קיד נורמל

מרפ שנא את הבית החדש. הוא שנא אותו יותר מכל דבר ששנא בחיים. הוא עמד והביט על הבית החדש. רוח קלילה, מאלה שמוזכרות הרבה פעמים בתחילת סיפור, פרעה את השיער החום והפרוע שלו. הוא התאמץ בכל הכוח שהיה במוח בן האחד־עשר שלו להבין למה הבית החדש גרם לו להרגיש כל כך מזופת.

הבעיה עם הבית החדש הייתה... שהוא היה חדש כל כך. כשמרפ היה קטן יותר, הוא גר בבתים הרבה יותר ישנים, כאלה עם מדרגות עץ מעניינות שהובילו לעליית גג מעניינת ואפלולית, מלאה בקופסאות מעניינות, עם גינה ועצים מעניינים שאפשר לטפס עליהם וגם לבנות עליהם בתי עץ מעניינים. בבתים ישנים מהסוג הזה תמיד קרו הרפתקאות — אף על פי שאם לומר את האמת, אף פעם לא קרו לו הרפתקאות. אבל הפוטנציאל היה שם.

עכשיו לא היה שום סיכוי שהרפתקאות כאלה יקרו אי פעם. לפני ארבע שנים מרפ, אימא שלו ואחיו היו חייבים לעזוב את הבית הישן שלהם ולעבור לעיר אחרת בעקבות העבודה של אימא שלו. וזה לא הכול. אחרי שנה, הם היו חייבים שוב לעבור. ואז שוב פעם. ושוב פעם. וכך, אחרי שבילה שליש מהחיים שלו הרחק מחדרים ישנים שאהב כל כך, מרפ מצא את עצמו שוב מול בית חדש, מקווה שמישהו יפוצץ או יצית את הבית. והאמת היא שזה בדיוק מה שקרה. אבל למעשה, מרפ עדיין לא ידע את זה.

וגם אם מרפ היה יודע שבעוד כמה חודשים הבית החדש יהפוך לערֵמת פסולת מעושנת, זה עדיין לא היה ממש מעודד אותו. מתחת לשמיים מעוננים בצבע אפור כהה, שתאמו באופן מושלם למצב הרוח שלו, הוא הכניס קופסאות קרטון לתוך הבית החדש שנראה לו כמו קופסה והניח אותם במבואה הריקה, שהייתה צבועה בירוק בהיר בגוון דומה מאוד לקיא של חתול.

החדר החדש של מרפ היה צבוע בגוון אחר של ירוק, שהיה מזעזע כמעט באותה מידה. זה היה ירוק אבוקדו שפעם היה באופנה. החדר שלו היה יכול לזכות במקום הראשון בקטגוריית החדר הכי מדכא בתחרות הבית החדש הגרוע ביותר, והתחרות לא הייתה קלה. בחדר לא היה שום דבר חוץ ממזרן על הרצפה ושידת מגירות לבנה. אם לא היה כבר חשוך יכולתם לראות מחלונות החדר תעלת מים שמנוניים שזרמה מאחורי הבית וחומת לבנים מצידה השני. מרפ שמח שחשוך ולא רואים את הנוף.

הוא נאנח, פתח את רוכסן התיק שלו והתחיל להוציא דברים. הוא דחף את הג׳ינסים ואת חולצות הטריקו שלו בלי סדר מיוחד לתוך המגירות בשידה. כשנשארו רק ארבעה פריטים בתיק, במקום להכניס אותם למגירות, הוא פשוט הניח אותם על המזרן, התיישב ברגליים מקופלות על הרצפה והביט בהם.

אלה היו ארבע חולצות טריקו בצבע אפור — החולצות שלבש ביום האחרון בכל אחד מארבעת בתי הספר האחרונים שלו. החולצה הראשונה הייתה מלאה בברכות ובחתימות, בבית הספר הזה הייתה מסורת שבכל פעם שמישהו עזב, כולם כתבו לו בטושים משהו לפרידה על החולצה.

אח שלי, נתגעגע, ממקס

שמור על קשר, סופרסטאר! סם

מרפ המלך, אל תעזוב אותנו! לוקאס

היו שם עוד חתימות ודברים שאנשים כתבו וכיסו את רוב החולצה האפורה באותיות שמחות וצבעוניות.

אל תעזוב אותנו!

אבל הוא היה חייב לעזוב — הכול בגלל העבודה של אימא שלו. והוא באמת התכוון לשמור על קשר — אבל בשנה שאחרי הוא היה עסוק. עסוק בלהכיר ילדים חדשים שהחליפו את אלה שהוא היה חייב לנטוש.

הוא הרים את החולצה השנייה וקרא חלק מהשמות של החברים החדשים מהשנה הזאת. על החולצה השנייה כבר לא היו כל כך הרבה שמות, אבל בכל זאת כתבו לו כמה דברים נחמדים.

אני לא מאמינה שאתה עוזב אחרי שנה! באהבה, פִיה

מרפ! אח שלי, נתגעגע. תחזור מהר. טום

על החולצה השלישית היו רק כמה שמות שנכתבו ברגע האחרון בעט רגיל, כי מרפ רצה שיהיה לו משהו שיזכיר לו את בית הספר הזה.

החולצה הרביעית הייתה נקייה בלי שום חתימה או ברכת פרידה.

מרפ קיפל בחזרה את החולצות והניח אותן בערמה במגירה התחתונה בשידה הלבנה.

הוא לא הכיר אפילו חבר חדש אחד בשנה האחרונה. הוא היה משוכנע, ובצדק, שממש בקרוב אימא שלו תספר לו בארוחת הערב שהם צריכים לעבור דירה. שוב. ובגלל זה מרפ התייחס לילדים אחרים כמו אל תוכניות בטלוויזיה. אין טעם להתעניין ולהתחבר יותר מדי לתוכנית מסוימת, כי אתם אף פעם לא יכולים לדעת מתי מישהו יחליף לכם את הערוץ.

אם אי פעם עברתם לבית חדש, אתם בטח מכירים את הטקס הכי חשוב בערב הראשון של המעבר — ארוחת ערב שמזמינים ממסעדה באזור. וכמו כל משפחה שעברה לבית חדש, גם מרפ, אח שלו אנדי, ואימא שלו ישבו באותו ערב בבית החדש, אכלו אוכל שאספו ממסעדה והרגישו הרגשה משונה שהם יושבים בבית של מישהו אחר ושמישהו צריך להגביר את החימום בבית.

הם אכלו מתוך הקופסאות מהמסעדה כי אימא שלו לא הצליחה למצוא את הקרטון עם הצלחות. מרפ ידע בדיוק באיזה קרטון נמצאות הצלחות, אבל הוא היה יותר מדי עסוק בלגרום לאחיו הגדול להפסיק לגנוב לו את חטיפי תפוח האדמה שלו.

״זה שלי, גוש מגודל!״ הוא צעק על אנדי שהושיט יד תמנונית וארוכה ולקח לעצמו חופן בחמדנות.

״אתה לא צריך שקית שלמה רק לעצמך. מרפוּניה!״ הגוש המגודל בן השש־עשרה ענה.

״כן, אני כן,״ מרפ ענה וחתיכות שמנוניות עפו לו מהפה כמו זיקוקי דינור בטעם תפוח אדמה. ״ואל תקרא לי מרפוניה. אתה יודע שאני שונא את זה.״

״מצטער, מרפוניה,״ אנדי אמר בשחצנות, כאילו אמר משהו ממש חכם.

״אולי תפסיקו?״ אימא שלהם נאנחה. ״אנדי, אל תקרא לאחיך ׳מרפוניה׳ ומרפוניה, תן לאחיך קצת מהחטיף.״

״אי־מ־א!״ מרפונ — סליחה — מרפ שאג. אנדי ואימא שלו צחקו ומרפ צחק איתם בלי חשק: ״זה לא הוגן. אתם שניים ואני אחד. כאילו זה לא מספיק גרוע שגררתם אותי לגור בתוך קופסת נעליים בסוף העולם. אני לא נעל!״

אימא של מרפ ליטפה לו את הלחי, ״אני יודעת שאתה לא נעל. ואני יודעת גם שלא רצית לעבור שוב.״ מרפ הסתכל עליה וראה שהיא מרימה את הראש ומסתכלת לתקרה לרגע, הוא ידע שהיא עושה את זה כדי לעצור את הדמעות. גם היא לא רצתה לעבור, הוא חשב לעצמו.

״אני יודעת שייקח קצת זמן עד שנתמקם,״ אימא של מרפ אמרה לשניהם, ״אבל עם קצת סבלנות, בסוף יהיה לנו ממש כיף. אני מבטיחה. כל אחד מאיתנו יתאמץ, ותראו שיהיה לנו...״ היא עצרה וחיפשה את המילים המתאימות ואפילו שמרפ לא הבין את זה באותו רגע, היא מצאה את המילים המושלמות. ״יהיה לנו... סופר נחמד.״