קוביות של אושר

id="Happiness-4" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"> 1 סִינָה "אין לי כסף!"

הן לא התראו עשרות שנים, והדבר הראשון שסינה חולקת עם קאט הוא מצבה הכלכלי העגום — נו, בשם אלוהים! היא נושכת את שפתה בחוזקה, נאבקת ברטט שהופיע סביב פיה. היא פותחת את זרועותיה לאישה הגבוהה וקצוצת השיער שהרימה את משקפי השמש שלה לראשה.

"אין לי... הו, קאט! כל כך טוב לראות אותך! את נראית פשוט נפלא!"

באולם הנוסעים הנכנסים בנמל התעופה נַאנדִי, הֶרכב יוקליילי מקבל את פני התיירים הלבושים במכנסיים קצרים ופוצח בשיר מתקתק. אחד הזמרים, גבר בחולצה ססגונית שפרח נעוץ לו מאחורי האוזן, קורץ לסינה, והיא ממהרת להתקרב לקאט.

"בּוּלָה!"

הבעת פניה המודאגת של סינה טובעת בחיבוקה החם של קאט. "בּוּלָה וִינָקָה! העיקר שאת פה. לאט־לאט, הכול יהיה בסדר. בואי נראה אותך!"

קאט דוחפת מעליה את סינה בעדינות, מביטה בה בחיוך גדול וקורן, בדיוק כמו פעם. מאמצת אותה אליה ושבה ומחבקת אותה. "אני לא מאמינה, את כאן!"

"גם לי קשה להאמין!"

קולה חנוק. סינה ממוטטת מרוב עייפות אחרי נסיעה של כמעט שתי יממות, והיא מזנקת בבהלה כששלישיית היוקליילי פותחת שוב בנגינה, ואגן ירכיים רחב בדוגמת פרחים כתומה מתנדנד ומתקרב לעברה. "בּוּלָה, מאדאם, וֶלקָם טוּ פיג'י!" זר פרחים צונח סביב צווארה, מאה שיניים לבנות מאירות אליה בחיוך. סינה לופתת בחוזקה את עגלת המזוודות שלה ומתקדמת בצעדים כושלים בעקבות קאט, העושה את דרכה החוצה אל הערב החשוך והלח של אוקטובר. הנסיעה לקורוטוטוקה אורכת שעתיים.

מרוששת. בלי גרוש על הנשמה. מי היה מאמין שתעשה את זה! סגרה את הדלת מאחוריה ועזבה את הבית והנזילה בצינור והמכונית שזקוקה לצמיגי חורף חדשים. שוכבת כאן במיטה זרה בארץ לא מוכרת, וחסרת כול. כך גם אַרְמַנְד. סינה מתפתלת ונאנחת. מתי ארמנד לא היה חסר כול? זה יכול היה להיות שמו האמצעי, היא חושבת ורואה בחטף את פניו של בנה לנגד עיניה. ארמנד חסר כול גוּטוֹרְמְסֶן, זה מה שצריך היה להיות כתוב בדרכון שלו.

אבל הדרכון של ארמנד מלא בחותמות מסוג אחר. ארגנטינה, שם נשאר כשמכלית הנפט המשיכה בדרכה: "זאת לא היתה אשמתי, אמא, הם נתנו מידע מטעה לגבי מועד ההפלגה!" ברוסיה היו בתי קזינו: "נשבע לך, הכסף זורם שם כמו מים, הם לא יודעים מה לעשות איתו!" נדל"ן באיים הקריביים: "הם הראו לי את המגרשים, נוף מושלם, ישר על החוף. איך יכולתי לדעת ששטרי המכר מזויפים?" מצבורי נפט אגדיים וסודיים בקנדה, אתר נופש מפואר בחוף המזרחי של מלזיה: "הזדמנות של פעם בחיים, את לא מבינה! צריך רק להוסיף כמה תיירים עם ארנקים שמנים, וכבר יש לך מכרה זהב!"

אבל זהב הוא לא ראה מזה, והיא הפכה לַמִכרה, חושבת סינה ומהדקת את הסדין הדק סביב גופה. מִכרה שרוקנו ממנו, לא, שאבו ממנו כל מה שנוצץ. היא מתהפכת על צדה, הרוח ממלאת את החושך מחוץ לרשת היתושים בצלילים זרים: רשרוש ענפי דקל יבשים, הרעם המתגלגל — הלוא הוא הים — המסתתר מתחת לכול. מי היה מאמין שהיא כאן! סינה גוּטוֹרְמְסֶן, בת שישים ושש, פנסיונרית, שזה עתה עברה לגור בְּבית, לא בית, אלא מְבּוּרֶה — בקתת עץ וקש — בפיג'י. פיג'י! היא אפילו לא ידעה איפה זה, מצאה מפה של האוקיינוס השקט וראתה את הנקודות הקטנות צפונית לניו זילנד, כמו פירורים שמישהו גירד מחופה המזרחי של אוסטרליה ופיזר ברשלנות במימי האוקיינוס בין וָנוּאָטוּ לטוֹנגָה. האוקיינוס השקט! לבה הולם בחזהּ, צליל יבש וחזק. הלב שלה, שמחריש את הרשרוש העמום והסבלני שבחוץ.



המטבח ברוּגְדֶוָואיֶן 19, דירה 3, שלושה חודשים קודם לכן. עוד יום קיץ רע התקרב לקצו, עוד אחר צהריים עם כוסות קפה שנעשה פושר מרוב המתנה. היא ניסתה לראות טלוויזיה, ניסתה לקרוא שבועון, ניסתה את מזלה — וכרגיל ניחשה ארבעה מספרים בלוטו המקוון ולא מצאה שום פרצוף חדש ב"אהבה חדשה לבני שישים ומעלה". שישה בדלי פְּרִינְס מחוצים במאפרה והדממה במטבח כמו אבק בפה. שעון הקיר במסגרת פלסטיק אדומה טרף את הזמן בנגיסות קצרות: מה־עכ־שיו? יש־לך־או־מץ? ל־מה־לא? המכתב של קאט על השולחן לפניה:

סינה, בטח פתחת את המעטפה בתחושת מועקה ודאגה: מה עכשיו? מי רוצה ממני משהו בצד האחר של העולם?

לא קרה שום דבר. אף אחד לא רוצה לרמות אותך או לשדוד את כל רכושך. זאת הצעה. לרוח חמימה ולערבים רכים, כיסא נצרים על מרפסת המשקיפה על האוקיינוס השקט. את רוצה? יש לך אומץ?

היא זינקה בכיסאה כשהטלפון צלצל. הקו הביתי במסדרון, צלצול ממושך ומיילל, שריד מן העבר עשוי פלסטיק אפור. שיחה ממישהו שעדיין שומר את המספר שלה בבית ברשימת אנשי הקשר.

"הלו?"

היסוס קצר, והיא עמדה לחזור ולומר הלו, בקול טיפה פחות סבלני הפעם. רק פחות סבלני, לא מפוחד, ארמנד לעולם לא מתקשר למספר הזה. הוא תמיד רוצה להיות בטוח שיתפוס אותה כשהיא הכי פחות מוכנה.

"סינה?"

"כן?"

"היי... זאת ליסבֶּת."

ליסבת. הקול נותר כשהיה, צרוד ואטי. הפִּסקה האחרונה ממכתבה של קאט האירה מולה:

במקרה כזה, מעולם לא קיבלת את המכתב ולא תישאל אף שאלה.

היא יכולה להעמיד פנים שדבר לא קרה, לענות בשלילה נדהמת כשחברתה הוותיקה מימי הגימנסיה תשאל אם גם היא, סינה, קיבלה מכתב מהאוקיינוס השקט. מכתב מטופש ובו הצעה מגוחכת היוצאת מתוך הנחה מתנשאת שלהן, האומללות שנשארו בנורווגיה, אין משהו יותר טוב לעשות חוץ מלזרוק מיד את החיים הקטנים שלהן ולעלות על מטוס כדי להתאחד עם קטְרינֶה וָאלֶה.

"היי."

סינה ידעה שברגע זה חשפה את עצמה. הסגירה את עצמה בכך שלא העמידה פני מופתעת ולא אימצה נימה מסויגת. היא גילתה לליסבת שהמכתב עם הבולים המעוטרים באיגואנות וציפורים טרופיות מונח גם על שולחן המטבח שלה ביום חמישי זה ביולי והפך את הקערה על פיה לנגד עיניה. היא ויתרה על האפשרות להתחמק.

"גם את... גם את קיבלת מכתב?"

"כן. היום."

"אז גם את. מכתב מקאט."

ליסבת אמרה זאת תוך כדי נשיפה, וסינה ראתה לנגד עיניה את פיה של ליסבת, את שפתיה הוורודות, חסרות הברק.

"היא..."

מה עליה לומר? מה חשבה אחרי שקראה את הדף הבודד הכתוב בכתב יד, קימטה אותו, החליקה אותו, וקראה אותו בשנית?

"...לא השתנתה אפילו טיפה."

"כן..."

ליסבת השמיעה צחוק מופתע, כמו חיה קטנה שהצליחה לחמוק ממלכודת.

שוב היסוס, סינה הניחה לשניות לנוע ביניהן באטיות, הלוך ושוב, עד שלא עמדה בזה עוד.

"טיול לאוקיינוס השקט, בחיי, זה יכול להיות נפלא. למי שיכול להרשות לעצמו."

זה נותר קל כשהיה. קל להכות בליסבת, תמיד. לגרום לעיניים האפורות העגולות להתרחב לשנייה בטרם יתכסו בקרום מגן וייעשו רחוקות ומבולבלות. לגרום לאצבעות הארוכות לרפרף בעצבנות על שערה. סינה לא ראתה את תנועת היד המהירה זה שנים, אבל היא בטוחה שרעמת השיער המרוסנת בספריי, שצבעה חום כהה, נותרה שופעת כשהיתה. היא עצמה את עיניה כשהעקיצה הממורמרת נפלטה מפיה — תשתקי, סינה, תפסיקי! תניחי לזה. אפילו ליסבת הזדקנה. היא אמרה את זה בקול? אפילו ליסבת ודאי הזדקנה, והיא נתונה לפגיעתו של הגורם שלא הכירו בצעירותן. אותו הגורם שמתחיל לחרות קמטים סביב העיניים מיד אחרי גיל שלושים, אוחז בזוויות הפה ומושך אותן כלפי מטה מגיל ארבעים, שואב את הצבע מהשיער ומקפיץ לשמים את מחיר טיפולי השיניים.

"כן."

קולה של ליסבת עדיין לא חשף דבר. לא מחויב, רפוי כמו לחיצת יד בין שניים שלעולם לא ייפגשו שוב. אבל השתיקה אחרי המילה הקטנה היתה ארוכה מדי, מגששת מדי. בחיפוש אחר מישהו שיוביל, או אולי סתם מישהו להיות איתו.

ועכשיו סינה שוכבת פה, סובלת מיעפת ומהצינון שחטפה בטיסה ומתחיל לדגדג בסינוסים. ככל הנראה הן נזקקו לאי באוקיינוס השקט כדי לשוב ולהתקבץ, היא חושבת. לא לצורך גרסת אקסטרים של תוכנית הטלוויזיה "מפגש הבוגרים", אלא כדי לגור במשותף. במְבּוּרֶה, עם מחצלות על המרפסת וקאט, שתנהל הכול ביד רמה. קומונה של נשים זקנות! המחשבה גדלה והופכת למפלצת מאחורי העפעפיים, מה היא עשתה? ארבעה קירות — דקים! היא כבר שמעה איך המים המודחים באסלה מפכפכים ברחבי הבית כמו פלג באביב — סביב מיטת יחיד עלובה מעץ לבוד והבטחות על אור ירח מעל חוף חולי. האם מכרה את עצמה בזול? סינה הַזהירה, שתמיד מסתפקת במועט? היא מנסה להרגיע את עצמה: זכרי, רק הִשכרת את הדירה, היא לא נמכרה, את יכולה לחזור הביתה ברגע שתרצי.

אבל מובן שהיא לא יכולה. היא לא יכולה לקבל את הכסף שקאט אמרה שתלווה לה בשמחה אם תתחרט. איך תוכל להחזיר לה אותו? עם כל ההוצאות שיש לארמנד, ושכר דירה ואוכל? היא לא אוכלת אוכל יקר, והמכונית הקטנה שלה בקושי צורכת דלק. היא גם כמעט לא נוסעת בה. אם היא צריכה להגיע למקום כלשהו, היא בדרך כלל רוכבת על האופניים. ולמרות זאת, הכול תמיד סובב סביב כסף, תמיד סבב סביב כסף. יום לפני יום הולדתו השנים־עשר של ארמנד היו לה שלושים קרונות בארנק. היא ניסתה להסביר לו שלא יוכלו לערוך חגיגה למחרת, אבל אולי קצת אחר כך, כשתקבל משכורת... הוא רק הביט בה ולא הוציא הגה, הסתובב והתרחק, גבו כמו סימן קריאה מתריס. היא הכינה ספגטי בולונז, נעצה נר דולק באמצע המנה ושרה "יום הולדת שמח" כשנשאה אותה לשולחן. הוא אפילו לא חייך.

היא לא מבינה איפה הראש שלה היה כשהחליטה לנסוע. לגור בקומונה בפיג'י, היא? סינה גוטורמסן, מוכרת בחנות, מנויה בספרייה, רוכבת אופניים אחראית שתמיד שומרת על הימין. סימנים ראשונים לדלקת מפרקים בידיים ובטן שתפחה הרבה מעבר לחגורה ולא הותירה לה כוחות לעשות משהו בעניין. סינה גוטורמסן, אם יחידנית, קיום זהיר בדירה באחד הבלוקים הישנים ביותר ברַייטְוִויק, עין אחת תמיד על הילד, האחרת על הארנק. ולמרות זאת, קיום שהיא מכירה, קיום שהיא יודעת להתמודד איתו ולהחזיק בו מעמד. אבל זה? היא מתהפכת על גבה ונושמת בפה פתוח, שואפת את האוויר עמוק לריאות. האוויר החמים, הלח, כמו לבלוע אדי סאונה. השביל הצר של נמלים קטנות על השולחן. הידיים של קאט, שמחבקות אותה בשמחה. "לא האמנתי שתבואי!"

בתיק על הכיסא ליד החלון מונח הדרכון, חתיכה קטנה שנותרה בידה מכרטיס העלייה למטוס ועליה כתמי קפה, המפתחות לדירה 3 ברוּגְדֶוָואיֶן 19. השפתון, בקבוק קטן של נוזל חיטוי ושפופרת קטנה של קרם ידיים בשקית פלסטיק שקופה. טלפון נייד ללא כרטיס סים תקף.

סינה מתיישבת במיטה, משתמשת בסדין לניגוב הזיעה מעורפה. מוצאת את בקבוק הפלסטיק על הרצפה ליד המיטה, לוגמת מהמים הפושרים. וָאלֶה נֵאִי קָאט. הבית של קאט. אבל גם בבית של קאט האוכל עולה כסף. להתחלק בהוצאות פירושו שכולם צריכים לתרום את חלקם: חשמל וסבון ונייר טואלט עולים כסף גם בקומונה. כי גם כאן בפיג'י משתמשים בנייר טואלט, לא? חולפת במוחה המחשבה לפני שהיא נזכרת שכן, גליל הנייר היה תלוי על קיר תא השירותים בלולאת חבל קלועה.

איך ייתכן שקאט עשירה? השאלה עולה כהמשך לשאלת נייר הטואלט. איך ייתכן שיש בבעלותה מטע קקאו? בית ותשעים דונם אדמה, ומנהל עבודה שמטפל בכל העניינים המעשיים ועובדים עונתיים שנשכרים במיוחד לקטוף את הפולים הבשלים, נכון שזה מה שקאט סיפרה במכונית? קאט שפשוט קמה ונסעה בקיץ ההוא, אחרי בחינות הבגרות. נסעה לדרכה עם שוודי אחד בעל תלתלים ארוכים, ללא השכלה נרחבת יותר משל חברותיה. וזכתה לחיים שאפשר לכתוב עליהם ספרים. שלוש שנים כאן, שלוש שנים שם, שש שנים במקום אחר: בניית בית ספר לבנות באפגניסטן, פיתוח לוחות סולריים בכפר בהודו, הקמת חוות קפה בתנאֵי סחר הוגן בגואטמלה. טִיפוּס הבטן אחרי קורס מדיטציה בנפאל, הרעלת דם משוניות אלמוגי עומק בזמן צלילה עם לווייתנים בטונגה. הדרכון שלה דומה ככל הנראה לזה של ארמנד, ערבוביה של חותמות וּויזות והיתרים מיוחדים. רק שבניגוד לו, קאט הצליחה, חושבת סינה ושבה ונשכבת במיטה, מנסה להרחיק את ראשה מכתם הזיעה שעל הכר. קאט עשתה משהו בחייה, ויכולה היתה לנסוע הלאה עם הטיפוס או המלריה כאות כבוד על המצח, מדליית זהב או אישור על כל הדברים שהיא וניקלס השיגו. העזרה שהושיטו לאוכלוסייה המקומית, הבאר שחפרו או הקורס שלימדו את המיילדות הכפריות ובזכותו פחת שיעור תמותת התינוקות בעשרים אחוזים.

טפילי הבטן של ארמנד לא היו אפופים באותה ההילה. החותמות בדרכון שלו היו דהויות משהו, סמלים לכישלונות שמכווצים אותו קצת והופכים אותו לעלוב יותר בכל פעם שנעמד מחוץ לדלתה עם תירוצים חדשים. גיוס המימון שנכשל, הבטחות שהופרו ושותפים לא אמינים, האידיוטים המקומיים שלא ידעו לקפוץ על הזדמנות שהוצעה להם. והיא פותחת את הדלת ומרוקנת את חשבון החיסכון מהאלפים הבודדים שבקושי רב הצליחה לגרד מאז הפעם הקודמת שעמד מולה. הוא הילד שלה, מה עוד היא יכולה לעשות?



היא לא הצליחה להתאפק ושאלה את ליסבת איך בכוונתה לשלם על הנסיעה. כמה עולה לשדרג למחלקה ראשונה? למחלקת עסקים? סינה מעולם לא ניסתה. היא תוהה איך מרגיש מי שלעולם לא צריך לשאול כמה משהו עולה. סינה לא יודעת אם מצבן הכלכלי של מאיה או אינגריד טוב או רע, אבל על כל פנים הן עבדו כל השנים. במשרות טובות, עד כמה שידוע לה. אינגריד כמנהלת חשבונות בחברת האוטובוסים המחוזית, בימים אלה בטח קוראים לזה רואת חשבון. ציונים טובים בלשון ובחשבון העניקו כמובן אפשרויות טובות לבנות מוכשרות כמותה. אלה שלא בזבזו יותר משהיה להן ושמרו על צניעות ועל שמן הטוב.

מאיה עבדה כמורה, ועוד מורה בתיכון. התחתנה עם סטַיינָר, איש לא הופתע כשמוּנה כעבור זמן מה לסגן־מנהל, היה בו משהו כזה עוד בגימנסיה. משהו באף שלו, בכנפי האף המרחרחות ברטט או המשקפיים שהרכיב עליו, משהו נשרי. זוג מורים אולי לא מתעשר, חושבת סינה, אבל מאיה וסטיינר הסתדרו טוב בחיים. רק בת אחת, שנשואה לאזרח זר. טיפוס אמנותי שמצייר תמונות, סינה ראתה תצלום שלו בעיתון כמה פעמים. ארמנד גם יכול היה להתחתן עם מישהי מארץ אחרת, לא היתה לה כל התנגדות. וגם היא עצמה היתה מוכנה לעבור לגור בארץ אחרת בלי שום בעיה. לו רק היה מתמסד וחי עם מישהי, מוצא איזה עוגן להיאחז בו. התמונות מתרוצצות בראשה העייף: ארמנד ואישה כהת שיער, נכדים, משום מה יש להם תווי פנים אסיאתיים שמזכירים את הזוג הווייטנאמי מהקומה הראשונה. הכמיהה הנצחית, התפילה שתלויה תמיד כמו חוט דקיק בין שפתיה לאלוהים, שכלפיו אין לה כל יחס: לו רק ארמנד יצליח במשהו, כל דבר! אני בת שישים ושש, חושבת סינה ומצמידה את אגרופיה לעיניה. בת שישים ושש, ובמנוסה מהבן שלי, עצמי ובשרי.

על סף החלום המטריד הראשון, תחת הצלב הדרומי, סינה שבה ופוגשת את קאט.

"אני מרוששת," היא אומרת. "אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות פה."

"יש דגים בים," אומרת קאט. "אנחנו לא נרעב."

"אני יודעת לאפות," עונה סינה.

"חמש כיכרות לחם," אומרת קאט. "יספיקו לכולן."