קול השתיקות

תפילת עמידה בשכיבה. תפילת אשכבה

שחר גחן מעליי. בידו האחת הצמיד את ראשי לאדמה ובידו השנייה תפס לי את הלשון. "אני כאן. הכול יהיה בסדר," אמר בקול שקט, ובתוכי ידעתי: כן, הכול יהיה בסדר.

מאחוריי, שמעתי את עופר צועק: "קיבינימט הטייס הזה... אתה חייב לנחות כאן... זה חירום, לא תרגיל... מישהו נפצע קשה, אתה שומע אותי?"

קול מתכתי מקוטע עלה ממכשיר הקשר. עופר נשמע לחוץ. "יה אללה שלו, מה קורה שם? אתה חייב להגיע, דחוף!"

שוב נשמע הקול המרוחק בינות צפצופי מכשיר הקשר. "האנטנה המזורגגת הזאת," קילל, "לא שומעים כלום. מי בדק את האנטנות? כל האנטנות כאן דפוקות. מישהו ישלם על זה. מי בדק את הציוד?"

"תירגע עופר," שמעתי את שחר, "אנחנו חמישה קילומטרים מדרום להר שגיא. האם קיבלת? עבור," הודיע בקשר בקול נמוך ואיטי.

הקול המתכתי המלווה בצפצופים ענה משהו שלא הצלחתי לקלוט.

"דרדר, כאן פטיש," המשיך שחר באיטיות, כאילו כל הזמן שבעולם עומד לרשותו, "קבל נשר ציפור 1151 על 9736. עבור."

והקול המתכתי ענה: "רות, עבור. קיבלתי. עשרים קטנות ואני אצלך."

♦

התחושה מוזרה. אני לא מצליח לזוז. הרגליים שלי לא נעות. אין לי שליטה בגוף. אני לא מרגיש כאב, לא מרגיש פחד. אני שוכב על הקרקע. מביט לשמיים שמתכהים לאיטם. אנשים במדים ירוקים מאובקים עומדים סביבי. איני מבחין בפניהם. העולם מצטמצם לחרך קטן של שמיים ורגליים, ובכל זאת הכול נראה לי נורמלי. לא כואב לי, אבל גם איני חש תחושות אחרות. איני חש בגווי את האדמה שעליה אני מונח. אני כמו חולם בהקיץ. ברגע שאניע את גופי, את גפיי, אתעורר מהחלום.

הערב יורד. בראשי עוברת מחשבה, תזכורת מעולמי הקודם, המעורפל: זמן מנחה. צריך להתפלל. מה פתאום נזכרתי בתפילת מנחה, אני גוער בעצמי, עוד תתחיל לחפש כאן מניין ובית כנסת. מייד אני מפייס את עצמי: מה כבר קרה, אני רוצה להתפלל מנחה. לא את כל התפילה, רק שמונה עשרה.

"דוֹבִי," אני אומר בקול שקט, בלי לדעת אם הוא שומע אותי.

"אני כאן, יעקב," עונה דובי מייד, משקפיו על קצה חוטמו. מדי הב' שלו אינם מסגירים את היחידה שממנה הגיע לקורס קציני חי"ר. נעליו השחורות כה מאובקות וכמעט אינן נבדלות מנעלי הצנחנים המאובקות שלי, האדומות־חומות. במדבר, באבק, בקרב, אין צנחנים, אין גולני, אין סיירת מטכ"ל. כאן כולנו צה"ל.

פניו של דובי חתומות. עיניו ממוקדות, דאוגות. גם אני מתחיל להיות מודאג. מה קורה כאן? איפה החיוך שמרוח תמיד על פניו העגלגלות?

"דובי, תוכל לעזור לי להגיד את תפילת העמידה?" אני תוהה אם זה מצחיק אותו. בטח יאמר, איך תגיד תפילת עמידה? בשכיבה? דובי אוהב משחקי מילים. למסיבת הסיום בשבוע הבא הכין מערכון עם השיר "ילדי הירח", והפזמון החוזר היה "ילדי יה־יה ריח" כי למפקד בה"ד 1, בית הספר לקצינים, קוראים יה־יה.

אבל דובי לא צוחק. הוא אומר איתי בשקט, "ברוך אתה אדוני אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב…" שלווה אופפת אותי בעודי הוגה את המילים המוכרות, אך לפני שאני נרגע לגמרי, התפילה כבר הסתיימה.

הרגעים נוקפים ופחד מתגנב לליבי. "עוד מעט ערבית, אז בוא נתפלל ערבית," אני מבקש, מחפש נחמה בזרועות אבינו שבשמיים. דובי מבין בלי מילים. "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה," הוא ממלמל, "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי..." אני שוכב פרקדן ולוחש עם דובי את מילות התפילה. כמו בטקס אשכבה, חולפת מחשבה בליבי.

♦

את דובי ושחר הכרתי רק לפני חצי שנה, בנסיעה מבאר שבע באוטובוס לבה"ד 1, בדרך לקורס קצינים.

התמונות חולפות במהירות בראשי. האוטובוס המיושן קרטע בדרך הצרה בין הרים סלעיים ומרחבי נגב אין סופיים של מדבר חולי. למי שאינו יודע להתבונן, זאת שממה ללא חיים, חשבתי אז בגאווה, רק מי שבילה ימים רבים במדבר, כמוני, רק מיטיבי לכת ונבוני מבט יודעים: המדבר רוחש חיים. מתחת לאבנים, במחילות ובמקומות מסתור, חיים את חייהם המסתוריים נחשים, שחרוריות, נדלים, עקרבים ויצורים לאין מספר.

נזכרתי בהסבריה של רותי, המדריכה הבלונדינית היפה שלנו. חכמה כמו שד, אמרו עליה, אבל אני כמעט שלא הקשבתי לה. ריחה של דנה שעמדה לידי, שיכר אותי. היא התכופפה לראות מקרוב את השחרורית שהחזיקה רותי. לא ידעתי אם היא שמה לב אליי בכלל. בטח לא זכרה אפילו איך קוראים לי. כמה שרציתי אותה באותם רגעים — את כל כולה — לנשום אותה ולברך 'בורא מיני בשמים', להסתכל עליה ולברך 'יוצר מעשה בראשית'. למדנו בישיבה שאת הברכה הזאת שומרים לפלאי הטבע. גם דנה פלא טבע כזה, חשבתי אז, בכאב של שחרורית קטנטנה שהעולם גדול עליה.

אז עדיין לא ידעתי על הסכנות הרבות האורבות במדבר. ראיתי יעלים מקפצים בקלילות מסלע לסלע בלי לחשוש מהמתלול הגבוה, מעתיק הנשימה. ובכל זאת פחדתי. המדבר קשוח, נטול פניות, חף מרחמים. ביום — חם ויבש, בלילה — קור חודר עצמות.

"מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה" שרנו בשבת בישיבה. "איזה במרחב ואיזה ענני," מלמלתי עתה. במרחב הקשה, סחוף הרוחות, בנוף שאינו מזמין ואינו מתרצה, אפילו ההד אינו עונה. השקיעות אומנם מרהיבות עין אך גם פצועות, מדממות. הטבע משתרע לנגד העיניים ישירות בלי תיווך, חי לו לעצמו, בשביל עצמו. הוא, הטבע, אינו מתעניין בנו, החיילים, הנוסעים אל גורלם הלא ידוע באוטובוס הישן, המזהם את האוויר בריח סולר כבד.

שחר ישב לידי. בחור מוצק, שרירי, שתקן. פניו גרומות, רגועות, כאילו כבר היה כאן, כאילו ידע לאן נוסעים. על כף ידו השמאלית תחבושת לבנה, שככל הנראה הוחלפה לאחרונה. כתמים צהובים־כתומים של חומר החיטוי היו משוחים על אצבעותיו.

"מה קרה לך ביד?" שאלתי.

"סתם. לא רציני," ענה לקונית.

"זה קרה בצבא? בשבת בבית?"

"בשבת. בצבא."

"מה? לפני הקורס לא קיבלת יציאת שבת?" תמהתי.

"השתתפתי בפעולת השחרור של בני הערובה במשגב עם."

השתתקתי. לא ציפיתי לסיפור כזה. אין־ספור שאלות קיפצו לי בראש. רציתי לשאול אותו איך הם נכנסו? איך זה קרה? האם הוא הרג מישהו? פרטים, פרטים רציתי לשמוע. רציתי להכיר את הסיפור במלואו, על כל חלקיו הקטנים והגדולים.

חלומי הגדול היה להתקבל לסיירת מטכ"ל. חיכיתי שיגלו אותי. הייתי בטוח שלמדינה יש איזו רשימה סודית שממנה שולים את המיוחדים, את הטופ של הטופ, את אלה שיכולים, וראויים, להגן על מדינתנו המוקפת אויבים. דמיינתי את בכירי הצבא מתלחשים ביניהם בישיבת המטכ"ל, "ברטוב התגייס! סוף סוף! לרגע הזה חיכינו בכיליון עיניים. צריך להודיע לקציני הסיירות."

הרבה יותר מאוחר הבנתי שמי שלא יפרוץ דרך לעצמו, לא יגלו אותו.

אבל אולי לא גילו אותי כי את הטובים ביותר הצבא יודע לגלות? אולי את המצוינים באמת, אלה שאי אפשר לערער על כישרונותיהם, צדים ציידי הכישרונות? המחשבה הזאת גרמה לי אי־שקט ותסכול. יכולתי ממש להרגיש איך הביטחון העצמי שלי, שכה שקדתי על פיתוחו, מתנדף מתוכי כמו אוויר מבלון.

והנה, במקרה, ישב לידי שחר מ'היחידה'. הם לא קוראים לעצמם 'סיירת מטכ"ל'. הם לא זקוקים לשם המלא. 'היחידה' הם קוראים לעצמם, היחידה בה"א הידיעה, בגאווה סמויה אך מורגשת.

ממרום מעמדו המיתי סיפר לי שחר על פעולותיו ביחידה. איזה כבוד, חשבתי לעצמי, כבוד לי לדבר איתו, אבל אסור לי להיראות נלהב מדי, שלא ישתתק לו פתאום, שלא ייבהל מהתלהבותי. לפי הבעת פניו של שחר, היה ברור שרגע זה של גילוי נפש הוא נדיר בעבורו ולא במהרה יחזור. לכן הפגנתי מעין נונשלנטיות, כאילו בשגרה יומיומית אני פוגש את לוחמי היחידה ששבו זה עתה מפעולת חילוץ בני ערובה.

ובכל זאת ניסיתי להראות עניין, לשאוב מידע תוך כדי ניסיון לשוות לקולי צליל של שוויון נפש, הרי ממילא היינו תקועים באוטובוס המקרטע מי יודע לכמה זמן. התחבושת הנקייה על ידו של שחר גילתה לי שגם המופלאים של 'היחידה' הם בני אנוש, גם הם מרגישים צורך לספר על אירוע כה טרי וחזק. בטוח שמאחורי הכסות הקשוחה, הלב הגאה משתוקק לשתף. כתוב בגמרא, במסכת סנהדרין — לא, במסכת ברכות — כבר שכחתי איפה בדיוק, כל כך מהר שכחתי — שאם ירשו לאדם לבקר בגן עדן ולחזור בתנאי שלא יספר על כך לאיש, הוא יוותר על הביקור מכל וכול.

"אתה מסיירת מטכ"ל?" שאלתי.

"כן. אני מהיחידה."

"ומאיפה אתה?" אותת שחר ששלב השאלות על אודותיו הסתיים.

"צנחנים. 202."

שחר לא הגיב.

"אתה חושב שייתנו לך לחזור כקצין ליחידה אחרי הקורס?" משכתי בחוט השיחה.

"אני חוזר ליחידה. מחכה לי תפקיד," ענה שחר ביובש, כאילו שהתשובה כה ברורה שאינו מקדיש לה ולו רגע. "ואיך זה אצלכם?" הדף אליי את הכדור.

האוטובוס הדיף ריח עז של דלק שרוף. רחש המאמץ של המנוע הוסיף לרעשיו האחרים. גלגליו הקדמיים נתקלו במהמורה קטנה וכעבור רגע קל גם גלגליו האחוריים, והטלטול הפתאומי הקפיץ בבת אחת את מחשבותיי. צריבה קלה של קנאה בעבעה בבטני. ידעתי שמתוך העשרים שאיתם הגעתי לקורס הקצינים, רק שניים יחזרו לגדוד. ומה הסיכוי שלי? אפס. אין. כלום.

♦

דווקא הבוקר, לפני שיצאנו לניווט הרכוב, אמר לי מישהו שאני בין הצוערים שמיועדים לחזור לגדוד, למחלקת מרגמות. מה יהיה על כך עכשיו, כשאני שוכב חסר אונים ותנועה? אבל בטח זה שום דבר. יפנו אותי לבית חולים ובשבוע הבא אחזור לטקס הסיום, כמו שהיה עם הרימון בקורס מ"כים.

♦

"יש לך כיפה על הראש," ציין שחר בהתעניינות קלה.

"כן. אני בוגר ישיבה."

"ממש ישיבה? עם בגדים שחורים וכובע?"

"לא. למדתי בישיבה תיכונית. כיפות סרוגות."

"אתה מישיבת 'נתיב מאיר' בירושלים?" פנה אליי בחור מהמושב לפנינו שסובב את כתפו ונפנה אלינו. הוא חבש כיפה סרוגה, ועל כותפתו הייתה כומתה חומה של 'גולני'. פניו העגלגלות, חוטמו הנשרי ומשקפיו אמרו תמימות וטוב לב. האוטובוס קיפץ ללא הרף והטלטלות האקראיות מחקו את הקרבה הפיזית המוגזמת שנוצרה בינינו, מרחיקות לרגע ומקרבות לרגע עד מגע.

הרבה חסרונות היו לאוטובוס הישן שהסיע אותנו. לא היה מזגן; הרצפה רתחה מעל המנוע שטרטר תחתיה; והריח היה נורא. אבל היו לו גם יתרונות: לא היו משענות ראש. הספסלים רופדו רק כדי לצאת ידי חובה, לא מתוך שאיפה לספק נוחות. המשענות הגיעו עד מתחת הכתפיים, והדבר גרם לכולנו להיות חברותיים יותר.

"כן, אני משם. אנחנו מכירים?" שאלתי בהפתעה קלה, ומייד הרצתי בקדחתנות את אלבום התמונות בראשי, פוסל מיידית קטגוריות שלמות: הוא לא הופיע באלבום הווירטואלי של הישיבה, גם לא באלבום בית הספר היסודי. אולי הכרנו ב'בני עקיבא'? לא, כנראה לא. חזרתי אל אלבום התמונות של הישיבה. ובעודי מעלעל בו במהירות, החידה נפתרה: שמו דוֹבי (לא דוּבִּי!). אומנם לא נפגשנו עד כה, אבל הוא גם שמע עליי והכיר את שמי. ככה זה במגזר. כולם מכירים את כולם.

"גם אתה למדת בישיבה?" שאל שחר את דובי, וכבר הצטערתי שזה לא אוטובוס תיירים עם משענות ראש מפרידות. רציתי ששחר יתעניין רק בי. רציתי אותו לעצמי, בלי להתחלק בו עם מישהו נוסף.

אבל אולי טוב היה שמישהו חלק איתי את נטל הדיבור. אני גרוע בלקשקש על הא ועל דא, ופניו של שחר העידו שהוא לא יטרח למצוא נושאים לשיחה. רגע אחד של שתיקה והאש תיכבה. שיחה היא לא סיגריה שממשיכה לבעור גם אם לא יונקים ממנה, שיחה היא כמו מקטרת. רגע אחרי שמפסיקים לפמפם, היא נכבית.

דובי סייע לי כמו אסיסט בכדורסל. מסירה שלו וסל שלי. הוא הסביר לשחר מה זו ישיבה תיכונית, ואילו אני ניסיתי להרשימו באיכות הלימודים: שלוש עשרה שעות ביום של לימודי גמרא ולימודי מדע כאחד.

"זה עמוס מאוד," אמר שחר כלאחר יד, מיטיב את ישיבתו על הספסל ומשעין ראשו על השמשה, בלי להראות שדברינו אומנם הרשימו אותו.

"לא נורא," אמרתי בגאווה, "בשלב כלשהו אתה נכנס לזה עמוק. יש כאלה, וגם אני הייתי ביניהם, שמוסיפים לעצמם עוד לימודים. היינו קבוצה שלמה שקמה כל בוקר בחמש ללמוד את הדף היומי..."

"הדף היומי? מה זה?"

"זה דף גמרא שיהודים בכל העולם לומדים באותו יום. בקצב של דף ליום גומרים את כל הש"ס בשבע שנים."

נזכרתי בבן דוד רחוק של אבי שנסע ברכבת מאנטוורפן לפריז ומישהו שנראה לו יהודי ישב מולו. בן הדוד ידע רק עברית ואנגלית שבורה והאיש דיבר גרמנית וצרפתית, ואז נזכר בן הדוד בדף היומי. באותו יום נלמדה מסכת בבא קמא, דף ב, עמוד א. הוא פנה ליושב מולו ואמר לו: "ארבעה אבות נזיקין הן. השור, הבור, המבעה וההבער." חיוך התפשט על פני הנוסע, ומניה וביה ענה לו: "מכלל דאיכא אבות, איכא תולָדות." לשון הגמרא הייתה לשפתם המשותפת, וכל שש שעות הנסיעה הם שוחחו על דף הגמרא, על משפחתם, על החיים. לבסוף דיברו גם על יוזמות עסקיות. כשהגיעו לפריז כבר פתחו ביניהם שותפות עסקית של יבוא ועיבוד יהלומים, שהתנהלה בשנים הבאות בהצלחה מרשימה.

התלבטתי אם לספר לשחר את הסיפור המיתולוגי הזה. לפי מבטו האדיש לא נראה לי שכדאי. ציינתי לפניו שהדף היומי לא היה חלק מחובות הלימוד בישיבה, אלא משהו שחבריי ואני לקחנו על עצמנו. הרשיתי לעצמי להתפאר קצת וסיפרתי שבלילה שבין חמישי לשישי נהגנו ללמוד עד אור הבוקר. "קראו לזה 'מִשְׁמֶר'," אמרתי בהטעמה אשכנזית, "בימי שישי נסענו הביתה לשבת כך שיכולנו לנוח אחרי ליל השימורים."

המטכ"ליסט הגיב במשפט קצר, בלי פעלים ובלי תארים. "זה כמו 'לילה לבן' בטירונות," אמר, ואחרי שתיקה קצרה שאל, "תגיד, אלו שלומדים בישיבה מתגייסים לצבא? הם לא מצהירים שתורתם אומנותם?"

רעש המנוע גבר. הנהג הוריד הילוך, דוחק ברכבו לעשות מאמץ ולטפס. האוטובוס האט, ודובי הסביר שאלה שמצהירים זאת ולא מתגייסים הם בחורי הישיבות עם הבגדים השחורים, ושגם בישיבות התיכוניות שלנו לא ממש מעודדים, בלשון המעטה, להתגייס.

"אבל אתם הלכתם לצבא. אז איך קיבלו את זה?" שאל שחר, ובלי לחכות לתשובה, פנה ליושב לפניו וביקש, "תוריד ת'וילון הזה. זה מסנוור."

כשנודע בישיבה שאני מתכונן להתגייס לצבא, לא ראו זאת בעין יפה, ואפילו התנכלו לי קצת. הגישו אותי לבגרות עם ציוני מגן נמוכים. רציתי לספר לו זאת, אבל חששתי שאם אעמיס עליו עודף מידע הוא יאבד עניין. הסתפקתי במילים "זה לא היה פשוט."

"למה? פחדו שתתקלקל? שתוריד את הכיפה?" שאל ושוב פנה ליושב לפניו, "נו תוריד את הווילון, ביקשתי." כשזה התעלם מבקשתו, הוא קם והתחיל להתעסק בווילון כאילו תשובתי לשאלתו לא ממש עניינה אותו.

חיכיתי עד ששחר יסיים את ענייני האור וצל, לפני שעברתי לדבר על הצל הכבד בנפשי. "חשבו שאם אני הולך לצבא, סימן שכבר התדרדרתי."

"ובאמת התדרדרת?"

"אפשר לומר שכן. בשנתיים האחרונות בישיבה, התעוררו אצלי מחשבות כפירה. התחלתי לפקפק בכל מיני אמיתות. האמונה שלי נחלשה."

שחר נגע בכיפה הסרוגה שעל ראשי, הכיפה שדנה סרגה לי בסריגה צפופה בחוט כחול עם דוגמה לבנה בשוליים, ושאל, "אז מה זה?"

"זה רק סמל. למעשה, החלטתי לפני הצבא שבמהלך השירות הצבאי אישאר דתי."

"למה?" שאל שחר.

"כי להפסיק להיות דתי זו החלטה חשובה בחיים. לא עושים את זה כלאחר יד."

"וחוץ מלשמור על הכיפה, אתה מאמין באלוהים?"

שתקתי.

♦

אני מועלה על רכב. שחר ודובי לידי. בפנים חשוך. הרכב מחופה בברזנט שמחניק את הנשימה. גלגלי הרכב — קומנדקר? משאית? — מקפצים בגסות על פני אבנים וחולות. כולי מרוכז במחשבותיי. אני לא מביט סביבי. אולי אני לא יכול. הנסיעה לא נוחה לי. חם לי, חם מאוד. שחר מניח יד על החזה שלי. זה מרגיע. מהצד השני, גם דובי מניח יד על החזה שלי. היד של דובי חמה, והמגע מציק לי. אין לי כוח לדבר או להתלונן. אני מבועת, החיים שלי תלויים על בלימה. בלי מה? בלי כלום. לא לזוז, לא לזוז. אסון יקרה אם אזוז. מגדל הקלפים שלי יתמוטט. בועת הסבון של המציאות שבניתי לי תתנפץ, המחשבה תתפוגג.

הרכב מאיץ. אני שומע את רעש המנוע, חש בריח הסולר, נושם את האבק. הכול מתערבב בי — הרעש, הריחות, האפר.

♦

"אם אני מאמין באלוהים? זו שאלה מאוד מסובכת," עניתי לשחר. דווקא השתוקקתי לדבר איתו על הנושא, אבל חששתי שישתעמם.

שחר, כך נראה לי, נולד מבוגר ורציני. בטח כשהיה בגן כבר ידע איך צריך לפעול בעולם, איך להצליח. אני, לעומתו, התקדמתי בצעדים מהססים לעבר חיי הבוגרים, ניסיתי להבין מה נכון ומה לא נכון. פחדתי לקחת החלטות הרות משמעות. לו יכולתי, הייתי רץ לכל מראה אפשרית לראות איך אני נראה. האם אני חכם? האם אני מוצלח?

שחר הרחיק את פניו ממני והיטיב את ישיבתו. לבסוף השעין את ראשו וגבו על החלון. "יש לנו שעה וחצי נסיעה," קבע, "יש זמן לדבר על אלוהים." הוא נראה כאילו הוא מתכונן לשינה ומחכה לסיפור שירדימו.

זה היה מוזר. שחר לא נראה לי כמו צעיר אבוד שמתייסר בשאלות קיומיות ומחפש תשובות באמונה או רוחניות. לא הבנתי למה הוא מתעניין בדעותיי או בדת. היה ברור לי שהוא יודע בדיוק מה הוא רוצה מעצמו ומחייו. שאלתו לא תאמה את חזותו הבטוחה.

"למה? אתה מתכנן לחזור בתשובה?" שאלתי.

"לא. נו צ'אנס. אבל החשיבה הדתית מעניינת אותי. אתה יודע — מקרה, מזל, גורל, אלוהים."

נו שוין, אמרתי לעצמי ביידיש (לא שממש ידעתי יידיש, אבל הוריי הרבו לתבל בה את שיחותיהם). אם שחר מצהיר שההתעניינות שלו נובעת מטעמים פילוסופיים, אז שיהיה. מי אני שאתווכח איתו?

"כל אלה שמות של אותו דבר," ניסיתי להפתיע.

שחר לא הופתע כי הוא לא ממש קלט את חומרת דבריי, אבל דובי, שבא מן העולם שממנו באתי, הזדעק. "הגזמת," התערב בשיחה, "ומה עם ההשגחה הפרטית? מה עם 'ובחרת בחיים', כלומר קיום המצוות?"

מחשבות כפירה אכן התעוררו בי בימי לימודיי בישיבה. פחדתי להתעמת עם רגשותיי. ידו הארוכה של אלוהים הטילה עליי את מוראה ויראתי מעונשה. בצבא חשבתי שהשתחררתי מהאמונה שלפתה אותי משחר ילדותי. כנראה טעיתי. לא יכולתי להשתחרר מהחינוך שקיבלתי כל כך מהר.

קצת מאוחר יותר עלה בדעתי שאם אגרום לשחר לחזור בתשובה, זו תהיה כפרתי, זו תהיה חליפתי, זה השחר יחזור בתשובה ואני אזכה לחיים טובים, קלים ופשוטים, חיי חול. אבל באותו רגע לא חשבתי על כך. כשדובי התנפל עליי, מזועזע מכפירתי, ניתנה לי הזדמנות להדגים לשחר את רוחב ידיעותיי ואת עומק מחשבתי. אומנם שחר התברך בשרירים והיה חייל גאה ב'יחידה' היחידה במינה, אבל גם אני חוננתי ביכולות לא מעטות משלי.

בדקתי בזווית העין אם שחר מקשיב ופניתי לדובי. "ממש לפני הפרשה שהזכרת, בקשר ל'בחירה בחיים' שהיא בחירה בטוב ובקיום מצוות, מופיעה פרשה אחרת: 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם', ורש"י מפרש: 'השטן מקטרג בשעת סכנה'."

ברגע שהזכרתי את המילה 'סכנה', נתקל האוטובוס במהמורה בכביש, היטלטל כשיכור ודובי ואני כמעט התנגשנו ראש בראש. לרגע נבהלתי. האם זאת עוד הוכחה שלא כדאי לעצבן את היושב במרומים?

"תיזהר," אמר דובי והיטיב את משקפיו, שכמעט נפלו מחוטמו.

"נו, אז מה עם השטן המקטרג?" התעניין שחר.

"תגיד, לפני שפרצתם לחדר במשגב עם, התפללת לאלוהים שיגן עליך?" שאלתי.

"לפני שפרצנו לשם? לפני זה לא חשבתי על כלום חוץ מאיך לרוץ קדימה. בפריצה למעלות עמירם רץ במדרגות בראש הכוח שלו. מרגע שנשמע הפיצוץ הראשון, הכול צריך לתקתק במהירות שיא. בלוחמה בטרור כל שנייה היא כמו שמונה דקות בחיים רגילים. אין זמן. עמירם רץ כמו שד, אבל התבלבל בקומה. עד שחזר לקומה הנכונה זרק אחד המחבלים רימון על הילדים. נהרגו שם עשרות ילדים. ניר כהן, נדמה לי, היה צריך לירות מהחלון פנימה. הוא היסס לרגע בגלל שירו עליו ועוד שני ילדים נהרגו. אתם מבינים, במצבים כאלה אין זמן למחשבות."

מה ששחר סיפר לנו עניין אותי הרבה יותר מן ההסתבכויות המחשבתיות והרוחניות למחצה שלי. לא הצטערתי שבמקום להרשים את שחר, הוא הופיע על הבמה וגנב לי את ההצגה.

שחר לא חש בכך ודחק בי לפתח את נושא האמונה שהתחלתי בו. "טוב. נגיד שכן התפללתי. מה זה קשור?"

"תראה, מי שמאמין עומד כאן לפני שאלה קשה. אם אלוהים מכוון הכול מלמעלה, אז לא תיפגע אם הוא לא ירצה וכן תיפגע אם הוא כן ירצה, ולא משנה אם תשמור על עצמך או לא."

"נכון. לכל כדור יש כתובת. לפני הפריצה לחדר הילדים, ממש חצי שנייה לפני, ראיתי את ההורים שלי ואת אחי בוכים בהלוויה שלי."

המחשבה שיש לשחר אח והורים הפתיעה אותי משום מה. גם הוא לא נולד מטכ"ליסט כל יכול. אם יש לו הורים, פעם היה ילד, אולי אפילו ילדון חלש. אני עדיין חוויתי את עצמי כילד, עדיין התנערתי, בזהירות יש לומר, מקורי הילדות שטוותה אימי סביבי. זה ייקח קצת זמן, חשבתי, אבל אם אצליח להסיר מעליי את קליפות ביצת האפרוח הדבוקות לעורי ולגדול להיות עצמאי ונחוש כמו שחר, לא יהיה מאושר ממני.

איך יכולתי לשער בנפשי מה מחכה לי בין דפי העתיד? שאיפתי לגדול להיות כמו שחר התנפצה לרסיסים. בהרף עין, תוך שנייה אחת, חזרתי לממדיי הילדותיים, הנזקקים, התלותיים.

♦

"מה אמרת?" צועק מישהו כדי לגבור על רעש הקומנדקר. "אל תדאג, אתה בחור חסון. אתה תצא מזה צ'יק צ'ק."

בחור חסון? אולי. אבל בטח לא חסין. על כדור המזל שלי נחרטה כתובת. בקורס מ"כים התפוצץ רימון לידי ונשאר לי מאז רסיס בברך למזכרת. בפעם השנייה, כדור המזל שלי, עם הכתובת, כמעט תפס אותי במפל בטיול בדרך הנבטים. אבל כמה אפשר להתחמק מכדור פָטָלִי שחרוטה עליו כתובת? באיזה אומץ חסר אחריות, ואולי חוצפה וטיפשות, הצהרתי שהאל והמזל הם אותו דבר עצמו?

הנסיעה נמשכת כבר שעות. נוחות חמימה פושה באיבריי. רק ראשי נמצא כאן, הגוף איננו, איני חש בו. טלטלות הרכב מערבלות את הקיום. לא אכפת לי לאן נוסעים, לא משנה לי שלא מגיעים. רוצה רק לשכב בתוך הלאות הכבדה האופפת אותי. שלא נגיע. שלא ייגמר.

♦

"בדיוק. לגורל, למקרה, למזל, יש הרבה מה לומר בחיים האלה," עניתי לשחר. שמחתי שסוף סוף הוא משתף פעולה ומרים לי כדור להנחתה.

"תסביר."

"הפסוק 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם' לא מסתדר עם האמונה שאם תקיים מצוות, אלוהים ישמור עליך מכל רע, בכל מצב. לכן רש"י היה חייב להסביר שהשטן מקטרג בשעת סכנה. כלומר, אומנם אלוהים שומר עליך, אבל בשעת סכנה, השטן, כמו קטגור נמרץ, לוחש לאלוהים את כל החטאים שעשית, ואז אלוהים שומר עליך פחות. לכן הפסוק אומר 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. עליכם האחריות לשמור על עצמכם. מאוד."

"אז לדעתך אלוהים זה כמו המזל? או שיצליח או שלא?"

"בדיוק. זה ככה גם לפי האמונה הדתית. יש מזל ויש גורל ויש דברים שחובה עליך לעשות," אמרתי, וקצת נבהלתי ממה שאמרתי.

"תראה, זה פירוש יפה, אבל זאת פרשנות שלך. רש"י לא אומר שום דבר כזה," התריס דובי ממושבו.

"אז תגיד לי אתה למה רש"י פירש ככה? רש"י תמיד עונה על השאלה 'מה קשה לרש"י?' והנה, הוא נתן תשובה! זה לא מה שאמרתי?"

"אל תתחילו להתפלפל לי. כאן זה לא בית כנסת," עצר שחר את הוויכוח, מבלבל בבורות אופיינית בין בית מדרש לבית כנסת. בטח בעיניו כל הדתיים יושבים ולומדים תורה כל היום, מה הם יודעים על ריצה מול מטח יריות, על כדורים נותבים ששורקים לידך? מה הם יודעים על מצב סכנה ומה שעושים במצב כזה?

"בכל אופן," פסק שחר, "לפי מה שאתה אומר, אין מה לעשות. דתי, חילוני, לא משנה. כל אחד והגורל שלו." הוא עזב את משענת החלון והטה אליי את גופו. נראה שעוררתי את סקרנותו. שמחתי, ובה בעת כעסתי על עצמי. הרי אלו היו הספקות שהתרוצצו בי זמן רב, ועכשיו, כדי לצוד את ליבו, הפכתי שמא לברי, ספקות להצהרות. ככה, במחיר נזיד עדשים, כדי למצוא חן בעיניו, אני מוכר את אלוהים? ואם אני טועה? ואם בכל זאת אלוהים הוא שקובע את גורלנו בהשגחה פרטית?

דובי נראה מוכן להחזיר מלחמה שערה. מיהרתי להכריז בנימה מנצחת, "אני חושב שההחלטה אם לחיות או למות, היא בידי האדם עצמו, זהו 'ובחרת בחיים' האמיתי." המילים שיצאו מפי הבהילו אותי. בקושי הצלחתי להסתיר את בהלתי. אתה חכם גדול, נזפתי בעצמי, אומר דברי כפירה באמצע היום, כשיש לצידך תומכים, אבל נראה אותך בלילה לבד. גם אז תדבר ככה? במטוס נופל אין אתאיסטים, זה בדוק.

כיוונתי את דבריי לשחר. "בגרמניה, לפני מלחמת העולם השנייה, פושע אחד נתפס, נשפט ונגזר עליו מוות. רשויות הכלא נתנו לו לבחור את שיטת ההוצאה להורג — תלייה, ירייה או חיתוך ורידים, שיטה שהחליטו לנסות באותו כלא. הוא בחר בשיטה השלישית. הבטיחו שיאלחשו לו את היד והוא לא ירגיש את החיתוך. הוא ישקע לאט בעילפון וימות. בלי כאבים."

"מה העניין? הוא ימות מאיבוד דם," הפטיר שחר.

"זה לא החלק המעניין. המעניין הוא שכיסו לו את העיניים. אלחשו לו את היד, נגעו ביד במכשיר קהה, אבל לא חתכו כלום. אפילו טיפת דם אחת לא ירדה אך האיש מת. הוא מת כי הוא האמין שהוא הולך למות."

"באמת?! אתה אומר שכאשר אדם חושב שהוא הולך למות, הוא מת?"

"בדיוק. וככה גם ההפך. תאמין בחיים ותחיה."

נראה לי שהסיפור כה הפתיע את שחר עד שחדל לשאול, ואולי סתם נמאס לו להתפלסף.

"יש לך פרשנות מאוד מעניינת," אמר דובי לאחר הרהור קל, "זה כאילו אתה לומד תורה כדי להשתכנע למה לא להיות דתי."

השתררה שתיקה. שחר הצמיד את ראשו לשמשת החלון ונרדם.

"אולי," אמרתי לבסוף. לא הרגשתי נוח עם דברי הכפירה שלי. בסופו של דבר, אמרתי לעצמי, לא רק שלא אחזיר את שחר בתשובה אלא אף ארחיק אותו מכל העניין הדתי ולא אזכה בשום שכר, ובטח לא בכפרת עוונות.

רציתי להעביר נושא. "מאיפה אתה בארץ?" שאלתי את דובי כעבור כמה דקות.

"רמת גן." הוא הצביע על שחר, "מאיפה אתה מכיר אותו?"

לא ידעתי אם דובי טוב הלב חש שנבהלתי וביקש לסיים את הוויכוח התאולוגי שניטש בינינו. אבל גם אם לא כיוון לכך, התוודענו זה אל זה. המסורת הנצחית 'רכילות בני עקיבא' פעלה על פי דרכה: "מאיזה שבט אתה? מכיר את זה? הכרת את זאת? היית במסע? במחנה קיץ? בשבת הארגון? מי היה הקומונר בסניף שלכם?"

ניהלנו שיחה נעימה ומרגיעה, נטולת הצהרות ונאומים ובלי לעלות על בריקדות נגד אבינו שבשמיים. אחרי שמיצינו את הנושא, פחות או יותר, דובי חזר להשתבלל במושבו. הדיבורים באוטובוס שקטו לאיטם. הנוף המדברי פרץ דרך החלונות ושיגר פנימה את החום הנורא.

האוטובוס חלף על פני כלא נפחא. דובי בהה בנוף אך נראה ישן. היינו שניים מתוך קבוצת חיילים דוממים שמילאו את האוטובוס הרועש, המאובק והמטונף. רעש המנוע המאומץ הפך חדגוני, כמו הנוף.

איזה כיף להם שהם מסוגלים להירדם ככה בנסיעה. לו יכולתי לישון כמוהם, הרהרתי בקנאה כשהבטתי בדובי. גם הוא שקע בתנומה. בכיתה ו' נסעתי בקו 19 ל'הדסה' פעמיים בשבוע, בימי שני ורביעי, לקבל חיסון נגד אלרגיה שמנעה ממני לשחק כדורגל עם כולם. חיכיתי לאוטובוס בתחנה ליד הבית, כרטיסייה לבנה עם קווים כתומים בידי. כשהגיע האוטובוס, נהגתי לעלות מהר ואם מצאתי מקום ישיבה פנוי, הצמדתי את הפרצוף לחלון בציפייה לבחילה שתקפה אותי תמיד בנסיעות. אחרי שעה ירדתי בתחנה האחרונה, הלכתי למחלקה והמתנתי לתורי. את האסתמה שום תרופה, שום חיסון, שום זריקה לא ריפאו אותי. רק כשהחלטתי לא להיכנע לתחושת החנק, התגברתי על הסיוט.

הריצות בטירונות כמעט גמרו אותי. בלילות הראשונים ב'סָאנוּר' רצנו עד הצומת ובחזרה. שני קילומטרים כל לילה אחרי האימונים, ואז למגרש המסדרים, לתרגילי שחרור שרירים. הרגשתי שאני נחנק. ניסיתי להחזיר את הנשימה. תנו קצת אוויר, קצת נשימה. זה יסתדר, אל תדאג, ניסיתי לשכנע את עצמי. לא נכנעתי, רצתי לילה אחרי לילה, לצומת הגדול, לצומת הקטן. אולי הייתי צריך לגלות לצבא שיש לי אסתמה? בטח היו מעיפים אותי. טוב שהסתרתי את זה.

אחרי שלושה שבועות, האסתמה הרימה ידיים.

♦

יצאנו מבאר שבע. שעה וחצי אחר כך, האוטובוס פנה לדרך צדדית והתגלגל לו במעלה הדרך. התעוררתי במגרש מרוצף, סביבו מבני בטון אפורים שצצו להם משום מקום מאחורי עיקול הדרך. אז זהו בה"ד 1 המפורסם, הבסיס הצבאי הנכסף לכל מי שחשק בדרגת קצונה?!

שפשפתי את עיניי למראה מבני הבטון החשופים. אחרי המסלול המייגע בצנחנים שנמשך שבעה עשר חודשים, כל מה שלא היה אוהל בשטח נראה לי מגורי פאר. נכנסתי לחדר שהוקצה לי, התיישבתי על המיטה והבטתי סביבי: מיטת קומתיים — מיטה אמיתית עם מסגרת ברזל נשענה אל הקיר בחדר. סימני חלודה בצבצו תחת צבע הכסף המתקלף, אבל למי אכפת? לידה ניצב ארון חפצים אישי ממתכת, צר ומוארך, צבוע אפור ומכוסה מדבקות ישנות וקרועות. הארון סימל בשבילי מותרות נדירים. מישהו קשקש בעט על הדופן, אבל זה לא גרע מהתפעלותי ומשמחתי.

למרות השיפור בתנאים, ירד עליי פחד גדול. חששתי מהשינוי העתיד לבוא. הגב שלי היה רגיל לשק השינה ולאדמה. יש לי קיטבג ששימש אותי עד עכשיו כארון בגדים וציוד ופתאום יש לי ארון! חיל ורעדה תקפו אותי. אולי האימונים מפרכים יותר ולכן נותנים לנו חדרים ותנאים משופרים? מה הולך להיות עכשיו? מה החוקים?

לא חשבתי לרוקן את תכולת הקיטבג ולסדר את חפציי בארון. שמתי אותו בארון כמות שהוא. חייל חי"ר, כך לימדו אותנו, צריך לעמוד במגרש המסדרים בתוך שבע דקות מרגע הקריאה עם כל הציוד עליו. אי אפשר לעשות זאת כאשר כל החפצים מסודרים למשעי על מדפי הארון.

♦

ככל הנראה ירדנו מדרך העפר לכביש הסלול. הקומנדקר קופץ פחות. הנסיעה כמעט חלקה. הנהג מחליף הילוך ומנתק לרגע את המנוע מהגלגלים, ונהמתו הצרודה של המנוע נשמעת. המסוק נחת והוא ממתין לנו. אורות אדומים ולבנים צובעים את השמיים הכהים. הרוטור הראשי נע עדיין בכוח האינרציה לאחר שכבה המנוע. מעבירים אותי בזריזות, כמעט ללא דיבורים, לתוך בטן המסוק האץ לדרכו, ואני ממשיך לדרכי מהמדבר אל השממה שעוד נכונה לי.