קיץ 69′

הם יוצאים לננטאקט ביום ב' השלישי של יוני, ממש כמו תמיד. סבתא של ג'סי מצד אמה, אקזלטה ניקולס, היא אישה שמקפידה על מסורת, וזה נכון במיוחד בכל מה שקשור לשגרת הקיץ ולטקסים הקבועים שלו.

יום ב' השלישי של יוני הוא יום ההולדת השלושה־עשר של ג'סי, ועכשיו יתעלמו ממנו. לג'סי אין בעיה עם זה. ממילא אי־אפשר לחגוג שום דבר כמו שצריך בלי טייגר.

ג'סיקה לוין ("זה מתחרז עם heaven," היא אומרת לאנשים) היא הצעירה מבין ארבעת ילדיה של אמה. אחותה של ג'סי, בלייר, היא בת עשרים וארבע וגרה בשדירות קוֹמוֹנוֶולת'. בלייר נשואה למרצה ב־MIT בשם אנגוס וֵיילֶן. הם מצפים לילד ראשון שאמור להיוולד באוגוסט, וזה אומר שאמה של ג'סי, קייט, תחזור לבוסטון כדי לעזור, ותשאיר את ג'סי לבד עם סבתא שלה בננטאקט. אקזלטה היא לא סבתא חמימה ונעימה כזאת, שאופה עוגיות וצובטת לחיים. עבור ג'סי, כל אינטראקציה עם אקזלטה היא כמו צניחה לתוך שיח קוצני, עם הראש למטה; השאלה אינה אם היא תיתקע, אלא רק איפה ועד כמה זה יכאב. ג'סי העלתה את האפשרות לחזור לבוסטון עם קייט, אבל התשובה של אמא שלה היתה, "זה לא צריך לשבש לך את הקיץ."

"זה לא ישבש כלום," התעקשה ג'סי. האמת היא שחֲזָרה מוקדמת תציל לה את הקיץ. החברות של ג'סי, לזלי ודוריס, נשארות בברוקליין ומתרחצות בבריכה בקאנטרי קלאב עם המנוי המשפחתי של לזלי. בקיץ שעבר לזלי ודוריס התקרבו בהיעדרה של ג'סי. החיבור ביניהן הפך להיות הצלע הכי איתנה במשולש, וג'סי נשארה לעמוד על קרקע לא יציבה. לזלי היא מלכת הכוורת הפרטית שלהן, כי היא בלונדינית ויפה וההורים שלה מתארחים מעת לעת בארוחות ערב אצל טדי וג'ואן קנדי. לפעמים לזלי מעוררת בג'סי ובדוריס את הרושם, שלדעתה היא עושה להן טובה כשהיא נשארת חברה שלהן. המעמד החברתי שלה מאפשר לה להסתובב עם פּאמי פּוֹפּ ועם הבנות הממש מקובלות, אם היא רוצה. אם ג'סי לא תהיה כל הקיץ, לזלי עלולה להיעלם מחייה לנצח.

אחותה השנייה של ג'סי, קירבי, היא תלמידת שנה ג' בסימונס קולג'. הוויכוחים של קירבי עם ההורים שלהם קולניים ומרתקים. אחרי שנים של ציתות לשיחות של הוריה, ג'סי מבינה את הבעיה העיקרית: קירבי היא "נשמה חופשית" ש"לא יודעת מה טוב בשבילה". קירבי החליפה פעמיים את החוג הראשי שלה, ואז ניסתה ליצור חוג ראשי משלה, לימודי מִגדר וגזע, אבל ההצעה נדחתה על ידי הדיקן. ולכן קירבי החליטה שהיא תהיה הסטודנטית הראשונה אי־פעם שתסיים את לימודיה בסימונס בלי חוג ראשי. ושוב, הדיקן אמר לא.

"הוא אמר שלסיים לימודים בלי חוג ראשי זה כמו להשתתף בטקס חלוקת תארים בעירום," סיפרה קירבי לג'סי. "ואני אמרתי שלא כדאי לו לפתות אותי."

ג'סי יכלה בקלות לדמיין את אחותה חוצה את הבמה בצעדים בטוחים לקבלת התעודה שלה, כשהיא עירומה כביום היוולדה. קירבי החלה להשתתף במחאות פוליטיות כבר בתיכון. היא צעדה עם ד"ר מרטין לות'ר קינג מרוקסברי דרך הסלאמְס והשכונות המסוכנות עד פארק בוסטון קומון, שם אבא של ג'סי אסף את קירבי ולקח אותה הביתה. בשנה האחרונה קירבי צעדה בשתי הפגנות נגד המלחמה, ובשתיהן נעצרה.

נעצרה!

הוריה של ג'סי מאבדים סבלנות כלפי קירבי — ג'סי שמעה את אמא שלה אומרת, "אנחנו לא נותנים לילדה הזאת עוד סנט אחד, עד שהיא תלמד לא לצאת מהקווים!" — אבל קירבי היא כבר לא הדאגה הכי גדולה שלהם.

הדאגה הכי גדולה שלהם היא אח של ג'סי, ריצ'רד, המוכר לכולם בכינוי טייגר, שגויס באפריל לצבא ארצות הברית. אחרי אימונים בסיסיים טייגר נשלח אל האזורים ההרריים של מרכז וייטנאם, עם פלוגת צ'רלי של הרג'ימנט ה־12 של החטיבה השלישית בדיוויזיה הרביעית. הסיטואציה הזו עירערה קשות את המשפחה. כולם האמינו שרק ילדי מעמד הפועלים ילכו למלחמה, ולא כוכבי פוטבול מתיכון ברוקליין.

בבית הספר כולם התייחסו לג'סי אחרת אחרי שטייגר נשלח למלחמה. פּאמי פּוֹפּ הזמינה את ג'סי לפיקניק השנתי שאירגנה המשפחה שלה במֶמוֹריאל דֵיי — ג'סי סירבה להזמנה מתוך נאמנות ללזלי ולדוריס, שלא הוזמנו — והיועצת, מיס פלָאוּוֶרס, הוציאה את ג'סי משיעור באחד מימי שישי של תחילת יוני כדי לבדוק מה שלומה. זה היה שיעור כלכלת בית, והיציאה של ג'סי עוררה קנאה עצומה בכל יתר הבנות, שנאבקו במכונות התפירה שלהן בניסיון להשלים את אפודות הקורדרוי הכחולות שלהן לפני סוף הסמסטר. מיס פלאוורס לקחה את ג'סי ללשכתה, סגרה את הדלת והכינה לג'סי ספל תה חם בעזרת קומקום חשמלי. ג'סי לא שתתה תה חם — היא כן אהבה קפה, ואקזלטה הרשתה לה ספל אחד של קפה בחלב בבראנץ' של יום ראשון, חרף מחאותיה של קייט על כך שזה יעכב את צמיחתה — אבל היא נהנתה מהבריחה אל החמימות האינטימית בלשכתה של מיס פלאוורס. למיס פלאוורס היתה קופסת עץ מלאה בסוגי תה אקזוטיים — קמומיל, עולש, יסמין — וג'סי בחרה טעם כאילו חייה תלויים בבחירת התה הנכון. היא הלכה על היביסקוס. לתה היה צבע כתום בהיר גם אחרי שהשקיק הושרה למשך כמה דקות. ג'סי הוסיפה שלוש קוביות סוכר, מחשש שאחרת לתה לא יהיה טעם. והיא צדקה; היה לו טעם של מי סוכר כתומים.

"טוב," אמרה מיס פלאוורס. "אז אני מבינה שאחיך מעבר לים. כבר שמעתם ממנו?"

"שני מכתבים," אמרה ג'סי. אחד המכתבים היה ממוען לכל המשפחה וכלל פרטים על הטירונות, שלדבריו של טייגר "לא היתה קשה כמו שכותבים עליה; בשבילי זה היה קלי קלות". המכתב השני היה לג'סי בלבד. היא לא היתה בטוחה אם בלייר וקירבי קיבלו מכתבים משלהן, אבל היתה די בספק. בלייר, קירבי וטייגר היו אחים ביולוגיים משני הצדדים — ילדיהם של קייט ובעלה הראשון, לוטננט ויילדר פוֹלי, ששירת על קו רוחב 38 בקוריאה ואז חזר הביתה וירה לעצמו כדור בראש מאקדח הברטה שלו — אבל טייגר היה קרוב במיוחד לאחותו־למחצה, ג'סי. האמת היא שהם לא הורשו להשתמש במונחים אחות־למחצה, אח־למחצה ואבא חורג — קייט ממש אסרה על כך — אבל במשפחה הזאת, גם אם אף אחד לא הכיר בכך, היה קו שבר שחצה אותה. אלה היו שתי משפחות שנתפרו זו לזו. עם זאת, היחסים בין טייגר לבין ג'סי נראו אמיתיים ושלמים וטובים, ומה שהוא כתב במכתב הוכיח את זה. השורה הראשונה, מֶסי היקרה, העלתה דמעות בעיניה של ג'סי.

"המכתבים הם הדבר היחיד שמקל קצת," אמרה מיס פלאוורס, ובשלב זה גם העיניים שלה כבר עלו על גדותיהן. הארוס של מיס פלאוורס, רקס רוטמן, נהרג שנה קודם במתקפת טֶט בווייטנאם. מיס פלאוורס לקחה חופש של שבוע שלם מבית הספר, וג'סי ראתה תמונה שלה בבוסטון גלוב, עומדת ליד ארון מתים עטוף בדגל ארצות הברית. אבל כשהתחילה שנת הלימודים החדשה בספטמבר, נראה כאילו פורח רומן בין מיס פלאוורס לבין אריק בּארְסְטוֹ, המורה להתעמלות. מר בארסטו היה שרירי כמו ג'ק לָלאן, המומחה לכושר גופני מהטלוויזיה. הבנים רחשו שנאה וכבוד כלפי מר בארסטו, וג'סי ושאר הבנות בבית הספר חששו ממנו — עד שהוא התחיל לצאת עם מיס פלאוורס, שאז הוא הפך לפתע לגיבור רומנטי. באביב של אותה שנה הם ראו אותו מביא למיס פלאוורס זר עדין של שושנת העמקים עטוף בנייר מגבת רטוב, ובכל יום אחרי הלימודים הוא עזר לה לסחוב את הספרים והתיקיות שלה אל מגרש החניה. ג'סי ראתה אותם יחד ליד חיפושית הפולקסוואגן של מיס פלאוורס, שנצבעה בגוון כתום של תפוזי פלורידה; מר בארסטו השעין מרפק על גג המכונית, והם דיברו. פעם אחת היא ראתה אותם מתנשקים, כשאוטובוס התלמידים נסע לדרכו.

אנשים מסוימים — לזלי, למשל — לא מרוצים מזה שמיס פלאוורס רואה לנכון להחליף את הארוס המת שלה בתוך שנה. אבל ג'סי מבינה שכשמאבדים משהו בצורה טרגית, נותר חלל ריק, וכמו שהם למדו בשיעור מדעים, הטבע לא סובל חללים ריקים. ג'סי יודעת שאחרי שוויילדר מת, אמא שלה לקחה עורך דין כדי להיאבק בחברת הביטוח שטענה כי הוא התאבד; עורך הדין טען שוויילדר ניקה את הברטה שלו בסדנת העבודה שבמוסך החניה, ואז נפלט כדור בשוגג. ההבחנה הזו היתה חשובה לא רק לצורכי ביטוח חיים, אלא גם לשלוות נפשם של שלושת ילדיה הקטנים של קייט — בלייר היתה אז בת שמונה, קירבי בת חמש, וטייגר רק בן שלוש.

עורך הדין שקייט לקחה — ושהצליח לבסוף לשכנע את בית המשפט שהמוות היה תאונה — הוא לא אחר מאשר דיוויד לוין. שישה חודשים אחרי הכרעת בית המשפט קייט ודיוויד התחילו לצאת. הם התחתנו, חרף התנגדותה העזה של אקזלטה, וחודשים ספורים אחרי ששופט השלום השיא אותם, קייט כבר היתה בהיריון עם ג'סי.

ג'סי לא רצתה לדבר עם מיס פלאוורס על טייגר ועל וייטנאם, אז כדי לשנות את הנושא היא אמרה, "התה הזה טעים מאוד."

מיס פלאוורס הינהנה קלות וטפחה על עיניה בממחטה שהיתה תחובה בחגורת שמלתה, כדי שתוכל להציע אותה לתלמידים (היא הרי היתה יועצת שעבדה עם מתבגרים, ואצלם ההורמונים והרגשות מתחילים להשתולל מדי שעה). היא אמרה, "אני רק רוצה שתדעי, שאם יש לך מחשבות אפלות בשעות הלימודים, את יכולה לבוא לדבר איתי כאן."

ג'סי השפילה את המבט אל הכוס שלה. היא ידעה שלעולם לא תיענה להצעה הזאת של מיס פלאוורס. איך ג'סי יכולה לדבר על המחשבות האפלות שלה בעניין אחיה — שככל הידוע לה, עדיין בחיים — כשמיס פלאוורס ממש איבדה את רקס רוטמן, הארוס שלה?

ג'סי התייסרה מדי לילה כשראתה בעיני רוחה את טייגר נהרג מפגז מרגמה או מרימון, או שלוקחים אותו בשבי ומצעידים אותו מאה וחמישים קילומטר בג'ונגל בלי מזון ומים, אבל היא התרחקה מהלשכה של מיס פלאוורס. היא אפילו הצליחה להימנע ממפגש בארבע עיניים עם היועצת עד היום האחרון ללימודים, כשמיס פלאוורס עצרה את ג'סי בדרך החוצה, התכופפה אל אוזנה ואמרה, "כשאני אראה אותך בספטמבר, אחיך כבר יחזור הביתה בשלום, ואני אהיה מאורסת למר בארסטו."

ג'סי הינהנה בראשה, שהתחכך בבד הפשתן המחוספס של האפודה של מיס פלאוורס, וכשהסתכלה לתוך עיניה של מיס פלאוורס, הבינה שהיא באמת מאמינה במילים האלה — ולרגע אחד נשגב גם ג'סי האמינה בהן.

7 ביוני, 1969

מסי היקרה,

אני כותב מכתב עכשיו כדי להיות בטוח שהוא יגיע בזמן ליום ההולדת שלך. אומרים שלוקח לדואר שבוע להגיע לארצות הברית, אבל כשאני חושב על המרחק שהוא צריך לעבור, נראה לי שכדאי ללכת על בטוח.

מזל טוב, מסי!

בת שלוש־עשרה, אני לא מאמין. אני זוכר שנולדת. האמת היא שאני רק זוכר איך סבא לקח אותנו לגלידה ב'בּריגהַמ'ס'. אני לקחתי שני כדורים של שברי עוגיות חמאה בגביע מסוכר והדבר הארור הזה נפל וסבא אמר, אוי, לעזאזל, ואז קנה לי עוד אחד. אני לא יודע כמה את זוכרת מסבא, היית די צעירה כשהוא התפגר, אבל הוא היה אחלה בנאדם. לפני ששלחו אותי הנה, נוֹני נתנה לי את הטבעת שלו מהרווארד, אבל אסור לנו לענוד טבעות, אז אני שומר אותה בכיס הקדמי של האפוד שלי, וזה לא כזה חכם כי אם יפוצצו אותי לחתיכות הטבעת תלך לאיבוד לנצח, אבל אני אוהב שהיא קרובה ללב שלי. היא נותנת לי מין תחושת ביטחון כזאת, וזה נשמע קצת נדוש כזה אבל מסי, את לא היית מאמינה איזה דברים נחשבים כאן לקמעות שמביאים מזל — יש כאלה שעונדים צלב או מגן דוד, יש כאלה שמסתובבים עם רגלי ארנב, אחד מחזיק את המפתח למנעול אופניים של החברה שלו, ועוד אחד מחזיק קלף אס עלֶה שהביא לו ניצחון בפוקר בלילה לפני שיצא למלחמה. ולי יש את הטבעת של סבא מהרווארד, ואני אפילו לא מדבר על זה כי החבר'ה עלולים לחשוב שאני משוויץ בייחוס שלי. אבל נראה לי שמה שאני מנסה להגיד לך זה שהחבר'ה מסתובבים עם דברים שלדעתם ייתנו להם כוחות קסם, או דברים שמזכירים להם למה הם היו רוצים להישאר בחיים.

אנחנו מגלים שיש בינינו כאלה עם חוש הישרדות מולד, וזה טוב כי זרקו את הפלוגה שלנו ישר לתוך האקשן. הכרתי שני חברים אמיתיים כאן בפלוגת צ'רלי — פרוֹג ופּאפּי (שהם בעצם פרנסיס וג'ון). שאר החבר'ה קוראים לנו ‘גן חיות' כי לכולנו יש כינויים של חיות אבל הם מקנאים בנו כי אנחנו קשוחים. שלושתנו עושים תחרויות טיפשיות, כמו מי יכול לעשות הכי הרבה תרגילי מתח על ענף של עץ ומי יכול ללמוד הכי הרבה קללות בווייטנאמית ומי יכול לעשן סיגריה שלמה הכי מהר בלי להוציא אותה לרגע מהפה. פרוג הוא שחור (הו לא — מה סבא היה אומר על זה?) ממיסיסיפי, ופאפי כל כך בלונדיני וחיוור, שהוא כמעט לבקן. היינו צריכים לקרוא לו קספר, או רוח רפאים, אבל את הכינויים האלה כבר תפסו חבר'ה אחרים ברג'ימנט שלנו, וכיוון שהוא הכי צעיר במחלקה, הוא פאפי. פאפי מגיע מלינדן, וושינגטון, ממש למעלה על גבול קנדה — זאת ארץ הפטל, ככה הוא אומר, שיחים עד קצה האופק, ועל כולם גדלים פירות שמנים ועסיסיים. פאפי מתגעגע לפטל הזה ופרוג מתגעגע לסלט כרוב בחומץ של אמא שלו ואני מתגעגע לגלידת חמאה של מיס בריגהם. אז אנחנו מין שילוב כזה, כור היתוך של המדינה הנפלאה שלנו, אם תרצי. אני אוהב את החבר'ה האלה מכל הלב, אפילו שאני מכיר אותם רק כמה שבועות. שלושתנו מרגישים בלתי מנוצחים, אנחנו מרגישים חזקים — ומסי, לא נעים לי לומר את זה, אבל אני יודע שאני החזק מבין שלושתנו. בהתחלה חשבתי שזה בגלל שהמאמן בווילאקווה הכריח את הקבוצה לעשות כל כך הרבה ספרינטים ולטפס את כל המדרגות באצטדיון, אבל זה עושה אותך קשוח רק מבחוץ, וכדי לשרוד כאן אתה חייב להיות גם קשוח מבפנים. כשמגיע תורך לתפוס עמדה כשאתה מסתער על מוצב, אתה צריך להיות אמיץ, וכשאני אומר אמיץ אני מתכוון לזה, כי יש סיכוי טוב שאתה תהיה הראשון שייתקל בצ'רלי. אם נתקלים באש אויב, אתה חוטף את הכדור. בפעם הראשונה שהובלתי את הפלוגה שלי הלכנו על איזה שביל בג'ונגל, היתושים שאגו כמו אריות, היה אמצע הלילה, וחוליה של וייטקונג התגנבה מאחורינו ושיספה את הגרון של ריצ'י, שהלך במאסף. התפתחו חילופי אש ונורו עוד שניים, אָקוֹסטָה וקֶלץ. אני יצאתי בשלום, חוץ משלושים עקיצות יתושים.

שמעתי שביחידות אחרות הביאו פסיכולוגים כדי שיעזרו להם להתמודד עם איך שזה דופק לך את המוח. כשאנחנו יוצאים למשימה, כמעט בטוח שלפחות אחד מאיתנו ימות. מי מאיתנו? זאת רק שאלה של מזל, כמו לשאול באיזה ברווזים תפגעי עם אקדח המים שלך בלונה פארק. כשלימדתי ילדים לנהוג בברוקליין, ידעתי שהמלחמה מתנהלת, הסתכלתי עליה בטלוויזיה איתך ועם אמא ואבא, שמעתי את מספרי ההרוגים, אבל זה לא הרגיש אמיתי. עכשיו אני כאן, וזה אמיתי מדי. כל יום דורש עוז רוח — צמד מילים שלא ידעתי מה המשמעות שלהן עד שהגעתי הנה.

בלילה כשאני במשמרת או מנסה להירדם תוך כדי שמירה על דריכות, אני שואל את עצמי למי אני הכי דומה במשפחה. הדנ”א של מי יחזיק אותי בחיים? בהתחלה חשבתי שזה בטח הדנ”א של סבא, כי הוא היה בנקאי מצליח, או של אבא שלי, כי הוא היה לוטננט בקוריאה. אבל את יודעת מה הבנתי אז? שהבנאדם הכי קשוח במשפחה שלנו היא נוני. היא כנראה האדם הכי קשוח בכל העולם כולו. הייתי מעמיד את סבתא שלנו נגד כל וייטקונג או כל אחד מהקצינים שמפקדים עלינו. מכירה את איך שהיא מסתכלת עליך כשאיכזבת אותה, כאילו אתה לא מספיק טוב כדי ללקק לה את הנעל? או כשהיא מדברת בקול הזה ואומרת, “מה אני אמורה לחשוב עליך עכשיו, ריצ'רד?” כן, אני יודע שאת מכירה, ושבגלל זה את חוששת לנסוע לננטאקט, אז אם זה עוזר לך להיות פחות אומללה, תזכרי שהתכונות שמאמללות אותך אצל נוני הן גם התכונות שבזכותן האח האהוב עלייך עדיין בחיים.

אני אוהב אותך, מסי.

יום הולדת שמח.

טייגר

לילה לפני שהם יוצאים לננטאקט, ג'סי וההורים שלה יושבים ליד השולחן במטבח וחולקים פיצה מתוך קרטון משלוחים — קייט היתה עסוקה באריזות מכדי לבשל — ואז נשמעת דפיקה בדלת. ג'סי, קייט ודיוויד קופאים שלושתם כאילו הם במשחק של פסלים. דפיקה בלתי צפויה על הדלת בשעה שבע וחצי בערב זה אומר... הדבר היחיד שג'סי יכולה לדמיין לעצמה הוא שני קצינים שעומדים בחוץ על מפתן הדלת, עם כומתות בידיים, ותכף הם יבשרו את הבשורה שתרסק את המשפחה. קייט לא תתאושש בחיים; בלייר עלולה להיכנס ללידה מוקדמת; קירבי תהיה בהיסטריה יותר מכולם, והיא תאשים בקולי קולות את רוברט מקנמארה, את לינדון ג'ונסון, ואת הנמסיס העיקרי שלה, ריצ'רד מילהאוס ניקסון. וג'סי — מה ג'סי תעשה? היא יכולה רק לדמיין איך היא תתמוסס כמו טבלית האלקה־זלצר שאבא שלה שם בכוס מים בלילה, כשהוא עובד על תיק מלחיץ. היא תהפוך לאבק דק, ואז היא תתעופף לה.

דיוויד קם מהשולחן בפנים קודרות. הוא לא האבא הביולוגי של טייגר, אבל הוא ממלא את התפקיד הזה מאז שטייגר היה ילד קטן, ולדעתה של ג'סי הוא עשה עבודה טובה. דיוויד הוא גבר דקיק (הוא משחק טניס — נקודת הזכות היחידה שלו מבחינתה של אקזלטה), ואילו טייגר הוא גבוה ורחב־כתפיים, דומה שתי טיפות מים ללוטננט ויילדר פולי. דיוויד הוא עורך דין, אבל לא מהסוג שצועק בבתי משפט. הוא רגוע ושקול; הוא תמיד מעודד את ג'סי לחשוב לפני שהיא מדברת. מערכת היחסים בין דיוויד לטייגר קרובה מאוד, כמעט עדינה, אז ג'סי בטוחה שבא לו להקיא כשהוא ניגש לפתוח את הדלת.

קייט מושיטה יד ותופסת חזק את היד של ג'סי. ג'סי בוהה בחצי פיצה שנשארה בקרטון וחושבת לעצמה שאם טייגר מת, אף אחד מהם לא יוכל בחיים לאכול שוב פיצה, וחבל כי זה האוכל שג'סי הכי אוהבת. ואז עולה בה מחשבה עוד פחות נאותה: אם טייגר מת, היא לא תצטרך לנסוע לננטאקט עם אמא שלה ועם אקזלטה. החיים שלה ייהרסו, אבל הקיץ שלה, במובן מסוים, יינצל.

"ג'סי!" אבא שלה קורא. הוא נשמע עצבני. היא קמה מהשולחן וממהרת אל הדלת.

דיוויד מחזיק את דלת הרשת פתוחה. בחוץ, לאור מנורת המרפסת, עומדות לזלי ודוריס.

"אמרתי לחברות שלך שאנחנו אוכלים," אומר דיוויד. "אבל כיוון שאת נוסעת מחר, אני אתן לכן חמש דקות. הן באו להיפרד."

ג'סי מהנהנת. "תודה," היא לוחשת. היא רואה את ההקלה על פניו של אבא שלה. הפרעה בזמן ארוחת הערב היא לא דבר טוב, אבל הסיבה לכך הרבה־הרבה יותר טובה מזו שכולם חששו ממנה בלבם.

ג'סי יוצאת אל המרפסת, ודיוויד אומר "חמש דקות" וסוגר את דלת הרשת מאחוריה.

ג'סי מחכה שהדופק שלה יחזור לקצב נורמלי. "באתן לפה ברגל?" היא שואלת. לזלי גרה שישה רחובות משם, דוריס כמעט עשרה.

דוריס מהנהנת. היא נראית עגמומית, כרגיל. המשקפיים שלה, שנראים כמו תחתיות של בקבוקים, מחליקים אל קצה האף. היא לובשת את הג'ינס המתרחבים שלה עם הפרחים הרקומים על הכיסים הקדמיים, כמובן. דוריס חיה בתוך הג'ינס האלה. אבל היא נכנעה לחום והתאימה להם גופיית קולר מתַחֲרה שוויצרית, שהיתה יכולה להיות יפה אלמלא כתם הקטשופ בחזית. אבא של דוריס הוא זכיין של סניפי מקדונלד'ס; היא אוכלת הרבה המבורגרים.

יש לחות באוויר, ובין העצים שלאורך הכביש ג'סי רואה הבזק של גחליליות. אוי, כמה היתה רוצה להישאר בברוקליין בחודשי הקיץ! היא היתה יכולה לרכוב על האופניים שלה אל הקאנטרי קלאב עם לזלי ודוריס, ולפנות ערב הן היו קונות ארטיקים ענקיים מהאוטו גלידה. הן היו יכולות להסתובב בחנויות בקוּלידג' קוֹרנֶר ולעשות את עצמן כאילו נתקלו במקרה בבנים מבית הספר. קירבי אמרה לג'סי שזה הקיץ שבו בנים בגילה מתחילים סוף־סוף לגבוה.

"באנו לומר בון וויאז'," לזלי אומרת. היא מציצה מאחורי ג'סי כדי לוודא שאף אחד לא אורב מעבר לדלת הרשת ואז מנמיכה את קולה. "חוץ מזה, יש לי חדשות."

"חדשות כפולות," אומרת דוריס.

"קודם כול," אומרת לזלי. "זה הגיע."

"זה," ג'סי חוזרת אחריה, אבל היא יודעת שלזלי מתכוונת למחזור שלה.

דוריס כורכת לעצמה יד סביב הבטן. "אני מרגישה התכווצויות," היא אומרת. "אז כנראה אני הבאה בתור."

ג'סי לא בטוחה מה להגיד. איך היא אמורה לקבל את הבשורה על כך, שאחת החברות הטובות שלה עשתה את הצעד הראשון אל הנשיות בזמן שהיא, ג'סי, נשארה ילדה לכל דבר ועניין? ג'סי מקנאת, קנאה יוקדת, כי מאז 'השיחה' שעשתה איתן אחות בית הספר בחודש שעבר, סוגיית הווסת השתלטה על השיחות הפרטיות שלהן. ג'סי הניחה שלזלי תהיה הראשונה מהן לקבל מחזור, כי לזלי היא הכי מפותחת. כבר יש לה שדיים קטנים ועומדים והיא לובשת חזיית ספורט, בעוד שג'סי ודוריס שטוחות כמו קרש גיהוץ. תחושות הקנאה והכמיהה של ג'סי, ובימים מסוימים גם החרדה שלה — היא שמעה סיפור על ילדה שלא קיבלה מחזור בכלל אף פעם — הן טיפשיות, היא יודעת. שתי האחיות הגדולות של ג'סי מתלוננות על המחזור שלהן; קירבי קוראת לזה 'הקללה' — מילה די הולמת במקרה שלה, כי ההתפרצות החודשית שלה גורמת לה מיגרנות והתכווצויות משתקות ומכניסה אותה למצבי רוח רעים. בלייר מדברת קצת יותר בעדינות על המחזור שלה, אם כי כרגע זה לא נושא לדיון מפני שהיא בהיריון.

לזלי יכולה להיכנס להיריון עכשיו, ג'סי חושבת, והמחשבה הזאת כמעט מעוררת גיחוך. היא כבר מוכנה להפסיק לחשוב על כל זה; היא רוצה לחזור פנימה ולגמור את הפיצה שלה.

"ומה הבשורה השנייה?" שואלת ג'סי.

"זה," לזלי אומרת ושולפת מאחורי גבה מתנה עטופה בצורת ריבוע שטוח. "מזל טוב."

"אה," אומרת ג'סי, המומה. כמו כל מי שיש לו יום הולדת בקיץ, גם היא כבר הפסיקה לקוות שיום אחד תהיה לה חגיגה כהלכתה עם חבריה לכיתה. היא מקבלת את המתנה; די ברור שמדובר בתקליט. "תודה." היא קורנת אל לזלי, ואז אל דוריס, שעדיין תופסת את הבטן בגלל התכווצויות דמיוניות, ואז היא קורעת את נייר העטיפה. זה Clouds, של ג'וני מיטשל, כמו שג'סי קיוותה. יש לה אובססיה לשיר Both Sides Now, 'שני הצדדים עכשיו'. זה השיר הכי יפה בעולם. ג'סי יכולה להקשיב לו בכל שנייה של כל יום עד יום מותה, ועדיין לא יימאס לה ממנו.

היא מחבקת את לזלי ואז את דוריס שאומרת, "התחלקנו בהוצאה." נראה שהאמירה הזאת נועדה לחלץ תודה שנייה, וג'סי מעניקה לדוריס את התודה הזאת בצורה מפורשת יותר. ג'סי שמחה לשמוע שהן ממש קנו את האלבום, כי בשבועיים שעברו מאז סוף שנת הלימודים, נכנסו שלושתן להתקף של גנֵבה מחנויות. לזלי גנבה שני מחקים ורודים וחפיסת צבעים אחת מ'אירווינג'ס', דוריס גנבה בייגל עם ביצה מאתמול מהמאפייה הכשרה, וג'סי, תחת לחץ כבד מצד שתי האחרות, גנבה מסקרה של מייבלין מ'ווּלווֹרת'ס' בקולידג' קורנר, וזה היה פשע מסוכן בהרבה כי אומרים שה'וולוורת'ס' מרושת במצלמות נסתרות. ג'סי יודעת שזה לא בסדר לגנוב, אבל לזלי הפכה את זה לאתגר, וג'סי הרגישה שהכבוד שלה בסכנה. כשג'סי נכנסה ל'וולוורת'ס' ביום שהגיע תורה, היא פחדה, היתה ממש מבועתת, וכבר החלה לנסח את ההתנצלות להוריה, כבר החליטה להפיל את קבלת ההחלטות הגרועה על הלחץ שחשה בשל גיוסה של אחיה לצבא, אבל כשיצאה מ'וולוורת'ס' עם המסקרה במעמקי הכיס של מעיל הרוח הכתום שלה, הרגישה פרץ אדרנלין והניחה שזה בטח דומה לתחושה של סוטול. היא הרגישה נפלא! היא הרגישה חזקה! תחושת השִכרות היתה כל כך חזקה, שהיא עצרה בתחנת דלק בפינת בּיקוֹן והרווארד, נכנסה לשירותי הנשים, ופשוט מרחה לעצמה את המסקרה שם, מול הראי המטונף.

החלק הפחות מלהיב בסיפור הוא שקייט זיהתה את המסקרה בשנייה שג'סי נכנסה הביתה, ואז התחילה האינקוויזיציה הספרדית. מה יש לג'סי על העיניים? זאת מסקרה? מאיפה היא השיגה מסקרה? ג'סי נתנה לקייט את התשובה האמינה היחידה: זה של לזלי. ג'סי קיוותה והתפללה שקייט לא תתקשר לאמא של לזלי, כי אם אמא של לזלי תשאל את לזלי על זה, הסיכוי שלזלי תחפה על ג'סי הוא 50־50.

בסך הכול ג'סי חשה הקלה מכך שלא קיבלה תקליט גנוב. אם אמא שלה תגלה אי־פעם על הגנֵבה, היא תוציא את ג'סי ממעגל ההשפעה של לזלי לצמיתות.

"מתי את חוזרת?" שאלה לזלי.

"לֵייבּוֹר דֵיי," ג'סי עונה. זה נראה רחוק כמו הנצח. "תכתבו לי. עוד יש לכן את הכתובת, נכון?"

"כן," אומרת דוריס. "כבר שלחתי לך גלויה."

"באמת?" שואלת ג'סי. המחווה הלבבית הבלתי צפויה הזאת מצידה של דוריס הנרגנת מרגשת אותה.

"אנחנו נתגעגע אלייך," אומרת לזלי.

ג'סי מחבקת את התקליט אל החזה ואז מנופפת לשלום ונכנסת בחזרה אל הבית. אמנם היא לא הראשונה שקיבלה מחזור, אולי אפילו לא השנייה, אבל זה לא משנה. החברות שלה אוהבות אותה — הן קנו לה משהו שהן ידעו שהיא רוצה — וחשוב מכך: אחיה עדיין בחיים. לרגע אחד קצר, ממש בסוף השנה השתים־עשרה לחייה, ג'סי לוין מאושרת.

מוקדם בבוקר נשמעת נקישה קלה על דלת חדרה של ג'סי. אבא שלה משרבב את הראש פנימה.

"קמת?" הוא שואל.

"לא," היא אומרת. היא מושכת את השמיכה מעל לראש. תחושת הריחוף מליל אמש נעלמה. ג'סי לא רוצה לנסוע לננטאקט. אי־אפשר אפילו להסתכל על שני הצדדים עכשיו. יש רק צד אחד, והוא שבלי האחים והאחיות שלה — ובסופו של דבר גם בלי אמא שלה — יהיה חרא בננטאקט.

דיוויד מתיישב בעדינות על המיטה לידה. הוא לבוש בחליפה קיצית קלה, חולצה לבנה ועניבת פסים רחבה בצבע כחול־כתום. התלתלים הכהים שלו מסורקים, ויש לו ריח של עבודה, כלומר אפטרשייב של 'אולד ספַּייס'.

"היי," הוא אומר ומסיט את השמיכה. "מזל טוב."

"אני לא יכולה פשוט להישאר כאן איתכם ולנסוע בסופי שבוע?" שואלת ג'סי.

"מתוקה שלי."

"בבקשה?"

"את תסתדרי מצוין," אומר דיוויד. "הרבה יותר ממצוין. קיץ גדול לפנייך. בת שלוש־עשרה. את סוף־סוף נערה מתבגרת, יוצאת מתוך הצל של האחים והאחיות שלך..."

"אני אוהבת את הצל שלהם," אומרת ג'סי. בקיץ הקודם קייט גייסה כל אחד ואחת מהאחים של ג'סי כדי שיבדרו אותה פעם בשלושה ימים. בלייר תמיד לקחה את ג'סי לחוף קְליפסַייד. הן קנו נקניקיות ופְראפֶּה ב'גאלי' ואז עבדו בשקדנות על השיזוף שלהן, בזמן שבלייר מדפדפת ב'זוגות', ספר חילופי הנשים של ג'ון אפּדייק, ומקריאה לג'סי בקול את הקטעים השערורייתיים. לאפדייק היתה חיבה למילה תְּפִיחוּת, ובפעם הראשונה שבלייר קראה את המילה, היא ליכסנה מבט אל ג'סי מעל לדפי הספר ואמרה, "את יודעת מה זה אומר, נכון?"

"נכון," אמרה ג'סי, אף על פי שלא היה לה שמץ.

בלייר הורידה את הספר ואמרה, "אין סיבה להיגעל מסקס. זה טבעי לגמרי. אנגוס ואני עושים סקס פעם ביום, לפעמים פעמיים."

המידע הזה עורר בג'סי גם סקרנות וגם גועל, ואחר כך היא כבר לא היתה מסוגלת להסתכל על אנגוס כמו קודם. הוא היה מבוגר מבלייר בעשר שנים, עם שיער כהה שאף פעם לא היה לו זמן לסרק כי הוא היה עסוק בלחשוב. הוא תמיד עבד על בעיות במתמטיקה, ונוני אהבה אותו עד כדי כך שכשהיה מתארח ב'אוֹלְ'ז פֵייר', היא נתנה לו לשבת בכורסת העור של סבא, ליד השולחן העתיק של סבא. אנגוס לא הלך כמעט אף פעם לים כי הוא שנא חול ונשרף בקלות מהשמש. ג'סי לא נהנתה מהמחשבה על הרעבתנות המינית של אנגוס. בלייר היתה מספיק יפה וחכמה כדי להשיג כל גבר שתרצה, אבל היא התחתנה עם אנגוס וּויתרה על מִשֹרת מורה לאנגלית בווינזור כדי להיות עקרת בית במשרה מלאה. עכשיו היא העריצה את ג'וליה צ'יילד ולבשה שמלות קיץ צבעוניות של לילי פוליצר, אבל בחוף הים היא נראתה קצת יותר כמו דודה שובבה מאשר כמו אחות גדולה ובוגרת. היא עישנה סיגריות קנט, שאותן הדליקה בעזרת מצית כסוף מ'טיפאני' עם חריתה של הצהרת אהבה מאחיו הצעיר של אנגוס, ג'ואי, שהיה החבר של בלייר לפני אנגוס. היא מרחה שפתון בכל פעם שיצאה מהמים, ופלירטטה בלי בושה עם מרקו, המציל של חוף קליפסייד, שהגיע מריו דה ז'ניירו. בלייר שירבבה פה ושם ביטויים נבחרים בפורטוגזית. היא זהרה כולה.

גם קירבי לקחה את ג'סי לים, אבל זו העדיפה את החוף הדרומי, שם מסתובבים הגולשים וההיפּים. קירבי היתה מוציאה קצת אוויר מהצמיגים של הג'יפ הקשוח האדום־עז שסבתא שלהם קנתה לנהיגה באי, והן היו נוסעות היישר אל חוף מאדֶקֶשַם, שבו כל יום שמש היה סיבה למסיבה. אנשים שיחקו כדורעף ושלפו פחיות בירה מתוך גיגיות אלומיניום מלאות קרח, ובאוויר שרר ניחוח מריחואנה. מישהו תמיד הביא טרנזיסטור, אז הן יכלו להקשיב ל'ביטלס' ול'קֱרידֶנס' וללהקה האהובה על קירבי, 'סְטֶפֶּנווֹלף'.

בעיני ג'סי, קירבי היתה עוד יותר יפה מבלייר. השיער שלה היה ארוך וחלק, ואל מול בלייר השופעת, קירבי היתה רזה כמו מקל. גולשים הסתובבו בחליפות מופשלות שחשפו את חזותיהם כמו נשל של עור, והם היו מניפים את קירבי וזורקים אותה מאחורי כתפיהם, אל תוך הגלים. היא היתה צורחת במחאה, אבל בינה לבינה ג'סי ידעה שהיא אוהבת את זה, ובניגוד לבלייר, לקירבי לא היה אכפת איך היא נראית כשהיא יוצאת מהמים. היא לא התאפרה והניחה לשיער הבלונדיני שלה להתייבש בשמש, בלי להסתרק. היא עישנה גראס במקום סיגריות, אבל רק שתי שאכטות כששמרה על ג'סי; זה היה הכלל שלה. שתי שאכטות מרגיעות אותה, היא אמרה, ועד שחזרו ל'אול'ז פייר' ההשפעה כבר היתה חולפת.

הימים של ג'סי עם טייגר היו מלאֵי הרפתקאות. הם רכבו על האופניים לאגם מִיאקוֹמֶט כדי לדוג; הם הלכו ברגל לאָלטאר רוֹק, הנקודה הכי גבוהה בננטאקט, וירו ברובה תפוחי האדמה של טייגר. אבל הפעילות הכי אהובה עליהם היתה באולינג. טייגר נחשב אגדה באולם הבאולינג של מיד־איילנד, כבר מגיל שתים־עשרה. כל המקומיים הכירו אותו ורצו לשחק איתו וקנו בירה שחורה לג'סי, שהתענגה עליהן כי אקזלטה לא סבלה שום משקה מוגז חוץ מג'ינג'ר אייל עם גרנדין במועדון, וגם אז, לג'סי היה מותר לשתות רק אחד.

כישורי הבאולינג של טייגר היו מפתיעים לאור זה שהם שיחקו רק בננטאקט ורק כשירד גשם. אקזלטה לא האמינה בלהשאיר ילדים בתוך הבית בימי קיץ יפים. כך שברגע שטייגר היה מספיק מבוגר לנהוג, הוא היה יכול לשחק באולינג מתי שרק רצה. בימים שבהם השגיח על ג'סי, הוא לקח אותה איתו, אבל הם הסתירו זאת מאקזלטה — מה שרק היה מסעיר עוד יותר. כשטייגר כיוון את הכדור לעבר הפינים ואז הניח לו להחליק מבין אצבעותיו בעודו מרים את הרגל לאחור, נראה כאילו הוא רוקד. היה בו חן, היתה בו עוצמה, והיה בו דיוק. ברוב הפעמים הוא העיף את כל הפינים, כאילו הוא מפַנה שולחן. ג'סי קיוותה והתפללה שמתת־האל שהתברך בה תתגלה כתכונה גנטית שעברה גם אליה, אבל תקוותיה התבדו; הכדורים של ג'סי סטו ימינה או שמאלה, ולפחות בחצי מהפעמים גלשו אל התעלה שבצד.

ג'סי ניסתה לדמיין קיץ בננטאקט בלי אחיותיה ואחיה. היא תרבוץ ב'אול'ז פייר' עם ספר הקריאה שלה לקיץ — אנה פרנק: יומנה של נערה — כלומר כשלא תהיה בשיעורי טניס, שסבתא שלה התעקשה עליהם אף על פי שלג'סי לא היה כל עניין במשחק. ג'סי לא מפונקת מספיק כדי להגיד שהמחשבה על קיץ בננטאקט מחרידה, אבל למה, הו למה, היא לא יכולה פשוט להישאר בבית?

אבא שלה מתיישב על המיטה ומוציא קופסה קטנה מכיס הז'קט שלו. "גיל שלוש־עשרה הוא משמעותי במסורת היהודית," הוא אומר. "לי חגגו בר־מצווה, אבל כיוון שלא גידלתי אותך כיהודייה, אין טעם לעשות לך טקס מהסוג הזה." הוא עוצר רגע ומפנה את מבטו. "אבל אני רוצה שנכיר בחשיבות של הגיל הזה."

ג'סי מזדקפת לישיבה במיטה ופותחת את הקופסה. יש בה שרשרת כסף עם תליון עגול בגודל של מטבע קטן. על התליון מוטבע עץ.

"עץ החיים," אומר דיוויד. "בקבלה, עץ החיים הוא סמל לאחריות ולבגרות."

השרשרת יפה. וג'סי אוהבת את אבא שלה יותר מכל אדם אחר בעולם, אפילו טייגר, אם כי ברור לה שאי־אפשר לכמת אהבה. היא מרגישה צורך לגונן על אבא שלה, כי לה עצמה יש קשר דם עם כל בני המשפחה, אבל דיוויד קשור רק אליה. היא תוהה אם הוא חושב על זה לפעמים ומרגיש לא שייך. היא אוהבת את זה שאבא שלה בחר להכיר בחיבור הזה ביניהם. פעם היא שמעה שכדי להיחשב יהודי 'אמיתי', אמא שלך צריכה להיות יהודייה. אם זה נכון, ג'סי לא עומדת בתנאים האלה, אבל היא מרגישה חיבור אל אביה — משהו רוחני, משהו גדול יותר מסתם אהבה רגילה — ואז היא סוגרת את התפס ומניחה למשקל הקריר של הקמע לנוח על עצם החזה שלה. היא תוהה אם לאנה פרנק היתה שרשרת של עץ החיים, ואז מחליטה שאילו היתה לה, היא בטח הסתירה אותה עם שאר חפצי הערך של המשפחה כדי שהנאצים לא ייקחו אותה.

"תודה, אבא," היא אומרת.

הוא מחייך. "אני אתגעגע אלייך, ילדונת. אבל אראה אותך בסופי שבוע."

"טוב, עכשיו כשאני אמורה להיות אחראית ובוגרת, נראה שאני צריכה להפסיק להתלונן על זה שאני נוסעת," אומרת ג'סי.

"כן, בבקשה," אומר דיוויד. "ואגיד לך עוד משהו. כשאגיע לאי, נלך ל'סוויט שוֹפּ', נקנה לך שני כדורים בטעם מנתה־שוקולד, ותוכלי להתלונן על סבתא שלך כמה שרק תרצי. עשינו עסק?"

"עשינו עסק," ג'סי אומרת, ולרגע אחד קצר בתחילת השנה השלוש־עשרה לחייה, ג'סי לוין מאושרת.