קול מאוריסיו

הייתי מוקפת – בשמפניה, בנברשות קריסטל ובאנשים יפים. ורציתי למות.

לא באמת, אבל כן הייתי מצונפת בפינה כשגבי אל המסיבה. זאת הייתה העבודה של סיה. היא הייתה מארגנת האירועים בגלריית האומנות הזאת, הגאלה. אפילו לא ידעתי איזה אירוע היא עורכת, הגעתי לכאן כי היא ביקשה ממני. זה היה הקטע שלה, ליל שישי טיפוסי של החברה הכי טובה שלי. העשירים והמשוגעים התכנסו כדי לשתות, להתרועע, לתרום כסף למטרה כלשהי ובעיקר לרכל. זה לא היה הקטע שלי, וליד כל הציורים ואנשי החברה האלה, כל שרציתי היה להיעלם.

עברתי לשיקגו רק לפני שנתיים, אבל עכשיו זה נראה כמו לפני עידן ועידנים. עברנו בגלל העבודה של ליאם. הוא היה המטפל החדש ביותר בהייבן סנטר, אך לפני שנה פגע נהג שיכור ברכבו כשהיה בדרכו הביתה.

רעד עבר בי מהזיכרון.

ליאם השאיר לי הודעה שהוא עוצר לקנות פרחים – הוא היה במרחק של גוש בניינים מהבית. לחנות הפרחים המקומית היה דוכן בחנות המכולת שלנו. בראשי צץ הרעיון הגאוני לצאת עם פרנקי לטיול ולפגוש אותו בחנות. הילד הפרוותי שלנו יוכל לחכות במכונית בזמן שנקנה יחד אוכל. זה היה טיפשי, אך עריכת קניות הייתה "הדייט" החביב עליי. ליאם סבר שזה מגוחך. הוא תמיד צחק אבל עשה כרצוני. ופרנקי אהב את זה. הוא זכה לצאת מהבית ולכשכש בזנבו כאוות נפשו. גרנו בשכונה נחמדה, ומזג האוויר לא היה חם מדי, לכן ידעתי שפרנקי עדיין יהיה שם כשנחזור.

כשפרנקי ואני צעדנו מעבר לפינה, המכונית של ליאם עמדה לחצות את הצומת ולפנות אל מגרש החניה. הוא חייך כשראה את פרנקי ואותי ונראה כה מאושר. הוא נופף לנו לשלום. נופפתי לעברו בחזרה. כשהרמזור התחלף וליאם התחיל לחצות את הצומת – ראיתי את חיוכו מתפוגג. ידו נשלחה אל ההגה. הדם התרוקן מפניו. שפתיו החלו להגות, "אני אוה– "

ליבי נסחט. נתלש מגופי באיטיות, סנטימטר אחר סנטימטר.

לנגד עיניי נכנסה משאית בצד המכונית של בעלי.

הרכנתי את ראשי ולפתתי את גביע השמפניה שלי. עדיין יכולתי לשמוע מתכת מתרסקת, נמעכת ומתעוותת. אחר-כך המכונית התחילה להתהפך.

פעם.

פעמיים.

היא התגלגלה שלוש פעמים לפני שנעצרה. הוא התגלגל שלוש פעמים לפני שמת.

האימה – לעולם לא אשכח את המראה הזה. עיניו הכחולות כבדולח, עצמות לחייו הגבוהות, הפנים שתמיד הקנטתי אותו שבזכותן נשים יתחילו איתו גם אחרי שיעבור את החמישים, מעולם לא נראו מפוחדות כל-כך. הכול התרחש בהילוך איטי. עיניו נשלחו אל המשאית ואחר-כך מצאו אותי. פרנקי נבח. אני לא יכולתי לזוז. ליבי האט.

לאחר מכן נאמר לי שמנעתי מפרנקי לרוץ אל הכביש, אך אני לא זוכרת את זה. הדבר היחיד שאני זוכרת הוא את ליאם ואת המבט בעיניו כשידע שהוא עומד למות.

העתיד שלי מת באותו היום.

"אדיסון!"

הייתה לי רק שנייה אחת כדי להכין את עצמי, מחיתי את הדמעה שזלגה מעיני. סיה נחפזה לעברי וסיננה את שמי בלחישה נלהבת כשלפתה את זרועי. היא התקרבה אליי ועמדה כך שתוכל לדבר איתי בשקט ועדיין לצפות בחבריה שעמדו מאחורינו. שמלתה התחככה בזרועי החשופה.

"קיבלתי עכשיו את החדשות הכי טובות בעולם בשבילך! ברצינות, אני מתלהבת כמו ילדה בת שתים-עשרה מרוב שהן טובות." היא עצרה לרגע, עיניה בוחנות את פניי, וראשה נרתע מעט לאחור. "רגע. מה את עושה כאן?" היא העיפה מבט מעבר לכתפה. "הרחוב יפה והכול, אבל המסיבה מאחורייך."

נאלצתי לכבוש חיוך. היא לא תבין. אכן עמדתי כשפניי אל המרכז המסחרי של שיקגו. התנועה הייתה מינימלית בגלל סופת שלגים מתקרבת. השלג כבר החל לרדת, נערם על מכוניות, מדרכות, אנשים ושלטים.

המראה היה עוצר נשימה. זו האומנות שקסמה לי. סיה אהבה אנשים, או ליתר דיוק, היא אהבה קשרים. כשהיא הביטה באנשים, היא לא ראתה סתם פרצופים. היא ראתה עושר, את החברים שלהם וקשרים פוטנציאליים. אני הייתי ההפך הגמור. נראה שהבחנתי בכול מלבד בדברים האלה – או לפחות כך זה היה פעם. בעידן ליאם, כשליבי היה מלא ופתוח ומזמין. אבל זה שייך לעבר.

כעת הייתי בעידן של אחרי-ליאם.

הכול היה קודר. אפור. שחור. לבן.

נאנחתי. הצלחתי לדכא אפילו את עצמי.

חזרתי להתרכז בדבריה של סיה. היא לא עצרה כדי לחכות לתשובתי. "... השגתי את המִספר. את תמותי על זה. זה אחד המקומות הכי אקסקלוסיביים ששמעתי עליהם. אף אחד לא יודע שהתפנה שם מקום, אבל השגתי לך אותו. היית מאמינה? אני חברה מדהימה, נכון?" עיניה התנוצצו. "אני פאקינג מדהימה, אדיסון. אה– "

"בסדר, הבנתי." הסרתי בעדינות את ידה מזרועי והחזקתי אותה בשלי.

היא לחצה את ידי וגופה רקד מהתרגשות.

"תחזרי על זה שוב," אמרתי לה. "מה השגת לי?"

היא תחבה פיסת נייר לתוך כף ידי. קולה היה מהוסה. "השגתי את המספר של אחד הבניינים הכי אקסקלוסיביים שיש. במרחק שלושה גושי בניינים מכאן. אף פעם לא הייתה שם דירה פנויה, אבל עכשיו יש. הקומה השלישית נפתחה להשכרה."

"מה זאת אומרת, הקומה נפתחה להשכרה?" פתחתי את קפלי הנייר וכל שמצאתי עליו היה שרבוט של מספר טלפון.

"זה הבניין הכסוף."

"הכסוף..." הפניתי את מבטי אליה כשקלטתי על איזה בניין היא מדברת. הבניין, שהיה במרחק הליכה קצרה, היה מכוסה כולו בחיפוי כסוף. סיה חשבה בהתחלה שמדובר בבניין משרדים, אך ברגע שנודע לה שמתגוררים בו אנשים, ערכו עלה פלאים. סקרנותה התעוררה, וכשזה קורה, סיה הופכת לבלשית ומרחרחת אחר כל פיסת מידע אפשרית. אלא שהיא לא הצליחה למצוא שום מידע על המקום. המידע בנוגע לבעלות על הבניין ולזהותם של הדיירים היה אפוף חשאיות, והדבר רק הוסיף לקסמו.

שמעתי על הבניין הזה במשך כל השנתיים שבהן הכרתי את סיה. נפגשנו מייד אחרי שליאם ואני עברנו לשיקגו, והיא הייתה החברה היחידה שהמשיכה לתמוך בי כשחיי התפרקו.

לרגע נאלמתי דום. היא סוף-סוף פתרה את התעלומה? "מי הבעלים?"

העוויה שחלפה על פניה פגמה לרגע קצר בתדמית המושלמת שידעתי שהיא רוצה להציג הלילה. היא אספה את שערה הבלונדיני הבהיר לפקעת ותחמה את עיניה הכהות. הן נראו מעושנות אך מפתות וסקסיות. בדיוק כפי שסיה הייתה. היא התקרבה אליי והידקה את השל שלה אל גופה בזמן שהציצה מעבר לכתפה. כשראתה שאיש לא מסתכל לעברנו, שלחה יד ומשכה מטה את חזית שמלת הנשף שלה, מגלה את המפתח העמוק שחשף בנדיבות את החריץ שבין שדיה. זה התאים לסיה. זה פשוט היה המראה שהיא רצתה לשדר.

"זה העניין," אמרה. "אני עדיין לא יודעת, וזה מטריף אותי. אבל את תוכלי לגלות." היא לפתה שוב את זרועי. "זה הגיע אליי מחברה של חברה של חברה, אבל אם תתקשרי למספר הזה, תוכלי לבקש לראות את הקומה השלישית."

"זה נשמע יקר."

"זה מושלם בשבילך." ידה נשלחה אל חזה. "אני לא יכולה להרשות את זה לעצמי, אבל את יכולה. יש לך את הכסף שליאם השאיר, והרי רצית לעזוב את הבית הזה, כלומר את כל הזיכרונות האלה. אני מבינה לגמרי למה. אני יודעת שחיפשת לעבור דירה."

זה היה נכון, אף שזה היה סוד מביש שלי. ליאם אהב את הבית. תכננו להקים בו את המשפחה שלנו. הרגשתי שאם אני עוזבת את הבית, אני עוזבת אותו. דחיתי את העניין במשך שנה, אבל זה נעשה בלתי נסבל. הרגשתי אותו בכל חדר. שמעתי את צחוקו. כשהייתי בקומה העליונה, הייתי משוכנעת שיקרא בשמי כאילו בדיוק חזר הביתה מהעבודה. הכול הזכיר לי אותו – הרהיטים, מכונת האספרסו היקרה הטיפשית, שהוא נשבע שאנחנו חייבים כדי להישאר בחיים ואז לא הצליח להבין איך להפעיל. אפילו מסחטת המיץ – עדיין התקשיתי להאמין שהוא קנה לנו מסחטת מיץ.

גרוני נחסם. הדמעות התקרבו והייתי מוכרחה לעצור אותן. "כן, אבל במרכז העיר?" מלמלתי בגרון דואב. "זה שינוי גדול."

"זה יהיה מדהים. את תגורי במרחק שלושה גושי בניינים מכאן. אני כאן כל הזמן, וגם הדירה שלי לא רחוקה. תוכלי לעצור מונית בקלות." עיניה היו פעורות ומפצירות. "בבקשה תגידי לי שתתקשרי. בבקשה! בבקשששה!"

העפתי מבט במספר. "מה אם מדובר באיזו מזימה ללכוד אנשים ולהרוג אותם? את בעצמך אמרת שאת לא יודעת למי שייך הבניין. זו יכולה להיות המאפיה הרוסית," התלוצצתי.

"עוד יותר טוב!" היא גלגלה עיניים וביטלה את האפשרות בתנועת יד. "בחייך, אם זו הייתה המאפיה הרוסית, הייתי שומעת על זה. נוסף לכך, שמעתי שאחד הדיירים הוא המנכ"ל של גרוב בנקינג."

"המנכ"ל?"

"זו הדירה שלו בעיר."

"אוה." הנסיעה למרכז העיר הייתה טרחה רצינית. אהבתי להיפגש עם סיה, אבל שנאתי להגיע לכאן. אבל לגור כאן...

אם אנטרל את בעיית החניה והתנועה, בעצם לגור בין מסעדות, חנויות ומוזיאונים איכותיים נשמע מרגיע. ואף שהרחובות המו במשך יום העבודה, ידעתי שיש גם שעות שהאזור שקט. אחרי שעות העבודה זה היה מקום מפלט בלב ליבו של אחד האזורים המטרופוליטניים ההומים ביותר במדינה. "לגור שם יעלה הרבה כסף."

"הירושה שלך מליאם גדולה. לא יחסר לך דבר כל החיים."

כן, הירושה שלי הייתה אפילו מוגזמת – אבל לא מפני שהיא הייתה על סך עשרים מיליון דולר, אלא מפני שבכלל לא ידעתי עליה. ליאם לא סיפר לי דבר. למעשה הוא שמר ממני כל מיני סודות. לא ידעתי על הכסף עד שמשפחתו סיפרה לי על כך בהסתייגות בהלוויה שלו, למגינת ליבה של אימו. השם של סבתו היה ידוע בכל בית בזכות כלי מטבח פופולרי שהיא המציאה.

עדיין התקשיתי להאמין לזה על אף שהכסף הועבר לחשבון הבנק שלי. לרוב הייתה זו סיה שהזכירה לי את העניין. הסתדרתי יפה ככותבת טור פרילנסרית לפני שליאם מת, ואפילו הצלחתי לחסוך כסף בצד, אבל בשנה האחרונה נאלצתי למשוך קצת מהירושה שלו. רק קצת, למרות שאצטרך למשוך עוד בשביל המקום ההוא.

"אני אתקשר." סיה לקחה ממני את פיסת הנייר. "אארגן את זה. נלך יחד לראות את המקום. ככה גם את לא תהיי לבד, וגם אני אזכה להציץ לתוך חלקת גן-העדן המשגעת הזאת. תוכלי להחליט אחר-כך."

נעצתי בה מבט עצוב. אם אראה את המקום והוא יהיה מקסים, סביר להניח שארצה לגור בו. אהבתי לחיות בפשטות אבל תמיד הערכתי יופי. ואין ספק שיכולתי להרשות לעצמי מגורים שם.

נאנחתי. "בסדר. תתקשרי ותארגני את זה."

היא לפתה את זרועי בשתי הידיים. "אוה אלוהים! אני כל-כך מתרגשת!" היא משכה אותי אליה, אבל עם התנועה נטה גם שערה קדימה והתבלגן על ראשה. היא עצרה ומיהרה להחזיר בטפיחות הכול למקום – שיער, ציצים, שמלה, הכול. חיוכה לא התערער לרגע. "אנחנו צריכות לחגוג! עם השמפניה המזורגגת הכי טובה שאמצא." ואז הסתלקה באותה מהירות שהופיעה ואותתה לאחד המלצרים.

היא נעה בחינניות בין ההמון, מוקפת בכל השמלות הנוצצות וחליפות הטוקסידו השחורות. העולם של סיה היה יפהפה. הוא היה תוסס הרבה יותר מהעולם שלי, ולא הייתה לי בעיה לקפוץ לבקר בו. עם זאת, לא נראה לי שהייתי מסוגלת לחיות בו. האם זה מה שיקרה אם אעבור לגור במרכז העיר?

וגם אם המקום יהיה לטעמי, אם הוא אקסקלוסיבי כפי שהיא טענה, האם הם יסכימו לקבל אותי? הם בטח ירצו דייר אחר, דייר שהוא מישהו. אני הייתי סתם אף אחת. לעזאזל, חצי מהזמן לא הייתי אפילו אני. אבל אני אלך. אראה את המקום ולאחר מכן אסרב בעדינות לסיה.

היא התקרבה אליי כשבידיה לא בקבוק שמפניה אחד, אלא שניים. נעצתי מבט בבקבוק שהיא הושיטה לי.

"קחי אותו." היא שילבה את זרועה בשלי וניווטה אותי בחזרה לעבר האירוע שארגנה. "אנחנו עולות למשרד שלי ודופקות את הראש."

"מה עם הלקוחות שלך?"

"כבר התרועעתי עם כולם. הם יסתדרו. העובדים ידאגו להם. עכשיו זה הזמן של החברה הכי טובה." היא משכה אותי במעלה המדרגות וקרצה אליי מעבר לכתפה כשהנמיכה את קולה. "וחוץ מזה, כבר קבעתי תוכניות להמשך הערב, אם את מבינה למה אני מתכוונת. כשאת תלכי הביתה ואני ארגיש בודדה – כלומר חרמנית – אני אמורה להתקשר לברנרדו."

לא שאלתי מי זה ברנרדו; היו לה כל-כך הרבה מאהבים. רק חייכתי והוספתי ללכת אחריה.

אלך איתה לאן שתרצה. ומאוחר יותר, כשתכאב לי הבטן מרוב צחוק, אזמין מונית, אסע הביתה ואתכרבל תחת השמיכה בידיעה שלפחות הלילה אצליח להירדם תודות לאלכוהול.