קייטרינג יוקרתי

היום, שום דבר לא היה יכול לפגום בהתלהבותה של טילי מהחוזה החדש שבו היא זכתה. הערב היא עמדה להגיש שירותי קייטרינג במסיבת ערב ראש השנה של חבייאר מוראטי, והחוזה הזה נתן דחיפה משמעותית מאוד לעסק החדש שהיא החלה להקים.

בית האחוזה שנשכר לכבוד האירוע ניצב בגבול של פארק אקסמור והתגלה כקשה לאיתור, אבל אפילו זה לא הצליח לרפות את ידיה. היא היתה מחוץ ללונדון, ותודה לאל, ערב ראש השנה הזה עמד להיות שונה לחלוטין מערב ראש השנה הקודם.

טילי אחזה קצת יותר בכוח את ההגה של המכונית המסחרית הקטנה והלבנה שלה כששלג קל שהסתחרר באוויר וצנח על שמשת הרכב התגבר פתאום והפך למטחים עזים של פתיתים רכים. היא כבר היתה ודאי ממש קרובה אל בית האחוזה. אחרי העיקול הבא בדרך היא חשה הקלה למראה שערי הברזל הגדולים שניצבו לפניה, אבל הקלתה נמוגה במהרה.

השערים היו סגורים ונעולים, ובהביטה מעבר להם, אל המשך דרך הגישה, היא לא ראתה שום סימן לבית האחוזה למרות שעל אחד העמודים התומכים בשער התנוסס שלט גדול שהכריז בגאווה: "אחוזת ווימבל", כך שהיא היתה במקום הנכון.

אם לשפוט על פי הפאר, זאת היתה חייבת להיות הכניסה הראשית, ומתוך השיחה הקצרה שהיתה לה עם מנהל האחוזה, היא ידעה שבתור נותנת שירות היה עליה להיכנס דרך הכניסה האחורית. באיטיות היא החלה להתרחק מהשער, כשהיא מודעת לשלג שהחל להיערם על דרך האספלט שלפניה. איזה מזל שהיא הקדימה ועזבה את לונדון לפני השעה שבה תכננה לצאת לדרך.

קצת בהמשך הדרך היא ראתה ביתן שמירה קטן. השערים שלפניו היו פתוחים ושעונים על גדר השיחים, שהחורף הותיר אותה עירומה מעלים. היא הבחינה בסימני הצמיגים בדרך הגישה שכבר החלה להלבין ופנתה בעקבותיהם. מישהו נוסף הגיע לא מזמן, אבל נראה שאלה לא היו העובדות שלה, קייטי וג'יין. הן לא היו מתוכננות להגיע עד מאוחר יותר, אחרי הצהריים, ועד אז היא בהחלט קיוותה שהשלג ייפסק.

היא נהגה בזהירות לאורך הדרך המושלגת, ועם זאת לא הצליחה להתאפק מלהביט סביב על הגנים של האחוזה שהלכו והפכו במהירות לתמונת נוף חורפי מתוך ספרי האגדות. הדרך הצרה הובילה בין עצי חורשה קטנה ומעל לגשר אבן שרק בצדו השני נתגלה בית אחוזת ווימבל במלוא הדרו.

"הו, שכה יהיה לי טוב," היא אמרה בהביטה בבניין המתנשא. השלג כבר ריחף כעת באופן אנכי לגמרי והעניק לבית נופך מסתורי שמילא את ראשה בכל מיני רעיונות רומנטיים על הבית בימי הזוהר שלו. אילו רק היה לה זמן לערוך בו סיור, אלא שאלה היו מותרות שהיא לא יכלה להרשות לעצמה. את העבודה בערב הזה היא היתה חייבת לבצע בצורה מושלמת. חבייאר מוראטי, מלך מירוצי האופנועים הבלתי מעורער, שהפך לאיש עסקים ומיליארדר, היה הלקוח המפורסם ביותר שהיה לה עד כה.

המייל שקיבלה ובו היא התבקשה להיות אחראית על הסעודה בערב ראש השנה הזה גרם לה הלם לא קטן, וזה עוד בלשון המעטה. לא רק שזה בדיוק מה שהיה נחוץ לעסק שלה שהיה עדיין ממש בחיתוליו, אלא גם מה שהיה ממש נחוץ לה מבחינה אישית. זה היה יכול להעניק לה הסחת דעת מתבקשת, שתמנע ממנה להתעסק באובססיביות במה שקרה בערב ראש השנה שעבר, וזה גם יעניק לה תירוץ מצוין להיעדרות מכל המסיבות.

אם כי חברתה הטובה ביותר, ונסה, אמרה לה שהיא מתכוונת להכריז על אירוסיה בבוקר של ראש השנה, כך שהיא לא תוכל להתחמק לגמרי מכל חגיגות החג. אחרי מה שקרה בשנה שעברה, ונסה דאגה נורא, אך טילי הבטיחה לה שזה כבר לגמרי מאחוריה. היא ידעה שלא משנה מה יקרה, היא תהיה במסיבה הזאת כדי להוכיח את זה לעצמה, וגם לכל החברים שלה. זה יהיה חלק מהמאמץ שלה להמציא את עצמה מחדש, בדיוק כמו שהיתה ההקמה של העסק שלה.

היא אילצה את עצמה להפסיק לחשוב על מסיבות ועל אירוסים ולהתרכז בהזמנה של חבייאר מוראטי, בישול איטלקי ביתי, מטבח שבו היא בהחלט רצתה להתמחות בעקבות השעות הרבות שבילתה בילדותה במטבח של סבתה האיטלקייה. היא חייכה כשהזיכרונות הציפו אותה והיתה נחושה ברצונה להפוך את הסעודה של הערב הזה למיוחדת כל כך שכל האורחים יזכרו את שמה למשך זמן רב מאוד.

ראשה התמלא מחשבות על התפריט שהיא עומדת להגיש להם, בעודה ממשיכה להתקדם בדרך הצרה שהקיפה את צדו של הבית המרשים ונכנסת אל תוך חצר מגודרת. היא ראתה שגם סימני הצמיגים שלפניה הובילו לשם והניחה שמדובר במכוניתו של מנהל האחוזה שהכין את המקום לקראת בואו של חבייאר מוראטי. היא קיוותה שהוא לא יקדים מדי להגיע. היא תכננה להיות שם לבדה במשך רוב הבוקר, מה שיעניק לה שפע של זמן להתכונן לסעודה של ערב ראש השנה.

בהיותה שקועה במחשבות, היא לא שמה לב לכך שסימני הצמיגים היו שייכים למכונית נמוכה שחורה, שהיתה מכוסה כעת חלקית בשלג. היא החנתה לצדה ויצאה ממכוניתה, מלאת התרשמות מכל הסובב אותה. היא הסתכלה על החצר סביבה והרימה את פניה לבחון את הבית גדול הממדים, מבלי שפתיתי השלג שצנחו על עורה ועל כובע הצמר שלה יפריעו לה בכלל.

היא הידקה את הצעיף סביב צווארה והתאפקה מלחצות את החצר המרוצפת כדי להציץ ולראות מה מתחבא בבניינים האחרים. יהיה די זמן אחר כך גם בשביל זה. היתה לה מכונית שלמה לפרוק ומטבח שלם לארגן. היה לה שפע של עבודה עד שתהיה מוכנה לסעודה של הערב, כך שהיא הסתובבה באנחה, ואז עצרה, כאילו איתני הטבע עצמם הקפיאו אותה פתאום.

בדלת הפתוחה עמד גבר; גבה-קומה, נאה ובוטח בעצמו, ולא היה לה שום ספק, על פי התמונות שהיא ראתה באינטרנט, שזהו חבייאר מוראטי. הוא התבונן בה בהבעה מלאת ביטחון עצמי וגם בשעשוע, אם היא לא טעתה. שמץ של חיוך ריחף על זוויות פיו. שערו הכהה התנופף קמעה ברוח, ופתיתים לבנים נחתו ונחו על הרקע השחור כשמי הלילה של השיער לפני שנמסו ונעלמו. עור פניו השזוף נראה מאוד לא במקום על רקע הנוף של אנגליה בחורף, ורק בקושי עלה בידה להתיק ממנו את עיניה. הוא נראה אקזוטי, בעל נופך פראי שהיה לטעמה מרגש באיזה אופן משונה.

בהיותה לא רגילה לחברת גברים מסוגו, היא התקשתה לשוב לשליטה עצמית כשפניה מסמיקות ובטנה רוחשת במה שהיה נדמה לה כמו התרגשות עזה. ברמה שהיתה לגמרי חדשה לה, היא הבינה שמדובר בהרבה יותר מזה ונאבקה בכל כוחה להתעלם מהתחושה הזו. היא היתה חייבת להתנהג בצורה מקצועית עם האיש הזה, ולא משנה מה יהיה. זאת היתה הפעם הראשונה שהוא שכר את שירותי "שולחנה של טילי" להכנת ארוחה, והיא היתה זקוקה לעוד הזמנות כאלה כדי לבסס את העסק שלה ולטפח אותו, שלא לדבר על התדמית הטובה שלקוח כזה יכול להעניק לה.

הוא בהחלט היה לבוש כמצופה מג'נטלמן כפרי. הסוודר האפור הכהה מעל לחולצה הכחולה נראה חמים ונוח. למרבה החרדה, היא לא הצליחה למנוע את עיניה מלהחליק מטה, לאורך רגליו הארוכות, שהיו נתונות במכנסי ג'ינס. מה הבעיה שלה בדיוק? מעולם היא לא חשה תאווה אל גבר. אף פעם לא. בהשתלטה לבסוף על עצמה, היא הרימה את מבטה אל פניו ונתקלה בעיניו השחורות הרציניות, הבוחנות אותה.

"הי, אני טילי רוג'רס, ואני פה בשביל הקייטרינג של הסעודה של מר מוראטי, הערב." חיוכו שהתגבר לא הצליח לשפר את תחושת הפרפרים בבטנה, אבל הצליח כן לאשר את החשד שלה. זה היה חבייאר מוראטי.

"בונג'ורנו. חבייאר מוראטי." הוא הציג את עצמו במבטא כבד שהפך את מילותיו לסקסיות יותר מכל מה שהיא שמעה אי פעם מאיזשהו גבר. הברכה באיטלקית עוררה בה זיכרונות. "לא ציפיתי לעונג של חברתך כל כך מוקדם, מיס רוג'רס. תאמרי לי, את תמיד מתלהבת כל כך מהשלג?"

דגדוג של עונג חלף במורד גבה והפעיל בה כל מיני פעמוני אזעקה. מה בדיוק קורה לה?

"כל כך נחמד להיות מחוץ ללונדון." היא לא הצליחה להסתיר את ההתרגשות בקולה. "אבל גם אני לא ציפיתי שכבר תהיה פה, סיניור מוראטי." היא לא היתה מוכנה לתת לו לקלקל לה את מצב הרוח – או את התכניות שהיו לה, לשוטט ולחקור את הבניין, אחרי שתסיים את כל ההכנות שלה.

"חבייאר, בבקשה." הוא משך בכתפיו בנונשלנטיות. "מוטב שתיכנסי ותתחממי קצת."

"אני בסדר גמור." היא נדה בראשה וחייכה בנסותה להתעלם מהזרם שלא חדל לעבור במורד עמוד השדרה שלה לשמע הצליל העמוק והסקסי של קולו. "חוץ מזה, יש דברים שאני צריכה להכניס פנימה כדי שאוכל להתחיל לעבוד."

הוא חצה את החצר עטוית השלג כדי לאחוז בדלת האחורית של המסחרית שלה, כשהיא התכופפה פנימה למשוך החוצה את הארגז הראשון מבין כמה וכמה שהמתינו לה שם. כשהוא לקח את הארגז מידיה, אצבעותיו התחככו בשלה. הזרם שטס במעלה זרועה גרם לעיניה להתרחב בבת אחת, ובאופן לא רצוני בכלל היא הרימה אליו את מבטה. היא טבעה במעמקי עיניו השחורות, ולרגע אחד, הזמן כאילו עמד מלכת. כאילו לשום דבר אחר, בעולם כולו, לא היתה שום חשיבות.

ליבה כאילו האט ממהלכו, ועצם הפעולה הפשוטה של הנשימה נעשתה פתאום קשה. פניו הנאות לא ביטאו דבר. הוא נראה רגוע ושולט בעצמו לחלוטין, ובכל זאת היא לא היתה מסוגלת להשתחרר ממה שזה לא היה. כל רצונה היה להתבונן בעצמות הלחיים הגבוהות והמפוסלות הללו, כאילו שזה היה יכול לאפשר לה לחקוק אותן בזיכרונה לפני שתנעל את דמותו מאחורי דלת כבדה שתישא את הכתובת סכנה.

מאין הופיעה המחשבה הזאת? היא בהחלט היתה בסיטואציה חדשה לה. גבר כמוהו לעולם אפילו לא יסתכל על מישהי כמוה. היא הפנתה את מבטה באמתלה של בדיקת התוכן של אחד הארגזים כדי להסיח את תשומת ליבו.

"אני יכול לעזור?" איזה שמץ של צרידות הסתתר בשלוש המילים הללו, ולחרדתה הרבה, היא שוב החלה להסמיק, ובטנה רחשה בעת שהוא נשא פנימה את הארגזים. היא הביטה בו בהתרחקו, אסירת תודה על כך ששוב היא מסוגלת להתחיל לחשוב ולנשום כרגיל.

היא משכה החוצה עוד ארגזים מתוך המכונית ושֹמה פעמיה פנימה בעקבותיו. "אני מקווה שהשלג הזה ייפסק," היא אמרה בהיכנסה אל המטבח, שם ערם חבייאר את הדברים שלה על גבי השולחן הגדול. היא היתה זקוקה לשיחה רגילה כדי להירגע. איך הוא הצליח לערער אותה במהירות רבה כל כך?

" סי. אבל לפחות את כאן. זו היתה יכולה להיות החמצה אם לא היה מזדמן לי לנסות את הבישול שלך, בעיקר לאור ההמלצות המעולות שקיבלת."

טילי הסמיקה. האם זה היה כיוון שהיא לא ידעה איך להתמודד עם מחמאות ישירות, או שמא היה זה בגלל תחושת האשמה שלה על כל המחשבות הלא ראויות שהיו לה לגביו רק לפני כמה רגעים?

כדי לחפות על המבוכה שלה, היא הניחה את הארגזים שהחזיקה ופנתה לבחון את המטבח הענקי. מסירי הנירוסטה שהיו תלויים מעל לכירת הגז ועד לתבליטי הנחושת שעל הקירות, המטבח הצליח לשלב בשלמות את הקסם של ימים עברו עם צרכי המאה העשרים ואחת.

"המקום הזה מדהים. אני ממש מצפה בקוצר רוח לעבוד במטבח כה מפואר." היא כבר לא היתה מסוגלת להמשיך לכבוש את התלהבותה מהבית הגדול הזה, ולרגע אחד הוא הביט בה בשלווה ובחן את כל מה שהיא עשתה.

טילי התבוננה בחדר הגדול בעל התקרה הגבוהה וייחלה בליבה שיהיה לה כזה מטבח בכל עבודה שהיא תקבל בעתיד. מטבחים מודרניים מצועצעים, מלאים בכל האביזרים החדישים ביותר, הם מה שהועמד לרשותה בדרך כלל, אבל החדר הזה, עם ההיסטוריה הספוגה בקירותיו, התאים מבחינתה להגדרה של חלל עבודה מושלם.

" סִי, אֶה בֶּלוֹ," אמר חבייאר כשהיא השיבה את תשומת ליבה אליו.

למה הוא חייב להמשיך להשתמש באיטלקית הסקסית הזאת? זה עורר בליבה זיכרונות מתוקים-מרירים מהימים המאושרים שהיא בילתה במטבח של הקוטג' הקטן בטוסקנה, עם שפע עשבי התיבול התלויים לייבוש והשמש החמימה שהיה נדמה שהיא זורחת בחוץ תמיד.

כשהיא יצאה שוב אל המכונית שלה, השלג כבר נחלש וכמעט חדל לרדת. רק פתיתים בודדים נשבו מדי פעם ברוח וצנחו על הקרקע. לפחות דאגה אחת פחות.

בהישענה לתוך המכונית, היא הזיזה הצידה את השמלה שקנתה לכבוד מסיבת האירוסים של ונסה, מחר. היא לא התלהבה כל כך לקנות את השמלה, אבל היא לא רצתה להעיב על שמחתה של חברתה. היא שלחה את ידה ונגעה בשמלה השחורה, דרך שקית הפלסטיק, בהיזכרה בשמלת הכלה שהיתה אמורה ללבוש בדיוק ביום הזה לפני שנה. השיחה שהיא ניהלה כשהשמלה תלויה על דלת הארון שלה, שבה, בניגוד לרצונה, והסתננה לזיכרונה. היא זכרה עדיין בבהירות את התקיפות בקולו של ג'ייסון בעת שהוא הבהיר לה שהוא זקוק להרבה יותר מידידות, והפציר בה לצאת מעורה ולחוות את החיים – בדיוק כמו שהוא התכוון לעשות.

כאב והשפלה מילאו אותה. היא לא היתה מסוגלת להתמודד עם זה כעת. הסתכלות אחורה לא תביא לה שום תועלת. היא נאנחה ומשכה אליה את אחרון הארגזים, והסתובבה בדיוק בזמן כדי לראות את חבייאר יוצא מהבית. הבעת פניו היתה רצינית בהביטו לעבר השמים האפורים הכבדים, ואז השיב את מבטו במהירות אליה.

"אנא, הרשי לי," הוא אמר בעת שהיא ניסתה לסגור את הדלת האחורית של מכוניתה ולאזן את הארגזים שבידיה בעת ובעונה אחת.

"תודה." ביישנות שבה ומילאה אותה. לא מצאה כלל חן בעיניה המבוכה שהתעוררה בה או התחושה של אצבעותיו שהתחככו בתמימות באצבעותיה.

" פּרֶגוֹ."

הנה זה שוב, הקול הנורא סקסי הזה, מדבר איתה בשפה שהיא הכירה בילדותה כשסבתה שיתפה אותה בכל סודות הבישול שלה וקבעה בכך מבלי דעת את עתידה המקצועי של טילי.

טילי טרקה את דלת המכונית, בהותירה בה את תיק הנסיעות שלה ואת שמלתה החדשה, תוך החלטה נחושה להיות למחרת במסיבת האירוסים של חברתה. בעיקר לאור העובדה שוונסה כל כך תמכה בה בראש השנה הקודם – ביום שבו כל עולמה קרס. היא לא יכלה למנוע מחברתה את האושר, אפילו אם זה פתח אצלה את הפצעים של מה שהיה אמור להיות יום חתונתה. היום הזה, לפני שנה, היה היום שבו תמו אירוסיה – היום שבו אהובה מילדות הודיע לה שהוא כבר לא רוצה להתחתן איתה.

בכעס על כך שהזיכרונות מלפני שנה מסוגלים עדיין להכאיב לה, היא עשתה את דרכה בחזרה אל המטבח. חבייאר עמד שעון על כירת הגז ונראה כל כך נינוח שאפשר היה לחשוב שהוא נמצא בביתו הפרטי, ולא בבית אחוזה כפרית באנגליה שאותו הוא שכר רק לכבוד האירוע הזה. היא הניחה את הארגז האחרון על השולחן, כשהיא מודעת למבט עיניו הכהות העוקב אחר כל תנועותיה וכשהיא מרגישה אותו עם כל זרם רוחש שחלף במורד גבה.

חבייאר נשען על החמימות של כירת הגז, שהזכירה לו את הבית של ימי ילדותו, והתבונן בטילי שהסירה את הצעיף שלה ואת כובעה. שערה הבלונדיני השופע, שנראה טיפה פרוע, עורר בדמיונו תמונות שלה במיטתו אחרי ליל אהבה סוער. המחשבה הלא צפויה הזאת חלפה במוחו במהירות ובבהירות רבה מדי ושלחה דקירת תשוקה בגופו.

המשיכה המיידית שהוא חש כלפיה היתה לא במקום. הוא שכר את שירותי החברה שלה לסעודת ערב ראש השנה בעקבות המלצה שקיבל, אבל הוא לא צפה ולו לרגע שהבעלים של "השולחן של טילי" תיראה לו כה מושכת.

נראה שזה הבית הזה. להיות בסביבה שמזכירה לו כל כך את הסביבה החמימה והאוהבת שבה הוא גדל. זה שחרר את הרסן מכל מיני מחשבות לא ראויות כלפי הבעלים של "השולחן של טילי". היא אכן היתה מושכת, אבל זה לא השפיע כלל על התנהגותה – קונספט ממש חדש ומרענן מבחינתו. להיות בבית הזה עם בחורה כל כך חסרת יומרות, בחורה שבוודאי מעוניינת באהבה מהסוג הנמשך לנצח, הזכיר לו שתוכניתו בחיים היא למצוא מישהי כזאת בבוא היום, להתמסד איתה ולהיות מאושר. אלא שזה כבר היה בלתי אפשרי. התאונה שלו לפני שלוש שנים קטעה את כל התקוות הללו.

"תרצה אולי קפה?" קולה המתוק, שהוא לא היה יכול שלא להבחין בשובבות המסוימת שהסתתרה בו לפרקים, חילץ אותו מהרהוריו בחזרה אל ההווה. וגם הזכיר לו שהוריו, דודניתו ובעלה יגיעו בקרוב.

לפחות הם יוכלו להשאיר את מחשבותיו מקובעות בחגיגות ערב ראש השנה למרות שהוא עדיין התקשה להאמין שהם הצליחו לכפות עליו לערוך אותן. הוא ידע שהם כועסים ודואגים כיוון שהוא לא חגג את חג המולד איתם במהלך השנים האחרונות, אבל עכשיו הוא כבר פשוט שנא את התקופה הזאת בלוח השנה.

טילי פשטה מעליה את מעילה השחור, התפוח, וחשפה תחתיו את גזרתה הדקיקה במכנסי ג'ינס צמודים ובסוודר גולף שחור, צמוד לא פחות. בגדיה הציגו בשלמות כל קימור של גזרתה, מה שניתק אותו סופית ממחשבות על העבר והחזיר אותו אל חזיונות חסרי שליטה, עליה במיטתו הסתורה.

"גרָציֶה," הוא השיב בהיאבקו במערבולת הרגשות שהחיזיון הזה עורר בתוכו.

מה הבעיה איתו? בדרך כלל דעתו לא מוסחת על ידי נשים בקלות רבה כל כך. תשומת ליבו נמשכה אל טילי רוג'רס כבר בשנייה הראשונה שהוא ראה אותה. איזה גבר לא היה נמשך אל אישה יפה כל כך? אך מעולם הוא לא היה מודע כל כך לקרבתה של מישהי זמן קצר כל כך אחרי פגישתם הראשונה. מעולם הוא לא ראה את תקוותיו, הנכזבות כעת, לאושר עתידי מתנדנדות מול עיניו בצורה כה מפתה.

הוא כבר ידע שהיא משב רוח מרענן, בהשוואה לכל הנשים בחוגים החברתיים שבהם הוא הסתובב מאז הגעתו ללונדון. מאחורי החיוכים והצחוק של טילי, נדמה היה לו שהוא מבחין באיזו פגיעות שהיתה כמו הדהוד של הכאב שלו, שקראה לו ומשכה אותו אליה באופן לא ברור.

היא הציבה גבולות ברורים – גבולות מקצועיים – פנתה אליו בשם המשפחה שלו, אבל הוא לא היה יכול שלא להצטער על כך שלא יצא להם להיפגש בנסיבות אחרות. או שמא היה זה רק טבעו המורד שרצה את מה שנמנע ממנו בצורה כל כך ברורה? מה שזה לא היה, הוא בהחלט רצה יותר, ועם זה היה לו די קשה להתמודד.

הוא קלט באיחור שזה לא ישנה ממילא. היה עליו לפגוש אותה לפני התאונה שלו. אף אישה, אפילו מישהי חמימה ואמיתית כמו טילי רוג'רס, לא תרצה שום קשר איתו כעת. לא אחרי שהאמת תצא לאור. הצלקות על רגליו היו תזכורת תמידית לכך שלא מגיע לו להיות מאושר, שפעם היו לו רעיונות נשגבים מעבר למעמדו האמיתי, וזאת בדיוק היתה הסיבה לכך שהוא לא עשה שום דבר מעבר להזמנת אישה לארוחת ערב או למסיבה במשך שלוש השנים האחרונות.

הוא חש שהיא מביטה בו בעת שהתקרב לעבר חלון המטבח והשקיף ממנו על החצר המרוצפת. איך זה שפתאום הוא משתוקק לדברים שאינם אפשריים עוד? דברים שתגובתה של קרלוטה אילצה אותו למנוע מעצמו? הוא ראה את הבעת הסלידה על פניה, אחרי התאונה שלו, וידע שהיא מאשימה אותו. הוא סיים את הסיפור איתה באופן מיידי מאחר שתחושת האשמה לא אפשרה לו שום מוצא אחר. הוא לא היה ראוי לאושר. לא אחרי מה שהוא עשה.

"שכחתי כמה מסמכים," היא אמרה ושלחה את ידה לשלוף את מפתחות המכונית מכיס המעיל שהיא הניחה על המשענת של אחד הכיסאות. "אגש להביא אותם."

הוא ראה איך היא ניגשת אל הדלת האחורית, כשעקביה נוקשים בקצב עדין על המרצפות. התנודה של ירכיה הפנטה אותו כאילו היה נער מתבגר שגילה זה עתה את נפלאות המין השני. הוא ניער את ראשו לפזר את ערפל התשוקה וניגש שוב אל הדלת כדי להעריך את מזג האוויר.

הוא קיווה שהשלג יחדל במהרה מלרדת, ידע שמשפחתו משוכנעת שהוא שכר בכוונה מקום נידח כל כך בתקווה שימשיך לרדת שלג ויפטור אותו גם השנה מהצורך להיכנס לאווירת החג. למען האמת, הוא הודה בליבו, הרצון להימנע מאירועים כאלה היה הסיבה לכך שהוא בחר להישאר באנגליה ולהאריך את תוכנית המלגות שהוא מעניק, במקום לחזור למילאנו ולהתרכז בניהול בית החרושת לאופנועים שבבעלותו.

טילי הסתובבה וחייכה, ועיניה נצצו. "כמה חבל שהשלג פסק. קיוויתי לראות את השדות מכוסים במעטה לבן."

הוא הרים את עיניו אל העננים האפורים הכבדים שהבטיחו עוד שלג. "יכול להיות שהמשאלה שלך עוד תתגשם." ככה הוא גם יחמוק מהעינוי של חגיגת ערב ראש השנה, ומהעמדת הפנים שהכול נורמלי למרות שלעולם זה לא ישוב להיות כך.

"אתה חושב? זה לא מה שנאמר בתחזית," היא אמרה בעת שפתחה את המכונית והוציאה מתוכה קלסר אדום, וההתרגשות התמימה בקולה גרמה לו להשמיע צחוק עדין. "כל כך הרבה זמן כבר לא ראיתי שלג אמיתי, רק מעטה דקיק כמו אבקת סוכר. ולא היה שום שלג כשיצאתי מלונדון."

"אני גדלתי באיזור הגבעות של צפון איטליה, שם יורד שלג כל חורף. אני חושב שנראה עוד שלג בהמשך היום, השמים כבדים מרוב ענני שלג." אם הם היו בבית שלו באיטליה, אין ספק שהם כבר היו מכוסים בשלג ומכותרים במקום שבו הם נמצאים, והמחשבה הזאת רק הגבירה את המודעות שלו לקרבתה.

"זה יהיה כיף, אבל רק אם זה יקרה אחרי שהאורחים שלך יגיעו." היא צחקה צחוק קליל בעת שהתכופפה ושלחה את ידה שוב אל תוך המכונית. הוא חרק שיניים – חזק, כשעיניו קלטו פיסת בשר צחורה כשהסוודר שלה התרומם קמעה. הוא באמת חייב להפסיק לחשוב עליה בצורה כזאת. ובדיוק כשכבר היה נדמה לו שהוא לא יצליח לעמוד בזה יותר, היא הזדקפה וסידרה את הקלסרים בזרועותיה, אם כי היא לא היתה מסוגלת לפגוש את מבטו. האם גם היא חשה בזה? ברחש המשיכה? האם היה לה איזשהו מושג מה היא עושה לו?

"יש לי קצת עבודה, ואני בטוח שגם לך." אם הוא לא יתרחק מסביבתה, הוא עלול להתפתות לחצות את גבולות הקשר המקצועי עוד לפני שהיא נמצאת פה אפילו שעה אחת. הדחף לקחת אותה בזרועותיו ולנשק אותה היה ממש אדיר, והוא לא חשב בכלל לעשות דבר כזה עם אף אחת מהנשים שעמן הוא יצא לאחרונה. "אבל קודם אראה לך את חדר האוכל ואת הטרקלין."

בהרגישו כמו דוב זועף שהוטרד מתרדמת החורף שלו, הוא צעד בחזרה ונכנס אל הבית, מודע לכך שטילי באה בעקבותיו. קול צעדיו הדהד בנוקשות על מרצפות האבן בדרכו אל האולם הראשי ואל גרם המדרגות שבו. אנקת העונג שחמקה מפיה בהגיעם אל המדרגות גרמה לו לעצור בבת אחת ולהסתובב אליה כששפתיו קפוצות בכוח בהבעה חמורה, בעוד שהיא הביטה סביבה על האולם הגדול שבו ניצב עץ חג מולד מרשים ביופיו. הוא הורה בפירוש לסלק משם את העץ לפני הגעת האורחים. ענפיו המקושטים היו תזכורת נוספת לכל האושר שהוא כבר אינו ראוי לו.

"זה כל כך יפה." בהצמידה את הקלסרים שלה אל גופה היא קרבה אל תחתית גרם המדרגות הרחב, ושם היא נעמדה. היא עמדה והביטה סביב, על הפאר של חלל הכניסה הראשי של בית האחוזה. "והעץ הזה, הוא ממש יפהפה. תמיד רציתי עץ כזה, כשהייתי קטנה. משהו גדול ומפואר, אבל מובן שמעולם זה לא התגשם."

הצחוק בקולה הסתיר נימה של עצב, והיא חדלה בבת אחת מלדבר. האם יכול להיות שתגובתו לאזכור של חג המולד היתה כה חמורה?

"כן, העץ." הוא שב וחרק שיניים, והרגיש יותר זועף אפילו מהדוב, בניסיון להתעלם מהערגה שנשמעה בקולה. "ביקשתי מהם להוציא אותו מפה לפני הגעתי."

"להוציא אותו? אבל זה עץ חג המולד." התדהמה בקולה היתה ברורה, אבל היא לא ידעה שהוא כבר לא מרשה לעצמו להתענג על רגשות כאלה.

" היה חג המולד." המילים נשמעו כמו נהמה כשהוא הדחיק רגשות שעמם הוא לא היה מסוגל להתמודד עדיין. איך מישהו בכלל יכול להשלים עם הידיעה שהוא אחראי לגרימת תאונה שקיפחה את חייו של חבר קרוב? פזיזותו באותו היום על המסלול הרסה לנצח את חג המולד למשפחה שלמה, לקחה מילדים את אביהם.

היא נדה בראשה. תנודות קטנות ומהירות שגרמו לשערה לנוע ולהבריק כמו זהב תחת כל האורות בהול. "חג המולד עדיין לא עבר, ואתם חוגגים פה את ערב ראש השנה החדשה."

"בסך הכול אני מארח פה את המשפחה שלי. זה הכול." הוא לא רצה להמשיך לדון בזה, אז הוא פנה אל חדר האוכל ולא הותיר לה ברירה אלא לבוא בעקבותיו. היא לא היתה שם זמן רב כל כך וכבר החלה לערער את השלווה שנדמה היה לו שהוא הצליח להשיג, היא כבר איימה לפתוח מחדש פצעים שזה עתה החלו להגליד.

"כאן אני אארח את האורחים שלי הערב." הוא זז הצידה והניח לה להיכנס לחדר הגדול והמפואר. ליד השולחן הארוך, שתפס את רוב תשומת הלב בחדר, היו יכולים לשבת לפחות עשרה סועדים.

היא נעמדה בשקט לצדו, אבל הוא היה מסוגל לחוש שהיא משתוקקת להסתובב ברחבי החדר, למשש את הרהיטים העתיקים ולספוג את האווירה של המקום. הוא כבש חיוך כשהיא הוציאה מחברת ועט והשתדלה להסתיר את תשוקתה מאחורי מעטה של יעילות.

"זה שולחן גדול מאוד. איך תרצה שנערוך אותו לסעודה הערב? נרכז את כולכם בקצה אחד אולי? סמוך לאח הבוערת?" היא הרימה אליו את מבטה, והוא הרגיש כאילו נתפס כשהוא נועץ בה מבט ישיר מדי. לרגע אחד עיניה ניסו לקרוא את עיניו; שאלות עמדו בעיניה וסומק הלהיט את לחייה, מה שגרם לה להיראות בעיניו נחמדה מאוד.

"סי, ליד האח זה מצוין." הוא התרחק ממנה, ומהפיתוי שהיה טמון בה, אך לא היה מסוגל לחדול מלהביט בה.

בעת שהיא רשמה את ההערות שלה, הוא נהנה לראות איך ידה מרחפת בתנועה חלקה על פני הדף. כשראשה מורכן, שערה הבלונדיני החליק מעבר לכתפה ויצר מסך של זהב. הוא התאווה לגשת אליה ולהחליק את שערה אחורה, רצה לראות את הבעת הריכוז על פניה, לחוש אותם בליטוף של ידו על עורה.

היא הרימה לפתע את מבטה אליו, עיניה ננעלו בעיניו ושוב הופיעו שאלות בתכול שמי הקיץ שלהן. "והשמפניה? אולי כאן יהיה הכי טוב להגיש אותה?" היא התרחקה ממנו עוד יותר, והוא פלט את האוויר שלא ידע בכלל שהוא אוצר בריאותיו. הוא היה חייב לחדול מכל זה.

קול צעדיה נבלע בשטיח כשהוא הביט בה בהתקרבה אל המזנון בעל החזית המגולפת ונעצרה לרשום לעצמה עוד הערות. ואז היא ניגשה אל החלונות הגבוהים, והפגנת המקצועיות שלה נשכחה לרגע כשאושר ילדותי קורן מפניה. "שוב התחיל לרדת שלג."

אסיר תודה על הסחת הדעת, הוא חצה את החדר כדי להצטרף אליה. בעמדו מאחוריה, הוא קלט כמה קטנה ועדינה היא, ודחף עז לגונן עליה מילא אותו.

הוא השפיל את מבטו אליה בדיוק ברגע שבו היא הפנתה את מבטה אליו. עיניה התכולות והחמימות, שהזכירו לו מיד את מי הים התיכון, משכו אותו אליה עוד יותר. הוא קלט את ניחוח הבושם שלה, ורדים ומושק, שהתערבל סביבו באוויר והשתלט על כל חושיו. הדחף להרכין את ראשו ולחוש את שפתיה הרכות מול שפתיו היה חזק כל כך שהוא ממש חש את טעמה בפיו.

"מוטב שאתחיל בעבודה." היא חמקה והתרחקה ממנו בהותירה אותו עומד ומתבונן בנוף. מה קרה זה עתה ביניהם? הוא כמעט איבד שליטה, כמעט הניח לעצמו להאמין בדברים שכבר אינם אפשריים. הוא לא שב להיות אותו הגבר אחרי התאונה, ואין לו זכות להיות עם אף אישה, ובטח שלא עם הבלונדינית התוססת הזאת – בטח שלא בצורה כזאת.

הוא לא יכול להסתכן בכך שיכאיב שוב למישהו.

ליבה של טילי הלם חזק כל כך שהיא היתה משוכנעת שקולו מהדהד ברחבי הבית העתיק הזה. לרגע חולף אחד היא ראתה תשוקה בעיניו של חבייאר והיתה משוכנעת שהוא עומד לנשק אותה. לא, זה לא יכול בכלל להיות. גבר כה נאה ומצליח רק יתעלם מקיומה, אבל היא לא הצליחה להשתחרר מהמחשבה על כך שהוא ינשק אותה. ועוד יותר נורא, היא ממש רצתה שהוא יעשה את זה. התשוקה מערפלת החושים שאפפה אותה במהירות רבה כל כך עדיין פעמה בתוכה, הדהימה אותה בעוצמתה. מעולם היא לא הרגישה משהו כזה. האם זה מה שג'ייסון רצה ממנה בעוד שהיא בתמימותה חשבה שהם יוכלו להישאר רק ידידים?

היא כמעט השמיעה קול אנקה. היא לא רצתה לחשוב על ג'ייסון ועל מה שקרה בערב ראש השנה שעברה. היא יצאה מלונדון בדיוק בשביל להימנע מזה. ועכשיו, חבייאר מוראטי, עם התנהגותו האפלה והמהורהרת, שמשכה אותה אליו ברמה שהיא לא ידעה אפילו שהיתה קיימת, פתח מחדש את כל הזיכרונות הללו לבחינה מחודשת.

"ערכתי שינויים קטנים בדרישות התפריט שלך," היא אמרה ברשמיות, מתוך רצון נואש לשוב לשליטה עצמית. היא נשמה בקושי, ניסתה למצוא את היכולת הרגילה והמאוזנת שלה להבדיל בין טוב ורע. ולרצות שהאיש הזה ינשק אותה לא היה ראוי. ממש לא.

"כל זמן שהארוחה נשארת בעיקר איטלקית, כמו שביקשתי." הוא חצה שוב את החדר, והיא נסוגה מפניו עד שעמדה כשגבה שעון אל המשענת המגולפת של הכיסא שניצב בראש השולחן. תחושת המוצקות של הכיסא השיבה אותה אל הקרקע.

"חלק מילדותי ביליתי בטוסקנה, עם סבתא שלי. משם נובעת האהבה שלי לאוכל ולבישול, כך שאני יכולה להבטיח לך שהתפריט יישאר נאמן למטבח האיטלקי."

הוא עצר והביט ישר אל תוך עיניה כשגבותיו מורמות בשאלה. או שמא היה זה הלם? "סבתא שלך איטלקיה?"

"כן," היא אמרה בגאווה רבה מאוד במורשתה האיטלקית. "היא קראה לי נטלי כיוון שנולדתי בערב חג המולד. אבל אמא שלי העדיפה תמיד לקרוא לי טילי, כך שרק הנוֹנָה שלי קראה לי בשמי המלא."

"שם המשפחה שלך אינו איטלקי." המבטא שלו נעשה מודגש יותר, אבל נימת קולו היתה שקולה ומחושבת.

"לא. סבתא שלי התחתנה עם בחור אנגלי, מה שגרם לקרע במשפחה, ואבא שלי היה הבן היחיד שנולד מתוך סיפור האהבה הזה. ואז הוא התחתן עם אמא שלי, בחורה אנגלייה, והם עברו ללונדון." היא החלה בהסבר, ואז הבינה שזה בוודאי בכלל לא מעניין אותו ושמוטב לה להתרכז בעבודה שלה במקום לחלוק את ההיסטוריה המשפחתית שלה עם אנשים זרים.

הוא עשה צעד לכיוונה, ובאופן אינסטינקטיבי היא פסעה אחורה ונצמדה ביתר שאת אל משענת הכיסא כשהיא מתפללת בליבה שהוא ילך וייתן לה מרחב כדי שתוכל לחשוב, לנשום. ההשפעה שהיתה לו עליה לא דמתה לשום דבר שהיא חוותה אי-פעם.

"אם כך, אני מצפה בקוצר רוח לראות את השינויים שערכת בתפריט." קולו המתובל במבטא הסתיר בתוכו איזו נימה חושנית דקיקה, שרק הגבירה עוד יותר את המשיכה, שממנה כבר היה לה כה קשה להתעלם.

"תודה. אני בטוחה שתהיה שבע רצון מאוד מהם," טילי מלמלה, עדיין מבולבלת מאוד מהאופן שבו גופה הגיב בכל פעם שהוא דיבר או הביט בה בעיניים השחורות הסקסיות הללו. ברור לגמרי שמקצועי זה לא היה, אבל זה גרם לה להרגיש מלאת חיים.

הוא המשיך באיטלקית שוטפת, והיא מצמצה בהלם. "מצטערת," היא אמרה, "אני לא שולטת היטב באיטלקית. נונה הלכה לעולמה כשהייתי רק בת שלוש-עשרה. אמא שלי אנגלייה, ולמרות שבבית דיברנו גם איטלקית, זה לא קרה לעתים קרובות."

לפעמים היה נדמה לה שהיא בוודאי זוכרת את כל השיחות הללו עם נונה, שהן שכנו עמוק בתוכה והמתינו לצאת החוצה. היא רק לא היתה מוכנה עדיין לקראת זה, כי זה היה מחייב אותה לחזור אל כל הצער ושברון הלב והבדידות שהיא חוותה מאז מותו של אביה. עכשיו היא יכלה כבר להבין איך ג'ייסון עזר לה עוד לפני שחברותם מילדות התפתחה והפכה לאירוסים. הוא מילא את החלל הגדול שנוצר בחייה – עד שהוא מצא לו מישהי אחרת.

חבייאר משך בכתפיו באדישות בדיוק כמו שעשה מוקדם יותר, בחצר, וליבה החל שוב להאיץ את מהלכו. "זה חבל, לא? בהתחשב בכך שאת ממוצא איטלקי."

"יום אחד אולי אקח שיעורים באיטלקית, או שאולי אפילו אסע לאיטליה," היא אמרה בקלילות ברצונה לשנות כבר את נושא השיחה. זה גרם לה לחשוב על ג'ייסון, על אירוסיהם שבוטלו ועל השבועות שהיא נשבעה לעצמה באותו היום. זאת היתה ההתחלה של רשימת השאיפות שלה בחיים. דברים שהיא תעשה מאחר שכבר אינה נמצאת בזוגיות. עד עכשיו היא הצליחה לסמן וי רק ליד פרט אחד ברשימה – להקים לעצמה עסק ולהתפרנס בכוחות עצמה. שארית הרשימה, כולל מציאת המשפחה של אבא שלה, המתינה לה עדיין.

"סי, זה מה שאת צריכה לעשות." הוא ניגש אל הדלת והסתובב כדי להביט לעברה כשגופו הגדול ממלא את מסגרת העץ הכהה של הדלת. "את לא צריכה למנוע מעצמך את העבר שלך."

"העבר שלי?" מה הוא יודע על העבר שלה? היא דאגה תמיד שלא להניח לחייה הפרטיים לזלוג אל תוך העסק שלה. היא לא רצתה שאנשים ידעו דבר בקשר לג'ייסון שנטש אותה ממש שעות לפני החתונה שלהם. זה גרם לה להרגיש חשופה ופגיעה, והיא שבעה בהחלט מהרחמים של אנשים.

"המורשת האיטלקית שלך." הוא קימט את מצחו והיא הבינה שמיהרה מדי להגיב בצורה מתגוננת, ובכך רמזה לו שיש לה משהו להסתיר, שאליו הוא לא היה כלל מודע.

"כן, אתה צודק," היא אמרה והדפה את גופה מהכיסא כדי לצעוד לכיוון המקום שבו הוא עמד בדלת הפתוחה. "יום אחד אני אגיע לאיטליה." בכל זאת, זה היה אחד הדברים ברשימה שלה.

הוא הנהן בהסכמה למה שהיא קיוותה ושהתקבל אצלו כהערה קלילה, ופנה לצאת מהחדר. "יש לי עבודה שעלי להספיק לסיים עד הערב, ואני בטוח שגם לך יש מספיק דברים לעשות. אנא, הרשי לעצמך להרגיש כאן כמו בבית."

"תודה רבה. אני אשתדל." ביישנות ירדה עליה, והיא השפילה את ריסיה. המחשבה על להרגיש כאן כמו בבית גרמה לכל מיני חזיונות לחלוטין לא ראויים לצוף ולעלות בדמיונה. היא שבה והרימה את מבטה אליו וסומק עלה בלחייה. תווי פניו הנאים היו חמורי סבר ושליטה עצמית נוקשה היתה חקוקה בהם. קשה היה להאמין שרק לפני רגעים ספורים היא חשבה שהוא עומד לנשק אותה. ואולי זה היה רק הדמיון הפרוע שלה?

" מי סקוּזי, נטלי."

לפני שהיא הספיקה להזכיר לו שאיש לא קרא לה נטלי מעולם, מלבד סבתה, הוא כבר הלך. היא יכלה לשמוע אותו חוצה את ההול בצעד מהיר, כדי להותיר בידיה את כל האחריות, ללא ספק.

"גרציה, חבייאר," היא לחשה אל החדר הריק, ונהנתה מתחושת האיטלקית על לשונה. ואז היא ניערה במרץ את ראשה כדי לגרש את הרצון להיות מנושקת שהמבט שלו הצית בתוכה. ילדונת מטופשת, אין לך מה לחשוב על זה. הוא בכלל לא חשב לנשק אותך.

מהמעט שהיא ידעה אודותיו מהאינטרנט, היא ניחשה שהוא בוודאי איזה פלייבוי, גבר שלא יוצא פעמיים עם אותה אישה. הוא בכלל לא מה שהיא רוצה. היא רצתה שיאהבו ויוקירו אותה, היא רצתה למצוא את האושר שלה לנצח נצחים. הוא בסך הכול לקוח שלה – לא יותר מזה.

אבל מוחה שב וחזר בכל זאת אל האיטלקי הסקסי שיצא זה עתה מהחדר. היא הביטה בשעונה, קיוותה שבמהרה יגיעו העובדות שלה והאורחים שלו. ככה לא יהיה לה זמן למחשבות לא ראויות.

היא אילצה את מוחה לחזור ולהתרכז בעבודה שהיא באה לבצע שם ובכל ההכנות שהיו עדיין לפניה. ככל שהיא תקדים להתחיל בהן, כך היא גם תקדים לסיים ותוכל לעזוב ולגשת אל הצימר שהיא הזמינה לעצמה. מחר בבוקר היא תיסע אל בית משפחתה של ונסה, אל המסיבה שתבחן את יכולתה להתגבר באמת על מה שקרה בראש השנה שעברה.

אסור לה להניח לדעתה להיות מוסחת על ידי חבייאר מוראטי. הוא בכלל לא מה שהיא צריכה, ולא משנה כמה מקסים ויפה-תואר הוא.