קול

אם מישהו היה אומר לי שאפיל את הנשיא, את 'תנועת הטוהר', ואת מורגן לֶה־בְּרון, החרא הקטן וחסר הכישרון, והכול בשבוע אחד, לא הייתי מאמינה. אבל לא הייתי מתווכחת. לא הייתי אומרת כלום.

הפכתי לאישה של מילים ספורות.

הערב בארוחה, לפני שאני מבטאת את ההברות האחרונות שלי ליום זה, פטריק שולח יד וטופח על המכשיר בגוונים כסופים שמקיף את מפרק ידי. מגע קל, כאילו הוא חולק איתי את הכאב, ואולי מזכיר לי לשמור על שקט עד שהמונה יתאפס בחצות. הקסם יקרה כשאישן, ואתחיל את יום שלישי עם לוח חלק ובתולי. המונֶה של הבת שלי, סוניה, יעשה בדיוק אותו דבר.

הבנים שלי לא עונדים מונה־מילים.

בארוחת הערב כולם עסוקים בפטפוטים הרגילים על בית הספר.

סוניה גם לומדת בבית ספר, אבל אף פעם לא מבזבזת מילים על איך היה היום שלה. בארוחת הערב, בין נגיסות צלי פשוט שהכנתי מהזיכרון, פטריק מתשאל אותה על ההתקדמות בכלכלת בית, בחינוך גופני ובשיעור חדש ששמו הוא הנהלת חשבונות פשוטה למשקי בית. האם היא מצייתת למורים? האם היא תשיג ציונים גבוהים בשליש הזה? הוא יודע בדיוק איזה סוג של שאלות לשאול: שאלות סגורות, שדורשות רק הנהון או נענוע בראש.

אני מביטה ומקשיבה, והציפורניים שלי חורצות קשתות קטנות בכפות ידיי. סוניה מהנהנת כשזה מתאים, מקמטת את אפה כאשר התאומים הקטנים שלי, שלא מבינים את חשיבותן של שאלות כן/לא ותשובות סגורות, מבקשים מאחותם לספר להם על המורים, על השיעורים, איזה מקצוע היא הכי אוהבת. כל כך הרבה שאלות פתוחות. אני מסרבת לחשוב שהם כן מבינים, שהם מפתים אותה, מנסים להוציא ממנה מילים. אבל בגיל אחת עשרה הם מבוגרים מספיק כדי להבין. והם ראו מה קורה כשאנחנו עוברות את קצבת השימוש שלנו במילים.

שפתיה של סוניה רועדות כשהיא מעבירה את מבטה בין אחיה, לשונה הוורודה רוטטת על קצה שיניה או על תפיחת שפתה התחתונה, כאילו היא איבר גוף עם רצונות משלו, נע בגלים. סטיבן, בני הבכור, מושיט יד ונוגע עם אצבעו בפיה.

אני יכולה לספר להם מה שהם רוצים לדעת: כל הגברים יושבים כעת בחלק הקדמי של הכיתה. המערכת היא חד כיוונית. המורים מדברים. התלמידים מקשיבים. זה יעלה לי בשש עשרה מילים.

נותרו לי חמש.

"איך אוצר המילים שלה?" שואל פטריק, מסמן בסנטרו לעברי. הוא מנסח מחדש. "היא לומדת?"

אני מושכת בכתפיי. בגיל שש צבא של עשרת אלפים לֶקסֶמות, חיילי־לקסיקון שמתייצבים בדום מתוח כדי לציית לפקודות ששולח מוחה הקטן והגמיש־עדיין, אמור לעמוד לרשותה. כלומר, אלמלא הוצאו הכתיבה והקריאה משלושת מקצועות הבסיס שצומצמו לאחד בלבד: חשבון פשוט. הרי יבוא יום ויצפו מהבת שלי לערוך קניות ולנהל משק בית, להיות אישה נאמנה וצייתנית. בשביל זה צריך חשבון, אבל לא צריך לאיית. וגם לא צריך סִפרות. וגם לא צריך קול.

"את הבלשנית הקוגניטיבית," אומר פטריק, אוסף צלחות ריקות ומעודד את סטיבן לעזור לו.

"הייתי."

"עדיין."

למרות שנים של אימון, המילים הנוספות דולפות ממני לפני שאספיק לעצור בעדן: "לא. אני. לא."

פטריק מביט במונה מתקתק עוד שלושה ערכים. אני מרגישה את לחץ התקתוקים על הדופק, כמו תוף מבשר רעות. "מספיק ודי, ג'ין," הוא אומר.

הבנים מחליפים מבטים מודאגים, דאגה שעולה כשיודעים מה מתרחש כשהמונה עובר את שלוש הספרות האלה. אחת, אפס, אפס. וזה הרגע שבו אני אומרת את המילה האחרונה שלי ליום שני. לבת שלי. בקושי יוצאת מפי לחישת "לילה" כשעיניו של פטריק פוגשות את עיניי, מתחננות.

אני מרימה אותה ונושאת אותה למיטה. היא כבדה יותר עכשיו, כבר לא פעוטה, כמעט כבדה מכדי להרים אותה, ואני נעזרת בשתי זרועותיי.

סוניה מחייכת אלי כשאני מכסה אותה בסדינים. כמו תמיד, אין סיפור לפני השינה, אין דורה החוקרת ולא פו הדוב וחזרזיר, אין פיטר הארנב ותעלוליו בערוגת החסה של גברת גרגור. מפחיד אותי אילו דברים היא למדה לקבל כנורמליים עם השנים.

אני מזמזמת לה שיר על ציפורים וגדיים עד שהיא נרדמת, המילים הן תמונות דוממות וקפואות בעיני רוחי.

פטריק צופה בי מהדלת. כתפיו, שהיו פעם רחבות וחזקות, שמוטות עכשיו בצורת V הפוכה; מצחו חרוש קמטים שצורתם תואמת. נדמה שכל דבר בו מצביע כלפי מטה.