קיילה המסוכנת

הוא שוב במשרד שלי, מעצבן אותי. מספיק לי להסתכל כדי להתעצבן, אבל מה שמעצבן אותי במיוחד זה לשמוע אותו מדבר, ורוב מדבר הרבה, מונע על ידי ביטחון גברי בינוני ואגו מאצ'ואיסטי חי ופועם. הוא חביבם של השותפים, אז עד שאטפל בו אין לי ברירה אלא לשתף איתו פעולה ולהיות נחמדה ככל שאני יכולה. אבל כשאנחנו לבד, אני לא טורחת. אני מפנה לעברו עיניים אדישות ובוהה בו כשהוא ממשיך ללהג.

"אבל בלי קשר לכל זה," הוא אומר, ממשיך להסביר לי את הלך המחשבה שלו, שאין לי מושג מה הוא כי הפסקתי להקשיב כבר מזמן, "עשית עבודה טובה כאן, ג'יין."

"עשיתי עבודה מעולה," אני עונה.

"כמו שאמרתי, טובה. אעביר את הנתונים הסופיים ל – "

"כבר שלחתי את הנתונים הסופיים לשותפים, ונתתי קרדיט לכל מי שהגיע לו. הכול טופל. תודה, רוברט. אתה יכול ללכת."

הוא ממצמץ, מבולבל לגמרי מהאגביות שבה אני משלחת אותו לדרכו. "סליחה?"

"טיפלתי בכל הפרטים. זה לא מה שאמרת לי לעשות, רוברט? 'תטפלי בפרטים'? שלחתי מייל סיכום לשותפים כדי שאתה לא תצטרך לטרוח. על לא דבר."

הוא נד בראשו. "מה? מתי?"

"אוי, לא, שכחתי להכניס אותך כמכותב? כנראה הייתי מותשת מכל השעות הנוספות שעבדתי בשבוע שעבר. אני כבר שולחת לך את זה." אני מחייכת ולוחצת על כמה מקשים במחשב הנייד. הודעת המייל המקורית עושה את דרכה לחשבון המייל שלו. אני מעבירה אליו גם את התגובות המשבחות שקיבלתי משניים מהשותפים המייסדים של המשרד, לצד מכתב התודה שופע ההתלהבות והחנופה שכתבתי בתגובה. רוב יכול להגיב עכשיו, כמובן, אבל הוא עדיין יהיה הבחור שנמצא בפיגור של שעה אחרי האירועים, זה שמנסה ללקט פירורים אחרונים. זה שעכשיו הוא רק הערת שוליים. רוב המסכן. הוא נועץ בי מבט. אני מצמצמת עיניים לכיוונו. "אתה צריך ממני עוד משהו?"

תחמנתי את רוב והוא יודע את זה, אבל אין לו שום ראיות או דרך להניח שזו לא הייתה סתם יוזמה מועילה מצידי. החור נטול השפתיים הקטן והטיפשי שלו נפתח ונסגר ללא מילים, כמו דג זהב. פלופ־פלופ. זמזום הטלפון שלי קוטע את המלמול ההמום שלו. "אוי, סליחה, אני חייבת לענות לזה. תודה שבאת, רוברט, וכל הכבוד על העבודה."

עיניו נפערות אל מול ההשפלה הכרוכה בקבלת שבחים ממישהי נחותה ממנו בסולם הדרגות, כאילו טיפסתי על שלבי הסולם, עקפתי אותו ודרכתי על ראשו בדרך. "נתראה בישיבה אחר כך." אני קורצת תוך כדי שאני עונה לשיחת הטלפון.

"יש מישהי על הקו," אומרת פקידת הקבלה בקול שאיכשהו מצליח לשלב בין עליצות ודיכאון. היא ציפור משונה וגלמודה. "היא אומרת שזה בעניין האחיינית שלך."

האחיינית שלי? ללוק יש אחיינית, אבל לא לי. או־קיי, בעצם יש לי. אפילו שלושה אחיינים. אולי כבר ארבעה, אם אחי יצא ולו לרגע מהכלא במהלך השנה שעברה. אבל אני לא מכירה אף אחד מהאחיינים האלה. "תפני אותה לתא הקולי."

"היא אומרת שזה חשוב."

"הודעה קולית זה בסדר גמור." אני מנתקת ומגלה שאני לבדי, למרבה השמחה. הודעת מייל חדשה מגיעה. זו התגובה של רוב, שעונה באיחור לא אופנתי לשבחים של השותפים. אוי, רוב, כמה רשלני מצידך.

אני מחייכת לעצמי ופתאום קולטת שכבר כמעט צהריים ומייד אני נעשית רעבה. התעוררתי הבוקר עם חשק עז לרביולי סרטנים שמגישים במסעדה במרחק שני רחובות מהמשרד, בדאון־טאון. אני מזנקת מכיסאי בפה מלא רוק, בראשי רעיון גאוני. "רוברט!" אני קוראת במסדרון. המשרד שלו מול שלי, אבל אנחנו לא יושבים זה מול זה. השולחן שלו עומד בזווית שמקנה לו פרטיות כדי שהוא יוכל להיראות כמי ששקוע עמוק בעבודתו, כשלמעשה הוא שקוע בטינדר. השולחן שלי עומד קרוב לדלת כדי שאוכל לצפות בכל תנועה במסדרון ולצותת לרכילות המשרדית.

כשאני תוחבת את ראשי בדלתו הוא מזעיף פנים, עדיין כועס עליי. "אני רוצה להזמין אותך לצהריים!" אני מכריזה בפנים קורנות.

עיניו מתכווצות לנוכח שינוי הטון בשיח בינינו. אני מרחיבה את החיוך. "כאות תודה על שהדרכת אותי במשא ומתן הזה. זה היה קשה, הא?"

האמת היא שלא היה בחוזה הזה שום דבר שלא התמודדתי איתו בעבר, וכל הקשיים שהתעוררו במהלך המשא־ומתן נבעו מסגנון התקשורת הגברי־סחבקי של רוברט. עכשיו הוא ממצמץ בבלבול. אני נשענת על המשקוף ומנופפת לפקידת הקבלה, שמסתכלת עליי מעבר לכתפה. היא מנופפת אליי בחזרה.

"נו, בוא," אני דוחקת ברוב ותוחבת את ראשי שוב אל תוך משרדו כרוקמת קנוניה בין שנינו. "בוא נלך לחגוג!"

"או־קיי," הוא מתרצה, "בסדר. למה לא?"

"כל היום חלמתי על ארוחה ב'קמיל'. זה הזמן הזה בחודש, אתה יודע." הוא מתכווץ קצת למשמע הרמיזה על תפקודי הגופניים. אני קורצת ונראה שזה עוזר לו להתגבר. זה שקר, כמובן. אני שולטת בגוף שלי ביעילות חסרת רחמים בעזרת נטילה מחזורית שוטפת של גלולות למניעת היריון.

"ארוחה ב'קמיל' נשמעת נהדר," הוא אומר בהסכמה, "תודה על ההזמנה."

"אתה מוכן? כדאי שנמהר. בשתיים יש לנו ישיבה."

"בואי נלך." הוא לוקח את הז'קט המחויט שלו וצעיף קשמיר גברי ויפה כדי להתגונן מפני הצינה הקלה שמאפיינת את שעות אחר צהריים בספטמבר, אבל אז הוא רק מניח את הצעיף מעל דשי הז'קט, מה שלא יגן עליו מפני דבר למעט הקשקשים שנופלים מראשו. אני לוקחת ממשרדי את התיק ואת מעיל הגשם האדום והחדש ופוסעת בשמחה לעבר הדלת. איימי, פקידת הקבלה, מביטה במפגן הידידות הזה בשמחה מהולה בצער.

אני רעבה כל־כך.

כשאנחנו נכנסים למעלית אני שואלת את רוב על תיק אחר וזה כאילו לחצתי על כפתור שגורם לו להתחיל לדבר שוב. כל־כך הרבה דיבורים. זרם מביך של מלל כי הוא יודע הרבה כל־כך, רוב שלנו. הרבה כל־כך, וכל מה שנותר לי לעשות זה רק לספוג את כל זה וללמוד.

אני עובדת במשרד עורכי הדין הזה כבר שנה, ובזמן הזה הפכתי חברת צוות קריטית לארגון, סוג של אשת קשר במשא ומתן על חוזים בין־לאומיים, אבל אני עדיין אישה, אז תמיד יש לי עוד הרבה מה ללמוד.

הוא מתחיל להסביר לי פרטים של חוזה מורכב בין חברה אמריקנית לחלקי חילוף לרכב לבין יצרנית וייטנאמית, מפני שהוא שכח שעזרתי לשותפים לגבש את כל סעיפי החוזה כבר בחודש הראשון שלי במשרד. "החבר'ה האלה היו לא אמיתיים," הוא מספר לי, כאילו לא הייתי שם, "הם קיוו שמלחמת סחר משמעה שהם יוכלו – "

אבל הראש שלי עסוק רק ברביולי סרטנים ובלחם החם המפורסם של המסעדה, שאותו מגישים בלוויית חמאה מלוחה. יאמי.

קר היום יותר מכפי שנראה. חזית ארקטית קרה נעה מכיוון קנדה ומביאה צינה אל היום השמשי, אבל אני מתה על זה. סוף ליתושים המזמזמים ולבחורות דקיקות הרגליים ובעלות המכנסונים הקטנים שמזמזמות סביב החבר שלי ומנסות לפלרטט איתו. מנסות ונכשלות.

יש לי דחף מיני של אישה שאין לה מודעות עצמית והיא לא מסוגלת לעבד בושה, אז כל הזמזומים שלהן אינם יותר מרעש רקע מטריד. אני דואגת שהוא יהיה עסוק. אבל אף פעם לא היה לי חבר קודם, אז לפעמים, כשאני רואה אותן מנסות לגזול את מה ששייך לי, אני מתקשה לשלוט במזג שלי.

מצד שני, קל להבהיל את הבחורות הקטנות האלה בנשיפה ובעיניים רושפות, ואם זה לא עובד תמיד אפשר לשלוח כף רגל מתוזמנת היטב כדי שימעדו כשהן חולפות על פני השולחן שלנו. ואפילו שיש לי את האסטרטגיות שלי, הידיעה שהן תיאלצנה לארוז את פלחי הישבנים שלהן לכמה חודשים מסיבה לי קורת רוח. ישבנים הם כמו אביזר אופנה קיצי באזור הצפוני הזה של העולם.

אנחנו הולכים לכיוון הכללי של הדירה שלי – המסעדה נמצאת באמצע הדרך בין המשרד לבין הבית שאותו אני חולקת עם החתולה שלי – אז אני מרגישה במגרש הביתי בשעה שרוב ממשיך להסביר לי שטויות שאני כבר יודעת.

מקום העבודה שלי מפלה גברים לטובה, כמו רוב משרדי עורכי הדין. לו הייתי עדיין בשנות העשרים שלי, בשלב הזה כבר הייתי שוכבת עם אחד השותפים הנשואים וממנפת את זה כדי להתקדם במסלול המהיר. כי למה לא, בעצם? מבין שמונת השותפים במשרד יש רק שותפה אחת, ושמעתי את השותפים מעירים הערות חשאיות ועוקצניות לגבי 'הפגרה' שלה. כשהם אומרים 'פגרה' הם מתייחסים לזמן שנדרש לה ללדת תינוק ואז להחלים מהדימום המסיבי שממנו סבלה במהלך הלידה, וזה היה לפני שלוש שנים. נראה שהם לא מבינים למה היא לא הייתה חכמה מספיק כדי להינשא לאישה ולגרום לנקבה ההיא להישאר בבית ולהמליט צאצאים, כפי שהם עשו.

זו הסיבה שרוב הוא מבחינתם המועמד המועדף לשותפות כעת. הוא לא יצא לחופשות לידה וכשמדובר בחבר הזה, ברור לגמרי שהוא גם לא יבקש את חופשת הלידה הניתנת לאבות. הוא נשוי רק שנתיים, ואף שעדיין אין להם ילדים, אשתו עקרת בית. 'היא בחורה מדהימה', הוא נוהג לומר בהערצה, אבל זה לא מפריע לו לזיין מהצד את פקידת הקבלה העגמומית. מעניין אם היא נשמעת עצובה גם כשהיא גומרת. אני סתם צוחקת. אני בטוחה שהוא לא טורח לגרום לה לגמור.

כשאנחנו מגיעים למסעדה אני פותחת את הדלת ומחזיקה אותה בשביל רוב. "אחריך," אני אומרת בעליצות.

"וואו. תודה לך, אדוני," הוא מגיב.

"אתה יכול לתפוס לנו שולחן? אני צריכה לרוץ לשירותים." אני משאירה אותו מאחור, ללא ספק מבוהל מהצרכים הווסתיים שלי, וממהרת אל חדר השירותים כדי למרוח מחדש את האודם האדום האהוב עליי ולעשות פרצופים מצחיקים לבבואתי במראה. כשאני יוצאת אני הולכת ישירות אל הבר, הריק כמעט. "יין לבן וסודה, בבקשה, וגם ויסקי 'היי וסט' כפול עם קרח."

הברמן המאפיר נראה עייף אף שהוא רק כבן ארבעים. לו היה עליי לנחש, הייתי אומרת שיש לו בעיית התמכרות והוא היה מעדיף להיות בכל מקום אחר מלבד כאן, באחר צהריים של יום חמישי. הוא אפילו לא מרים גבה כשאני מזמינה ויסקי שעולה עשרים וחמישה דולרים לכוס. הוא פשוט מוזג ממנו ומחליק את הכוס לעברי, לצד היין בסודה שלי. "שים שני דובדבנים ביין," אני מבקשת, מה שסוף־סוף מעורר תגובה מצידו. הוא נרתע בגועל כשהוא זורק שני דובדבנים לכוס. הוא זורק פנימה גם פרוסת תפוז, אז אני מוסיפה לטיפ עוד שני דולרים. עכשיו אני יכולה לטעון שאני שותה משקה בריאות.

"לחיים!" אני מכריזה כשאני מתיישבת בתא שרוב בחר עבורנו, מול החלון החזיתי.

"וואו," פיו מתעקל מעט למטה כשהוא רואה את המשקאות שבידי, אבל אני מחליקה את כוסו לכיוונו ומעמידה פנים שלא הבחנתי בתגובתו המסתייגת.

"היי וסט," אני אומרת בהגייה דרומית נמתחת, והעיקול מטה של שפתיו משנה פתאום זווית.

"וואו, איזה פינוק!"

"זכרתי שאתה אוהב את זה."

רוב אף פעם לא הסתכל עליי קודם כעל כיבוש מיני אפשרי. אני אסרטיבית מדי והמראה שלי משעמם מדי, וככל שהבנתי עד כה, הוא מעדיף את הבחורות שלו סופר־לוהטות וקלות לשכנוע, אבל ההודאה שלי בכך ששמתי לב לצרכיו ולרצונותיו מרככת מעט את הבעת פניו. עפעפיו שוקעים במצמוץ עצל. "תודה רבה, ג'יין. לא ציפיתי לזה."

אני מקישה את כוס המשקה הנשי עד להביך שלי בכוס הוויסקי שלו ושנינו לוגמים. אני מהמהמת בעונג כשהבועות נוגעות בלשוני. יין בסודה זה משקה טעים להפליא ואין לי מושג למה הוא יצא מהאופנה. אני דגה דובדבן מהכוס, קורנת מאושר. "קדימה, בוא נזמין, אני גוועת."

אנחנו מזמינים את המנות שלנו מבחור צעיר ועליז בעל מבטא אתיופי, וכשהלחם מגיע אני נרגשת. "עוד סיבוב!" אני מתעקשת ומחווה בסנטרי לעבר המשקאות שלנו.

"זה רעיון גרוע," מוחה רוב, אבל כשהמשקה שלו, שעלותו עשרים וחמישה דולרים, מגיע, הוא לא יכול פשוט לתת לו להתבזבז, נכון? בעיניים פעורות מעט הוא מפגין את כניעתו, מחסל את הטיפה האחרונה את הכוסית הראשונה ודוחף אותה לקצה השולחן.

"זה ממש נחמד," אני אומרת.

הוא מטה את ראשו כמנסה להבין משהו. "כן, זה באמת נחמד, הא?"

אני רוצה להיכנס לו לתחתונים? אולי רציתי את זה כל הזמן ובגלל זה הייתי עוקצנית וקשה איתו? אני רואה איך הוא שוקל בראשו את כל האפשרויות ונרגע כשהוא עונה לעצמו. אחרי הכול, זה באמת ההסבר ההגיוני היחיד. בכל זאת, מדובר ברוב. כולם אוהבים את רוב, ובחורה משעממת כמוני בוודאי נוחה להתרשם מקסמיו אפילו יותר מהבחורות האחרות.

בלחיים סמוקות הוא נשען לאחור על ספסל העור, וחיוך מבין שפוך על שפתיו כשהמלצר מגיש את הארוחה. רוב הזמין ארוחת צהריים בריאה וצנועה שכוללת דג סול בתנור וירקות מאודים. אני הזמנתי רביולי סרטנים, וזו מנה גדולה יותר משזכרתי. "אלוהים אדירים," אני גונחת אחרי הביס הראשון. "זה טוב כל־כך." אני נאנקת כשהטעם משתלט על פי.

רוב מצחקק. "זה נראה מלהיב."

"לגמרי. טעמת את זה פעם?" הוא נד בראשו לשלילה. אני רוכנת מעל השולחן בהתלהבות. "אתה חייב לטעום. זה טוב יותר מסקס." אני חותכת רביולי לחצי – אין מצב שאוותר על רביולי שלם בשביל רוב – ומעלה אותו על המזלג. כשאני מרימה את המזלג אל פיו, אני מחקה את מה שראיתי שאנשים אחרים עושים: אני מפשקת את שפתיי ומוציאה את הלשון כאילו גם אני מתכוונת לאכול את אותה הטעימה שעל המזלג.

הוא לא באמת מעוניין לשכב איתי. אני לא הטיפוס שלו, אבל זאת אינטראקציה מהסוג שהוא מבין. אני רואה איך הביטחון שלו הולך וגדל כשהוא לועס, עיניו בורקות מהמחשבה שהוא סוף־סוף יוכל לשלוט בי. הוא מחייך ומהנהן. עכשיו הוא במגרש מוכר והוא כבר לא חושב על זה שהוא באמת לא אמור לשתות כל־כך הרבה ויסקי בארוחת הצהריים, במיוחד לא לפני ישיבת עבודה.

"נכון שזה נהדר?"

"זה ממש־ממש טוב," הוא מסכים, לועס בהנאה. "זה מעולה בעיניי."

"גם בעיניי." אני חוזרת למשקה שלי רק אחרי שגמרתי מחצית ממנת הרביולי הגדולה, אבל רוב כבר שתוי מספיק כדי לשכוח לשתות במתינות, וברור שהוא לא הזמין מנה שכוללת מספיק שומן וקלוריות כדי לספוג את האלכוהול.

כשאני מזמינה סיבוב אחרון של משקאות עם הקינוח הוא כבר שיכור ולגמרי חשוף ופגיע, בלי שמץ של שיקול דעת. למה שלא ישתה עוד כוסית? הוא עורך דין מצליח בדרך לשותפות, והוא גבר, לעזאזל. גבר גדול עם רעיה בבית וחתיכה בצד, ועוד פלרטטנית אחת שעושה לו עיניים בארוחת הצהריים. הוא גבר שבגברים, ומעולם לא נחל תבוסה.

הוא מקבל את המשקה האחרון ומרים אותו גבוה באוויר. "לחיי עוד עסקה מצוינת."

"תודה," אני עונה, לוקחת לעצמי את כל הקרדיט. זה מגיע לי.

רוב הוא חלון ראווה אנושי שחזיתו הנוצצת משקפת את אורם של עורכי דין טובים ממנו. הוא ממחזר את הידע שלהם ואז נוטל לעצמו את כל השבחים. בפעמים הראשונות שעבדנו יחד הקפדתי לסתום את הפה כי עדיין למדתי את כל התככים ואת כל הדקויות של היחסים שמהם טוויים קורי הפוליטיקה במשרד. היום אני כבר מכירה אותם. יעברו שנים עד שהשותפים יתחילו בכלל לשקול לצרף אותי כשותפה, אבל כל עוד רוב זוהר להם מול העיניים כל הזמן, הם אפילו לא יבחינו בקיומי.

"אני אשלם," אני אומרת כשהחשבון מגיע. הוצאתי כמעט שמונים דולר על הוויסקי בארוחה, ואני לא מתחרטת על אף סנט. "אני חייבת לך על כל מה שלימדת אותי השנה, רוברט. איזו הרפתקה."

"מה שתצטרכי, ג'יין," הוא ממלמל וקורץ לי, "העבודה שלך באמת מתקדמת יפה."

עבדתי במשך חמש שנים בצוות המשפטי של תאגיד בין־לאומי גדול בקואלה לומפור. לפני שנכנס למשרד רוב עבד כעורך דין של חברה לייצור רהיטים בסנט פול. ככל שזה נוגע לי הוא יכול לנשק לי את הישבן ולהודות לי על הזכות לעבוד לצידי.

"יש לי את הסיכומים שביקשת על ההצעה של 'נורת' אנלימיטד'," אני אומרת, מזכירה לו את הישיבה שאנחנו צריכים ללכת אליה.

"מצוין. עבודה טובה. אבוא לקחת אותם ממך כשנחזור למשרד."

"כן. זה ייתן לך חצי שעה ללמוד את מה שאתה צריך לדעת כדי שתוכל לגנוב את ההצגה."

פניו הסמוקות מתקמטות לרגע. "מה?"

אני מצחקקת כאילו פלטתי בדיחה טיפשית. "אני נעשית לחוצה לפני ישיבות עם לקוחות גדולים."

המוח שלו מהבהב לאט, חש בסכנה הטמונה במה שאמרתי לפני רגע, אבל האגו שלו מנצח שוב והוא מחייך לנוכח הצחקוק השתוי מעט שלי. אני מעיזה לשלוח יד ולגעת בידו, כאילו אני מרגישה פרועה מעט בגלל היין ששתיתי.

אני באמת מרגישה פרועה, אבל זה לא בגלל היין. זה הכוח. המגננות שלו הוסרו והביטחון שלו עלה, וכרגע יכול לקרות כל דבר שארצה שיקרה. אני יכולה להגיד לו שהדירה שלי ממש מעבר לפינה, להתוודות שאני חושבת עליו כשאני נוגעת בעצמי במיטה בלילה. עבור גבר כמו רוב, האצולה העסקית לעתיד של אמריקה, המחשבה הזאת מדליקה ממש כמו פורנו אישה־על־אישה. לא תהיה לי שום בעיה לגרור אותו תוך כמה דקות לדירה שלי ולנצל אותו שם.

או, לחלופין, אוכל ללחוץ על כפתור ההקלטה בטלפון כשנפסע יחד בדרך חזרה ולשאול אותו אם פקידת הקבלה העגמומית היא אישה טובה והאם השדיים שלה באמת יפים כמו שהם נראים מתחת לסוודרים שהיא לובשת. הוא שיכור מספיק כדי להתרברב בזה, ואז אוכל לסובב אותו סביב האצבע הקטנה שלי כי הקריירה וחיי הנישואין שלו יהיו בסכנה.

באמת, אני לא מבינה למה אנשים לא מקליטים יותר שיחות בחיים. הרי זה אמצעי שאין לו שום חסרונות.

אבל הפעם אין לי שום צורך להתאמץ ככה ולהסתכן בעוינות ובהאשמות. אני גם לא צריכה לתת לילד הפלא לגעת בי ובכך לסכן את מערכת היחסים ארוכת הטווח שבניתי. הפעם אני יכולה להסתפק בגישה הרבה יותר איטית ועצלה.

רוב לא מתנודד או מועד כשאנחנו צועדים בחזרה למשרד, אבל הוא נראה מבולבל בכל פעם שהוא מפסיק לדבר. לא שהוא מפסיק הרבה. הוא מלהג בקולי קולות ומכל הדברים שבעולם, הוא מדבר דווקא על אשתו. על כמה היא נהדרת. על כמה היא יפה. מספר על הטיול שלה להודו, שם למדה יוגה ומדיטציה למתקדמים. כמה היא אוהבת לבשל. הוא משוויץ בבלוג שלה על חשיבה חיובית.

היא נשמעת כמו סיוט מהלך, אבל באמת יש לה ישבן משגע, אי אפשר להתווכח עם זה. נכנסתי לבלוג שלה על חשיבה חיובית והיא באמת חיובית לגבי המראה שלה בטייטס ורודים של 'לולו למון'.

"אני יכול לספר לך סוד?" רוב כמעט צועק.

"בטח, תספר," אני דוחקת בו.

"יש מצב שסוואנה בהיריון. הערב היא תעשה בדיקה. היא לוקחת ויטמינים כבר חודשים וגם לא שותה יין. רק ליתר ביטחון."

"וואו, זה אדיר. אבל אתה יודע שצריך גם זרע בתמונה. רק ויטמינים זה לא מספיק."

"כן," הוא עונה, עיניו בורקות בתגובה לאיזו תמונה שהוא רואה בעיני רוחו. ואז הוא מתנער מהאושר הרגעי ומזעיף פנים. "רגע, מה?!"

"כלום. מזל טוב. נשמע שהכול מסתדר מצוין בשבילך. אין ספק שמגיע לך."

"תודה, ג'יין."

"בשמחה, רוברט."

"רוב," הוא מתקן בהיסח הדעת, בפעם המאה השנה.

"אני יודעת."

כשאנחנו מגיעים לבניין הוא פותח את דלתות הזכוכית בתנופה חזקה מדי ואחת מהן מתנגשת בכוח במעצור הגומי הנסתר, ומשמיעה נקישה שמהדהדת בכל המבואה. אנשים מסובבים אלינו את עיניהם. הוא בכלל לא שם לב.

"אני רצה רגע לשירותים," אני אומרת כשהוא הולך לכיוון המעליות, "אני מתה להשתין."

הוא מקמט את אפו למשמע ההתבטאות הבוטה. סוואנה בחיים לא הייתה אומרת משהו מגעיל כזה. היא תהיה כזאת אימא נהדרת.

אני מנופפת קלות אל רוב והולכת לשירותים שבמבואה. "נתראה בקרוב!"

אני לוקחת את הזמן. אני מתפנה ורוחצת ידיים. בודקת אם יש לי שאריות מזון בין השיניים. מורחת שוב את האודם הארגמני שלי. מחליקה את הקארה החום ואז מורחת קצת קרם לחות על הידיים ומספיגה אותו לאט־לאט. הישיבה תתחיל בעוד חצי שעה, אבל אני כבר מוכנה ואין לי לאן למהר. למעשה, אני יוצאת מהבניין שוב כדי לקנות כוס קפה.

לבשתי את החליפה העסקית שלי היום, לא שרוב הבחין בזה. היא בצבע אפור־פחם, כמעט שחור, עם פסים אדומים דקיקים שתואמים לאודם. החצאית באורך הברכיים, צמודה לאגן ומושכת את העיניים למטה, אל נעלי העקב האדומות. אני מרגישה כמו מלכת העולם כשאני עולה במעלית עם המוקה־לאטה שלי ביד. כל הרשימות ששיננתי אמש חקוקות במוחי כדי שלא אצטרך להקריא כלום.

הישיבה תתחיל בעוד חמש דקות. אני מתחברת לגוגל דוקס עם השם והסיסמה של רוב. בזכות כל עבודת הצוות שאנחנו עושים יחד אני יודעת את כל הסיסמאות שלו. או־קיי, האמת שיש רק אחת. הוא משתמש באותה סיסמה כדי להיכנס למחשב הנייד שלו, לפתוח מסמכים ולהתחבר לגוגל. הסיסמה היא Rob#1in2017. בחיי, הוא יכול היה לפחות לעדכן את השנה מדי פעם.

"ג'יין." רוב נשען על משקוף דלת המשרד שלי, כוס קפה בידו, עיניו מעורפלות. "יש לך את הנתונים ואת המספרים הסופיים של התקציבים המחוזיים?"

"כן. אשתלב עם המידע העדכני כשתגיע לחלק הזה, אל תדאג."

"מעולה."

הוא חוזר למשרד שלו כדי לקחת את המחשב הנייד. אני משאירה את הדף הראשון של הסיכומים שהוכנו לקראת הישיבה כפי שהוא. ככה, כשרוב יפתח את המסמך הכול ייראה לו נורמלי לגמרי. ואז אני מעתיקה בכתב יד למחברת שלי כמה פרטים קריטיים ומוחקת את עמודים שתיים עד ארבע מהמסמך המשותף. רוב הולך במסדרון כשאני סוגרת את חשבון הגוגל דוקס שלו וקמה כדי להצטרף לחגיגה.

הנה זה מתחיל!

כבר נפגשנו עם הלקוח הזה, אבל הפעם הגיע לישיבה צוות גדול של משתתפים ופני כולם זוהרות לנוכח האפשרויות המבטיחות. אני מחייכת את החיוך הכי קורן שלי, לוחצת ידיים עם כולם כשמציגים אותי כאחת מעורכי הדין שעובדים על הפרויקט. אני שופעת ידידותיות ורצון להביא תועלת.

רוב, לעומתי, קורן מאדי ויסקי. זה לא בדיוק אלכוהול מהסוג שאפשר להסתיר את צריכתו ואני רואה איך אנשים מסתכלים עליו כשהריכוז שלו מתנודד על חבל דק בין הישיבה לבין העולם שמחוצה לה. אלוהים ישמור, רוב! השעה שתיים בצהריים ביום חמישי! קצת שליטה עצמית!

הוא לוחץ כל יד בחדר ואז מתיישב ליד שני השותפים הבכירים שמשתתפים בישיבה. אני נעלמת ברקע בפינה המרוחקת ביותר של שולחן הישיבות. אני לבושה כדי להרשים, ברור, אבל אף אחד לא אוהב אישה שמתבלטת, אז אני עושה שינוי באישיות ונעשית צנועה ושותקת, מחייכת חיוכים בלתי מזיקים לכולם ולאף אחד. אני נעלמת, כפי שתמיד ראיתי את החברה הכי טובה שלי נעלמת, הופכת את עצמי לקטנה יותר, קלה יותר לעיכול.

זוהרו של רוב, לעומת זאת, הולך ומתעצם עם הבוהק העולה בלחייו הסמוקות. "נראה לי שאני אתחיל," הוא אומר בקול רם מדי ומרעיד את עור התוף שלי בשעה שכולם תופסים מקומות סביב השולחן. "נהדר לפגוש את כולם פנים אל פנים אחרי כל ההתכתבויות שהחלפנו במייל."

שני השותפים מביטים זה בזה ואז פונים להסתכל על רוב. למה הוא משתלט על הישיבה?

אחד מהם מכחכח בגרונו. "כן. ברוכים הבאים לכולם," הוא אומר בשקט, במחצית מעוצמת קולו של רוב, "בואו נתחיל. כידוע לכם, התבקשנו להציג כמה גישושים ראשונים לגבי רוכשים נוספים לשרשרת היבוא שלכם, המתמקדת במוצרי עופות, אחרי ההצלחה שנחלתם עם מערכת בתי הכלא במדינה. מה שגילינו בבדיקות הראשוניות זה שהאפשרויות לחוזים נוספים מבטיחות ביותר..."

השותף הבכיר ממשיך בשלו, אבל אני מתרכזת ברוב. הוא מוחה אגל זיעה מהרקה ובוהה במחשבו הפתוח. מבטו זועף ועיניו מכווצות בריכוז כשהוא מנסה שוב ושוב לגלול משהו במסך שלו כלפי מטה, אבל נראה שזה לא עובד. אני רואה אותו מקליק שוב ושוב על כמה דברים, ואז מקליק שוב. עוד אגל זיעה נוצר וגל של עונג מרטיט עובר בבטני ומטפס עד שהפטמות שלי מזדקרות.

"רוב?" אני שומעת מישהו אומר. שנינו קולטים באותו הרגע שהוא נשאל שאלה.

"אה..." הוא עונה, "כן?"

"רוב, המספרים."

עכשיו זו כבר לא שאלה, זו דרישה. ג'רמי בראונינג, השותף שיושב הכי קרוב לרוב, נעשה ורוד כמעט כמו רוב. הוא כנראה שאף את אדי הוויסקי שרוב מפיץ סביבו. וריד ברקה שלו מתחיל לפעום, לאט אבל בטוח. למרות המשקפיים והחזות הנוחה לבריות, ג'רמי ידוע במזגו החם.

"כן," אומר רוב סוף־סוף, "המספרים. כידוע לכם..." זה כל מה שהוא אומר. כידוע לכם. ברור שמה שמניע אותו כרגע הוא אינסטינקט ולפיכך הוא חוזר על משפט שנאמר לפני כמה רגעים על ידי אחד הבוסים שלו. זה כל הטריק שלו, לחקות את השותפים ולתת לעורכי הדין הזוטרים לעשות את העבודה האמיתית.

לא קשה לו להשתלב עם החבר'ה הבכירים. קל להסתדר איתו, ולא צריך לגייס את כל הזהירות שנדרשת מול הנשים במשרד, או העובדים שבאים מרקע של מיעוט אתני. אלוהים, כולם פגיעים כל־כך. אבל לא רוב, רוב פשוט... זורם ונוח.

"כידוע לכם," הוא חוזר ואז הוא שולח מבט נוקב לכיווני, מכחכח בגרונו ומנסה להתעשת. אני מחייכת. "כידוע לכם, החישובים שלנו מראים שיש טונות של הזדמנויות נהדרות שעומדות לרשותכם כרגע."

ג'רמי בראונינג ממצמץ בתדהמה. כמה פעמים.

"לא מעט גופים מבין אלו שפנינו אליהם הביעו התעניינות רבה בערך הגבוה ובעלות הנמוכה שאתם מציעים." הוא מזעיף פנים שוב. "שלוש ממערכות החינוך הגדולות במדינה..."

הלקוח מכחכח בגרונו.

"סליחה," אומר רוב, "אכן יש לי את המספרים, ממש כאן."

הנוכחים בחדר מתחילים לזוע במקומם באי־נוחות. עיניהם של כל חברי הצוות מטעם הלקוח נשואות אל השותפים הבכירים שלנו. השותפים מסתכלים זה על זה. אני מחכה עוד כמה שניות. ואז עוד כמה.

"סליחה על ההפרעה," אני אומרת בדיוק כשמר בראונינג מתכוון לפתוח את פיו. "רוברט ואני הרצנו את המספרים ואנחנו חוזים חיסכון של יותר מחמישה־עשר אחוזים למחוז רק על מוצרי עוף מעובדים קפואים. ועופות גולמיים קפואים? ובכן, שם זה אפילו טוב יותר, ותאמינו לי, בתי הספר המחוזיים שאליהם פנינו התלהבו מאוד מהאפשרויות." אני מפזרת חיוכים סביב השולחן ומטה את הראש לעבר רוב. "אני מתנצלת, אין לי את הסיכומים של רוב, אבל תנו לי לסכם עבורכם את המספרים על הלוח." אני קמה ומסתובבת אל הלוח שמאחוריי, חוטפת טוש ומתחילה לשרבט את העלויות ששיננתי, לצד ההצעות שחזינו שנוכל להציג עבור השנה הראשונה, השנייה והשלישית. "אלו רק הערכות גסות, כמובן. נוכל להתקדם ולהתעמק יותר בפרטים כשנהיה מוכנים להתחיל במשא ומתן, אבל כולנו מסכימים ש'נורת' אנלימיטד' מציעה הסדר מיטבי, ומובן שכל הצדדים הנוגעים בדבר מעוניינים לקצץ בהוצאות, במיוחד בהוצאות שלא קשורות לחינוך עצמו. קיצוץ בתקציבי החינוך רק יעבוד לטובתכם בסביבת העבודה הזאת. קיבלתי אפילו רמז להתעניינות מצד מערך הקולג'ים הארצי."

"וואו." נשיא 'נורת' אנלימיטד' מתנשם בהתרגשות. "זה יהיה לא ייאמן."

זה באמת לא ייאמן כי זה שקר מוחלט, אבל מי ידע? בעוד ארבעה שבועות, אם מישהו ישאל, אומר בעגמומיות שזה פשוט לא הסתדר. "אסור לשכוח שהחוקים החלים על יבוא עופות גולמיים יוצרים סיבוכים, אבל זו הסיבה ששכרתם את שירותינו. אז... האם אתם חושבים שהספק שלכם בברזיל יוכל להתמודד עם עלייה של שלוש מאות אחוזים בהזמנות? כי אלו המספרים שאנחנו צופים."

"לחלוטין."

הספק שלו לא באמת נמצא בברזיל, והבעלים של 'נורת' אנלימיטד' הוא נוכל מחורבן, אבל מה אכפת לי?

"אז זו צריכה להיות נקודת הפתיחה שלנו עם בתי הספר המחוזיים הראשונים שאיתם נקיים משא ומתן," אני מסכמת ודוקרת את הלוח בעזרת הטוש להדגשת דברי. "ציינתם שיש לנו כאן מרווח תמרון גדול למדי, אבל אני לא בטוחה שיהיה לנו צורך בזה. הם מתלהבים מההבטחות שלכם למוצרים טבעיים לגמרי עם מינימום עיבוד ובנקודת התמחור הזאת." אני חוזרת לחייך אל הלקוחות. "אנחנו בהחלט יכולים להתחיל עם חוזה של שנתיים. מה דעתכם?"

דעתם לא באמת מעניינת אותי, כמובן, בדיוק כמו שאני לא באמת מצטערת שקטעתי את דבריו של רוב הנחמד שלנו, אבל בנוסף להיותי מוכשרת ובטוחה בעצמי, אין לי ברירה אלא להיות גם חביבה. רוב שקע בינתיים לכדי גוש רופס של בלבול בצידו השני של השולחן, וברור לי שהוא שואל את עצמו מה בדיוק קרה כאן.

הלקוחות קופצים עם שאלות. אני עונה על רובן, אם כי מדי פעם אני מתאפקת כדי לתת לאחרים בשולחן לקחת חלק בניצחון. יש לנו תוכנית עכשיו, וכולם צפויים להרוויח ממנה.

כעבור חצי שעה אני זו שלוחצת ידיים לכולם בדרכם החוצה מחדר הישיבות, אם כי רוב התאושש מספיק כדי לעשות מאמץ. עדיין, לא מעט מהאורחים משתדלים לחמוק על פניו כשעיניהם ממוקדות בדלת וידיהם עסוקות בדברים אחרים. השותפים, לעומתם, לא טורחים לחמוק ממבטו. הם טופחים על כתפי ומשבחים אותי על עבודתי, ואז חולפים על פניו בפרצופים עקומים.

"תודה, רוברט," אני אומרת כשאני בפתח הדלת, האחרונה להשאיר אותו עומד שם, מבולבל, "אקליד את סיכום הפרטים שכיסינו ואזכור לכלול גם אותך בין המכותבים, אל תדאג."

"אה..." אני שומעת אותו ממלמל מאחוריי, "כן. מצוין."

הם לא יפטרו אותו, אם כי ברגע שאתחיל לפזר רמזים עליו ועל פקידת הקבלה העגמומית הוא עלול להפוך לסיכון גבוה מדי עבור המשרד. לעת עתה המשרה שלו בטוחה, אלא שסר חינו של נער הזהב, ואני נטלתי את זוהרו והתעטפתי בו בעצמי.

ג'יין באמת הצילה את המצב כשלקחה את העניינים לידיים ככה. ראיתם איך היא שלפה את המספרים משום מקום? איזה נכס היא ברגעים כאלה.

ג'יין האמינה והיציבה.

אני משאירה את דלת המשרד שלי פתוחה כדי שאוכל ללכוד חלקי משפטים ובדלי שיחות מהמסדרון. רוב סוגר את דלתו בנקישה חלולה שמרטיטה את עצביי המעוררים.

אני מחייכת ומוציאה את הטלפון כדי לשלוח הודעה.

תפגוש אותי למשקה בבר קרון הרכבת? בחמש וחצי?

הוא עונה מייד.

כן.

יש להם שם תאי שירותים אישיים. נוכל להיכנס יחד ולנעול את הדלת. ☺

לוק הוא בחור נחמד ושקט. צנוע וטוב. אבל אני יכולה לגרום לו לעשות כל דבר. אני מלחיצה אותו אבל הוא מרגיש מלא חיים כשהוא איתי וזה מה שחשוב, לא?

לפחות כך אני מקווה, מפני שזה כל מה שיש לי להציע.