קהיר | 1933
עוד מעט אני איעלם להם. אני אלך לאיבוד.
נאדין שוב יושבת ליד החלון, במחזוריות עגומה, פניה מול הווילונות המחוררים. השמש הקהירית רובצת במלוא כובדה על העיר, עוד לא מרכינה ראשה בפני הערב.
"שבי כאן ואל תזוזי", אומרת לה אמא פלור כשהיא מבקשת לצאת החוצה.
נאדין ממתינה שיחשיך קצת. אחיה הבכור, דויד, כבר לא בבית. בחדר הסמוך שמעבר לדלת הסגורה מסתודדות אחיותיה הגדולות, אמילי ורוזט, בנות עשר ושמונה, ומשגיחות על אנט התינוקת. "אל תטרידי אותנו עכשיו", הן אומרות לה כשהיא מנסה להיכנס.
בכל הבית דממה. אבא שלה, יעקב אלחריזי, רדום למחצה על הספה, רגליו משוכלות והוא ממולל מחרוזת ענברים בידיו. ממול, לצד שולחן עבודה דל בפינת החדר, שקועים בלימודיהם האחים קלוד ודניאל. האחד מתמקד בארכיאולוגיה, השני ברפואה.
כשפלור יוצאת לרגע אל המטבח, מנסה נאדין למשוך את תשומת ליבו של אחיה האהוב קלוד.
"עוד מעט, נאדין", הוא לוחש הפעם. "אני עסוק עכשיו".
וכשפלור חוזרת אל החדר, נאדין רואה את החיוך הדק, הממזרי, על שפתיה. הנה היא חוגגת את הצלחתה באילוף בני הבית.
הזמן חולף באיטיות מענה.
הלוא כך היה גם בבוקר, נאדין חושבת לעצמה. גם בבוקר אמרה לה פלור, "נאדין, שבי עכשיו שם ואל תזוזי עד שארשה לך". ואז רוזה, השכנה, נכנסה לביקורה השבועי.
הביקור שלה התחיל, כרגיל, בדברי לצון שנונים בלשון מתגלגלת. רוזה ופלור חברות בלב ובנפש. הן מגדלות את ילדיהן ומחנכות אותם ביד רמה, דואגות להשכלתם, סורגות ותופרות ותורמות לכלכלת המשפחה. הן מלגלגות בהנאה על בעליהן ומחפשות קווי דמיון בין השניים שקצרה ידם מלפרנס כהלכה את בני ביתם. הבעל ה"עצלן" של פלור, חכם יעקב אלחריזי, סופר סת"ם, מול הבעל של רוזה אלחדיף, שמש בית הכנסת של השכונה, שהוא "סתם בטלן".
אבל הבוקר רוזה פסחה על דברי הלצון הרגילים וכבר מהמסדרון העיפה מבט אל הקטנה המתנודדת באי־סבלנות על כיסאה שליד החלון.
"תגידי, פלור, מה יש לך עם הילדה?"
פלור, כרגיל, תקפה בחזרה. "כבר אמרתי לך, רוזה, זה לא עניינך. מספיק עם הפזמון החוזר".
רוזה בדרך כלל משתתקת אחרי מתקפת הנגד הזאת, אבל היום התעקשה. "פלור, למה את קשה כל כך עם הילדה?"
"אמרתי לך, רוזה. זה לא עניינך!"
רוזה לא הרפתה.
"היא עוד ילדה קטנה, בקושי בת שש. זה לא נראה לי", היא השתתקה לרגע והמשיכה, "באמת, פלור, אל תכעסי, אבל את באמת צריכה לחשוב. הילדה יפה כל כך, פיקחית כל כך..."
נאדין ציפתה לשמוע את תגובתה הרגילה של אימה, "פקחית? יותר מדי. מרדנית, ערמומית, סרבנית", אך נראה שהפעם פלור העדיפה לשתוק.
בדרך כלל שמחה נאדין שרוזה בצד שלה. היא יודעת שאמא לא אוהבת אותי, חשבה תמיד. אבל עכשיו, כשהערב קרב, השיח שבין שתי הנשים מאחוריה והיא שוב "בעונש" על הכיסא – היא ממתינה להזדמנות שלה. כשאימה יוצאת שוב אל המטבח ואחיה דניאל מייצב את כיסאו בחריקה ומפר פתאומית את הדממה, היא קמה, מזנקת במהירות מהחדר אל המסדרון, פותחת את דלת הבית ויוצאת החוצה.
מהקומה השלישית היא מזנקת במהירות מטורפת, שתיים־שתיים היא מדלגת במדרגות, מגיעה ביעף אל קומת הכניסה, יוצאת מבעד לשער העץ המידלדל הנע בקושי על שני ציריו והחוצה אל הסמטה.
סמייה, החברה שלה, קוראת מהמדרכה שממול, "נאדין, בואי".
אבל נאדין צועקת, "אני בורחת עכשיו!" וממשיכה לרוץ.
היא מגיעה במהרה עד לקצה הסמטה שלהם ופונה שמאלה ושוב שמאלה אל השנייה וימינה אל השלישית. היא ממשיכה לרוץ הלאה אל הרחובות המתרחבים בהדרגה. כל אותו הזמן היא מסתכלת מדי פעם בפעם אחורה. נוח לה לדמות שאימה דולקת אחריה.
היא עוברת על פני מקומות שכבר הכירה מהטיולים שלה עם אחיה דויד ומגיעה אל שדרת סולימאן פאשה. היא מאטה מעט. השדרה גדושה ערב־רב של אנשים. עגלות רתומות לסוסים ולחמורים נהדפות מפני המכוניות המפוארות, פאר התוצרת המערבית, הנהוגות בידי בעלי השררה. נאדין נבלעת בבליל הצפירות מחרישות האוזניים של כלי הרכב. צפירה חוברת לצפירה עד שכולן יחדיו חוברות לאיזה צליל אחיד נצחי ואין־סופי הרובץ על העיר כולה, כמו השמש, מבוקר עד ערב.
היא הולכת לכל אורכה של השדרה, עוברת על פני קפה ריש, "של העשירים והאינטלקטואלים", כמו שהסביר לה דויד שמנסה ללמד אותה על העולם כשיש לו זמן. היא לא מעיזה להתעכב, גם לא מול החנויות הגדולות, "הנפלאות והמשגעות", כי היא בורחת עכשיו.
היא מגיעה אל גשר החדיו איסמעיל ונרגעת.
אל מול פתחו של הגשר המרהיב ופסלי האריות הניצבים משני צדדיו עולה בה שוב תחושת ההתפעמות הראשונית. היא כבר הייתה כאן עם אחיה דויד, ואחיה קלוד אמר לה כי זהו גשר חדש. "לפני כן היו עוברים בין גדות הנילוס בסירות", הסביר.
היא מרימה את ראשה ומביטה אל ראשי האריות הניצבים על כן גבוה, שניים מכל צד. היא יודעת שגם מצידו השני של הגשר ניצבים שני אריות דומים.
עכשיו היא צועדת על הגשר, בין המוני העוברים ושבים. משפחות שלמות על ילדיהן. אני כאן לבד, היא אומרת לעצמה בסיפוק. כאן על הגשר אין מי שישים לב למעשיה ולהליכותיה. זהו יום העצמאות הראשון שלה. הבית על יושביו נראה עתה זר ורחוק.
נאדין מביטה למטה, אל מעבר לגדת הנהר, ועוקבת בעיניה אחר הגלים הזעירים הנעים במין ערבוביה של אור וצל. היא מזהה את תנועתן האיטית מאוד של הפאלוקות הקטנות המפלסות דרכן על פני המים.
אורות רחוקים נדלקים ככל שהחשכה גוברת. היא הרי יודעת – הגשר ארוך מאוד, למלוא רוחבו של הנהר, והיא גומרת בליבה ללכת לכל אורכו ואחר כך לעשות את הדרך בחזרה, ואולי היא תשוב ותחצה אותו בשנית. היא תתעכב ככל שתוכל, גם עד חצות הלילה, ובלבד ששם, בבית, בקומה השלישית שבשכונה שלה, ירבו הכעס והדאגה.
שוש (בעלים מאומתים) –
קהיר סן מישל
אהבתי מאוד את האופן בו הפרטי והציבורי , הסיפורים האישיים והאירועים התקופתיים שזורים זה בזה, עם הרבה פרטי פרטים על חיי היום יום: הבישול, הכלים, הבדים, הנשים שתופרות, ועוד, שביחד יוצרים תמונה של התקופה והדמויות שחיו בה, ואפשרו לי כקוראת לחוש נוכחת במקום ושותפה לאירועים. .
במהלך הספר עולות שאלות מאוד אוניברסליות: מהו. חופש, חיים של מהגרים, מעמד האישה, אמנות ויצירה, ועוד. תמה מרכזית בסיפור, שמאוד התחברתי אליה היא הקשר למקום. למה הדמויות בספר כל כך קשורות למקום לידתם, קהיר, גם כשברור שבמקום אחר הכל יהיה טוב יותר. הם מוכנים. להקריב הכל או כמעט הכל כדי להישאר במצרים, ובסופו של דבר, לא רק שהם לא משפרים את החיים אבל גם תחושת המולדת חומקת מהם.
ספר עדין מאוד. אני לא בטוחה איך להסביר את המושג ״ספר עדין״ אבל כך הרגשתי בזמן הקריאה. האירועים המתוארים בספר, הן האירועים היסטוריים והן האירועים המשפחתיים-פרטיים, אינם קלים, ולפעמים אף אלימים, ולמרות זאת, התחושה היתה תחושה של אותנטיות, עטופה בחסד וחמלה, עם המון אהבת אדם ואופטימיות .
ספר אינטליגנטי. ורגיש, עם סיפור סוחף. קראתי בנשימה עצורה.