קינג 2: רודן

מתוקה היא הנקמה.

ככה אומרים, בכל אופן. אבל רק כשיצאתי בזחילה מתחת להריסות ושלפתי שברי זכוכית מהעור שלי, הבנתי כמה זה נכון.

יכולתי ממש להרגיש את טעם הנקמה על הלשון, התחלתי לרייר מהציפייה לרגע שבו אוכל להוריד את החגורה ופאקינג לסגור אותה חזק מסביב לצוואר של הסנטור שבגד בי.

עברו רק כמה דקות מהפעם האחרונה שהרגתי מישהו.

אבל עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שנהניתי מזה.

אדרנלין בעוצמות שלא הכרתי, בכמות שיכלה להקים גופה לתחייה, געש לי בוורידים.

הייתי בהיי ממנו.

ניזונתי ממנו.

זה היה כמו לדחוף את האף לקערה של קוקאין ולשאוף עוד ועוד עד שהרגשתי בלתי מנוצח.

אני פאקינג אלוהים.

ולא הייתה לי שום כוונה לרדת מההיי הזה עד שאני פאקינג אתקן את הבלגן שעשיתי. ריחמתי על כל מזדיין שיהיו לו ביצים מספיק גדולות לנסות לעצור אותי. וזאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את זה.

ששמעתי אותו.

פרופסור.

הגיע הזמן שנראה למוצצים האלה שהם התעסקו עם הילד הלא נכון בצד הלא נכון של מגרש הקרוואנים. קולו של פרופסור נשמע בראשי, ברור כאילו עמד לידי.

פאקינג התחלתי להשתגע.

עד שיצאתי מהיער וחזרתי הביתה הדוב כבר עלה על האופנוע שלו. כשהוא ראה אותי הוא זרק את הסיגריה שלו. הוא צעד אליי בצעדים גדולים וכועסים. במצח מקומט ובאגרופים קפוצים. הדשא היבש רשרש מתחת לצעדיו הכבדים. "תקשיב לי חתיכת מזדיין, לא רציתי שזה יגיע לזה, אבל אתה פאקינג לא מטפל בכל החרא הזה כמו שצריך. מגיע לה יותר מזה, יותר טוב מזה, יותר מפאקינג כל השקרים..." הדוב עצר כשהוא ראה שאני מלא בוץ ודם. "פאק, מה קרה לך?"

התעלמתי ממנו. רצתי לכיוון הבית ועליתי שלוש מדרגות בכל צעד. פתחתי את הדלת כל-כך חזק שהברגים מהציר העליון השתחררו ועפו על הדק. "גורה!" קראתי בקול. הייתה לי עוד תקווה קטנה שהיא מצאה איכשהו דרך להישאר. אבל ברגע שנכנסתי הביתה לא הייתי צריך לחפש בחדרים כדי לדעת שהיא כבר לא שם. הרגשתי את הריקנות. "פאק!" שאגתי והרמתי אחד מכיסאות המטבח. הטחתי אותו בכוח לצד השני של החדר. הוא דילג על שולחן הזכוכית בסלון ושבר אותו באמצע, ופער חור בגודל של כדור כדורסל בקיר הגבס שעצר אותו לבסוף.

הדוב נכנס אחריי לבית. "אתה מתכוון לספר לי מה קרה או סתם להמשיך להרוס את הבית?" חלפתי על פניו בדרך לחניה הסגורה. הייתי צריך את האופנוע שלי ואספקה.

אספקה של תחמושת.

"לא קרה שום דבר שאי אפשר לסדר עם שק גופות."

אזיק אחד עדיין היה נעול עליי והשני היה פתוח והשתלשל מפרק ידי. השרשרת הייתה מלוכלכת בדמו של השוטר המתחזה. ברגע שהמזדיין מת והמכונית התנגשה בעץ, עברתי למושב הקדמי. פאקינג תודה לאל שהמפתח לאזיקים היה בכיס של הבן זונה. "אני רואה," אמר הדוב. "פאק, איפה פלו?" היה בקולו טון מגונן, וזה פאקינג עצבן אותי בענק, אבל זה יחכה לאחר כך.

אחרי שאני אחזיר את הבחורה שלי.

"הסנטור הטוב דפק אותי. לא הייתה שום מקס. ובפעם האחרונה שראיתי את גורה היא השתוללה וצרחה בזמן שהאיש ששילמו לו להרוג אותי גרר אותי משם." כשנזכרתי בה נאבקת בסנטור התחלתי שוב לראות אדום. "תעשה כמה טלפונים," אמרתי בקצרה. "תגלה לאן הוא היה יכול לקחת אותה."

"פאק." אמר הדוב. במקום להוציא את הטלפון מהכיס הוא התכופף והשעין את הידיים על הברכיים.

"פאקינג מה עכשיו?"

הדוב צבט את גשר אפו. "לא סתם חזרתי לכאן, אחי. לא באתי רק לשטוף אותך שדפקת הכול עם פלו. נראה לי שלפני שאתה הולך לרסס את הבעיה הזאת בכדורים אולי כדאי שתדע שיש מצב שזה לא הסנטור שרוצה להרוג אותך," הוא הזדקף ונשען על הקיר. הדליק סיגריה.

"מה זה פאקינג אמור להביע? הוא זה ששלח את ההוא לעצור אותי. ברור שזה הוא."

הדוב הניד את ראשו. "הוא בעיה, אבל הוא לא הבעיה היחידה שלנו. רייג' התקשר לפני פחות מעשרים דקות, ואתה יודע שלמזדיין הזה יש עיניים ואוזניים בכל מקום. יש שמועה שכל הסיפור עם אייזק עוד לא נגמר. ממש ממש לא." הוא העביר יד בשיער והאפר מהסיגריה שלו נפל על השטיח.

"פוצצתי למזדיין הזה את הראש בעצמי. לי הוא נראה די גמור," עניתי.

"לא, לא אייזק. הוא כבר פאקינג אוכל לתולעים, אבל יש מישהו שפאקינג כועס שאייזק כבר לא יכול למכור את הסחורה שלו בפלורידה, כי הוא מת. מישהו שלא מפחד להרוג משפחות שלמות בשביל לנקום באנשים שעצבנו אותו."

נדרכתי כולי. ידעתי בדיוק על מי הוא מדבר. "איליי."

"כן, אחי," אישר הדוב. "ואם הייתי טיפוס שמהמר הייתי שם את הכסף על זה שאיליי הוא זה שרוצה להרוג אותך בתור נקמה, ולא אבא היקר."

איליי מיטשל היה זה שאייזק העביר אליו את כספי הסמים. כלומר עד שאני, פרופסור והדוב חיסלנו אותו ואת רוב הצוות שלו. הוא היה נמוך והיו לו משקפיים עם מסגרת שחורה עבה ואף אחד בחיים לא היה מאמין עליו שהוא מסוגל לעשות את הדברים שהוא עשה כל יום.

כשרוצים להבריח ארנב מהמחילה זורקים לתוכה פצצת עשן. הגרסה של איליי לפצצת עשן היא להרוג את כל האנשים שאתה אוהב עד שאתה חושף את עצמך והוא יכול סוף-סוף להרוג גם אותך.

"לפי המידע שקיבלתי איליי עדיין במיאמי, אבל הוא עומד לפעול, ובקרוב. מועדון האופנועים סגור בגלל הפחד מהנקמה. אבא שלי מעוצבן רצח."

"קודם אייזק ועכשיו פאקינג איליי," אמרתי. "לא נותנים לי לנשום לרגע. לפעמים אני חושב שהיה עדיף להישאר בכלא."

"אני מבין את ההרגשה, אחי. גם אני. זה כבר לא שטויות של אופנוענים. זה כבר קרטל. משהו הרבה יותר גרוע... יותר קטלני," אמר הדוב. "ואני לא יכול לשים את גרייס בהסגר. אני יודע שהיא יותר אימא שלך מהאימא הזונה שלך, אבל אבא שלי עצבני מהתחת בזמן האחרון והוא לא מרשה לאף אחד מהאופנוענים להכניס אזרחים למועדון, בטח לא כל עוד אנחנו בהסגר, אבל אנחנו צריכים למצוא לה מקום בטוח לבינתיים." הדוב הרים את הראש וקלטתי מה הוא מנסה להגיד לי. "לי אין אף אחד מספיק קרוב ששווה להרוג אותו, מחוץ למועדון, אבל לך יש, בגדול."

גורה.

"פאק!" צעקתי. הבנתי שאני לא יכול להחזיר אותה הביתה. הסתובבתי והכנסתי לקיר אגרוף. שעשה חור בגבס עד לקיר הבטון החיצוני של הבית. זרם חזק של כאב עבר כמו ברק בעצמות מכף היד דרך הזרוע ועד הכתף, אבל היה עדיף להרגיש את הכאב הזה מאשר את ההרגשה שרבצה מתחתיו. תחושת הכישלון. "פרופסור מת באשמתי. לא הייתי צריך לתת לו להתחיל עם כל הקטע של הקשישות. הייתי צריך ל..." לפתּי את שערי. ברשימה הזאת היו יותר מדי סעיפים. אושר, עצב וחרטה מילאו כל סנטימטר בחיים שלי בחודשים האחרונים. היו כל-כך הרבה דברים שהייתי עושה אחרת. חשבתי שכל מה שחסר לי בחיים זה מקס. אבל עכשיו זה היה מקס, גורה... פרופסור.

ולא משנה מה אני אעשה, את מי אני אהרוג. פרופסור לא יחזור לעולם.

"מה התוכניות, אחי?" שאל הדוב.

"אנחנו נגיע אליו לפני שהוא יספיק להגיע אלינו... הלילה," אמרתי ופקקתי את פרקי אצבעותיי. די לרחם על עצמי. היו עוד אנשים שהייתי צריך להרוג.

"צעד עם ביצים, אחי."

"אולי, אבל קודם אני צריך למצוא את גורה. לא בטוח שאני אצליח להוציא אותה משם, אבל אני חייב להגיע אליה. לספר לה מה קורה."

הדוב הנהן. "אני יכול לברר איפה היא. להעביר לה הודעה," הוא הציע את עזרתו.

הנדתי את ראשי. "לא, זאת הודעה שצריך למסור פנים אל פנים. רק ככה היא תקשיב."

"אני יכול להבין את זה, כי במקומה הייתי רוצה לחתוך לך את הביצים עכשיו," אמר הדוב. שלחתי אליו מבט להזכיר לו שהוא עוד רגע עובר את גבול הסבלנות שעוד נשארה לי. "אני אברר איפה היא," הדוב מלמל והוציא את הטלפון מהכיס. הוא כיבה את הסיגריה במאפרה על אדן החלון והדליק סיגריה חדשה. "כל החרא הזה, פאקינג יש לך ביצים, אחי. נפצעת בראש או משהו?"

עליתי לדק ונשענתי על המעקה. נשמתי לתוכי את אוויר הלילה. "כן, אם אתה כבר שואל, כן. אני סובל מאותו מצב שגורה סובלת ממנו."

"ממה?" הדוב הלך אחריי והשעין את צד גופו על המעקה.

"שנינו פאקינג שכחנו מי אנחנו."

הדוב חייג כמה מספרים. שמעתי את הצלצולים מהרמקול של הטלפון שהוא החזיק ליד האוזן. "עכשיו אתה נזכר?"

"כן, עכשיו אני נזכר."

"ומי אתה בדיוק?" שאל הדוב.

"אני פאקינג האיש הרע."