קובינגטון סקיוריטי 1: נבגדת

1 אדי שש שנים מאוחר יותר...

זיק: אל תחזרי ל׳בלומס׳

"אדי?"

מצמצתי, הרמתי את ראשי והבחנתי במבטה המודאג של איב כשמוללה את הצמה הארוכה של שערה החום, המונחת על כתפה.

איב, הצעירה בשש שנים מזיק וממני, הייתה הכוכבת המבריקה ביותר בשמי משפחתנו. מלאה להט, אופטימיות אין־סופית וחמימות מהולה בחמלה, שמשכו אליה את כולם. במיוחד עכשיו עם זוהר הריונה הכובש.

"סליחה, איבי. מה אמרת?" שלחתי לעברה חיוך, אבל לא הצלחתי לעצור את עיניי מלנדוד חזרה אל הודעת הטקסט שאחי שלח.

"שאלתי על המועמדות החדשות, אבל עכשיו אני מתעניינת יותר במה שקורה עם הטלפון שלך," היא דחפה את הקשית שלה לכוס התה הקר והביטה בי מעבר לשפת הכוס.

אם הייתה תכונה משותפת אחת שבנות משפחת וויליאמס חלקו, הרי זו הקלות שבה עברנו מכנות לבוטות. עם זאת, בעוד שאחותי הקטנה והיפה חשפה את ליבה בגלוי, אני נעלתי את ליבי מאחורי בריח בשש השנים האחרונות. זו הייתה הדרך היחידה לשמור על ביטחוני ושפיותי.

"שום דבר. רק זיק." נענעתי בראשי.

למה הוא לא רצה שאחזור לבית?

היו לנו מועמדות לבחון אחר הצהריים. תיקון. היו לנו מועמדות לבחון הבוקר, אבל איב ביקשה ממני לצאת איתה לארוחת צהריים היום, ואם לא הייתי מסוגלת לסרב לאחותי ביום רגיל, בטח שלא יכולתי לסרב לה כשהיא בחודש שלישי.

"מה הוא רוצה?" היא לגמה מהקשית שלה.

נשפתי והנחתי את הטלפון הפוך על השולחן, כדי שלא אתפתה להסתכל על המסך.

"רק שינוי בתוכניות לאחר הצהריים, אני מניחה. היינו אמורים לבחון היום את המועמדות החדשות ולראות אם יש עוד מישהי שנוכל לקבל," תחבתי קווצה סוררת של שיער כחול בוהק מאחורי אוזני.

שש שנים. הרבה השתנה בתקופה הזו. החלומות שלי, אורח חיי. שערי. לא נראיתי יותר כמו האישה שאחי ואייס שלפו מהלימוזינה הבוערת באותו לילה. דבר לא הזכיר את אדיסון וויליאמס שמתה.

שש שנים חייתי מתחת לרדאר ללא כרטיסי אשראי, ללא חשבונות בנק, ללא תעודה מזהה. כדי להישאר כאן עם משפחתי ולהתחיל מחדש, נאלצתי לוותר על כל מה שניתן לאיתור, כל דבר שיזהיר את העולם שאני אישה מתה מהלכת.

אבל הדבר היחיד שלא השתנה היה המטרה שלי – לעזור לנשים האלה. אלה שאיבדתי ואלה שעדיין זקוקות לעזרה.

אחרי חודשים ארוכים של חיפוש וחפירה, סריקה של כל עובדה וכל אינטראקציה שאי פעם הייתה לי עם מיטש ו'קרן ארנל', כל פירור מידע שנצמדתי אליו הצטמק והתפורר. הוא היה טוב מדי, זהיר מדי. ואף שעדיין עמדתי בהבטחתי לאייס, כשזיק ואני פתחנו את בית ההבראה שלנו, 'בלומס', לא יכולתי להמשיך ולהפנות אנרגיה נוספת לעבר שלי. לא אם רציתי להיות שם בשביל הנשים שזקוקות לי. במבט לאחור, אומנם הבטחנו להן התחלה חדשה ובטוחה, אבל הן היו אלה שהצילו אותי ונתנו לי מטרה נוספת להיאחז בה מלבד נקמה.

וכך נולד בית 'בלומס'1 שלנו, והחיים הראשונים שהוא הציל היו שלי.

זיק ואני הפכנו את הבית של הסבים שלנו, בית ויקטוריאני גדול ברחוב מייפלאוור־ליין, למתחם דמוי מעונות. הצענו לדיירות מגורים ללא שכר דירה, בשילוב הזדמנויות תעסוקה עם בתי העסק המקומיים בעיר, כדי שתוכלנה להתחיל את חייהן מחדש.

וכל זה בא על חשבונו, ועל חשבון האשראי שלו. כי לאנשים מתים אין דירוג אשראי.

זיק המיר את התואר במשפטים ואת התשוקה לחיות במקום אחר למעני. הוא הקריב הכול מרצונו החופשי כדי להעניק לי את הדבר היחיד שיכול היה להציל אותי – חיים משמעותיים אחרי המוות.

שנה לאחר השרפה בלימוזינה, פתחנו את הדלתות עבור שבע דיירות בלבד. בשנה שלאחריה המספר עלה לחמש־עשרה. ועכשיו, לאחר ההתרחבות האחרונה, הצלחנו למתוח את המספר לעשרים וחמש.

"הוא אמר שאת מוצפת מאז הריאיון," היא מלמלה, בוחשת שוב את הקרח בכוס שלה.

גיחכתי. "זו דרך אחת לתאר את זה."

לפני חודשיים התראיינתי על אודות 'בלומס'. על החזון שלנו, המטרות שלנו, ההתרחבות שלנו. ידעתי שיש בזה סיכון, אבל שקלתי את העניין לעומק. עבר המון זמן, והיה מדובר בערוץ טלוויזיה מקומי, כך שהיתרונות של חשיפה אזורית במטרה להשיג עוד משקיעים היו גדולים יותר מהסיכון שבחשיפת פניי – פניה של אישה מתה.

לא ציפיתי שהריאיון יהפוך בסופו של דבר לוויראלי.

"את בטוחה שהכול בסדר?" היא תמיד שאלה פעמיים כשהיא ידעה שאני מסתירה דברים שקשורים לעבר שלי – אבל הסתרת צלקות הבגידה מפניה הייתה הדרך היחידה לשמור על האופטימיות ועל שמחת החיים שלה, כמו להגן על נר מרוח מנשבת.

"קרה משהו אחרי הריאיון? אני יודעת שאייס היה ממש מודאג."

נאנחתי.

אייס קובינגטון. הוויקינג הזה היה תושב קבע בחיי מאז היום שבו הציל אותי.

הוא היה נטוע בחלומותיי הטובים ביותר בזכות נשיקה אחת חולפת, שצרבה את נשמתי באותה מידה, אם לא יותר, משאר אירועי אותו לילה גורלי.

זיק אולי היה אחי, אבל הענק הנאה היה כמו מלאך שומר יפהפה, אם מלאכים היו לוחמי קומנדו בעברם, עם שרירים בולטים וחיוך נוטף חטאים, שצריך היה להוציא מחוץ לחוק.

גיחכתי נוכח המחשבה על אייס עם כנפי מלאך.

"הוא תמיד מודאג." משכתי בכתפיי.

"כן, מעניין למה." השיבה איב בקריצה.

יריתי באחותי מבט חודר. במשך זמן רב היא התקבעה על הרעיון הרומנטי של 'באושר ובעושר', עד שהיא סוף־סוף מצאה את האושר שלה עם הנגר הטקסני המחוספס, מיילס מדיסון. לא הייתי מוכנה שעכשיו היא תמקד בי את חלומותיה הרומנטיים חסרי התקווה.

ובאייס.

ואחותי המתוקה התנהגה כמו קשתית בעלת החיצים החדים ביותר.

נכון, אייס היה לוהט בטירוף. בתור אישה, יכולתי להעריך את הטיפוס הגברי רב העוצמה שהוא היה, בעקבות העבר שלו ותחום עיסוקו. יכולתי גם לדמיין איך הוא יתנהג במערכת יחסים. עדין ומגן. הייתה לו נטייה בלתי מתפשרת של זכר אלפא להגן על כל דבר ועל כל מה שהיה שלו. אבל על אף שהוא יכול להיות בן זוג מושלם של מישהי, המישהי הזו לא תהיה אני.

"כי זו העבודה שלו, ו'קובינגטון סקיוריטי' עוזרת לנו מאוד עם הבנות ומוודאת שהן בטוחות. ואנחנו חברים. שום דבר מעבר." ביטלתי בהינף יד את מבטה המרומז.

וזה היה קו גבול שהפך בלתי חדיר יותר ויותר ככל שחלף הזמן. כבולים בנסיבות משנות חיים, ובאותה מידה מופרדים על ידי תוצאותיהן ההרסניות, התנדנדנו על חבל דק של ידידות מהולה במתח, כמו סיר שנמצא תמיד על סף רתיחה.

"אני רק אומרת שלפעמים אני תופסת אותו מסתכל עלייך כאילו הוא רוצה לערוך עלייך חיפוש גופני," היא נשכה את שפתה, מנסה לא לצחוק. "ולא למטרות ביטחוניות."

האינסטינקט הראשון שלי הוא לומר לה שליבי כלוא לנצח. קברתי אותו עמוק כי אסור לסמוך עליו, אסור לו להיות נאהב. אבל לא יכולתי לעשות לה את זה. אהבתי אותה יותר מדי וידעתי שליבה יישבר בשבילי. האושר הפרטי שלה בסגנון 'באושר ובעושר' ותשוקתה העזה לרצות את זה עבור כולם, היו חזקים מדי.

"כן, טוב, אם אי פעם אקלוט את המבט הזה, הוא יודע שאני יכולה לחסל אותו." מלמלתי בחיוך.

שתינו פרצנו בצחוק.

נוסף על האבטחה, האחים קובינגטון ויתר אנשי הצוות שלהם העבירו קורס ׳ג'ו ג'יטסו׳ להגנה עצמית למען הדיירות ב'בלומס', כמו גם למען נשים אחרות בעיר. עבור רבות מהן, הידיעה שהן מסוגלות להגן על עצמן הייתה אחת המתנות הגדולות ביותר שיכולנו להעניק להן. אחרי מיטש, ידעתי שאם איקלע שוב למצב כזה, איאבק כמו לוחמת מהגיהינום. השתתפתי בקורס פעמים רבות והמשכתי להתאמן עם בֶּנִי, אחיהם הצעיר של אייס ודקס, שהיה הבעלים של 'פאב כרמל', עד שעברתי את המבחן לקבלת חגורה סגולה לפני כמה חודשים.

לא התענגתי על הרעיון של הפלת המלאך הוויקינגי שלי, לוחם הקומנדו לשעבר המתנשא לגובה של מטר שמונים פלוס לרצפה, אבל הייתי עושה זאת. הייתי מאומנת בהדחקת המשיכה שלי אליו. כלאתי אותה ואת ליבי יחד, בתוך תיבה נעולה בבית החזה.

"אני יודעת שאת לא רוצה לספר לי, ואני מכבדת את זה," אמרה איב לפתע. "אבל מגיע לך סוף טוב, אדי. את עובדת כל־כך קשה כדי לתת את זה לכולם. זה בסדר לרצות אחד גם לעצמך."

לא, זה לא היה בסדר. בלעתי את הגוש בגרוני. היו ארבעים ושתיים סיבות לכך שזה לא היה בסדר. ארבעים ושתיים נשים, שידעתי עליהן, שהעיוורון שלי כלפי מעשיו של מיטש עלה להן באובדן הסיכוי לחיים. ארבעים ושתיים נשים שנתלשו מחייהן החדשים ונמכרו לעבדות.

"איב…" השתתקתי למראה רועה אוסטרלי פרוותי ועליז שהתקרב לשולחן.

"קוֹני!" איב קראה וצחקקה כשהגור שלה קפץ והחל ללקק את פניה. "איפה אבא שלך?"

כמו על פי אות, החבר של איב, מיילס, רץ אל השולחן שלנו, ללא חולצה, מבריק מזיעה.

"סליחה על ההפרעה. לא הצלחתי להרחיק אותו מהבנות שלו." מיילס חייך חיוך רחב לפני שהתכופף, הניח יד רכושנית על בטנה של איב והשתמש בידו השנייה כדי להטות את ראשה לנשיקה.

נראה שהכלב לא היה היחיד שהתקשה להתרחק.

"קוֹני," קראתי לעבר כדור הפרווה השמח שלהם.

הוא שמט את אוזניו ואִפשר לאחותי קצת פרטיות בזמן שהחבר שלה, האבא של התינוקת, לקח את הזמן והעניק לה את תשומת הלב המעריצה לה היא הייתה ראויה.

הבטתי החוצה לכיוון המים. ישבנו במרפסת החיצונית החדשה שבֶּנִי הקים ב'פאב כרמל'. זה היה יום מושלם של סוף הקיץ, אבל במקום להתענג על ההוד הרגוע של האופק הכחול, כל מה שראיתי היה זוגות שנהנים מהיום היפה לאורך החוף.

מתוך הרגל נשכתי את לשוני, עד שפי התמלא ברוק מהכאב העמום. ככל שהזמן עבר, השתפרתי בדיכוי התשוקה לדברים שלעולם לא יהיו לי, אבל היו זמנים שבהם היא עדיין התגנבה פנימה.

הרמתי את הטלפון שוב, נזקקת להסחת דעת רצינית. הודעה שנייה מזיק הופיעה על המסך.

זיק: תתקשרי אליי בהקדם האפשרי

"שיט," קיללתי וקמתי מהשולחן. "מצטערת לקצר את הדייט שלנו, אבל זיק מתנהג ממש מוזר לגבי התוכניות לאחר הצהריים. אני חייבת ללכת לראות מה קורה."

איב ומיילס הביטו בי.

"אני מניחה שזו לא תהיה בעיה בשביל מיילס ל..."

"שום בעיה בכלל." המבטא הדרומי והרכושני של האיש הדהד באוויר.

"נהדר, תודה." נאנחתי, הוצאתי קצת מזומן מהארנק, כי לנשים מתות אין כרטיסי אשראי, ודחפתי אותו לכיוונה של איב. "על חשבוני," התעקשתי כשהיא פתחה את פיה כדי למחות. "אוהבת את שניכם. אדבר איתך מאוחר יותר."

הפרחתי לעברה נשיקה כשהתחלתי להתרחק, רוכסת את הז'קט הקל עד למעלה כדי להיות בטוחה שהגב נשאר מכוסה. רק אני הייתי צריכה לסבול מהצלקות שלי.

"הלו?"

"זיק, מה לעזאזל?" דרשתי ברגע שענה. "אני חוזרת לשם כבר עכשיו. יש לנו בקשות לעבור עליהן. מה שזה לא יהיה, זה יכול לחכות..."

"אדיסון!"

צעדיי הואטו, מבוהלים מעוצמת הטון שלו. הגֵן הקולני דילג על אחי, למעט ברגעי לחץ.

"במה מדובר? קרה משהו לאחת הבנות?" ליבי צנח לרצפה.

"לא, לעזאזל. מישהו הגיע לכאן וחיפש אותך." כעס הדהד בכל הברה.

"אוקיי…" פתחתי את דלת ההונדה סיוויק הישנה שקנינו עבור ׳בלומס׳ והחלקתי למושב הנהג.

"מי?"

"אני לא יודע. איזה עיתונאי." קולו רעם. "ג'ו פתחה את הדלת וכשהוא ביקש לדבר איתך, היא באה לקרוא לי. היא אמרה שהוא הזכיר לה את צלמי הפפראצי הדוחים של הוליווד, והיא לא בטחה בו."

השתתקתי.

ג'ו הייתה אחת הדיירות הוותיקות שלנו ושופטת אופי מופלאה.

"מה העיתונאי אמר?"

"טוב, הייתי באמצע פגישה עם רוקו על מערכת האבטחה החדשה שהם מתקינים, אז הוא בטח היה מופתע כששנינו התקרבנו לדלת." המשיך זיק.

רוקו היה איטלקי מזוקן והמומחה למערכות אבטחה בחברת 'קובינגטון סקיוריטי'. בינו לבין דנטה, רודף השמלות של הצוות, התבדחתי עם אייס שהוא עוד יצטרך להביא מומחה באבטחת תחתוני נשים. הבדיחה לא הצחיקה אותו. הייתה לי הרגשה שהוא חשב שהתחתונים שלי גם הושפעו.

בעקבות הפשעים שהתרחשו ב'כרמל' בשנה האחרונה, החלטנו על שדרוג הווידאו והאודיו באבטחה של 'בלומס', כמו גם על סריקת טביעות אצבע לפתיחת דלתות. זה יהיה שדרוג משמעותי לעומת הזנת קוד הכניסה שיש לנו עכשיו.

"הוא לא מסר לנו את שמו, כרטיס ביקור או כל מידע אחר שמוכיח שהוא מי שהוא טען," אמר לי זיק. "זה היה נראה כאילו הוא פשוט ציפה שתופיעי בדלת."

"טוב, זה בטח מה שהייתי עושה אם הייתי שם," מלמלתי.

"בדיוק," הוא רטן. "שיט."

"זה לא נשמע כמו עניין גדול, זיק. מה אם זה היה מישהו שמחפש את אחת הבנות האחרות?" שאלתי.

זו לא תהיה הפעם הראשונה שבן זוג לשעבר ניסה למצוא את האישה שעזבה אותו.

"אז הוא לא היה שואל עלייך."

שפתיי התכווצו. לא היה טעם להתווכח עם אחי כשזה נגע לביטחון האישי שלי.

והבנתי אותו. בעוד שבזיכרוני היה חסר נתח עצום, מגעיל והרסני מאותו לילה גורלי, הוא זכר הכול. איך הוא עזר לאייס למשוך את גופי השבור, המדמם והשרוף מהמכונית, כשחיי תלויים על חוט השערה. לא היה לי ספק שדברים כאלה קשה לשכוח.

"מה אם הוא ראה את הריאיון, אדי?" שאל אחי, ושלח צמרמורת במורד עמוד השדרה שלי.

איפה שהוא, עמוק בתוכי, תמיד ידעתי שהיום הזה יגיע. היום שבו הפחד שמיטש יבין שלא מתִּי יהפוך לאמיתי. עבר כל־כך הרבה זמן, עד שהתחלתי להאמין שאני אכן בטוחה, בטוחה לחיות. בטוחה עד שאהיה מוכנה להימצא.

"מה אם הוא שלח את האדם הזה למצוא אותך?"

הגוש בגרוני גדל. התאים למיטש לעשות מהלך מתוכנן בקפידה מהסוג הזה ולהישאר במחתרת ולתצפת בזמן שהוא אוסף מודיעין.

"מה אתה רוצה שאעשה, זיק?" שאלתי בקול שקט יותר, לא מוכנה להודות באפשרות שאולי הוא צודק. "מה אם זה היה רק עיתונאי טיפש שנבהל ממך?"

אחי נאנח. "אני רוצה שתתרחקי מהבית, רק למקרה שהוא עדיין בסביבה. רוקו שלף כמה תמונות ממצלמות האבטחה ושלח אותן ואת לוחית הרישוי שלו לאייס."

נהדר.

"הבנתי."

"אדי... מה את הולכת לעשות?" התאום שלי הכיר אותי מספיק טוב כדי להבין לפי הטון התמציתי אותו נקטתי שעברתי לשלב הבא, שלב המעשים. "מה את עושה? פשוט תישארי עם איב עוד קצת."

"כבר השארתי אותה עם מיילס," העברתי הילוך ויצאתי מהחניון.

"אדיסון, אל תעשי משהו טיפשי, בבקשה..."

"תירגע, זיק," פניתי לאושן־אבניו, הכביש הראשי של ׳כרמל קוב׳, והתחלתי בנסיעה מחוץ לעיר. "אני לא מתכוונת לחזור לבית. אני מתכוונת לרוץ למקום הבטוח ביותר שאני יכולה ללכת אליו." אמרתי בטון עצל ואירוני.

למגן הוויקינגי שלי.

"אדי, את יודעת שאייס רק מנסה לעזור," הוא גער בי.

חייכתי והאצתי לכיוון מטה חברת האבטחה, שהיה ממוקם ממש מחוץ לעיר.

"אשב שם ואחכה בסבלנות עד שהוא יגלה שהבחור הזה הוא סתם כתב מפוקפק שנבהל ממך, כדי שאוכל לחזור הביתה." השבתי.

ספוילר: סבלנות לא הייתה אחת הסגולות שלי.

וגם לא לשבת על התחת ולחכות לנבל, שכבר ניסה לקחת את חיי פעם אחת, בזמן שהוא מנסה להרוס אותם שוב.

1 מאנגלית: פריחה מחודשת, לבלוב.