קוד אריזונה

מבוא: להציל את המולדת

בליל קיץ ב־2014 ישב אהוד אולמרט בביתו ועבר על אתרי חדשות באינטרנט. באחד מהם נתקל ראש הממשלה לשעבר בידיעה על קרבות המתחוללים במזרח סוריה, בקרבת העיר העתיקה דיר א־זור, השוכנת על גדות נהר הפרת. לכאורה, זאת לא הייתה התרחשות בעלת חשיבות מיוחדת או יוצאת דופן. מלחמת האזרחים בסוריה נכנסה אז לשנתה השלישית ואף שהפכה עם הזמן לאסון הומניטרי, נראה שלעולם פשוט לא אכפת.

זה התחיל בהפגנות מחאה בדמשק במרס 2011, שכמותן נראו בערי בירה רבות ברחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה ונתפסו כחלק ממה שכונה אז "האביב הערבי". אזרחים סורים יצאו לרחובות ודרשו רפורמות דמוקרטיות וכלכליות. דרישותיהם כללו שחרור של אסירים פוליטיים, ביעור של נגע השחיתות הממשלתית וביטול חוקי החירום הדרקוניים שמיררו את חייהם במשך עשרות שנים.

בלוב — מועמר קדאפי נתפס והוצא להורג. במצרים — חוסני מובארק הודח בדרמטיות. בסוריה, לעומת זאת, נותר הנשיא בשאר אל־אסד על כיסאו וניהל מלחמת חורמה נגד כוחות המורדים — מלחמה אכזרית, עקובה מדם ושנויה במחלוקת שאחת מתוצאותיה הייתה שגשוגו של הארגון דאעש — ובשמו המלא "המדינה האסלאמית בעיראק ובמזרח הקרוב". קווי גבול ששורטטו מאה שנים לפני כן בעיפרון ובסרגל התגלו כחסרי ערך מול טנדרים משומשים שעליהם קומץ לוחמים לבושים במדי הסוואה שחורים וחמושים בקלשניקובים ומטולי רימונים.

ב־2014 התרחבו הקרבות בסוריה לכדי מלחמה של ממש, שהפריכה את כל התחזיות על זמן הימשכו של הסכסוך הפנימי בסוריה ועל יכולת ההישרדות של משטר אסד. אסד השיב מלחמה שערה בכל האמצעים שעמדו לרשותו, תחילה בסיוע איראן וחיזבאללה ובהמשך בעזרת רוסיה.

השימוש שעשה המשטר הסורי בנשק כימי נגד המורדים בקיץ לפני כן עבר כמעט ללא השלכות. במדינות הקואליציה — ארצות הברית, בריטניה, צרפת, קנדה, גרמניה ואיטליה — נשמעו דיבורים על תקיפות ענישה אוויריות ועל האיום של דאעש על אירופה, אבל בפועל התנהל המערב כרגיל. מדינות גינו את משטר אסד בפומבי אך נמנעו מלנקוט פעולה כלשהי. זה היה עוד לפני שארצות הברית הגבירה את מעורבותה והחלה לבצע תקיפות אוויריות נגד מטרות דאעש ברחבי סוריה.

ביולי 2014 הודיע דאעש כי השלים את ההשתלטות על דיר א־זור, מוקד תעשיית הנפט והגז הטבעי של סוריה וכמו אתרים רבים במזרח התיכון, מקום בעל היסטוריה עשירה, רווית שפיכות דמים ואלימות. בתקופת האימפריה הרומית הייתה דיר א־זור תחנת מסחר חשובה עם הודו. כמה מאות שנים לאחר מכן סופחה העיר לממלכת תדמור הקדומה. בשלהי המאה התשע־עשרה עברה לידיה של האימפריה העותמאנית, ואליה הובלו הארמנים בצעדות המוות במהלך רצח העם שביצעו הטורקים מ־1915. שורדי הצעדות נלקחו לאזור מדברי סמוך ושם נורו למוות ונקברו בקברי אחים.

דאעש, כפי שהתחוור לאולמרט באותה סקירת חדשות לילית, שלט כעת בחלק הארי של אגן הפרת והחידקל, אזור שקרוב בגודלו לשטחה של בריטניה. הארגון שלט בחבל הארץ שכבש באמצעות שילוב בין הטלת אימה, קנאות דתית, שימוש מחוכם במדיה חברתית ושיטות לוחמה מאולתרות. זה היה כוח שצבאו הקונבנציונלי של אסד לא הצליח למגר.

ממשלת ישראל עקבה בשבע עיניים אחר המתרחש בסוריה. לתפיסתה, למלחמה הזאת לא היה שום קשר לישראל ולכן ישראל לא ממש יכלה להשפיע על המתרחש. עם זאת, הייתה תחושה של מחויבות מוסרית לעזור לאנשים שנטבחו שם, וכך הוקם בית חולים שדה סמוך לגבול שבו טופלו פצועים שהובאו מסוריה. בארץ נזהרו שלא להיגרר למלחמה שמעבר לגבול. היה ברור שאם זה יקרה, אסד ינצל את המעורבות הישראלית כדי לטעון שמלחמת האזרחים היא לאמיתו של דבר פרי מזימה ציונית — טענה שעלולה הייתה ליפול על אוזניים קשובות ולגייס תמיכה רחבה בנשיא סוריה על חשבונה של ישראל.

באותו ערב התמקדו מחשבותיו של אולמרט בדיר א־זור. מבחינתו, הידיעה שקרא הייתה בעלת חשיבות בלתי רגילה. היא איששה את ההחלטה שהוא קיבל שבע שנים לפני כן, החלטה שבלעדיה היה העולם הופך מקום מפחיד ומסוכן אפילו יותר.

כהונתו בת שלוש השנים של אולמרט כראש ממשלה התאפיינה בסכסוכים מזוינים עם שכנותיה של ישראל, משאים ומתנים לשלום וטלטלות פוליטיות מבית. ב־2006 פתח אולמרט במלחמה נגד חיזבאללה בלבנון, וב־2008 במלחמה נגד חמאס ברצועת עזה. ב־2009, זמן קצר לפני סיום כהונתו בטרם עת, הוא ניסה לגבש הסכם שלום עם הפלסטינים והגיש למנהיגם הצעה שעליה לא קיבל תשובה מעולם. כעת, בקיץ 2014, עדיין עמד אולמרט במוקד תשומת הלב הציבורית. חודשים אחדים קודם לכן הרשיע אותו בית המשפט המחוזי בתל אביב בקבלת שוחד בעת שכיהן כראש עיריית ירושלים בשנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים, ודן אותו לשש שנות מאסר. אולמרט לא אמר נואש. הוא המשיך להיאבק על חפותו ובעת ההיא היה עסוק בליטוש סופי של הערעור שעמד להגיש לבית המשפט העליון.

אולמרט סיים את סקירתו, ניגש אל חלון ביתו שבמוצא עילית והביט על הנוף. במרחק התנשא מגדל בית החולים הדסה, מדרום נשקף בית הקברות בהר המנוחות וממש מתחתיו, למרגלות יישוב מגוריו הכפרי המנומנם, נמתח כביש 1, שמחבר את ירושלים אל גוש דן ואל שאר חלקי הארץ.

ב־1948, עם כינונה של מדינת ישראל, הנסיעה אל ירושלים וממנה הייתה מסוכנת עד בלתי אפשרית. הירדנים תפסו עמדות שליטה לאורכו של המסלול ואיימו על שיירות האספקה שהיו בדרכן לתושביה היהודים של ירושלים הנצורה. צה"ל עשה מאמצים כבירים למצוא דרך לפרוץ אל העיר, ובסופו של דבר כוחות בפיקודו של האלוף דוד (מיקי) מרכוס סללו את דרך בורמה, שהתפתלה בין הרים, עקפה את עמדות הירדנים והתחברה לירושלים לא הרחק ממוצא עילית, המקום שבו אולמרט ישב באותו ערב. אומץ לבו של מרכוס סייע לפרוץ את המצור הירדני על ירושלים אך עלה לו בחייו.

גורלה של ישראל, חשב אולמרט, היה יכול להיות שונה לגמרי. בעודו מביט מהחלון, הוא ניסה לדמיין מה היה קורה אילו שמע בקולם של אלה שביקשו להניא אותו מלפעול. ישראל הייתה מוצאת את עצמה תחת איום שאין להעלותו על הדעת, ודאעש היה זוכה בבעלות על יכולת קטלנית, שהייתה הופכת אותו מארגון טרור אכזרי לאיום קיומי לא רק על ישראל, אלא על העולם המערבי כולו.

בסביבתו של אולמרט לא היה איש שעימו היה יכול לחלוק את קורת הרוח שחש באותו רגע. גם אילו היה, זה לא היה משנה. ב־2014 ישראל עדיין לא דיברה באופן רשמי על מה שאולמרט עשה ב־2007. זה היה מבצע חשאי שנותר עלום, סמוי מעין מהציבור, סיפור שמעולם לא סופר במלואו.

עד עכשיו.

ספר זה מספר — לראשונה ומנקודות המבט הן של ירושלים והן של וושינגטון — את הסיפור המלא שמאחורי הפעולה הנועזת של ישראל להשמדת הכור הגרעיני אל־קיבאר, שהלך ונבנה במדבר הסורי בספטמבר 2007 תחת מעטה כבד של סודיות. זהו סיפור של ריגול, אומץ פוליטי, עוצמה צבאית ולוחמה פסיכולוגית.

זהו גם סיפור הממחיש היטב את הברית המדינית והצבאית האיתנה בין ארצות הברית וישראל. הוא חושף מה קורה מאחורי דלתות סגורות ובוויכוחים סוערים בחדר הסגלגל בוושינגטון, במשרד ראש הממשלה בירושלים ובמרכז הפיקוד התת־קרקעי של צה"ל, השוכן עמוק מתחת למטה הכללי בתל אביב.

זהו סיפור שחשיבותו והרלוונטיות שלו עצומות גם היום, שכן שתי המדינות נותרו מאוחדות במאבקן המתמיד למניעת הפצת נשק גרעיני, למיגור טרור אסלאמי ולסיכול מאמציה של איראן לבסס את עצמה כמעצמה השלטת במזרח התיכון. אף שהפרשה עצמה התרחשה ב־2007, ההשלכות של מה שאירע אז בסוריה משפיעות על העולם עד היום.

אירועי 6 בספטמבר 2007 היו הצלחה צרופה מבחינתה של ישראל. היא גילתה איום, נקטה פעולה, נטרלה אותו ונמנעה מהסלמה של עימות. אבל הדברים היו יכולים להיות שונים. איך המזרח התיכון היה נראה היום אילו לישראל לא היה נודע על הכור הסורי? רק המחשבה על כך מעוררת חלחלה.

גם אחרי יותר משבעים שנות קיום עצמאי, מדינת ישראל עדיין מתמודדת עם איומים מזוינים לאורך גבולותיה, אולי אף יותר מאי־פעם. מלחמות העבר — מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים — התנהלו נגד כמה אויבים בעלי צבאות קונבנציונליים שהיו בדרך כלל יריבים רציונליים וניתנים לחיזוי. היום, לעומת זאת, ישראל מוקפת ארגוני טרור שברשותם מצבורי נשק הולכים וגדלים. אלה מבוססים בארצות כמו סוריה, לבנון ועיראק שמשטריהן לא יציבים וששליטיהן נאבקים תדיר על הישרדותם. המצב הזה אינו נטול יתרונות — בראש ובראשונה, הסכנה של כיבוש שטחים ישראליים פחתה משמעותית — אבל גם טומן בחובו מידה חסרת תקדים של אי־ודאות ופוטנציאל להתלקחותה של מלחמה ללא התרעה.

כאשר החלו ההפגנות בסוריה ב־2011, שירותי המודיעין של ישראל וארצות הברית היו בטוחים שהנשיא אסד לא ישרוד, שגורלו יהיה דומה לזה של מובארק וקדאפי. אהוד ברק, שר הביטחון דאז, העריך כי משטרו של אסד ייפול בתוך כמה שבועות — והוא לא היחיד שסבר כך. אבל אסד שרד גם שרד, והשתמש לצורך כך בשיטות צבאיות אכזריות ביותר, כולל הפעלת נשק כימי נגד בני עמו.

רמת הגולן הייתה זירת המערכה הקרקעית הקונבנציונלית האמיתית האחרונה בעולם כאשר כוחות שריון ישראליים וסוריים התכתשו ביניהם ב־1973 עד שהשליטה על השטח האסטרטגי כולו נשארה בידי ישראל. באופן רשמי, סוריה וישראל היו ונותרו אויבות, ואף על פי כן במשך קרוב לחמישה עשורים היה הגבול הסורי השקט בגבולותיה של ישראל. כל זה השתנה עם פרוץ מלחמת האזרחים באביב 2011. בשנים שלאחר מכן צפתה ישראל מקרוב בעלייתם של אויבים חדשים ולאחר מכן בהתבססותה של רוסיה סמוך לגבול, והחלה להתעורר דאגה לביטחונם של תושבי רמת הגולן.

בסוריה נוצר פסיפס מזרח־תיכוני מודרני. לוחמים של דאעש נצפו נעים באין מפריע בקרבת הגבול הדרומי של רמת הגולן, לא הרחק מהמרחצאות בחמת גדר. מעט צפונה משם ניתן היה לראות לוחמים של אל־קאעידה שהצטרפו לשורות הארגון ג'בהאת א־נוסרה, המתנגד למשטר אסד. קילומטרים אחדים משם אפשר היה לפגוש את אנשי משמרות המהפכה של איראן ולוחמי חיזבאללה.

לאחר פרוץ מלחמת האזרחים, יחד עם התוויית המדיניות הישראלית של אי־מעורבות בלחימה, נקבעו שני קווים אדומים — אם הם ייחצו, צה"ל יגיב. הראשון היה העברת כלי נשק מתקדמים — כגון טילים בליסטיים ומערכות טילי קרקע־אוויר — מסוריה לחיזבאללה בלבנון. הקו האדום השני היה זיהוי ניסיונות של איראן לבנות לעצמה בסיסים בגולן הסורי. בהתאם לכך, מ־2011 בוצעו יותר ממאתיים תקיפות ישראליות נגד בסיסים כאלה ונגד שיירות כלי רכב. כל התקיפות בוצעו בצורה חשאית בעוד ישראל שומרת על מדיניות של עמימות. כלומר, היא מעולם לא קיבלה אחריות לתקיפות אך כאשר דוברים ישראלים רשמיים נשאלו על כך, הם לא הכחישו שישראל היא העומדת מאחוריהן.

"אנחנו דואגים לביטחון ישראל, שומרים על הגבולות שלנו ועל המדינה שלנו, ונמשיך לעשות זאת," אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בהצהרה פומבית נדירה בנושא סוריה בסוף 2017.1 אחת התקיפות הללו הביאה את ישראל וסוריה אל סף מלחמה והמחישה בצורה מצמררת עד כמה שונים היו פני הדברים אילו ישראל לא הייתה פועלת ב־2007.

בפברואר 2018 זיהו מערכות הרדאר של חיל האוויר חדירה של כלי טיס בלתי מאויש למרחב האווירי של ישראל בצפון הארץ. הכטב"ם המריא מהבסיס האווירי הגדול של סוריה, T4, סמוך לעיר חומס. זמן התגובה היה קצר. מערכת הרדאר הישראלית עקבה אחר הכתב"ם מרגע המראתו, אך לישראל לא הייתה שום דרך לדעת מה טיבו: האם הוא נושא חומרי נפץ או טילים, או שמא נשלח אך ורק למשימת איסוף מודיעין. מסוק אפאצ'י הוזנק מבסיס חיל אוויר בצפון ועד מהרה התביית על כלי הטיס, נעל עליו את משגר הטילים שלו, ירה ופגע פגיעה ישירה. בבדיקת שרידיו המפויחים התברר שהוא היה מלא חומרי נפץ וכנראה נשלח להתרסק ולהתפוצץ בבסיס צבאי בארץ. כלי הטיס היה מדגם "סאעקה" (בעברית, חזיז ורעם), חיקוי איראני של ה־RQ-170 האמריקאי, כטב"ם סודי מתקדם מתוצרת לוקהיד מרטין שהתרסק באיראן ב־2011.

זו הייתה הפרה בוטה של הריבונות הישראלית והמתקפה האיראנית הישירה הראשונה נגד מדינת ישראל. בעבר השתמשה איראן בבני חסותה — חיזבאללה בלבנון, חמאס ברצועת עזה — כדי לתקוף את ישראל. הפעם טהראן עשתה הכול בעצמה. המל"ט היה תוצרת איראן ומפעיליו היו איראנים.

התגובה הישראלית לא איחרה לבוא. רביעיית מטוסי F-16 הוזנקה מבסיס חיל האוויר ברמת דוד ובהתקרבה לגבול סוריה שיגרה טילים מונחי ג'י־פי־אס על הקרון האיראני ב־T4 שממנו שוגר הכטב"ם. הפגיעה הייתה ישירה. אבל בעת שמטוסי ה־F-16 עשו את דרכם בחזרה לישראל נשמעה אזעקה בתא הטייס של אחד מהם. טיל קרקע־אוויר מסוג S-200, הנושא ראש קרב במשקל 200 קילוגרם, שוגר אל ה־F-16, ננעל עליו, והמטוס הישראלי עמד לספוג פגיעה. הטייס והנווט לא היססו. שניות לפני שהמטוס התפוצץ לרסיסים הם נטשו אותו באמצעות כיסאות המפלט.

הזעזוע בארץ היה גדול. ישראל ביצעה עשרות תקיפות נגד מטרות סוריות ומעולם לא נתקלה בתגובה כזאת. יתר על כן, יותר משלושים שנה חלפו מאז שמטוס קרב ישראלי הופל באמצעות טיל אויב. לראשונה מאז המהפכה האסלאמית של 1979, ישראל ואיראן היו על סף עימות ישיר.

מכת התגמול הישראלי הייתה מהירה ואגרסיבית. שלושת המטוסים הנותרים שיגרו את יתרת הטילים שלהם לעבר שתים־עשרה מטרות איראניות וסוריות ברחבי סוריה, כולל סוללת טילי הקרקע־אוויר שהפילה את ה־F-16. ייתכן מאוד שאילו הטייס והנווט לא היו נוטשים בזמן והיו נהרגים, ישראל הייתה נאלצת להסלים את תגובתה.

המקרה המחיש את המצב הנפיץ לאורך הגבול עם סוריה. ישראל פעלה בעבר במרחב האווירי של סוריה אך הקפידה תמיד לשמור זאת בסוד. באותו יום, לעומת זאת, הדברים נעשו בגלוי ופורסמו בפומבי — אינדיקציה לכך שאפילו למבצעים קטנים עלולות להיות השלכות קטלניות.

כעת שוו בנפשכם שלסוריה היה אז נשק גרעיני. שעדיין היה לה כור גרעיני בצפון־מזרח המדינה. שישראל לא הייתה עוצרת את זה ב־2007.

אלמלא גדעה ישראל את השאיפות הגרעיניות של סוריה ב־2007, האם הייתה יכולה להפעיל עוצמה צבאית למניעת העברה של נשק מתקדם לחיזבאללה, או שמא ידיה היו כבולות מחשש שאסד יגיב באמצעות נשק גרעיני? ומה באשר לבני עמו שלו? אסד השתמש נגדם בגז. האם היה משתמש נגדם בנשק גרעיני אילו היה בידיו? אלה הן שאלות שגם היום אפילו מומחי המודיעין המבריקים ביותר אינם יכולים להשיב עליהן בוודאות.

במשוואה הזאת קיים גורם נוסף שצריך לתת עליו את הדעת: קוריאה הצפונית. המשטר המבודד בפיונגיאנג סייע לסוריה לבנות את הכור הגרעיני שלה. הוא מכר לדמשק טכנולוגיה גרעינית בה בעת שניהל משא ומתן עם כמה מדינות וארגונים בינלאומיים על צמצום תוכנית הגרעין הלא־חוקית שלו עצמו. למעשה, הצפון קוריאנים הפיצו טכנולוגיה גרעינית ויצאו פטורים מעונש.

האם החוויה הזאת היא שחישלה את עצבי הברזל של קוריאה הצפונית, שמאפשרים לה לעשות ככל העולה על רוחה מבלי להיענש? שמאפשרים לה לבצע ניסויים בנשק גרעיני ולירות טילים בליסטיים בין־יבשתיים בלי שיהיו לכך השלכות? מה היה קורה אילו קוריאה הצפונית הייתה נדרשת לתת דין וחשבון ומחויבת לשלם מחיר על הפצת טכנולוגיה גרעינית לסוריה ועל שיתוף הפעולה איתה? האם המצב באסיה היה היום אחר? אין לדעת, אבל הפרשה המסוימת הזאת — לכאורה רק הפצצה של כור גרעיני בסוריה — מלמדת על הסכנות האורבות ברחבי העולם; על האופן שבו משטרים קיצוניים, לכאורה נטולי זיקה אידיאולוגית, משתפים פעולה במטרה להפיץ את הנשק ההרסני ביותר שקיים בידי המין האנושי. מנגד, הפרשה הזאת מראה איך שתי מדינות — ישראל וארצות הברית — שילבו כוחות על מנת לסכל את המזימה.

סיפורה של ישראל תמיד היה לפלא בעיני העולם. הסיפור של עם עתיק ששב למולדתו ההיסטורית והשיג את הבלתי אפשרי. לא זו בלבד שישראל שרדה, היא החזיקה מעמד והתמידה גם לנוכח קשיים ממושכים והצליחה לכונן דמוקרטיה תוססת לצד צבא חזק וכלכלה איתנה. מאז ראשיתה היא נתונה במאבק הישרדות בלתי פוסק, החל במלחמות הקונבנציונליות נגד השכנות הערביות ועד איומי הטילים והטרור שאנחנו מתמודדים איתם כיום בגבול הצפוני ובגבול הדרומי. עובדה שאנשים פחות נותנים עליה את הדעת היא שישראל היא המדינה היחידה בעולם שתקפה והשמידה שני כורים גרעיניים בשתי ארצות אויב. יש להביא את הפרט הזה בחשבון בשעה שהעולם ממשיך להתווכח איך צריך להתמודד עם האתגרים הנוכחיים.

בשני המקרים, בעיראק ובסוריה, ישראל השתמשה בחיל האוויר כדי לסלק את מה שהיה בעיניה איומים קיומיים ועשתה את מה שלתפיסתם של מומחים צבאיים ומדינאים היה בלתי אפשרי מבחינה אנושית וטכנולוגית. שתי התקיפות בוצעו מתוקף מדיניות שידועה כ"דוקטרינת בגין", בהתבסס על הוראתו של מנחם בגין כראש ממשלה לתקוף ולהשמיד את הכור אוסיראק בעיראק. על פי אותה דוקטרינה לא כתובה, מדינת ישראל תשתמש תמיד בכוח צבאי כדי למנוע מאויביה להתחמש בנשק גרעיני. "ישראל לא יכולה להרשות לעצמה הכנסה של נשק גרעיני [למזרח התיכון]", אמר אריאל שרון לאחר הפצצת אוסיראק.2 "בשבילנו, זו אינה שאלה של מאזן אימה אלא שאלה קיומית. לכן עלינו לגדוע כל איום כזה בעודו באבו".

בשביל מדינה שקמה מאפר השואה ומניסיון ההשמדה של יהדות אירופה, זוהי מדיניות חיונית ורלוונטית גם היום כאשר מדינות נוספות במזרח התיכון, ובפרט איראן, מנסות להתחמש בנשק גרעיני. ישראל קטנה בגודלה ונטולת עומק אסטרטגי. לפיצוץ גרעיני במרכזה יהיו השלכות הרות אסון על יכולתה להמשיך ולהתקיים.

כשישראל החליטה לתקוף את אוסיראק ב־1981, החשש מהתפרצות מלחמה כוללת בעקבות התקיפה היה בטל בשישים. בגין ידע שארצות הברית לא תראה את התקיפה בעין יפה ושקיימת אפשרות שסדאם חוסיין ישגר טילי סקאד ארוכי טווח לעבר ישראל, כפי שאכן עשה עשר שנים לאחר מכן במלחמת המפרץ הראשונה. אבל בזה פחות או יותר הסתכם הסיכון. מלחמה לא הייתה תרחיש מציאותי ולו רק בשל העובדה שלישראל ולעיראק אין גבול משותף.

הנסיבות ב־2007 היו שונות. אף שבתחילה ישראל פעלה — שלא כמו ב־1981 — בתיאום עם הבית הלבן, בסופו של דבר היא החליטה להתעלם מהפתרון שהציע הנשיא ג'ורג' וו' בוש. בקבלת החלטה זו הסתכן אולמרט בגרימת משבר חריף עם ארצות הברית, שעלול היה לערער את הברית האסטרטגית שהיא אחד מעמודי התווך של עוצמתה הצבאית והדיפלומטית של ישראל. יתר על כן, ממשלת אולמרט פעלה בידיעה שהתקיפה עלולה להביא למלחמה קונבנציונלית עם סוריה — עימות שיגבה מחיר כבד מאוד מישראל. זה היה שנה בלבד לאחר מלחמת לבנון השנייה, והרמטכ"ל גבי אשכנזי אמר לממשלה שיש סיכוי של חמישים אחוזים לפחות שאסד וחיזבאללה יגיבו בעוצמה על תקיפה ישראלית.

בכל מקרה, גם אם דוקטרינת בגין עמדה בעינה, לא הייתה שום ודאות שישראל תהיה מסוגלת ליישם אותה בכל זמן שהוא.

אי אפשר להשוות בין תקיפה של מתקני הגרעין של איראן לשתי תקיפות הכורים הקודמות שביצעה ישראל. גם בסוריה וגם בעיראק הייתה המטרה מתקן עיקרי אחד שנמצא מעל פני הקרקע ושלא הוגן על ידי מערכות הגנה אווירית מתקדמות. בשתיהן, די היה בהשמדת אותו מתקן יחיד כדי לחסל את התוכנית הגרעינית של אותה מדינה. באיראן, לעומת זאת, האייתוללות למדו את לקחי אוסיראק ואל־קיבאר ופיזרו את מתקני הגרעין שלהם ברחבי ארצם. חלקם טמונים עמוק באדמה ומוגנים בתוך בונקרים מבוצרים, חסיני הפצצות אוויריות קונבנציונליות.

האם ישראל תמשיך לחיות על החרב ששלפה ב־1981 וב־2007, או שמא הגיעה לשלב שהיא מבינה שמכות מנע שוב אינן אפשריות? האם יש מגבלות למה שאפילו מדינת ישראל החזקה יכולה לעשות? או שמא מה שקרה ב־2007 היה רק קדימון לעימות הקריטי יותר עם איראן שנראה גם נראה באופק?

ספר זה מניח בפני הקורא מתווה אפשרי לאופן שבו עימות כזה עשוי להתחולל. כל עוד המזרח התיכון ממשיך להתאפיין בחוסר יציבות ובסכסוכי דמים, זהו סיפור שאנשים צריכים לשים לב אליו.