פרק 1
המרגל
לפני שלוש שנים
אני מתעורר כשהיד של אימי מהודקת אל פי.
“יש מישהו בבית,“ היא ממלמלת באוזני.
אני מעיף מעליי את סדין הקיץ הדק, מתקדם בשקט ומקשיב לקול שהבהיל אותה. אני לא שומע כלום. לא את משק כנפי המאוורר וגם לא את הזמזום העדין של מכשירי החשמל למטה במטבח. אני מעיף מבט אל השעון הדיגיטלי שנח על שידת הלילה שלי ורואה שהספרות נעלמו.
מישהו ניתק את החשמל.
זה מה שהיא שמעה. לא רעש, אלא היעדר רעש פתאומי כשכל המכשירים כבו.
אני לובש תחתוני בוקסר וגופייה ומתכופף כדי לקחת את הנעליים שלי. חם להחריד בפוסידוניה, הרוח מהים בקושי מצליחה לקרר את הווילה עד חצות. אימא שלי מנערת במהירות את ראשה. היא פוסעת יחפה, בצעדים רועשים לעבר החלון, לבושה בפיג'מת המשי שלה. היא בודקת את הגן למטה ואת הדק משמאל, נזהרת לא לחשוף את פניה. אחר כך היא מסמנת לי לבוא בעקבותיה אל הדלת, נצמדת קרוב לקיר, למקום שבו הסיכוי שקורות העץ יחרקו הוא קלוש. היא מרחפת כמו צל, שערה השחור פרוע משינה.
היא משאירה פתח צר בדלת ואני מצטרף אליה, מחכה שתסרוק את המסדרון, בשני הכיוונים, לפני שאנחנו מתקדמים. היא עומדת ללכת לכיוון החדר של אחותי כשאני תופס אותה בכתף.
“היא לא שם,“ אני ממלמל. “היא נרדמה בחדר העבודה.“
ראיתי את פרייה מעולפת על הכורסה, עם ספר פתוח מונח על החזה שלה. כיסיתי אותה בשמיכה לפני שהלכתי לישון. אימא שלי מקללת בשקט. חדר העבודה נמצא בקומה העליונה של הווילה ואפשר להגיע אליו רק באמצעות גרם המדרגות שנמצא בצידו השני של הבית. היא משנה כיוון והולכת לכיוון גרם המדרגות הזה.
אבא שלי מצטרף אלינו, לבוש במכנסי טרנינג ובלי חולצה. על החזה הרחב שלו מוטבעים קעקועים שאני מכיר כמו את כף ידי, ועל כתפו תלוי רובה. הוא מעביר רובה נוסף לאימא שלי, שמניחה את הקת על הכתף ונעמדת מוכנה בתנוחה שפופה. הם מתפצלים, אבא שלי מתגנב למסדרון ואימא שלי מחפה עליו. הם מתכופפים מתחת לחלון, ואני בעקבותיהם. אני עדיין לא שומע כלום ומקווה שהחיילים של אבא שלי יטפלו באיום בקומת הקרקע. אנחנו תמיד מביאים איתנו שישה חיילים, גם כשאנחנו באים לבית הקיץ. ככל שעושרו של אבי גדל, כך גם הזהירות שלו.
אנחנו כמעט מגיעים למדרגות. אני שומע חריקות של מישהו עולה, ואבא שלי מסמן לנו לסגת. הוא מתכופף ומכוון את הרובה לכיוון הדלת. אני מייד מזהה את הדמות המגושמת האוחזת בברטה, אפרם, בן דודו של אבא שלי, שגדול כמו דוב ומרכיב על אפו משקפיים שלא הולמים אותו. הכתפיים שלו צונחות בהקלה כשהוא רואה את שלושתנו.
“איפה טימו ומקס?“ חוקר אבא שלי.
“לא מגיבים,“ אומר אפרם ומקיש על מכשיר הקשר המוצמד לחגורתו. פניו של אבי מתקדרות. זה לא סימן טוב.
“אנחנו צריכים ל —“ מתחיל אפרם.
דבריו נקטעים למשמע קול זכוכית מתנפצת וקול חבטה. אבי אוחז בכתפי ומושך אותי לרצפה, ממש לפני שפיצוץ מחריד את כל הבית. הרצפה מתחתיי מתרוממת וגל של לחץ וחום פורץ מכיוון חדרי השינה שלנו.
השקט הופר עכשיו, והלילה מתעורר לחיים לקול ירי וצעקות. הרעש הבוקע מכלי הנשק האוטומטיים מקיף אותנו מכל פינה בשטח הווילה. אני מריח עשן. לא ריח מדורה נעים, אלא צחנה חריפה של צבע, בד ושטיחים נשרפים.
“חייבים להגיע למסוק!“ אומר אפרם ומנסה לתפוס את ידה של אימי.
היא מנערת אותו ממנה, חסרת סבלנות. “הם יצפו שנלך לשם,“ היא אומרת.
הגענו לכאן במסוק. הוא חונה במנחת הפרטי שלנו בצד המערבי של המגרש. אבל אימא שלי בוודאי צודקת, כל מי שתוקף את הבית, בטח חסם קודם את הנתיב הזה.
“אז למוסך,“ אומר אבא.
במוסך התת־קרקעי חונים כמה כלי רכב וביניהם גם הלנד רובר של אפרם.
“לא,“ אומרת אימא בשקט. “לסככת הגנן.“
בהתחלה, אני לא מבין. אבל אז אני נזכר שלגנן יש ג'יפ עתיק והסככה ממוקמת ממש מתחת לחדר העבודה. אנחנו עוד צריכים לקחת את אחותי. אבא שלי סומך על שיקול דעתה של אימי ומתחיל לטפס במדרגות. אנחנו הולכים בעקבותיו, אפרם שומר מאחור.
כשאנחנו מגיעים לקומה העליונה, אני רואה שתי דמויות חומקות במהירות אל חדר העבודה. אלו לא חיילים של אבא שלי, הם מצוידים בציוד טקטי, חובשים כובעי גרב על הפנים שלהם ורובים על כתפיהם.
אימי מסמנת לי לבוא אחריה. בעוד אבא שלי ואפרם חגים מאחורי הגברים האלה, אנחנו יוצאים אל המרפסת. זוחלים לאורך הדק הפתוח, נזהרים לא להיתקל בכיסאות הנוח, בכוסות הריקות ובספרים שדהו בשמש, שאחותי שכחה להכניס פנימה.
אני מציץ מבעד לדלתות הצרפתיות. פרייה כבר לא ישנה על הכורסה, ואני לא רואה אותה בשום מקום. שני הגברים סורקים את החדר, נעזרים באור המוצמד לעינית הרובה.
אימא שלי עוקבת אחריהם עם הרובה שלה, אבל לא יורה. היא יודעת שכל רעש ימשוך אלינו את צבא הפולשים. היא מאפשרת לאבא שלי לטפל בהם בשקט.
אבא שלי ואפרם מתנפלים על הגברים בו־זמנית. סכינו של אפרם כבר שלופה. אבא שלי בידיים חשופות. הוא תופס את החייל הראשון מאחור, תולש את הסכין מהחגורה שלו ומשסף את גרונו באבחה אחת.
היריב של אפרם מניף את רובהו. אפרם נאלץ לשמוט את הסכין שלו כדי שיוכל להעיף את ידו של הגבר מההדק.
אימא שלי מכוונת את קנה הרובה שלה בין עיניו של החייל.
יד מזנקת מתחת לכורסה, תוקעת סכין לפתיחת מכתבים במגפו של החייל ונועצת את רגלו לרצפה. אחותי מתגלגלת מתחת לכורסה ונעמדת על הרגליים. אבא שלי חוטף את סכינו של אפרם ונפטר מהחייל השני.
אימא שלי פותחת את הדלתות הצרפתיות ולוחשת לאחרים, “קדימה!“
פרייה מצטרפת אלינו למרפסת ואחריה אפרם ואבא שלי.
“מה קורה כאן, לעזאזל?“ היא לוחשת אליי.
שלא כמו אימא שלי, שערה של פרייה חלק לגמרי, ולמרות המצב כמעט כל שערה עומדת במקום. לאור הירח הוא זורח בכחול־שחור, כרעלה שחורה מסביב לפניה החיוורות.
אימא מסמנת לנו להיות בשקט. אני עדיין שומע את הקרבות בשטח הווילה, למטה בצד המערבי שם נמצא המסוק, וגם בקדמת הבית, לשם רצינו ללכת כדי להגיע למוסך. אימא שלי צדקה, היא תמיד צודקת. בינתיים, נשמעות צעקות ורקיעות רגליים בכל רחבי הבית. הם מחפשים אותנו ועוברים מחדר לחדר. אימא שלי מזנקת מעל למעקה וגולשת על הרשת המכוסה בצמחים מטפסים. היא קלה וזריזה כמו פרייה. אני לא בטוח שהעץ הדק יישא את משקל גופי. אני מהסס, מחכה עד שהנשים ירדו, אבל אבא שלי דוחף אותי קדימה.
“קדימה, בן,“ הוא ממלמל.
ברגע שכפות רגליה של אימי נוגעות באדמה, היא פוצחת בריצה אל סככת הגנן ופרייה אחריה. הרובה שלה בהיכון. חייל מגיח מאחורי הפינה והיא יורה לו בין העיניים.
הוא נופל לאחור, אצבעו לוחצת בחוסר שליטה על ההדק של הרובה האוטומטי ופרץ כדורים נורה אל השמיים.
“בלאט,“ מסנן אבא מאחוריי.
עכשיו אני שומע עוד צעקות ועוד חיילים שרצים לעברנו. אבא כורע ברך ומורה לי, “תמשיך לרוץ!“
אחד החיילים מכוון אליי את הרובה שלו, לפני שאבא מחסל אותו. דלתות הסככה נפרצות כשאימא שלי נוסעת דרכן, עולה על הדשא ונעצרת ממש מולי.
אני מזנק אל החלק הפתוח באחורי הג'יפ ואפרם מגיע בעקבותיי. בעודו מזנק מעל לדלת, הוא נורה מאחור. הוא נופל בכבדות לחיקי וכתם כהה מתפשט על גבו במהירות איומה.
אבי יורה פעמיים נוספות, פוגע בגבר שירה באפרם, קופץ ומתיישב לצידי.
“סעי!“ הוא צועק לאימי.
היא לוחצת עד הסוף על דוושת הגז ומאיצה, לא לכיוון קדמת הבית, אלא אל הדשא, בין עצי הלימון, לעבר השער הצדדי.
פרייה לוקחת מאימי את הרובה כדי שתוכל לאבטח מצד ימין, בעוד אבא שומר מאחור. אני מנסה לתמוך באפרם וקורע את החולצה שלי כדי שאוכל ללחוץ בעזרתה על הפצע.
“אני מצטער,“ הוא אומר לאבא שלי.
“זו לא אשמתך, חבר,“ אומר אבא בעדינות מפתיעה.
אני מבין מהחמלה שבקול של אבי, יותר מאשר מפניו החיוורות של אפרם, שהוא עומד למות. אני לוחץ חזק יותר על הפצע והחולצה המגולגלת כבר ספוגה כולה בדם. אפרם דוחף לידי את הברטה. העיניים השחורות שלו פוגשות לרגע את עיניי והוא מנסה להגיד משהו מבעד לשפתיו חסרות הצבע. במקום זה, הוא פולט נשיפה ארוכה ורועדת והראש שלו נופל לאחור, משקפיו נוטים הצידה והעיניים שלו בוהות אל שמי הלילה. כל קפיצה של הג'יפ מזעזעת את גופו הרפוי.
“שעה תשע!“ אימא נובחת, מסובבת את ההגה לשמאל ונעצרת כדי שלאבי ולאחותי תהיה זווית ראייה טובה יותר. הם יורים על שלושת החיילים ששומרים על השער הצדדי.
השער סגור בשלשלות ובמנעול. אני אוחז חזק את הברטה של אפרם, מתגלגל מהג'יפ ומתכופף מאחורי הצמיג. אחרי שאבי ואחותי מחסלים את שני החיילים הראשונים, אני יורה בחייל השלישי בחזה ורץ לעבר השער. אני מרוקן את המחסנית עד שהמנעול נהרס, קורע את השלשלות ופותח את השער לרווחה. אימא שלי מתחילה בנסיעה ועוצרת רק כדי שאוכל לקפוץ פנימה פעם נוספת, ואז שועטת אל הדרך החשוכה והמתפתלת, המובילה אל הצוקים.
אני עומד לומר, “הצלחנו!“ כששני רכבי שטח שחורים עולים על הכביש מאחורינו, דולקים אחרינו במהירות. גבר עמוס בקעקועים ועם ציוד טקטי רוכן מחוץ לחלון הנוסעים ויורה עלינו.
“תתכופפו!“ אימי צועקת לעברנו.
רכבי האס־יו־וי החדשים והשמורים מתקרבים אלינו, ואנחנו בקושי מוגנים עם החלק האחורי הפתוח של הג'יפ העתיק.
“מי אלה?“ אני שואל את אבי. “ברטווה?“
הקעקועים שלהם נראים כמו הקעקועים של אבא שלי.
הוא מנער את ראשו. “מלינה,“ הוא מסנן בין שיניו.
הדם קופא בעורקיי.
האוקראינים אכזריים כמו הברטווה, אולי אפילו יותר. הם התאומים האפלים שלנו, הכפילים המעוותים שלנו. מאז שמרקו מורוז נעץ עט בעין של החונך לשעבר שלו, הוא חיזק את שליטתו בקייב והם מעולם לא היו מסוכנים יותר.
“תראו!“ קוראת אלינו פרייה ומצביעה אל השמיים.
המסוק שלנו חג מעל לווילה, חולף מעל לחומות האבן וטס לכיוון שלנו.
“אבל מי מטיס אותו?“ ממלמל אבי.
מכשיר הקשר על ירכו של אפרם משמיע קולות פצפוץ.
אני חוטף אותו.
“בוס, אני בא לאסוף אותך,“ אומר קול מוכר.
אני מחייך. זהו מקס, הסגן של אבא שלי וחברי הקרוב, על אף עשרים השנים המפרידות בינינו. אני שמח לשמוע שהוא עדיין חי, כמו שאני שמח לראות שהוא בא לחלץ אותנו.
עד שאני שומע ירייה רועמת ורואה להבה בהירה בצורת קשת חוצה את השמיים, מראש הווילה היישר אל עבר המסוק.
כמו זיקוק קטלני, הירייה פוגעת בזנב המסוק ומתפוצצת לכל הכיוונים. המסוק מסתחרר, גופו נדחף בכוח בידי הלהבים. הוא מתרסק על האדמה ומתלקח בעוצמה, וכעבור רגע אני מרגיש את החום פוגע בפניי ההמומות.
“לאאא!“ אני צועק.
אבא שלי דוחף אותי למטה, כשעוד יריות שורקות מעל לראשינו מרכב השטח שדוהר בעקבותינו. בכל זאת, אני מספיק לראות את הגבר שעומד בראש הווילה שלנו, עם מטול טילים שמונח בקלילות על כתפו.
אין לי ספק בקשר לזהותו של הגוליית הזה גם ממרחק. זהו מרקו מורוז.
אבי יורה לכיוון רכב השטח כדי להרחיק אותם. הוא פוגע בצמיג והרכב מיטלטל על הכביש, אבל לא מתהפך. הנהג מתאושש וממשיך לעקוב אחרינו.
“תתכוננו!“ צועקת אימא.
היא מסובבת את ההגה שמאלה ונוסעת לכיוון התצפית שמעל למרינה. ממש מתחת, עוגנות תריסר סירות וביניהן גם הסירה שלנו.
היא לוקחת את הרובה בחזרה מפרייה והיא ואבי תופסים מחסה מאחורי הג'יפ, יורים לעבר רכב השטח המתקרב.
“אין זמן לרדת!“ היא צועקת לי ולפרייה. “תצטרכו לקפוץ!“
“לכי איתם!“ אומר לה אבא. “אחפה עליכם.“
“לא!“ היא עונה בתקיפות, עיניה השחורות מנצנצות לאור פנסי הג'יפ הבוהקים. “אני נשארת איתך עד הסוף.“
אחותי כבר מטפסת על החומה כשרכבי השטח עוצרים באורות מסנוורים והדלתות שלהם נפתחות. אבא שלי יורה לעבר החלונות ומחזיר את הגברים פנימה.
ואז, בחריקת שיניים, הוא תופס את הרובה של אימא שלי ותולש אותו מידיה.
“מצטער, אהובתי,“ הוא אומר.
הוא מרים וזורק אותה מעבר לחומה.
אני שומע את יללת הזעם שלה כשהיא נופלת.
“לך!“ הוא דוחף אותי אחריה. “קח אותה משם!“
אני מזנק מעל לחומה, מעיף מבט אחרון באבא שלי שיורה לכמה כיוונים בבת אחת, בעוד האוקראינים מקיפים אותו. אני רואה את גופו מתעוות כשהוא נפגע בכתף וברגל, אבל הוא לא מפסיק לירות.
אני צונח אל הלילה השחור, אל עבר המים הקפואים. אני צולל לים ושוקע עמוק כל כך, שעליי לשחות למעלה בכל הכוח כדי לעלות שוב מעל לפני השטח. ברגע שראשי מבצבץ, אני חותר בכוח אל הסירה שלנו.
פרייה כבר הספיקה לטפס עליה. היא מתרוממת ומפעילה את המנוע.
אני רואה את ראשה הכהה של אימא שלי. היא לא שוחה אל הסירה, היא מנסה להגיע למזח כדי שתוכל לחזור אל אבי.
היא לא תצליח. הוא כבר ימות עד שהיא תגיע לשם. אני חופן את שערה ומושך אותה לאחור.
“תעזוב אותי!“ היא צווחת ומתפתלת במים.
אימא שלי היא האחרונה שארצה לריב איתה, ולא מפני שאני רוחש לה כבוד, היא פשוט מפחידה. אבל עליי לציית לאבא שלי.
“מאוחר מדי!“ אני שואג. “כולנו נמות בגללך!“
אני רואה את המבט הפראי בעיניה ואת הנחישות חסרת המעצורים שלא אכזבה ולו פעם אחת.
ואז המציאות מכה בה חזק יותר מכל פטיש.
פניה קופאות והיא מסתכלת לאחור אל הצוק, באומללות טהורה.
“בואי,“ אני אוחז בידה ושוחה לעבר הסירה.
אני בקושי מצליח לגרור אותה לפני שהמלינה מגיעים לקצה הצוק ומתחילים לירות עלינו. רסיסים עפים מהמעקה וכדור פוגע בסיפון, סנטימטר מכף רגלי.
פרייה פותחת את המַשְׁנֵק ומוציאה אותנו במהירות מהנמל.
אני מביט לאחור על הבזקי הירי לאורך הצוק.
אבא שלי כבר לא יכול להגן עלינו.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.