קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה

להרים את עצמך בחגורה, אל תוך האושר

1.

קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות - הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר אחד, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך - רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהנום.

ריימונד קארבר.

במאמר הקטן "קצת פרוזה על שירה", הוא מתאר את הרגע הזה. כיצד בגיל 19 - נשוי עם ילד בדרך, עובד בעבודות שחורות, אלכוהול כדרך הבילוי הנפוצה והחביבה ביותר, וחושב שאלו הם החיים ואין מה לעשות - כיצד הוא נתקל באדם קשיש שהיתה לו ספריה משלו, ושקרא "שירה מודרנית". עד אותו רגע הוא לא ידע שקיים דבר כזה, שאנשים בני זמננו עדיין יושבים לשולחן וכותבים שירים; לא פואמות על אבירים וגבירות מזמנים עברו, אלא שירים על החיים ממש. שדבר כזה אפשרי. כמובן, הרגע הזה חיכה לקרות - מי שנועד למלוך ימצא את ממלכתו, גם אם יוולד על אי בודד. וכמובן, שברגע הזה נולדה ההכרה שבעצם הוא חי בגיהנום. גיהנום תרבותי, שבו אנשים מנהלים "חיים של יאוש שקט", ולא יודעים אפילו שכך הם חיים. שאם היו יודעים, לא היה שום דבר שקט בייאוש הזה.

ומכאן, הדרך הקשה למעלה. עד לאור. להזכיר לעצמך, גם ברגעים הקשים ביותר, שזה לא היה חלום. שאכן יש אור, אפילו אם כרגע הוא נסתר. לדעת שאתה אכן בגיהנום, ושהחיים איומים, אבל גם את זה: שאם יש גיהנום, יש גם מקום אחר. המקום שלך. במאמר אחר, ארוך ויפה, שלא נכנס לכאן - יום אחד מישהו יתרגם את מאמריו, וזה יהיה יום משובח - הוא מתאר מדוע התחיל לכתוב דווקא שירים: משום שהזמן היחיד שהיה לו לכתוב, בין עבודות הדחק לבין הגיהנום הפרטי בבית, עם אשתו ושני ילדיו הקטנים, היה משהו כמו שעה מקרית בשבוע בה היה פנוי מכל מטלה. כשכל מה שיש לך זה שעה, אתה לא מתחיל רומן. כי כשתחזור אליו, בעוד שבועיים, לא תזכור למה בכלל התחלת אותו. לכן, שירים. כי הם היו קצרים. ואחר כך, סיפורים.

הזמן הקצר שעמד לרשותו, אבל לא רק: בשביל לכתוב רומן רחב יריעה, אתה חייב לחיות חיים רחבי יריעה. מה זה "חיים רחבי יריעה"? שאתה קם בבוקר, מביט שעה־שעתיים בגבעות המוריקות, יוצא לסיבוב, חושב על חייך, חושב על מה שכתבת אתמול, מגיע למסקנה, והולך לרשום אותה. כלומר שלחייך יש איזושהי המשכיות, איזה קו ישר ומתון שמתקדם לאיטו ממקום אחד לשני. קארבר לא חי חיים רחבי יריעה, הוא חי חיים שבהם כל יום שעובר מוחק את זה שקדם לו, שבהם הדבר היחיד שאתה יכול להיות בטוח לגביו זו האדמה שאתה דורך עליה כרגע. מה שהיה אתמול לא קיים. ולגבי מחר, רוב הסיכויים שיפטרו אותך מהעבודה. חיים חדים ומקוטעים דורשים אמנות חדה ומקוטעת.

וכמובן: ההכרח הופך לסגנון, והסגנון לחרב, שאיתה תשנה את חייך.

2.

למה הוא הפך לסופר אהוב כל כך, נערץ כל כך, בעולם כולו? הרי חייו אינם חיינו. הרי הגיהנום שלו אינו הגיהנום שלנו.

אולי בגלל זה: שבמידה זו או אחרת, כולנו נולדים לתוך ארץ זרה ועוינת. כל אחד וארצו הוא. בייחוד בעשורים האחרונים. במידה זו או אחרת, כולנו חיים בתוך תרבות שפשטה את הרגל, שאינה מסוגלת להסביר לנו את חיינו. והמסע שלו, האישי, אל המקום הנכון שלו, הוא מסע קשה וכואב אבל מלא תקווה. כי הוא מצא את המקום האמיתי. ואם הוא - למה לא אנחנו?

חוץ מזה, קארבר כל כך אינטימי, כל כך פשוט, שאתה רואה את מה שהוא רואה. חי את מה שהוא חי. ולכן גם מגיע איתו, לאן שהוא הגיע. לרגע קטן, אולי - אבל רגע קטן זה כל מה שצריך כדי שנדע שהמקום הזה קיים.

3.

חבר טוב שלי, שאוהב מאוד את סיפוריו הקצרים, קרא את אחד השירים הראשונים שתרגמתי ואמר: בדיוק בגלל שירים כאלה אני טוען שכל העניין הזה מיותר.

מיותר?

כן, הוא הסביר, ממילא השירים שלו הם סיפורים קצרים, רק בלי השלֵמוּת של הסיפורים. בשביל מה כל השורות הקצרות האלה?

ובכן, כן. במידה מסוימת, השירים שלו הם תמונות מחייו, שבקלות יכלו להיות סיפורים. מוזר: סיפוריו הקצרים של קארבר נושאים חותם של שלמוּת פואטית, ובמובן הזה הם כמעט שירים. ולעומת זאת, שיריו - בוודאי הראשונים - נקראים בקריאה ראשונה כמעט כמו יומן.

ובגלל זה, אני חושב, הם נוגעים בקורא במקום כל כך עמוק ואישי, מקום אליו הסיפורים לא תמיד מגיעים. הסיפורים מושלמים - קארבר הוא סופר מושלם. אחרי שהסיפור עבר את הליטוש האחרון ויצא מתחת ידו, אתה מחזיק בידך יהלום מוחלט, מדהים, מבריק מכל צד שלא תסתכל עליו, ויפה כל כך שנשימתך נעצרת. השירים, לעומת זאת, מרשים לעצמם לא פעם להיות כעוסים, נרגשים, משתוקקים, מיואשים, מלאי תקווה, מלאי אכזבה. נכונים להיפגע וליפול. לכן הם נכנסים לך מתחת לעור. בלי שאתה מרגיש, הם הופכים חלק ממך. שלא כמו הסיפורים, השירים אינם שירים על החיים. השירים הם החיים. חייו שלו.

תרגמתי את השירים לפי הסדר הכרונולוגי בו הם התפרסמו, פחות או יותר. מי שילך איתו מההתחלה לסוף, יחיה איתו את חייו. מהגיהנום של נעוריו, כל הדרך אל המקום האחד, האמיתי. ועד לרגע בו פתאום הכל התמוטט.

וכל הזמן, כל הזמן, המתח הזה: בין החיים, המשתנים ללא הרף, הדורסים - לבין הדבר הקבוע האחד, הנסתר, שמתבונן ומתבונן ומתבונן. עד שהמתבונן מצליח, לזמן קצר, לנצח ולהיות האיש עצמו. ואז, המחלה.

4.

זה היה איתי בכל יום ויום: אותו הבוקר בו לקחתי

את הסירה של דודי ממפרץ המים החום

וחתרתי לאי.

גלים קטנים התנפצו על הדפנות

והחריקה החלולה של המשוטים

עלתה אל היערות, אל האורנים המצופים חזזית.

נעתי כמו כוכב אפל, נסחף מעל החצי השני, הטבוע

של העולם, עד שמשהו רחוק לחש לי

להביט מעבר לקצה הסירה, וראיתי מתחת לפני המים

חדר בהיר, קבר מוצף אור, ראיתי בפעם הראשונה

את המקום היחידי הצלול שניתן לנו כשאנחנו לבד.

השיר הזה אינו של קארבר, הוא של מארק סטרנד, והוא נקרא "בוקר". מה הוא עושה פה?

לא בטוח. אולי להראות משהו, אבל אני לא בטוח מה. וגם לא מה הקשר בין שני המשוררים האמריקאים הגדולים של העשורים האחרונים. אבל קשה שלא לחייך כשחושבים איך הדבר הזה שסטרנד מדבר עליו, אותו "חדר בהיר, קבר מוצף אור", נגלה לו בחסד, בקלות מלטפת, בהיותו ילד. בזמן שקארבר היה צריך לעשות דרך כל כך ארוכה כדי להציץ לרגע באותו דבר שסטרנד ראה בשלמותו הזוהרת, בלי להתאמץ. מתוך "עץ בלזה" (זיכרון ילדות, אחרי ריב מכוער בין הוריו, והוא נוסע עם אביו לזרוק אשפה במזבלה):

אנחנו לא מדברים. אנו זורקים את השקים והקרטונים

על ערימה כהה. עכברים מצייצים.

הם זוחלים החוצה בשריקה מתוך שקים רקובים

גוררים את בטניהם. אנחנו חוזרים למכונית

לצפות בעשן ובשריפה. המנוע פועל.

אצבעותי מריחות מדבק מטוסים.

הוא מביט בי כשאני מביא את אצבעותי אל אפי.

אחר כך מסיט שוב את מבטו, לכיוון העיר.

הוא רוצה לומר משהו אבל לא יכול.

הוא רחוק מיליון מייל. שנינו נמצאים הרחק

משם, ועדיין מישהו בוכה. אפילו אז

כבר התחלתי להבין כיצד זה אפשרי

להיות במקום אחד. ובמקום אחר, גם.

אתה מגיע משם, אתה מגיע מפה; בסופו של דבר, אתה מגיע אל המקום ההוא. הדרך של קארבר כל כך ארוכה. ונוגעת, על כן, בכל אדם בעולם שדרכו ארוכה, וקשה.

5.

על התרגום:

צריך לתרגם רק את מי שאתה אוהב. את מי שאתה אוהב, אתה מבין. ויש לך את התשוקה לדבר בשמו הכי טוב שאתה יכול.

קארבר כותב שירים שאתה לא מרגיש שאתה קורא אותם. לא במובן שהם "קריאים" - והם אכן קריאים - אלא במובן שכל מילה שהוא אומר חותרת להיות הדבר עצמו, ואף פעם לא "מילה". הפשטוּת המכוּונת שלו היא יותר מטכניקה, היא הדרך וגם המטרה. היתה לו, כך נדמה לי, תשוקה גדולה ל"דברים עצמם"; כלומר, לנסות ולהחזיר לחיים את המשמעות שאבדה להם, על ידי התבוננות בהם: כיצד הם פועלים, כיצד הם מביאים אנשים ממקום אחד למקום שני.

כשחייך הם הצגה כאוטית ודורסנית, הדבר האחרון שאתה זקוק לו זה לשחק עם מילים. להפך: אתה זקוק לאמת, אתה זקוק לדעת מה האמת מאחורי המסכה המבלבלת של החיים. וכך, בְּמקום שמשורר אחר היה מנסח משפט מקורי וצבעוני, קארבר נשאב אל צירוף המילים הצפוי ביותר, זה שאנו שומעים כמעט מבלי לשים לב אליו - ומעניק לו משמעות.

שתבין, שהוא היה שם. שהדבר עליו הוא מדבר - אם הוא עצוב, הוא היה באמת עצוב. אם הוא יפה, הוא היה באמת יפה. כי כך הוא היה, וכאלה הם החיים. שהמציאות קיימת.

כך ניסיתי גם לתרגם אותו: בעברית שוטפת ופשוטה. בכל מקום בו הופיע ביטוי אמריקאי מקובל ונפוץ, העדפתי לתרגם אותו לביטוי עברי מקובל ונפוץ, כל עוד זה לא הפך את הסצינה לישראלית יתר על המידה. לפעמים העדפתי את הקריאה השוטפת על פני דיוק מילולי.

התשוקה הזאת, לספר את מה שהיה. שתוכל לגעת בזה. שתדע, שמישהו היה פה, והלך.

6.

על אהבה:

כל אחד מספרי השירה האחרונים שלו מסתיים בשיר אל טֶס גאלגֶר, חברתו לחיים. שנותיו איתה היו השנים המאושרות היחידות בחייו. אבל יש פה משהו מעבר לזה: איזו הצהרה חרישית, עדינה, אבל בטוחה מאוד, בדבר יחסי הגומלין בין אהבה ליצירה. בין אהבה לחיים, נאמר. השירים האלה, האחרונים, אינם השירים הטובים ביותר בכל ספר. ודווקא בגלל זה הם נוגעים כל כך ללב.

את הספר ׳אולטרה־מרין׳ מסיים השיר "הַמַּתָּנָה", שיר קטן ויפה שבו הוא מודה לה, לחברתו, על הכל. לפניו מונח השיר המסיים האמיתי. "אסיה", קוראים לו. מה, הוא לא ידע ש"אסיה" הוא שיר מושלם? הוא ידע. אדם אינו כותב כזה שיר, ולא יודע מה יש לו בידיים. אם כל חייו היה רק מתאמן, ובסוף כותב את "אסיה" - טוב, לא נכביר מילים. זה שיר מושלם.

ובכל זאת, הוא אחד לפני אחרון. לפני שיר האהבה הקטן והאינטימי, הרחוק מלהיות מושלם, שחותם את הספר. למה? אני מנחש, לא רק בגלל אהבתו הגדולה לטֶס. אלא גם בגלל אותה שאיפה חתרנית אל הרגע האמיתי. נכון ש"אסיה" הוא שיר מושלם. אבל את הספר צריך לסיים במשהו שהוא יותר מאמנות גדולה - משהו שהוא אמיתי עד כדי כך שאנו מוותרים לו על כללי המשחק האמנותיים.

משהו שהוא הכי קרוב לאמת שאפשר. ועל כן חלש יותר. וגם פשוט עד כאב.

עד לכאן הוא הגיע.

האם הייתי חי שוב את חיי מהתחלה?

עושה את אותן שגיאות בלתי נסלחות?

כן, אם יתנו לי חצי סיכוי. כן.

("גשם")