גורם לו. הוא מרים את החלוק והולך אחריי כמו צל כהה, חרישי וקרוב.

אני מטפסת במדרגות לחדר השינה הראשי. חדר האמבטיה של קול הוא פי שלושה בגודלו מהחדר הישן שלי. הכיורים הם לוחות מסיביים של אבן אפורה גולמית מתחת לברזי מפל. האמבטיה כמעט בגודל של בריכת שחייה קטנה, ממוקמת ישירות בתוך רצפת העץ, ממש מול החלון כמו בריכת אינסוף. ראש המקלחת הוא בגודל של מכון שטיפת מכוניות, עם עשרות פיות המצביעות לכל הכיוונים.

קול פותח את הברז עבורי בזמן שאני מעבירה את רשימת ההשמעה מהטלפון שלי לרמקולים האלחוטיים שלו.

המוזיקה מהדהדת מקירות האבן, מקפצת סביב החלל ומתמזגת עם אדי המקלחת הסמיכים.

“למה את צריכה מוזיקה לכל דבר?" שואל אותי קול.

“כי זה עושה את הכול יותר טוב," אני עונה ונכנסת אל תוך הזרם החזק.

הוא לא מתבייש לצפות בי. הוא עושה זאת בגלוי, כל הזמן. לא טורח להסתיר את ההנאה שלו.

זה מחמיא.

אני יצור אקזוטי עבורו. כל דבר שאני עושה מעניין אותו.

מבטו של קול הופך אותי למודעת יותר למעשיי. איך אני מטה את ראשי לאחור מתחת לזרם, חושפת את הגרון שלי. איך קצף הסבון מחליק בין שדיי ואיך העור שלי מאדים מהחום.

אני מתקלחת באיטיות, בחושניות. מעבירה את כפות הידיים לאורך גופי. מסתובבת סביב עצמי כדי שקול יוכל להתפעל ממני בכל זווית.

כשקול מסתכל עליי, עיניו מתעוררות לחיים. הוא נשען לאחור על הקיר, זרועותיו שלובות על החזה, והשרירים שלו נראים לעין דרך בד החולצה הדק.

בכל תנועה של גופי עווית נעה לאורך קו הלסת ההדוק שלו. עיניו זוחלות במעלה ירכיי, התחת שלי, מעל היצירה שלו שעוברת מהמותן שלי לצלעותיי, אפילו מעל הצלקות המכוערות שמסמנות את הזרועות שלי. הוא אוהב את הכול.

אני מורידה את ראש המקלחת ממקומו על הקיר כדי שאוכל לכוון אותו לאן שאני רוצה. אני נותנת לו לזלוג על פניי, העיניים שלי עצומות, פי פתוח והטיפות זולגות לי על הלשון. אני מעבירה את המים על שדיי במשיכות איטיות לקצב המוזיקה.

אני מתיישבת על ספסל המקלחת, מתיזה מים על כפות רגליי, מתפתלת מעט מכמה שזה מדגדג. ואז אני מטה את זרם המים במעלה הרגליים שלי. קודם אחת, ואז השנייה.

קול עומד ללא תנועה ומסתכל עליי. ההתפעלות האינסופית שלו יוצרת אנרגיה של מציצנות שמדרבנת אותי להתנהגויות מוזרות יותר.

אני נשענת על קיר האבן הקריר ומפשקת את ברכיי, חושפת את הכוס שלי למבטו. עכשיו הוא צועד קדימה, העיניים שלו כהות יותר מכתם שמן ושפתיו חיוורות.

אני מכוונת את הזרם ישירות אל הכוס שלי. זה כמעט חם מדי מכדי לסבול, אז אני מתיזה את המים קלות על השפתיים החשופות שלי עד שאני מתרגלת ויכולה לכוון את הלחץ ישירות אל הדגדגן שלי.

ראשי נופל לאחור אל הקיר, והעיניים שלי נעצמות.

אני כבר לא מביטה בקול שצופה בי.

אני מרגישה את זה.

המים מלטפים אותי, מחליקים פנימה והחוצה בין קפליי, זורמים בכל מקום. זה חם וחזק. ככל שאני מקרבת את ראש המקלחת, כך התחושה הופכת לאינטנסיבית יותר.

“כן, זהו..." ממלמל קול. “ילדה טובה. אל תפסיקי."

סומק מתפשט במעלה גופי, מאדים את השדיים שלי וזוחל אל צווארי.

חום המים כמעט בלתי נסבל, ואני רוצה להנמיך אותו.

קול מרגיש את זה ונכנס אל המקלחת. הוא נופל על ברכיו לפניי, סוגר את היד שלו על היד שלי שמחזיקה בראש המקלחת ונועל את אצבעותיי במקומן. הוא מכוון את הזרם בדיוק להיכן שהוא רוצה ומחזיק אותו שם כשהחום והלחץ עולים.

המכנסיים שלו ספוגים וכך גם נעליו האיטלקיות היקרות. קול כמעט לא מבחין בכך. עם כל השאיפה לשלמות, קול הוא רודף תענוגות בדיוק כמוני. הוא רוצה את מה שהוא רוצה, ומוכן לשלם על זה.

ברגע זה הוא רוצה לגרום לי לגמור, ולא אכפת לו מהבגדים שהוא הורס.

“עשית את זה כבר קודם," הוא נוהם.

“כן," אני מתנשפת.

“האם ככה למדת לגמור? באמבטיה, פישקת את הרגליים מתחת לברז?"

אני מהדקת את שפתיי, שונאת שהוא משתמש בסקס כדי להוציא ממני מידע. שונאת שהעוררות הופכת אותי לחלשה.

קול מקרב את ראש המקלחת, עד שהוא כמעט מכסה את כל הכוס שלי והזרם החזק כמעט בלתי נסבל. הוא מלפף את שערי על ידו ומושך את הראש שלי לאחור, נוהם באוזני, “תודי בזה, ילדה מטונפת. עשית אמבטיות כדי לגמור, לא כדי להתנקות."

“זין על ניקיון," אני רוטנת. “אישן במכל אשפה אם יתחשק לי."

“אני יודע שתעשי את זה, פסיכופתית קטנה." הגיחוך של קול עשיר ומרושע, הוא מביא אותי לשיא ומרעיד לי את העצמות.

האורגזמה חמה וחזקה כמו זרם המים. הריאות שלי מתמלאות באדים ועורי נצבע בגוון אדום חזק יותר מעליו של ורד.

כשאני מתנשפת בצמוד לקיר, רפויה ומשוחררת, קול מצווה, “תישארי בדיוק שם. אל תזוזי."

לא הייתי יכולה לזוז גם אם הייתי רוצה.

קול יוצא מהמקלחת לקחת משהו מהמגירה שלו. הוא לא צריך לחטט, מוצרי הטיפוח שלו מאורגנים בצורה כל כך מושלמת, שלוקח לו רק רגע לאסוף את מה שהוא צריך.

הוא חוזר שנייה אחר כך, בידו משחת גילוח ותער.

“אני יכולה לגלח את עצמי," אני מודיעה לו.

“לא טוב כמוני."

מעצבן אותי שזה כל כך נכון. אני די טובה עם היד שלי, לעזאזל, אבל עדיין לא יכולה להשתוות לדיוק של קול. הוא מכונה, אם למכונה הייתה נשמה. או לפחות חלק של נשמה.

אני נשענת לאחור אל הקיר, בירכיים פתוחות וכוס נפוח ואדום מהזרם החם. זה מרגש ומרעיד לתת לו גישה לחלקים הפגיעים ביותר שלי.

ליבי דוהר כשהוא פותח את התער ומפריד את הפלדה המנצנצת מידית העצם שלה.

“תחזיקי לי את זה," הוא מורה ולוחץ את הידית אל כף ידי.

אני סוגרת את אצבעותיי סביבה, מתבוננת בחוד האכזרי של הלהב, דק וחד מאוד.

קול כורע לפניי. הוא סוחט מעט קרם גילוח אל כף ידו, ובעדינות מעסה אותו על קו הביקיני שלי. לחיו במרחק סנטימטרים ספורים מהתער, וצווארו נחשף כשהוא מטה את ראשו לראות טוב יותר.

הייתי יכולה לחתוך את הגרון שלו ממש עכשיו.

קול מורח את קרם הגילוח על הכוס שלי ובמעלה ירכיי. התחושה קרירה אחרי חום המים.

“את תוהה איך זה ירגיש?" הוא שואל בקולו החלק והנמוך.

אני אוחזת בידית כל כך חזק שהיא מכאיבה לכף ידי.

“את תוהה אם את יכולה להיות מהירה ולהפתיע אותי? אם תוכלי לחתוך אותי עמוק מספיק שלא אוכל להילחם בך? אם אהיה במקום הנכון, חתך אחד יספיק."

אני מנענעת את ראשי בעוצמה עד שהוא מתנגש בקיר האבן.

“לא, לא חשבתי על זה."

קול סוגר שוב את ידו על היד שלי, אבל הפעם הוא מכריח אותי להניף את התער בינינו. הוא נועץ בי את מבטו, עיניו הכהות נעולות על שלי.

“כשיגיע הזמן, אל תהססי. את אף פעם לא תהיי הגדולה או החזקה במאבק. את צריכה להיות חסרת רחמים. תקבלי רק הזדמנות אחת וכדאי שהיא תהיה משמעותית."

במי הוא חושב שאני הולכת להיאבק?

בשו... או בו?

אני מסובבת את מפרק כף ידי ומושכת אותו מקול, מפילה את התער על רצפת המקלחת.

“אמרתי לך, אני לא הולכת לפגוע באף אחד."

קול מתעלם מהתער ומתמקד בי בלבד.

“אה, באמת? אז מה את מתכוונת לעשות לגבי שו?"

“אני לא יודעת," אני אומרת דרך שיניים חשוקות. “למצוא הוכחות. לזרוק את התחת שלו לכלא, לשם הוא שייך."

קול משמיע נהמת בוז שפוגעת בי יותר מסטירה.

“את לא הולכת למצוא הוכחות. תתקרבי לשו בלעדיי וכל מה שתמצאי זה את הראש שלך על החוף."

אני נועצת בו מבט נוקב. “אתה רוצה לגרום לי לחשוב שיש רק דרך אחת שבה זה יכול להסתיים."

“לא. יש שתי דרכים, שו ימות או אנחנו."

קול מנסה לגרור אותי לדרך שבה אני לא רוצה ללכת. באותו הזמן, אני לא יכולה שלא להרגיש נחמה מעוותת מזה שהוא אמר ‘אנחנו' במקום ‘את'. קול חושב שאנחנו בזה יחד. והאמת היא ששום דבר לא מפחיד אותי יותר מהמחשבה להתמודד עם שו לבדי.

אני רוצה את קול לצידי, אבל אני לא יכולה לראות איך אי פעם נסכים על מה שאנחנו צריכים לעשות.

קול מצקצק בלשונו ושוב מרים את התער.

“עכשיו אני צריך להשחיז אותו שוב."

הוא חוזר לדלפק להוציא את רצועת העור להשחזה. הוא נע במהירות ובאגרסיביות.

הוא מותח את רצועת העור המחוספסת ומשחיז עליה את התער שמשמיע קול גרגור מרושע. האדים במקלחת שוקעים וצמרמורת עוברת במורד עמוד השדרה שלי.

קול חוזר וכורע לפניי, הלהב מנצנץ בידו.

הוא מסתכל אליי, שפתיו המלאות מעוקלות בחיוך. “אל תזוזי. אל תגרמי לי לחתוך אותך."

מגע הלהב קר מאוד. התער מחליק על עורי כמו לחישה, וקול מגלח אותי כל כך ביסודיות שהעור שלי, נקי מקרם הגילוח ומכל זכר לשיער, נראה חיוור ומוזר.

כל מקום שהוא חושף, מייד נעשה רגיש. אני מרגישה את הנשימה החמה שלו ואת האוויר הקר שעל שפתי הכוס שלי.

אצבעותיו לוחצות על עורי ומפשקות את השפתיים שלי כדי שהוא יוכל לגלח אפילו את האזורים הכי קשים ורגישים.

אני כל הזמן מצפה להרגיש את ידו מועדת ואת הלהב חותך לי את העור, אבל הוא זהיר מדי. זה אפילו לא שורט אותי.

הוא מגלח למטה, ואז פנימה ולמעלה, נוגע בי באצבעותיו הרגישות, מגלח שוב כל אזור שלא עומד בסטנדרט השלמות שלו.

הוא ממוקד כולו בעבודה, פניו במרחק סנטימטרים מהכוס שלי, בוחן כל חלק בי, פנימה והחוצה.

אולי אני אמורה להיות נבוכה. אולי זה אמור להרגיש קליני.

אבל זה לא.

במקום זה, אני רועדת למגעו. אני בקושי מצליחה לא לזוז, מתה ללחוץ את הדגדגן שלי אל כף ידו, כמהה למגע כרית האצבע שלו עליו. אני רוצה את אצבעותיו בתוכי. את הזין שלו בתוכי.

קול מרים את ראש המקלחת פעם נוספת ושוטף את שאריות קרם הגילוח מעורי.

הכוס שלי בוהק ורך כמו אפרסק אביבי טרי.

קול לא יכול להסיר את עיניו ממנו.

“תרגישי את זה," הוא לוקח את ידי ומניח אותה על הגבעה הרכה והמשיית.

אצבעותיי גולשות על העור הרגיש, יותר משהיה אי פעם. ההרגשה היא כאילו נבראתי הבוקר. כאילו שום דבר רע לא קרה לי. כמו ונוס העולה מקצף הים.

קול מניח את ידיו על הברכיים שלי, דוחף ומפשק אותן לרווחה.

הוא נשען קדימה ומטייל עם לשונו על פני הכוס שלי. עוקב אחר מסלולו של התער קדימה ואחורה, למעלה ולמטה, בודק את עבודתו.

אני משחררת אנחה, שולחת את ידי אל השיער שלו ודוחפת את פניו אל תוך הכוס שלי. אני דוחפת את הכוס הקטן והחלק שלי אל פניו, רועדת מהתחושה של השפתיים הרכות שלו, לשונו הרטובה ועקבות הזיפים שלו. אני מרגישה את זה כמו שמעולם לא הרגשתי קודם לכן, ואני נמסה אל תוך פיו, מתחילה לגמור לפני שאני אפילו מבינה שזה קורה.

אני רוכבת על לשונו, החלק הרך ביותר שלו צמוד לחלק הרך ביותר שלי. אני מרגישה את החום והעונג, וזה אינטימי בטירוף. מעולם לא קיבלתי מין אוראלי מגבר שרצה בזה יותר ממה שאני רציתי. הוא טועם אותי, מריח ומלקק. הוא רעב בדרך שלעולם לא אוכל לספק, אפילו בזמן שהוא טורף אותי בהנאה.

כשהשיא השני עובר, אני כמעט מרגישה אשמה. אני מושיטה את ידי אליו ורוצה להחזיר לו טובה.

“תן לי להחזיר לך."

“לא." הוא דוחף אותי חזרה לספסל, מחזיק עדיין את התער בידו השמאלית. “אני לא רוצה."

“אז מה אתה רוצה?"

ידו הימנית מונחת על הירך שלי, מחזיקה אותי במקום.

“אני רוצה לטעום אותך."

זה מה שהוא עשה לפני רגע, הרטיבות שלי נמצאת על שפתיו. אבל אז קול מרים את התער מעל הירך שלי, ואני מבינה.

ליבי מחסיר פעימה. בכל פעם שאנחנו חוצים קו נוסף, הגבול שהיה מוכר נסוג לאחור.

“תעשה את זה."

הוא עושה חתך דק בפנים הירך שלי, כל כך מהיר וחד שהכאב מגיח ונעלם בשנייה, לפני שאני אפילו מבינה. דם זולג, כהה יותר מיין. הוא לוכד אותו בלשונו, מלקק את הפצע השטחי וסוגר עליו את פיו. אני מרגישה את לשונו מחליקה על החתך החשוף, ואת המציצה העדינה כשהוא נאחז בו.

פיו מרגיע אותי.

אני נשענת לאחור אל הקיר, העיניים שלי עצומות, אצבעותיי מחליקות אל שערו הסמיך והרך.

אני שורטת בעדינות את הקרקפת שלו בזמן שהוא מוצץ את החתך. לבסוף, כשהוא מרים את ראשו, אני כבר לא מדממת.

אני מסתכלת על הסימן, דק ונקי. אני יודעת מניסיון שלא תישאר צלקת.

החתכים שנשארים לתמיד הם אלה שאת חותכת עמוק ושאינם ישרים, או אלה שאת עושה מעל לאחרים שעדיין מחלימים.

קול מתרומם ומושך אותי למעלה איתו. הוא מנשק אותי על פי, ואני טועמת את הטעם המתקתק של הכוס שלי ואת הטעם המתכתי של הדם שלי. אף אחד מהם לא מרגיש שגוי. למעשה, זה שילוב כל כך מושלם שאולי הייתי מגלה אותו בעצמי אם היה לי מספיק זמן להתנסות.

האורגזמות עושות אותי רגועה ושלווה.

“מה אתה רוצה שאלבש?" אני שואלת את קול.

קול לוקח אותנו לניימן מרקוס ברחוב גירי. בניין האבן המכובד ניצב בפינה, שכבות הזכוכית שלו מציגות חלונות ראווה אופנתיים ומרשימים אפילו מרחוק.

“אי אפשר פשוט ללכת לאורבן אאוטפיטרס או משהו?" אני רוטנת.

אני כבר מתחרטת על רוח שיתוף הפעולה שגרמה לי להיכנס למושב הנוסע במכונית של קול. אני לא רוצה להיכנס לאיזו חנות יוקרתית שבה המוכרות יביטו בי במבטים מתנשאים כמו בג'וליה רוברטס באישה יפה. הן מזהות כשאת ענייה ולא שייכת.

“או אפילו יותר טוב," אני אומרת, “אני יכולה להמשיך ללבוש את הבגדים שלך."

קול השאיל לי זוג מכנסי צמר וסוודר קשמיר יוקרתיים שלו. הוא אפילו ניקב חור חדש באחת מהחגורות שלו כדי לשמור שהמכנסיים לא ייפלו. הכול כמובן גדול עליי, אבל אני אוהבת בגדים גדולים.

“בשום פנים ואופן," אומר קול. “זה היה צעד נואש שאנחנו עומדים לתקן."

אני מרגישה אי־נוחות רק מלהיכנס בדלתות החנות. אנחנו צריכים לעבור תחת מבטם הצולב של שני שומרים, שתפקידם להשאיר את חסרי הבית בחוץ. הייתי מרגישה יותר נוח באחד מהאוהלים הרבים בכיכר יוניון. הייתי מעדיפה לעשן גראס עם אחד מהחבר'ה שם, מאשר להתכווץ תחת המילים האסרטיביות, העולות משפתיה של בלונדינית צבועה באודם שמנופפת בבקבוק בושם. “בוקר טוב! מה אתם מחפשים היום?"

“בוקר טוב," עונה קול, מתעלם בנינוחות מהשאלה כשהוא חולף על פניה, לא מרפה את אחיזתו בזרועי כשהוא מכוון אותי אל המדרגות הנעות המובילות לקומות העליונות.

בהשוואה לרחובות ההומים בחוץ, מחלקת הנשים מרגישה ריקה באופן מוזר. אני בוהה בקולבים שמלאים בבגדים בהירים, עשירים ומושכים למראה, המסודרים לפי מעצבים, אבל אף אחד אחר לא רואה אותם. אנחנו לבד כאן, למעט כמה מוכרות שפזורות סביב.

“איפה כולם?" אני לוחשת לקול.

“אין ‘כולם' כשאת קונה עם האחוזון העליון. אין הרבה מאיתנו."

השקט הלא מציאותי מערער אותי. אני מתקרבת למתלה של מעילי סתיו, מרימה בזהירות שרוול אחד. הבד עבה וכבד, עם רקמה משוכללת בסופו. כפתורים מקרן איילים אמיתית תפורים ביד לאורך המעיל, ועיטורי הפרווה שעל הצווארון כל כך עשירים ורכים שזה מייד גורם לי לחשוב על חיות ארקטיות שמתחפרות בשלג.

אני הופכת את תג המחיר ונביחה של צחוק מבוהל בורחת מפי.

“שמונת אלפים דולר?" קולי חורק כשאני שואלת את קול. “בשביל מעיל אחד? ממה הוא עשוי, מהשיער של ראיין גוסלינג?"

זה מעיף לי את המוח לחשוב שמישהו יכול להתהלך בבגד שעולה כמו משכורת שנתית שלי. כלומר, ידעתי שקיימים בגדים יקרים, אבל מעולם לא נגעתי באחד.

ההרגשה כאן שונה מאוד, אפילו הריח אחר. כאילו את צועדת אל עולם מקביל — עולם של זכויות שבו מספרים הופכים לחסרי משמעות, ואת רק מעבירה את הכרטיס שלך עבור כל מה שאת רוצה.

קול אפילו לא מסתכל על תגי המחיר. הוא לוקח כל מה שתופס לו את העין ומניח את הפריטים על זרועו. לפני שאני יכולה למצמץ, מוכרת צצה משום מקום ואומרת בנימוס חלקלק, “האם לפתוח עבורכם חדר מדידה, אדוני?"

קול מעביר אליה את הבגדים וכבר צועד אל המתלה הבא. הוא סוקר כל קולקציה בעין מיומנת, שולף תערובת של עליוניות, מכנסיים, שמלות ומעילים.

אני אפילו לא מנסה לעזור לו. אני מרגישה מאוימת ומוצפת ברגשות מעורבים. תמיד רציתי לעשות כסף, אבל מעולם לא ממש דמיינתי את עצמי משתמשת בו. יש לי יותר מדי טינה לאנשים עשירים מכדי להאמין שבאמת יום אחד אהפוך לאחת מהם.

חוץ מזה, אני לא עשירה. מכרתי תמונה אחת בלבד.

קול הוא מעבר לעשיר. וכפי הנראה מתכנן להוציא הרבה יותר כסף ממה שציפיתי על מלתחה חדשה.

אני תופסת בזרועו וממלמלת, “זה יותר מדי יקר."

הוא לוקח את ידי ומושך אותי אל חדר המדידה.

“את לא יודעת כלום על כסף. זה לא יקר, זה כסף קטן."

זה רק גורם לי להרגיש אפילו רע יותר.

הפער הכלכלי בין קול לביני גדול בהרבה מכל הפערים האחרים שבינינו. שנינו מתגוררים בבתים בני מאה בסן פרנסיסקו, אבל שלי מתפורר ומעלה עובש ושלו ארמון של ממש. ככל שאני נכנסת אל העולם שלו, כך אני רואה כמה מעט ממנו הבנתי ממרחק. הוא מכיר כל אחד בעיר, כל מי שיש לו חשיבות. הם מאוימים ממנו וחייבים לו טובות.

הדברים שהוא יכול להשיג בהינף יד, אני לא הייתי יכולה להשיג במאה שנים. אפילו אנשים שלא מכירים את השם בלאקוול, נופלים תחת קסם הביטחון העצמי הלא מתאמץ. כמו האישה שעוזרת לנו ומבינה שקול הוא מישהו בעל ערך, מישהו שיש לציית לו.

אני מעולם לא הייתי מישהי בעלת ערך.

עבור אף אחד.

אפילו לא לאימא הארורה שלי, האדם היחיד בעולם שאמור היה לשים עליי זין.

היו לי חברים, אבל מעולם לא הייתי האדם הכי חשוב בחייהם, השמש במרכז השמיים שלהם.

עד כמה שזה נשמע דפוק, האדם הראשון שבאמת מתעניין בי... הוא קול.

תשומת הלב שלו יכולה להיות כפייתית ואנוכית לפעמים, אבל אני רוצה בה בכל זאת.

האדם שמעולם לא היה לו אכפת מאף אחד, מקובע על הבחורה שאף אחד לא התעניין בה מעולם.

בדרך מעוותת כלשהי, נועדנו זה לזה.

וזה ממש מפחיד אותי. כי אפילו לא הגעתי לתחתית הדברים האפלים שקול עשה. אם אנחנו נמשכים זה לזה, מה זה אומר עליי?

תמיד חשדתי שאולי אני לא אדם טוב. ניסיתי לעשות את הדברים הנכונים. ניסיתי להיות טובה, לעזור ולהיות ישרה. זה לא ממש הביא אותי למשהו. אולי מפני שאנשים יכלו לראות שהייתי צריכה לנסות, שמעולם לא הייתי טובה באופן טבעי וללא מאמץ.

ברגע שהלכתי לבית הספר ידעתי שאני שונה. אלו לא היו רק הבגדים הקטנים מדי או העובדה שתיק האוכל שלי הכיל שקית ניילון עם אותה שקית צ'יפס בכל יום. מעולם לא אכלתי את הצ'יפס, מפני שאז לא היה לי מה להביא לבית הספר בשקית.

היו ילדים נוספים עניים, אבל בי היה משהו מכוער יותר, משהו שדחה את הילדים האחרים. שגרם להם להתלחש מאחורי גבי ולהתעלם ממני בהפסקות.

תמיד חשבתי שאלה היו העצבות, או הסיפורים שסיפרו הילדים. בפעמים הספורות שמישהו בא אליי הביתה, הוא פגש את אימא שלי וראה איך אנחנו חיים.

עכשיו אני חושבת שזו פשוט הייתי אני.

רנדל הבחין בזה ברגע שנפגשנו. הייתי רק בת שבע. גבר בוגר לא אמור לשנוא ילדה קטנה עד כדי כך.

“מה קרה?" שואל קול, קורא את המחשבות הפרטיות שלי בדיוק המפחיד הרגיל שלו.

“אני לא שייכת לכאן," אני ממלמלת. “חדר ההלבשה הזה יותר גדול מהדירה שלי."

“את לא גרה בדירה ההיא יותר," אומר קול. ואז, כיוון שאני נועצת מבטים בשטיח, הוא תופס בפניי ומכריח אותי להסתכל לו בעיניים. “מגיע לך להיות כאן כמו לכל אחד אחר. יותר מכל האחרים. את מוכשרת, מארה, ממש פאקינג מוכשרת. את כבר כוכבת. לא כולם יודעים את זה, אבל אני יודע. את הולכת ליצור אומנות שתגרום לאנשים לחשוב, לבכות ולבעור מקנאה."

אם מישהו אחר היה אומר את זה, הייתי מניחה שהוא רק מנסה לעודד אותי.

קול לא אומר דברים כדי להיות נחמד.

אהבתי את האומנות שלו לפני שאפילו ראיתי אותו. היא נגעה בי הרבה לפני שנפגשנו. הדעה שלו חשובה לי יותר משל כל אחד אחר.

העיניים שלי שורפות ופניי לוהטות. אני לא יכולה להרשות לעצמי לבכות, כי לא אעשה שום דבר שיגרום לקול להעריך אותי פחות.

כל מה שאני יכולה לעשות זה לאחוז בידיו וללחוץ אותן חזק יותר אל פניי עד שהכאב מחזיר אותי לקרקע.

קול אומר, “עכשיו תמדדי את הבגדים הארורים ותיהני. תרגישי את הבד, כמה הוא נפלא. את תעריכי את זה יותר מכולם."

אני מרימה את השמלה הראשונה ומגלה שקול צודק. הוא תמיד צודק.

הבגדים מלטפים את העור שלי. הם מתאימים לגופי כאילו נוצרו עבורי, חלקם כבדים ומנחמים, אחרים קלים ומרחפים. העושר והרכות של הבד, הדרך שבה הוא נצמד ונמתח ומרחף סביבי כאילו הבגדים הם יצורים חיים שמתאהבים בי — מעולם לא חוויתי משהו דומה.

לקול יש טעם מעולה. נראה שהוא מבין באופן אינטואיטיבי אילו צבעים וסגנון הכי יתאימו לי. הוא בוחר בצבעים עשירים של אבני חן, בעיקר בדים סולידיים וכמה הדפסים. העיטורים הם רקמה כפרית או קפלים עשירים. שום דבר שיגרד או יעצבן אותי. הוא לא בוחר שום דבר שיגרום לי להרגיש כאילו אני מתחזה לאשת חברה. הכול בסטייל בוהמי עם השפעות וינטג'. הוא מכיר אותי ויודע מה אני אוהבת.

התכוונתי לתת לו לקנות לי רק כמה דברים, אבל בגד אחרי בגד הם נערמים בזרועותיו, כל אחד מהם כל כך יפה, שאני לא מסוגלת לבחור ביניהם. שמלות מיני עם שרוולי פעמון, סרבלים מסאטן, חולצות כפריות, חצאיות עור ומכנסי ג'ינס מתרחבים רקומים.

אני גם צריכה להפסיק להסתכל בתגיות המחיר כדי שלא אגרום לעצמי להיות חולה.

כשהוא מבקש מהמוכרת לחשב את העלות של כל הבגדים, אני פונה אליו ומכריחה את עצמי להביט בעיניו על אף שאני ממש נבוכה. מעולם לא התכוונתי לקבל נדבה ממישהו. תמיד אמרתי לעצמי שאני חזקה ועצמאית, שאני יכולה לדאוג לעצמי.

“תודה, קול," אני אומרת בפשטות. “לא רק עבור הבגדים. עבור כל מה שאתה עושה בשבילי."

“מרגישה אסירת תודה?" הוא שואל, עיניו השחורות מנצנצות בזדון.

“הייתי," אני עונה, וכבר מתחרטת על דבריי.

“אז למה שלא תחזירי לי טובה קטנה?"

אוי אלוהים.

“איזו?"

“אל תדאגי, זה יהיה כיף."

הרעיון של קול לכיף מבעית אותי.

הוא שוב מוליך אותי אל חדר המדידה, על אף שכבר ניסיתי את כל הבגדים.

אני משתדלת לשמור על קצב פעימות הלב שלי רגוע, כמו בריצה קלה ולא של ספרינט מטורף.

“מה אנחנו עושים?"

“תרגיעי את עצמך, קאראווג'ו1 קטנה. אני רק רוצה שתלבשי משהו בשבילי."

הוא מחזיק במה שנראה כמו חתיכת גומי קטנה, רכה ומעוקלת, בערך בגודל האגודל שלי.

“מה זה?"

“זה הולך בדיוק לכאן," קול דוחף אותי אל הקיר ומחליק את חתיכת הגומי הקטנה אל תוך התחתונים שלי. היא מתמקמת בין שפתי הכוס שלי. אני יכולה להרגיש אותה, אבל רכות הגומי מונעת חוסר נוחות.

אין לי מושג מה המטרה, ובכל זאת, אני זורמת עם זה. קול כל כך שונה שכמעט שום דבר לא מפתיע אותי יותר.

אני יוצאת אחריו בצייתנות, רואה אותו מעביר את כרטיס האשראי שלו בסכום שעולה על כל השווי שלי, כולל הציור שמכרתי.

אני חסרת נשימה ואומרת, “טוב, אני מניחה שכדאי שנלך לסטודיו."

“אפילו לא קרוב," צוחק קול.

“למה אתה מתכוון?"

“לא סיימנו לערוך קניות."

“מה עוד אפשר —"

“בואי." הוא לוקח את ידי וגורר אותי הלאה.

כך מתחיל החלק השני של מסע הקניות שלנו, שבו קול מנסה לחסל את כל ניימן מרקוס באחר צהריים אחד. אני מתעייפת מלהתווכח איתו הרבה לפני שהוא מתעייף להעביר את הכרטיס שלו. הוא קונה לי עגילים, שרשראות, מוצרי קוסמטיקה, נעליים ואוסף של הלבשה תחתונה כל כך שערורייתי שהיה גורם לג'וזף קור2 להסמיק.

אני בקושי יכולה להתמקד ברכישות כי קול משעשע את עצמו בדרך אחרת לגמרי.

זה מתחיל כשאני מנסה מבחר של בשמים שמניחה לפניי בלונדינית דקיקה שניגשת אלינו כשאנחנו מגיעים. היא מעבירה דוגמית של מייסון פרנסיס קורקדג'יאן מתחת לאפי כשאני מרגישה רטט פתאומי בחלק הגוף התחתון שלי. אני מזדקפת בחדות, כמעט חותכת לעצמי את האף באמצעות הנייר.

“מה לעזאזל!" אני מתנשפת.

אני מסתובבת לאחור ומוצאת את קול עם הידיים שלו בכיסים והבעה תמימה על פניו.

“עקיצת יתוש?" הוא שואל.

פניי בוערות והברכיים שלי מתנודדות תחתיי, והרטט הופך לעקבי ויציב. אני רואה את ידו של קול זזה בתוך הכיס שלו כשהוא מפעיל את הלחצנים. הוא מגביר את העוצמה, מספיק גבוה כדי שהמוכרת כמעט תשמע. אני מתרחקת ממנה כמה צעדים, מנסה להצמיד את רגליי, ואז ממהרת להפריד ביניהן מפני שזה רק נעשה יותר גרוע.

“את בסדר?" היא שואלת אותי, מצח הבוטוקס שלה לא יכול להתקמט בדאגה.

“אני יכולה לקבל קצת מים?" אני מצייצת.

אני מנסה להיפטר ממנה כדי שאוכל לצעוק על קול.

אני מסתובבת אליו וזועמת, “תכבה את זה!"

במקום זה, הוא רק מגביר.

אני חייבת להישען אל דלפק הזכוכית, לחיי בוערות והידיים שלי מזיעות.

“תפסיק," אני מתחננת אליו.

הוא מכבה את זה, נותן לי רגע של הקלה מבורכת כדי להתאושש.

גברת הבשמים חוזרת עם בקבוק מים קטן.

“מרגישה יותר טוב?" היא שואלת ומגישה לי את הבקבוק.

“כן, תודה," אני מתנשמת. “אני חושבת שהבושם עושה לי סחרחורת."

“תנסי את זה," היא מציעה, מעבירה אליי מכל פתוח של פולי קפה. “זה יכול לעזור לך להתרענן."

אני נשענת קדימה לשאוף את הריח.

בדיוק כשאני עושה זאת, קול מפעיל את הוויברטור שוב.

“אוי, אלוהים!" אני גונחת, נאחזת בדלפק בשתי ידיי.

אני חסרת אונים כשהתחושה פועמת במעלה רגליי והופכת לי את הבטן התחתונה.

קול גילה חולשה משמעותית, כזו שאפילו לא ידעתי שיש לי.

רטט הוא החולשה שלי, וקול משתמש בו ברמת גאונות מרושעת של לקס לותר3.

איך לעזאזל הוא מצא אחד כל כך קטן? הוא בטח הכין אותו בעצמו, הבן זונה הערמומי.

הוא מגביר אותו שוב, בעוד שאני מנסה נואשות לא לגנוח מול הבלונדינית המבולבלת.

“את צריכה רופא?" היא שואלת.

“היא תהיה בסדר," מבטיח לה קול. “זה קורה כל הזמן."

זה בכלל לא פאקינג הגיוני, אבל קול כל כך משכנע שהבלונדינית פשוט מחייכת ואומרת, “יש לנו חדר מנוחה אם את צריכה לשבת."

קול כורך את זרועו סביב הכתף שלי, מוביל אותי הרחק מדלפק הבשמים, אבל לא מכבה את הוויברטור.

אני מסתובבת אל חזהו, נשענת עליו לתמיכה, מסתירה את הפנים שלי בגופו כשאני מתחילה לגמור. הרגליים שלי רועדות כמו ברעידת אדמה, והזרועות שלי עוטפות בחוזקה את מותניו. אני משמיעה צלילי גניחה עמומים.

כשזה סוף־סוף מסתיים, אני מתנשפת, “תכבה את הדבר הארור הזה!"

קול עושה זאת, על אף שאני יכולה להרגיש אותו רועד מרוב צחוק.

אני מסתכלת אליו.

קול מואר בשעשוע הטהור והזוהר ביותר שראיתי מעודי. זה מאיר את פניו, הופך אותו ליפה ברמה שמדהימה אותי.

אני יכולה רק לבהות בו.

ואז, גם אני מתחילה לצחקק.

אולי זה מהדופמין שמשתחרר וזורם בתוכי, או שאולי זאת העובדה שבפעם הראשונה קול ואני צוחקים יחד, על סוד שהוא רק של שנינו.

“למה אתה כזה איום?" אני נוחרת.

“אני לא יודע," הוא עונה בתהייה אמיתית. “אני רוצה רק את מה שאני לא אמור לקבל."

גם אני.

אף אחד לא רצה שאהיה אומנית.

אף אחד לא רצה שאשיג כלום.

עד שפגשתי את קול.

הוא מדליק את הוויברטור עוד כמה פעמים בזמן שאנחנו עורכים קניות. זה הופך למשחק בינינו, הוא מנסה לעשות את זה ברגעים הכי מביכים, ואני נלחמת הכי חזק שאני יכולה לא להראות שום סימן לזה על פניי, להמשיך לדבר ולבחור מסקרה בזמן שהברכיים שלי רועדות ועורי מתכסה בגוון ורוד כמו של חזרזיר תינוק.

מהר מאוד אני מסוחררת ומגורה יותר מדי, תלויה על זרועו של קול כי אני בקושי יכולה לעמוד. קול נושא את כל השקיות עבורי, עמוס כמו סבל.

מעולם לא הרגשתי כל כך מפונקת.

מעולם לא נהניתי כל כך.

צייר איטלקי בתקופת הרנסנס.

איש עסקים ויזם בריטי, הקים חברה להלבשה תחתונה.

דמות בדיונית של נבל.