קודוס

 

 

 

הגבר שישב לידי במטוס היה גבוה כל כך שהמושב היה קטן מדי בשבילו. מרפקיו הזדקרו מצידי המסעדים, ברכיו ננעצו במשענת לפניו, ועם כל תזוזה שלו הנוסע שישב שם הביט לאחור ברוגז. האיש התנועע, ניסה לשכל את רגליו או לפשק אותן, ובעט בטעות בגבר היושב לימינו.

"סליחה," הוא אמר.

הוא ישב ללא ניע כמה דקות, נשם עמוק דרך האף בידיים קפוצות בחיקו, אבל עד מהרה נעשה חסר מנוחה ושוב ניסה להזיז את הרגליים, כך שכל השורה לפנינו היטלטלה לפנים ולאחור. לבסוף שאלתי אותו אם הוא רוצה להתחלף, כי ישבתי במעבר, והוא קיבל את ההצעה בחפץ לב כאילו הייתה הזדמנות עסקית.

"בדרך כלל אני טס במחלקת עסקים," הסביר כשקמנו והחלפנו מקומות. "יש שם הרבה יותר מקום לרגליים."

הוא מתח את רגליו במעבר ונשען לאחור בהקלה.

"תודה רבה," אמר.

המטוס החל להתקדם אט־אט על המסלול. שכני נאנח בסיפוק רב ונראה שנרדם כמעט מייד. דיילת שחלפה במעבר נעצרה כשהגיעה לרגליו.

"אדוני?" היא אמרה. "אדוני?"

הוא התעורר בבהלה והתקפל במבוכה חזרה במרווח הצר שלפניו כדי לאפשר לה לעבור. המטוס עצר לכמה דקות ואז זינק לפנים ושוב נעצר. מבעד לחלון נראה תור של מטוסים ממתינים להמראה. ראשו של הגבר שוב התנדנד, ועד מהרה רגליו נמתחו שוב על פני המעבר. הדיילת חזרה.

"אדוני?" היא אמרה. "המעבר חייב להישאר פנוי בזמן ההמראה."

הוא הזדקף.

"סליחה," אמר.

היא התרחקה, וראשו שב והתנודד לפנים. בחוץ כיסה אובך את הנוף האפור השטוח, שכמו התמזג עם העננים ברצועות אופקיות דומות כל כך, שעוררו רושם של ים. בשורה שלפניי שוחחו גבר ואישה. "כמה עצוב," אמרה האישה, והגבר נהם בתגובה. "זה ממש עצוב," היא חזרה ואמרה. הלמות צעדים במעבר המרופד בישרה על חזרתה של הדיילת. היא הניחה יד על כתפו של שכני וניערה אותה.

"אני נאלצת לבקש ממך שתחזיר את הרגליים לקדמת המושב," אמרה.

"סליחה," אמר הגבר. "אני לא מצליח להישאר ער."

"אני חוששת שתיאלץ לעשות את זה," אמרה.

"לא ישנתי בלילה," אמר.

"אני חוששת שזאת לא הבעיה שלי," אמרה. "אתה חוסם את המעבר ומסכן את הנוסעים האחרים."

הוא שפשף את פניו והיטיב את ישיבתו. הוא הוציא טלפון והציץ בו והחזיר אותו לכיס. היא חיכתה וצפתה בו. לבסוף כנראה השתכנעה בשביעות רצון שהוא מציית לה, והסתלקה. הוא הניד בראשו במחווה של אי הבנה, כביכול בפני קהל בלתי נראה. הוא היה בן ארבעים ומשהו, בעל פנים נאות אך רגילות, גופו הגבוה עטוי חליפת פנאי של איש עסקים, כולה אומרת ניקיון וניטרליות מעומלנת למשעי. הוא ענד שעון יד כסוף כבד ונעל נעלי עור חדשות למראה. הוא שידר גבריות עלומה, ארעית משהו, כשל חייל במדים. המטוס לא התקדם עוד במקוטע אל ראש התור, אלא הסתובב כעת אט־אט בקשת רחבה לעבר המסלול. האובך הפך לגשם, וטיפות ניגרו על שמשת החלון. הגבר לטש עיניים יגעות במסלול ההמראה הבוהק. שאון המנועים גבר, והמטוס זינק סוף־סוף לפנים והמריא, נטוי וחורק, בין שכבות המוך של ענן עבה. לרגעים שוב נפרשה תחתינו רשת השדות הירוקה העמומה, עם בתי הקובייה ומקבצי העצים הצפופים, מבעד לקרעים האקראיים באפור, עד שהוא שב וכיסה אותם. הגבר נאנח עמוקות, וכעבור דקות ספורות שקע שוב בשינה, ראשו הרכון מיטלטל מעל חזהו. אורות הקבינה נדלקו בריצוד, והתכונה התחדשה. עד מהרה הגיעה הדיילת לשורה שלנו, שם רגלי הגבר הישן שוב פלשו אל המעבר.

"אדוני?" היא אמרה. "סליחה? אדוני?"

הוא הרים את ראשו והביט סביבו בתימהון. למראה הדיילת העומדת עם העגלה הוא הסיג את רגליו אט־אט, במאמץ, ופינה לה את הדרך. היא צפתה בו בשפתיים קפוצות וגבות מורמות.

"תודה," אמרה בעוקצנות כמעט גלויה.

"זאת לא אשמתי," הוא אמר.

עיניה המאופרות נחו עליו לרגע. הבעתן הייתה צוננת.

"אני בסך הכול מנסה לעשות את העבודה שלי," אמרה.

"אני מבין," הוא אמר, "אבל זאת לא אשמתי שהמושבים צפופים מדי."

שתיקה קצרה השתררה, והם המשיכו להביט זה בזה.

"תצטרך לפנות לחברת התעופה בעניין הזה," היא אמרה.

"אני פונה אלייך," הוא אמר.

היא שילבה את זרועותיה וזקרה את סנטרה.

"בדרך כלל אני טס במחלקת עסקים," אמר, "אז בדרך כלל זאת לא בעיה."

"אין לנו מחלקת עסקים בטיסה הזאת," היא אמרה. "אבל להרבה חברות אחרות יש."

"אז את מציעה לי לטוס בחברה אחרת," אמר.

"נכון," אמרה.

"נפלא," אמר. "תודה רבה לך."

הוא פלט נביחת צחוק חמוצה לעבר גבה המתרחק. זמן־מה המשיך לחייך כמו אדם שעלה על במה בטעות, ואז פנה אליי והתעניין במטרת טיסתי לאירופה, מן הסתם כדי להסתיר את מבוכתו.

אמרתי שאני סופרת ושאני עומדת לשאת דברים בפסטיבל ספרותי.

פניו עטו מייד הבעת עניין נימוסית.

"אשתי קוראת המון," אמר. "היא חברה במועדון קריאה."

שתיקה נפלה בינינו.

"איזה מין ספרים את כותבת?" הוא שאל כעבור זמן־מה.

אמרתי שקשה להסביר, והוא הניד בראשו. הוא תופף באצבעותיו על ירכיו ורָקע מקצב קטוע בנעליו על השטיח. הוא הניע את ראשו מצד לצד וגירד את פדחתו במרץ.

"אם אני לא אדבר," אמר לבסוף, "אני פשוט אירדם עוד פעם."

הוא אמר זאת בענייניות כמי שרגיל לפתור בעיות בלי להתחשב ברגשותיו האישיים, אבל כשפניתי להביט בו הופתעתי לגלות תחינה בפניו. זוויות עיניו היו אדומות, הלובן בהן צהוב, ושערו הקצוץ למשעי הזדקר בנקודת הגירוד.

"מתברר שמורידים את רמת החמצן בקבינה לפני ההמראה כדי שאנשים ייעשו מנומנמים," הוא אמר, "אז שלא יתלוננו כשזה עובד. יש לי חבר שמטיס את הדברים האלה," הוסיף. "הוא סיפר לי."

מה שמוזר אצל החבר שלו, המשיך האיש, זה שלמרות המקצוע שלו הוא פעיל קיצוני למען איכות הסביבה. הוא נוהג במכונית חשמלית קטנטנה, וכל הבית שלו פועל על לוחות סולאריים וטחנות רוח.

"כשהוא קופץ לארוחת ערב אצלנו," אמר, "וכולם כבר שיכורים לגמרי, תמיד אפשר למצוא אותו ליד פחי המִחזור, ממיין אריזות וקופסאות. וכשמתחשק לו לצאת לחופשה," אמר, "הוא מטפס עם כל הציוד על איזה הר בוויילס ויושב שם שבועיים באוהל, בגשם, מדבר עם כבשים."

אבל אותו איש עצמו לובש מדים בקביעות, מתיישב בתא הטייס של מכונה יורקת עשן במשקל חמישים טונות, ומטיס מטוס מלא נופשים שיכורים לאיים הקנריים. קשה לדמיין מסלול טיסה קשה יותר, אבל החבר שלו עושה את זה שנים. הוא עובד בחברה שמציעה טיסות זולות, מתקמצנת בלי רחמים, והנוסעים כנראה מתנהגים כמו בגן חיות. הוא מטיס אותם לבנים ומחזיר אותם כתומים, ואף שהוא מרוויח פחות מכולם בחוג חבריהם, הוא תורם מחצית מהכנסתו לצדקה.

"העניין הוא," אמר בתמיהה, "שהוא בחור ממש נחמד. אני מכיר אותו שנים, ונראה שככל שהמצב נעשה גרוע יותר כך הוא נעשה נחמד יותר. פעם הוא סיפר לי," אמר, "שבתא הטייס יש מסך שמראה מה קורה בקבינה. הוא אמר שבהתחלה הוא לא היה יכול לשאת את ההתנהגות של הנוסעים מרוב שהיא דיכאה אותו, אבל עם הזמן הוא פיתח אובססיה. הוא צופה בזה שעות. קצת כמו מדיטציה, הוא אומר. ועדיין," אמר, "אני לא הייתי מסוגל לעבוד בעולם כזה. הדבר הראשון שעשיתי כשפרשתי היה לגזור את כרטיס הנוסע המתמיד. נשבעתי שאני בחיים לא עולה יותר על הדברים האלה."

אמרתי לו שהוא נראה צעיר מכדי לפרוש.

"במחשב היה לי גיליון אלקטרוני שקראתי לו 'חופש'," הוא אמר בחיוך צידי. "היו שם סתם טורים עם מספרים שאמורים להצטבר לסכום מסוים, וכשהם הגיעו לסכום הזה, יכולתי לעזוב."

הוא היה מנכ"ל של חברת ניהול בינלאומית, אמר, תפקיד שבגללו כמעט לא היה בבית. למשל, הוא היה יכול בקלות לקפוץ לאסיה, צפון אמריקה ואוסטרליה בתוך שבועיים. פעם הוא טס לפגישה בדרום אפריקה וחזר מייד עם סיומה. כמה פעמים הוא ואשתו חישבו את נקודת האמצע בין המיקומים שלהם ונפגשו שם לחופשה. פעם, כשהסניף האוסטרלי של החברה קרס והוא נאלץ להישאר שם ולסדר את העניינים, הוא לא ראה את הילדים שלושה חודשים. הוא התחיל לעבוד בגיל שמונה־עשרה וכעת הוא בן ארבעים ושש, והוא מקווה שיספיק לחיות אותו פרק זמן בכיוון הנגדי. יש לו בית בקוֹטסווֹלדס שהוא בקושי דרך בו, ומוסך מלא אופנועים ומגלשי סקי וציוד ספורט שאף פעם לא היה לו זמן להשתמש בו. יש לו חברים וקרובים שבשני העשורים האחרונים הוא בעיקר אומר להם שלום ולהתראות, כי בדרך כלל הוא בדיוק עומד לטוס וצריך ללכת לישון מוקדם, או בדיוק חזר והוא מותש. הוא קרא איפשהו על שיטת ענישה מימי הביניים, שבמסגרתה כלאו את האסיר בחלל צר שבו הוא לא יכול למתוח את הגפיים עד הסוף, ואף שעצם המחשבה על כך גורמת לו להזיע, כך הוא חי עד עכשיו, פחות או יותר.

שאלתי אותו אם השחרור מהכלא הזה אכן עומד בציפיות שיוצרת הכותרת של הגיליון האלקטרוני.

"מעניין שאת אומרת את זה," הוא אמר. "מאז שהפסקתי לעבוד אני כל הזמן נקלע לוויכוחים עם אנשים. המשפחה שלי מתלוננת שעכשיו, כשאני כל הזמן בבית, אני מנסה לשלוט בהם. הם לא ממש אומרים את זה," הוסיף, "אבל אני יודע שהם היו מעדיפים לחזור למצב הקודם."

למשל, הוא נדהם לגלות כמה מאוחר הם קמים בבוקר. לאורך השנים, כשהוא יצא עם עלות השחר, המחשבה שהם שרועים שם בחשכה דווקא החדירה בו תחושת מטרה וצורך להגן עליהם. אם הוא היה יודע איזה בטלנים הם, ייתכן שלא היה מרגיש ככה. לפעמים הם קמים כשכבר מגיע הזמן לארוחת צהריים: הוא התחיל להיכנס לחדרים שלהם ולפתוח וילונות, כפי שאביו נהג לעשות מדי בוקר בילדותו, ונדהם מהעוינות שהפעולה הזאת מעוררת. הוא ניסה לתאם בין שעות הארוחה שלהם – כשגילה שכל אחד אוכל משהו אחר בשעה אחרת – ולייסד גם שגרת התעמלות, ועכשיו הוא מנסה לשכנע את עצמו שההתקוממות הכללית שהתעוררה עקב כך רק מוכיחה כמה הצעדים האלה חיוניים.

"אני מדבר הרבה עם המנקה," הוא אמר. "היא מגיעה בשמונה. היא אומרת שהיא מתמודדת עם הבעיות האלה כבר שנים."

הוא סיפר את כל זה במין חשאיות מבוישת, קלילה, שהבהירה היטב כי הוא מתכוון לשעשע אותי ולא לעורר דאגה. חיוך של הלקאה עצמית שיחק בפיו וחשף שורה ישרה של שיניים לבנות חזקות. הוא הלך והשתלהב תוך כדי הדיבור, וההבעה הנואשת פרועת העיניים התרככה למסכה לבבית של מספֵּר סיפורים. נוצר בי הרושם שהוא כבר סיפר את הסיפורים האלה, ואהב לספר אותם, כאילו גילה את הכוח והעונג הטמונים בשחזור אירועים שעוקצם הוסר. שמתי לב שהמיומנות הזאת שוכנת בסמיכות רבה למה שהוא כנראה האמת, בלי להניח לרגשות הממשיים שלו לשוב ולשלוט בו.

כעת שאלתי אותו איך קרה שהוא מצא את עצמו על מטוס, בהינתן הנדר שנדר.

הוא שוב חייך במבוכה מסוימת והעביר יד בשערו החום הדק.

"הבת שלי מנגנת בפסטיבל מוזיקה," אמר. "היא מנגנת בתזמורת בית הספר. ב... אה... אבוב."

הוא היה אמור לטוס עם אשתו וילדיו כבר אתמול, אבל הכלב שלהם חלה, והוא נאלץ לשלוח אותם בלעדיו. אולי זה נשמע מגוחך, אבל הכלב הוא ככל הנראה בן המשפחה החשוב ביותר אצלם. הוא נאלץ לשבת לצידו כל הלילה, ובבוקר נסע היישר לשדה התעופה.

"למען האמת, לא הייתי צריך לנהוג," אמר בשקט והשעין את מרפקו על המסעד בינינו. "הייתי מטושטש לגמרי. כל הזמן ראיתי את השלטים האלה בצידי הכביש, אותם שלטים שוב ושוב, והתחלתי לחשוב שהציבו אותם שם במיוחד בשבילי. את יודעת לאיזה שלטים אני מתכוון – הם נמצאים בכל פינה. לקח לי שעות להבין מה זה. ממש שאלתי את עצמי," הוא אמר בחיוך מבויש, "אם אני יוצא מדעתי. לא הבנתי מי בחר אותם, ולמה. היה לי נדמה שהם מכוונים אליי אישית. טוב," אמר, "אני קורא חדשות, אבל מאז שהפסקתי לעבוד זה תמיד קצת באיחור."

אמרתי שאמנם השאלה אם להישאר או לעזוב בדרך כלל נשאלת בפרטיות, ואפשר כמעט לומר שהיא שוכנת בלב ההגדרה העצמית שלנו. מי שלא בקיא במצב הפוליטי אצלנו עלול לחשוב שהוא רואה לא את המנגנון הדמוקרטי בפעולה, אלא את ההפקרה הסופית של התודעה האישית בידי הציבור.

"מה שמוזר," אמר האיש, "זה שהרגשתי כאילו אני שואל את עצמי את השאלה הזאת מאז שאני זוכר את עצמי."

שאלתי אותו מה קרה לכלב.

לרגע הוא נראה מבולבל, כאילו לא זכר על איזה כלב אני מדברת. אחר כך קימט את מצחו, שרבב את שפתיו ונאנח עמוקות.

"זה סיפור קצת ארוך," אמר.

הכלב – שמו פיילוט – היה די זקן, הוא אמר, למרות שהוא לא נראה ככה. הוא ואשתו אימצו את פיילוט זמן קצר אחרי החתונה. הם קנו בית בכפר, אמר, וזה מקום אידיאלי לכלב. פיילוט אמנם היה גור, אבל כבר אז היו לו כפות עצומות: הם ידעו שהגזע שלו גדול מאוד, אבל שום דבר לא הכין אותם לממדי הענק של פיילוט. בכל פעם שחשבו שהוא לא יגדל יותר, הוא גדל עוד קצת. מצחיק איך לפעמים הכול נראָה קטן ולא פרופורציונלי לידו: הבית, המכונית, אפילו הם עצמם.

"הגובה שלי חריג," הוא אמר, "ולפעמים נמאס לי להיות הכי גבוה. אבל כשעמדתי ליד פיילוט הרגשתי נורמלי."

אשתו הייתה בהיריון הראשון, ופיילוט הפך לפרויקט האישי שלו. באותה תקופה הוא לא נסע כל כך הרבה בענייני עבודה, ובמשך כמה חודשים הקדיש את רוב זמנו לאילופו של פיילוט, ליציאה לטיולים משותפים בגבעות ולחישולו. הוא לא פינק אותו ולא נכנע לו. הוא אימן אותו בהתמדה וגמל לו במשורה, וכשפיילוט הצעיר רדף אחרי עדר כבשים, הוא הכה אותו בחומרה ובביטחון שהפתיעו אפילו אותו. יותר מכול הוא הקפיד על התנהגותו שלו בנוכחות הכלב, כאילו הכלב אנושי לכל דבר ועניין. ואכן, כשפיילוט הגיע לבגרות, הוא ניחן באינטליגנציה יוצאת מגדר הרגיל, כמו גם בנביחה רמה ובגוף שרירי עצום. יחסו לבני המשפחה היה עדין ומתחשב כל כך, שהוא עורר התפעלות עצומה בקרב אנשים אף שהם עצמם כבר התרגלו לכך. למשל, כשבנם חלה בדלקת ריאות חריפה בשנה שעברה, פיילוט רבץ מחוץ לחדרו יומם ולילה, והזעיק אותם בכל פעם שהילד ביקש משהו. הוא היה קשוב להתקפי הדיכאון של בתם ואף שיקף אותם, עד כדי כך שלעיתים הם שמו לב שהיא מדוכאת רק כי פיילוט נעשה עצוב ומכונס בעצמו. אבל אם אדם זר הגיע הביתה, הוא הפך בו ברגע לכלב שמירה ערני ואכזר. אנשים שלא הכירו אותו פחדו ממנו פחד מוות, ובצדק, כי הוא היה מחסל אותם ללא היסוס אילו איימו על בני הבית.

כשמלאו לפיילוט שלוש או ארבע שנים, המשיך האיש, הוא קיבל קידום רציני והתחיל להיעדר מהבית לתקופות ממושכות. הידיעה שפיילוט יגן על המשפחה בהיעדרו גרמה לו להרגיש שהוא יכול לעזוב בלב שלם. לפעמים, אמר, כשנעדר, הוא חשב על הכלב והרגיש קרוב אליו כמעט יותר מלכל יצור חי אחר. לכן הוא לא היה מסוגל לעזוב אותו בשעת מצוקה, אף על פי שבתו עמדה להופיע כסולנית בקונצרט שהתכוננה אליו במשך שבועות. הקונצרט התקיים במסגרת פסטיבל בינלאומי שמשך אליו קהל רב, זו הייתה הזדמנות פז. אבל בטסי בקושי הסכימה להיפרד מפיילוט. הוא הפך עולמות כדי לשכנע אותה: נדמה היה שהיא לא בוטחת בו שיטפל בכלב שלו כראוי.

שאלתי איזו יצירה היא מנגנת, והוא שוב פרע את שערו.

"אני לא לגמרי בטוח," אמר. "אימא שלה יודעת, כמובן."

הוא לא ידע עד כמה הבת שלו מוכשרת בנגינה, הוסיף. היא התחילה ללמוד אבוב בגיל שש או שבע, ולמען האמת תמיד נשמעה די נורא, עד שהוא נאלץ לבקש ממנה לנגן רק בחדרה. הצפצופים שיגעו אותו, במיוחד כשהיה חוזר מטיסה ארוכה. הוא עדיין שמע את הצלילים החלולים מחלחלים מדי פעם מבעד לדלת הסגורה, וזה היה מרגיז למדי כשניסה להירדם ולהתאושש מהג'ט־לג. פעם או פעמיים שאל את עצמו אם היא עושה את זה בכוונה, אבל התברר שהיא מתאמנת לא פחות כשהוא נעדר מהבית. מעת לעת הוא הרחיק לכת ותהה בקול רם אם לא עדיף שהיא תתאמן פחות ותעשה יותר דברים אחרים, אך בדומה לניסיונותיו להשליט סדר בלוח הזמנים המשפחתי, גם הדעה הזאת התקבלה בלעג. ולמען האמת, כשהיא שאלה מה, אם כן, היא אמורה לעשות בזמנה החופשי, עלו בדעתו רק דברים שהוא עשה בגילה – לפגוש חברים ולצפות בטלוויזיה –ושמשום מה נראו לו יותר נורמליים. לדעתו, כמעט שום דבר בבטסי לא היה נורמלי. למשל, היא סבלה מנדודי שינה: איזה ילד בן ארבע־עשרה לא יכול לישון? במקום לאכול ארוחת ערב היא עמדה מול ארון המטבח, חפנה דגני בוקר ישירות מהקופסה והכניסה אותם לפה. היא אף פעם לא יצאה מהבית, ומאחר שאימה הסיעה אותה לכל מקום היא בקושי הלכה ברגל. אמרו לו שבהיעדרו היא טיילה עם פיילוט יום־יום, אבל הוא התקשה להאמין, כי לא זכה לראות זאת ולו פעם אחת. הדברים הגיעו לידי כך שהוא התחיל לתהות איך היא תעזוב את הבית, ואם הם ייאלצו להחזיק אותה שם לנצח כמו ניסוי כושל.

עד שערב אחד בטסי עמדה לנגן בקונצרט של בית הספר, והוא הצטרף לאשתו בידיעה ברורה שמצפה לו ערב משמים, תקוע בכיסא קטן בין כל שאר ההורים. האורות נדלקו, ובקדמת הבמה ניצבה ילדה, שנדרש לו זמן רב לזהות שהיא בטסי. ראשית, היא נראתה הרבה יותר מבוגרת. ושנית, משהו נוסף – אולי העובדה שהיא לא נזקקה לו ולא הטיחה בפניו את בעיית קיומה – גרם לו הקלה מהולה בבהלה. ברגע שזיהה אותה הוא נתקף אימה, תחושה מבשרת רעות. הוא היה משוכנע שהיא תעשה מעצמה צחוק, ולפת את ידה של אשתו מתוך אמונה שגם היא מרגישה כך. המנצח – שהוא מייד הכין את עצמו לסלוד ממנו, במכנסי ג'ינס שחורים וסוודר גולף שחור – עלה לבמה, התזמורת התחילה לנגן, ובשלב מסוים גם בטסי התחילה לנגן. מה שבלט לעיניו היה הריכוז של בטסי, שהגיבה לכל סימן של המנצח, הנידה בראשה וקירבה את הכלי לשפתיה בעיניים קרועות לרווחה ובלי למצמץ. הוא, שלא הצליח לשכנע את בתו לאכול דגני בוקר מקערית, לא העלה בדעתו שבתו מסוגלת להפגין אינטימיות וצייתנות אילמת כזאת. רק בחלוף כמה דקות הוא הצליח ליצור חיבור ישיר יותר בין הצלילים המסתוריים, הפתלתלים האלה לבינה: הוא היה חלק מהקהל מספיק פעמים כדי לדעת שהפעם הם מוקסמים, מכושפים, ורק אז הצליח להאזין באמת ובתמים. ומה ששמע הגיר מעיניו מים בכמויות כאלה, שאנשים סובבו את ראשם לעברו. אחר כך בטסי טענה שהיא ראתה אותו בוכה מהבמה בגלל גובהו. היא אמרה שזה היה מביך.

שאלתי אותו למה לדעתו הוא בכה, ולפתע זוויות פיו התעקלו כלפי מטה, והוא ניסה להסתיר זאת בידו הגדולה.

"למען האמת," אמר, "כנראה תמיד חשבתי שמשהו לא בסדר איתה."

אמרתי שלפעמים קל יותר לאנשים לחשוב כך על הילדים שלהם מאשר על עצמם, ונראה שהוא שקל את התיאוריה הזאת לפני שהניד בראשו בתוקף.

כבר בינקותה הייתה בטסי שונה מילדים אחרים – ולא במובן החיובי של המילה. היא הייתה נוירוטית במידה שלא תיאמן: כשהלכו לים, למשל, היא לא יכלה לשאת את מגע החול בכפות הרגליים, והם נאלצו לסחוב אותה לכל מקום. היא לא יכלה לשאת את הצליל של מילים מסוימות, והייתה צורחת וסותמת את האוזניים כשמישהו הגה אותן. רשימת הדברים שהיא סירבה לאכול, והסיבות לכך, הייתה ארוכה כל כך, שלא היה אפשר לעקוב אחריה. היא הייתה אלרגית לכל דבר וחולה כל הזמן, וגם, כפי שאמר, סבלה מנדודי שינה. הוא ואשתו התעוררו לא פעם באמצע הלילה ומצאו את בטסי עומדת לצד מיטתם ולוטשת בהם מבט כמו רוח רפאים בכותונת לילה. כשהתבגרה הבעיה החמורה ביותר שלה הפכה להיות רגישות מוגזמת למה שהיא כינתה שקרים, אבל לעניות דעתו היו בסך הכול מוסכמות וצורות ביטוי מקובלות בשיחות של מבוגרים. היא טענה שרוב הדברים שאנשים אומרים מזויפים ושקריים, וכששאל מאין לה, ענתה שהיא שומעת את זה. כפי שהוא אמר, עוד כפעוטה הצליל של מילים מסוימות היה בלתי נסבל בעיניה, אבל כשהתחילה ללמוד בבית ספר הבעיה רק החריפה. העבירו אותה לבית ספר אחר שמתמחה בבעיות מסוג זה, ואף על פי כן התגלעו קשיים בקשרים המשפחתיים והחברתיים שלהם, כי הילדה הייתה בורחת מהחדר בצווחות, ידיים על האוזניים, אם איזו אורחת אמרה, למשל, שהיא מתפוצצת ולא מסוגלת לאכול קינוח או שהעסקים פורחים למרות המשבר הכלכלי. הוא ואשתו ניסו נואשות להבין את בתם, ובשיחותיהם הליליות אף הרחיקו לכת וניסו לטפח רגישות דומה. הם אימנו את אוזניהם לשמוע את חוסר הכנות זה בדבריו של זה וגילו שאכן אנשים מדברים בקלישאות, ואם חושבים על כך לעומק – אין מנוס מלהודות שהם אינם מבטאים את רגשותיהם האמיתיים. ובכל זאת הם הסתבכו עם בטסי באופן קבוע, והוא שם לב שאשתו הולכת ומשתתקת, וחשב שזה באשמתה של בטסי כי היא הקיפה את נושא התקשורת בשדה מוקשים, וכבר היה עדיף שלא לומר דבר.

אולי משום כך – משום שפיילוט לא היה מסוגל לדבר, ולפיכך לשקר – בטסי העריצה אותו בלהט מדאיג לפעמים. אבל לא מזמן התרחשה תקרית שגרמה לו לפקפק לראשונה בחייו בהגדרה של בטסי לאמת ובעריצות שלה לגבי סיפורים. הוא יצא לטייל איתה ועם פיילוט, ולפתע הכלב ברח. הם הסתובבו בפארק ששייך לאיזו אחוזה, ומשום מה הוא לא שם לב שאיילים מסתובבים שם חופשי ושחרר את פיילוט מהרצועה. בדרך כלל פיילוט התנהג למופת בסביבת בעלי חיים, אבל הפעם הוא שילח כל רסן. רגע אחד הוא עמד לידם וכעבור רגע נעלם.

"קשה להאמין כמה מהיר הוא היה, הכלב הזה," אמר. "הוא היה ענקי, ואם הוא החליט לברוח, לאף אחד לא היה סיכוי לתפוס אותו. הוא היה מגדיל את הצעדים שלו ופשוט מעלה הילוך. בקיצור, לפני שהספקנו לשים לב הוא כבר נמצא במרחק חמישים מטר מאיתנו," אמר, "ואנחנו סתם עמדנו שם וצפינו בו חוצה את הפארק בטיסה. כשהאיילים ראו אותו הם התחילו לרוץ, אבל כבר היה מאוחר מדי. היו שם כמה מאות איילים. אני לא יודע אם ראית פעם דבר כזה," אמר, "אבל זה מחזה מדהים, גם אם מחריד. הם רצים כגוף אחד, כמו זרם מים. צפינו בהם שועטים על פני הפארק ופיילוט בעקבותיהם, ולמרות הפחד הייתי מהופנט. הם כל הזמן הסתובבו וחזרו, רצו במין שמיניות גדולות, והוא רדף אחריהם, אבל נראה כאילו הוא מוביל אותם, מאלץ אותם ליצור את הצורה שהוא רואה בעיני רוחו. הם המשיכו ככה חמש דקות תמימות, הסתובבו שוב ושוב במין זרימה מתמדת, עד שפתאום כאילו נמאס לו או שהוא החליט לגמור עם זה. הוא הכפיל את מהירות הריצה שלו בלי בעיה, חדר לגוף העדר, בחר באחד האיילים הצעירים והכניע אותו. מישהי שעמדה בסמוך," הוא אמר, "התחילה לצרוח ולהגיד שהיא תדווח עלינו ושיירו בו, ובזמן שניסיתי להרגיע אותה שמענו מין רעש מאחורינו, וכשהסתובבנו ראינו שבטסי התעלפה. היא שכבה על הדשא וירד לה דם מהראש כי הוא פגע באבן. אני אומר לך," הוא אמר. "היא נראתה מתה. פיילוט מזמן נעלם בחורשה, והאישה נבהלה כל כך בגלל בטסי שהיא שכחה שרצתה לירות בו, ועזרה לי לסחוב אותה למכונית ונסעה איתנו עד בית החולים. בטסי התאוששה, כמובן."

הוא צחק בעוגמה ונענע בראשו.

שאלתי מה קרה לכלב.

"אה, הוא חזר בלילה," אמר. "שמעתי אותו מאחורי הדלת, וכשפתחתי הוא לא נכנס אלא עמד בחוץ והסתכל עליי. הוא היה מטונף כולו ומכוסה דם, והוא ידע מה מחכה לו. הוא ציפה לזה. אבל שנאתי להרביץ לו," הוא אמר בעצב. "נאלצתי לעשות את זה רק פעמיים או שלוש בכל החיים שלו. שנינו ידענו שזה בטבע שלו. אלא שבטסי סירבה להשלים עם מה שהוא עשה. היא לא נגעה בו ולא דיברה איתו במשך שבועות. היא לא דיברה גם איתי. היא פשוט סירבה לקבל את זה. אמרתי לה, 'את יודעת, אי אפשר לאלף כלב בפרצוף חמוץ ומצבי רוח. זה רק הופך אותו לערמומי ותחמן. את יודעת,' אמרתי לה, 'הסיבה שבגללה את מרגישה ביטחון כשאני לא כאן היא שאת יודעת שאם מישהו ינסה לפגוע בך, פיילוט יעשה לו בדיוק מה שהוא עשה לאייל הזה. הוא אולי יושב לידך על הספה ומביא לך דברים ושוכב לידך כשאת חולה, אבל כשמישהו זר דופק בדלת הוא מוכן לחסל אותו, אם רק יהיה בזה צורך. הוא בעל חיים,' אמרתי, 'וצריך לאלף אותו, אבל כשאת כופה עליו את הרגישויות שלך, את פוגעת בטבע שלו.'"

הוא שתק רגע בסנטר מורם ולטש עיניים במעבר האפור, שם הדיילת צעדה עם העגלה בתוך ים האנשים. היא פנתה ימינה ושמאלה, התכופפה מעל השורות, עיניה ופיה מורמים בזוויות חדות ונראים מסותתים באליפסה החלקה של ראשה. התנועות המוכניות שלה היו מהפנטות, ונראה שהגבר צופה בה בקהות חושים. כעבור זמן־מה ראשו נטה לפנים עד שנשמט על חזהו וגרם לו להזדקף בבהלה.

"סליחה," הוא אמר.

הוא שפשף את פניו במרץ, השקיף מבעד לחלון שמאחוריי ונשם עמוק דרך האף, ולבסוף שאל אם הייתי פעם בחלק הזה של אירופה.

סיפרתי לו שטסתי לשם פעם אחת, לפני שנים, עם הבן שלי. "הוא עבר תקופה קשה באותה עת," אמרתי, "וחשבתי שחופשה תעשה לו טוב. אבל ברגע האחרון החלטתי לצרף אלינו ילד נוסף, בן של חברה שלי. החברה הייתה חולה והתאשפזה בבית החולים, אז רציתי להקל עליה. הבנים לא הסתדרו כל כך טוב," אמרתי, "והבן של חברתי דרש המון תשומת לב, אז בעוד שהבן שלי אולי ציפה להיות בראש מעייניי למשך כמה ימים, זה לא הסתדר. הייתה שם תערוכה שמאוד רציתי לראות, ובוקר אחד שכנעתי אותם לבוא איתי לגלריה. חשבתי שנלך ברגל, אבל טעיתי בחישוב המרחק, וכך צעדנו קילומטרים בכביש מהיר בגשם זלעפות. כשהגענו התברר שהבן של חברתי מעולם לא ביקר בגלריה ולא מתעניין באמנות, והוא התחיל להתפרע עד שהסדרנים גערו בו וביקשו ממנו לצאת. נאלצתי לשבת איתו בבית קפה, בבגדים רטובים, והבן שלי המשיך להסתובב בתערוכה לבדו. הוא נעדר כשעה," אמרתי, "וכשחזר תיאר באוזניי את כל מה שראה. לא ידעתי," אמרתי, "שאפשר לייחס ערך סופי לחוויית ההורות, לראות אותה בכללותה, אבל בפרק הזמן הזה כשישבנו בבית הקפה והוא דיבר, חוויתי את אחד מרגעי החסד של ההורות. בין המוצגים שהוא ראה היה ארגז עץ עצום שהאמן שִחזר בתוכו את חדר העבודה שלו בגודל טבעי. היה שם הכול –רהיטים, בגדים, מכונת כתיבה, ערימות של ניירות וספרים פתוחים על שולחן, כוסות קפה מלוכלכות – אבל הוא בנה את זה כך שהרצפה הייתה התקרה וכל החדר היה הפוך. הבן שלי נדהם במיוחד מהחדר ההפוך הזה, שהוא נכנס אליו דרך פתח קטן בארגז ובילה בו זמן רב. במרוצת השנים," אמרתי, "נזכרתי לא פעם בתיאור שלו ודמיינתי אותו יושב שם, בעולם שמכיל אותם מרכיבים, רק בהיפוך מוחלט לציפיות שלנו."

האיש האזין, ופניו הביעו תימהון מסוים.

"והוא הפך לאמן?" שאל, כאילו זו ההצדקה האפשרית היחידה לסיפור שלי.

"הוא יתחיל ללמוד באוניברסיטה בסתיו," אמרתי, "הוא ילמד היסטוריה."

"אה, בסדר," הוא אמר והניד בראשו.