קוד זירו – קרוואנים בשירות המוסד

הקור העז של המדבר הסורי בחודש ינואר חדר כל כך לעצמות, עד שההרגשה הייתה כמו גוש קרח המסתובב בפריזר. הרעב והצמא שהתעוררו בנו אחרי שבוע קשה של ניווט במדבר הרגילו אותנו לאכילת חרקי מדבר ייחודיים ולשתיית מים דלוחים שסוננו באמצעות בד גזה, שניתן לנו למקרה של פציעה. קיבלנו גם שמיכת אלומיניום דקה ומתקפלת, שהייתה אמורה לשמור על חום גופנו בקור העז. זה כל מה שקיבלנו לקראת המשימה שביצענו, משימה שהשתיקה יפה לה.

דודו ראה כי הרגליים כבר לא יכלו ללכת יותר בגלל ההולפוס, שהפריע עוד במסעות הרעב הארוכים בקורס הטיס. הוא ראה שקצב ההתקדמות אל עבר נקודת הציון האט, ולכן הוא נאלץ להרים את חברו כמו שק קמח על גבו החסון. דודו, ששערו החום והמקורזל שיווה לו מראה של ילד יער פראי, היה לוחם קומנדו עשוי ללא חת שהתנשא לגובה של כשני מטרים. הוא נשא עוד משא על גבו במשך יומיים כשהוא לא מוציא הגה. ידעתי שאני יכול לסמוך עליו. הוא היה מסוג האנשים שאם ייאלץ להחליט אם להציל את עצמו או את שותפו - יבחר בי.

דודו הוריד את המשא מגבו כדי שיוכל לנוח, והרגשתי שקור עז חדר לגופי. מסביבנו היה רק חול צהוב, ולא נראתה נפש חיה. לא הייתי מסוגל לזוז בגלל הפצע הפתוח ברגלי. גלי כאב שטפו אותי. התבוננתי בדודו במבט שואל. האם נצליח במשימה הקשה?

רעש מנוע נשמע מרחוק. "תעלה שוב על הגב שלי", אמר דודו בעוד אגלי זיעה נוטפים מפניו. "ננסה להסתתר במערה בין הסלעים". גנחתי מכאב ונדבקתי לגבו המיוזע של דודו. השיר של ההוליס "הוא אינו כבד, הוא אחי" התנגן לו באוזניים, והוא נרגע קמעה. ג'יפ סורי התקרב, ואנחנו קברנו עצמנו בחול. הרעש הלך והתקרב. עצרנו את נשימתנו. קולות שיחה בערבית נשמעו, לרגע קרובים, לרגע מתרחקים.

הליקופטר הטיל צילו עלינו, שני לוחמי המוסד במדינת אויב. החזקתי בכוח בדיסק הקודים הסורי. פחד אפף אותי. חשתי קור, חום ורעד בכל גופי. סולם ירד. השמיים השחירו. לא שמעתי כלום למעט הצעקה של דודו: "עזרו לי! עמוס התעלף. הדיסק בידינו!"